כַּמָּה גָּדוֹל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאְסַרְתּוֹ הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת וּבְכָל גַּוְנֵי, דְּלֹא מִּבָּעֵי אִם הוּא שׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ לְסַפֵּר עָלָיו בַּסֵתֶר וּמַקְפִּיד עַל זֶה שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לוֹ דְּאָסוּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מְקַבֵּל עַל עַצְּמוֹ גַּם כֵּן אָרוּר, כְּמָה דִכְתִיב ''אָרוּר מַכֶּה רֵעֵהוּ בַּסָתֶר'', אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הוּא מְשַׁעֵר בְּעַצְּמוֹ, ((א)) שֶׁהָיָה אוֹמֵר דָּבָר זֶה אַךְ בְּפָנָיו, אוֹ שֶׁהוּא מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע על חֲבֵרוֹ בְּפָנָיו מַמָּשׁ, גַּם בֵּן אָסוּר וְלָשׁוֹן הָרָע מִקְרֵי, וּבְצַּד אֶחָד גָּדוֹל אִסוּרוֹ בְּפָנָיו מִשֶּׁלֹּא בְּפָנָיו, דִּבְפָנָיו, לְבַד אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, הוּא מַלְבִּישׁ אֶת עַצְּמוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּמִדַּת הָעַזּוּת וְהַחֻצְפָּה וְהוּא מְעוֹרֵר יוֹתֵר מְדָנִים עַל יְדֵי זֶה, וְכַמָּה פְּעָמִים בָּא עַל יְדֵי זֶה גַּם כֵּן לִידֵי הַלְבָּנַת פָּנִים, וּכְמוֹ שֶׁהֶאֱרַכְנוּ לְעֵיל בַּפְּתִיחָה בְּלָאו דְּ''לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא''. עַיֵּן שָׁם. כ''כ התוספות בערכין (דף ט''ו ע''ב) בד''ה כל מילתא וכו' והעתקתי לעיל את דבריהם וביארתי היטב בעזה''י וכן כתב הרמב''ם והסמ''ג בלאוין ט' וכן מוכח מרבינו יונה בספרו שערי תשובה במאמר רי''ד ורכ''ח שאיסור לשון הרע הוא בין בפניו ובין שלא בפניו, ומחמת שקולא זו מצויה מאוד בפי ההמון ותולין את עצמן בדברי ר' יוסי שאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, לכן מצאתי את עצמי מחוייב בדבר להאריך לפני המעיין כל השיטות והפירושים שמצאתי בדברי ר' יוסי למען יראה שאין שום קולא בדבר ואגב נתרץ קושית הכסף משנה גם כן ששייך בזה הענין. וז''ל הרמב''ם בהלכות דיעות פ''ז בהלכה ה' אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפני חבירו וידוע דהרמב''ם אפילו על אמת קאי כמו שכתב בעצמו בתחלת הפרק הלכה ב' ועיין בכסף משנה שהקשה דלמה לא פסק כרבא דאית ליה כר' יוסי דז''ל הגמרא שם בערכין אמר רבה כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא אמר ליה אביי כל שכן דאיכא חוצפא ולישנא בישא אמר ליה אנא כר' יוסי סבירא לי דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ונראה לבאר הדברים היטב בעזה''י דאין לפרש המימרא דר' יוסי בדברים שבינו לבין עצמו היה אסור לומר משום אונאת דברים כגון אם היה בעל תשובה לזכור לו מעשיו הראשונים או באדם בעלמא לזכור לו מעשה אבותיו וקרוביו או בשאר דברים של דופי לגנותו דזה בודאי אסור לגנותו בענין זה בפני חביריו ואין לזה שום מעלה במה שהיה אומרם בפניו כמאמר הספרי שהבאנו לעיל וזה לשונו, זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וכו' שאין הנגעים באים אלא על לשון הרע והרי דברים קל וחומר מה מרים שלא דברה אלא שלא בפניו של משה כך וכו' ולענין זה אמרו בגמרא כ''ש דאיכא חוצפא ולישנא בישא דאופן זה הוא לשון הרע גמורה האמור בתורה בכל מקום לאיסור כמו שכתוב בשערי תשובה במאמר רי''ד ומה יועיל אם הוא משער שהיה אומרם בפניו כיון דבאמת דבר עולה הוא לגנותו בזה ועל ענין זה חס ושלום לא היה ר' יוסי מסיים לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי דהוא לשון הרע גמורה לכולי עלמא, וגם יש בזה איסור אונאת דברים אם הוא אומרם בפניו. וגם אין לומר דר' יוסי איירי במעשה עצמו שראה אותו שעבר עבירה שבין אדם למקום דבזה גם כן יקשה דהרי מחוייב מן התורה להוכיחו ואפילו בשעת תוכחה צריך להוכיחו בלשון רכה כדי שלא ילבין פניו ועל אחת כמה וכמה שלא להיות לו תיכף שונא עבור זה ולפרסם את קלונו וכמו שהארכנו בזה לעיל בכלל ב' בבאר מים חיים סק''א. ואין לומר דאיירי ר' יוסי שראה אותו שעבר על לאו דאורייתא והתרה אותו ולא שמע לדבריו דבזה מותר לשנאותו כדאיתא בחו''מ סימן רע''ב והוא גמרא בפסחים (קי''ג ע''ב) ואם כן תו איננו בכלל עמיתך ולכך ממילא מותר לספר עליו גנות, והרי שם באותו דף אמרו שנתן לו רב פפא מלקות לזיגוד עבור דיבורו שדיבר על טוביה שחטא, הרי דגם זה הוא לשה''ר ואסור מן הדין לספר אף שיודע שראמת אתו והוא אומרו בפניו כיון שהוא מספר ביחידי ואין ראוי דבריו להתקבל שם לשון הרע הוא על דיבור זה. ואין לומר דהתם מיירי שלא העיד בפניו, חדא דאמאי נגדיה רב פפא לזיגוד ולא קרי לטוביה שיעיד זיגוד בפניו, ועוד אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ולישנא דגמרא משמע דאם היו מעידין בו בשנים היו מקבלין עדותן, ועוד דקאמר אסהיד ביה ולא קאמר עליה, וגם מתחלה קאמר ג' הקב''ה שונאן ואחד מהם הרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו ביחידי לישנא דמעיד בו משמע בפניו, והרי הקב''ה יודע בודאי את אמיתת הדבר שהוא אמת ואפילו הכי הקב''ה שונאו עבור סיפורו. וא''ל דהגמרא לא איירי רק אם בא לבית דין ומעיד דמוכח שרצונו שיאמינו לו בהחלט כדרך עדות בית דין ועובר על לא יקום עד אחד באיש אבל לא אם מספר לאנשים דעלמא דאפשר דכוונתו רק כדי שישמרו העולם ממנו ויאמינו לו רק לחוש, דאף דהתורה לא חילקה באיסור סיפור לשון הרע בין לספר לבית דין ובין לשאר אנשים דהתורה איירי במי שהוא עדיין בכלל אחיך אבל לא בזה דמותר לשנאותו, אבל באמת גם זה אינו, דאם באת לחלוק בזה צא ופרנס לי שם בפסחים א''ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מהו למימרא ליה לרביה למישנא ליה א''ל אי מהימן ליה לרביה כבי תרי לימא ליה ואי לאו לא לימא ליה ומשמע דהשאלה זו אגוונא דזיגוד דלעיל קאי דלא היה מונע את עצמו מלומר בפניו ואפילו הכי הרי קפסיק ואמר דאי לא לא לימא ליה אפילו לרביה וכ''ש דלעלמא אסור לגלות. מכל הני מוכח דאסור לומר גנאי על חברו אפילו בפניו ואפילו שלא בבית דין, ואפילו בדבר שראה אותו בעיניו ולא היה מונע את עצמו מלומר בפניו, ובאופן שמותר לשנאותו, כדאיתא שם בגמרא במימרא דרב אשי. ובמעשה הנ''ל גם כן אסור בכל גווני לומר בפניו ושלא בפניו, אם לא שנתרץ בדוחק דר' יוסי לא אמר רק לתלמידיו ודבריו היה אצלם מהימן כבי תרי דבכה''ג שרי כדאיתא בפסחים שם, אבל אם כן יקשה אמאי קאמר אנא כר יוסי סבירא לי והדין כל מילתא דמתאמרא וכו' קאמר אכולי עלמא ואולי נתרץ דר' יוסי איירי באיש שהוא מפורסם לאיש בליעל שמותר לגנות מעשיו לעין כל כדי להתרחק משכונתו ושלא ללמוד ממעשיו הרעים וכדאיתא בערבי פסחים במעשה דרבי שציוה לבניו אל תדורו בשכנציב משום דליצני נינהו ומשכי בליצנותא. אבל אם כן יקשה אפילו היה מונע את עצמו מלומר בפניו משום איבה ומחלוקת גם כן יהא מותר, אם כן אנו מוכרחים לומר שהפירוש בדברי ר' יוסי או כמו שפירשו התוספות בערכין והעתקתי דבריהם לעיל בכלל ב' בסק''ב או כמו שפירש ר' יונה בספרו שערי תשובה ובשיטה מקובצת על בבא בתרא וכפי מה שאכתוב אי''ה דבריהם לקמן, או אפילו בגנאי גמור ובגווני דמותר לשנוא אותו וכנ''ל אך דרב פפא פליג עליו ואוסר וכיון דחזינן דרב פפא דבתרא הוא פליג על רבא ועבד מעשה בזה לאיסור דנגדיה לזיגוד משום זה ובברייתא שם משמע גם כן כרב פפא וגם רב אשי דבתרא הוא משמע שם בסוגיא דסבר כרב פפא (מדקאמר שם ואי לא לא לימא ליה ומשמע בכל גווני וכנ''ל ועוד דאי לא תימא הכי יאמר עוד דאי הוא משער שהיה אומר בפניו מותר אפילו רבו אינו מאמינו אלא ודאי דאוסר בכל גווני) אם כן היאך נמלא לבנו להתיר ואם כן יפה פסק הרמב''ם לאסור לשון הרע בכל גווני בפניו ושלא בפניו. ובזה סרה קושית הכסף משנה דלמה לא פסק הרמב''ם כר' יוסי. וכן שיטת התוספות שם בערכין גם כן כהרמב''ם דבדבר גנאי וקינטור אפילו היה אומרה בפניו אסור ולא איירי הגמרא כי אם בדבר דאיכא למשמע דלא אמרה משום לישנא בישא וכמו שהעתקתי לעיל את דבריהם וביארתים בעזה''י וזהו מה שכתבתי פה בס''ב, ובאמת בזה גם כן יוסר קושית הכסף משנה. ופליאה גדולה על מרן הכסף משנה שלא השגיח על דברי התוספות אלו שבמקומו בערכין (ועתה מקרוב נדפסו ספרי הרמב''ם עם חידושין בסופו ונשאר שם גם כן בפליאה זו על הכ''מ). ועיין עוד פירוש על מימרא זו דף' יוסי בש''מ על בבא בתרא (דף ל''ט) בשם עליות הר' יונה ז''ל והוא גם כן כעין מה שכתב הר' יונה בשערי תשובה העתקתי את דברי הש''ת והש''מ לקמן ושם גם כן כתב בהדיא דלשון הרע אסור בין בפניו ושלא בפניו ואם יפרש הרמב''ם כפירוש זה של הש''מ יוסר גם כן קושית הכ''מ דלדידיה איירי ר' יוסי באיש שמן התורה אין שייך עליו איסור לשון הרע וכמו שנביא אי''ה דבריו לקמן והרמב''ם לא איירי באיש כזה. ומה שפסק בספר יראים כר' יוסי גם הוא איירי בענין דאין בו משום לשון הרע כגון מה שפסק בש''ת במאמר רכ''א דאם רואה לאחד שגוזל או חומס או מבייש לחבירו מותר לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור להנגזל (או בעבירה שבין אדם למקום המפורסמת לכל ישראל את גודל איסורה והוא עבר עליה כמה פעמים במזיד דגם זה אין בו משום לשון הרע וכמו שנכתוב לקמן בכלל ד' ס''ז) ועל זה פסק דאם הוא משער בעצמו דגם בפניו לא היה חוזר מלאמרו מותר אפילו שלא בפניו, דאל''ה יוכל להיות שלא נתכוין באמת בגנותו אותו עבור קנאתו על החמס אשר בכפיו מה שגזל וחמס או בייש לחבירו, רק נהנה לדבר באשמת העם ובהעותם ישמח ובקלונם יתכבד שלא בפניהם, ודבר זה אסרה התורה בכל גווני וכמו שמשמע מדברי ר' יונה במאמר רכ''ח עיי''ש, רק אם הוא משער בעצמו שלא היה חוזר מאותו הדיבור אף בפניו אז מותר. ובדבר זה מוסיף הספר יראים היתירא על רבינו יונה שר''י מתיר דוקא אם כבר הוכיחו בפניו או במי שהוחזק לרבים כר' יוסי וכמ''ש שם והוא מתיר בסתמא באינש דעלמא אם יודע שהיה אומרה בפניו, אך מ''מ אל ימהר הקורא להקל בזה כי צריך לזה ההיתר כמה פרטים ויבואר לקמן בכלל יו''ד אי''ה *. EE* הגה''ה: והא דמביא ראיה מרכילות של ציבא ונשארנו בקושיא לקמן בהלכות רכילות כלל ג' בבאר מים חיים בס''ב בהג''ה עיין שם אפשר לומר דלסימן בעלמא נקיט דרגילות הוא להזכיר ברכילות שלא לומר בפניו והכי נמי בלשון הרע אם נזהר מלומר בפניו סימן הוא שלא נתכוין בקנאתו עבור האמת שמיצר בהיזק או בבזיון חבירו רק נהנה לספר בגנותו. FF ולפי זה יהי' ניחא גם כן דברי רש''י על מימרא זו דר' יוסי עי''ש בערכין (ט''ו ע''ב) דמשמע מסתימת לשונו שהוא מפרש המימרא דר' יוסי אפילו בגנאי גמור, ורק משום דהוא אמת והיה אומר אף בפניו לכך מותר, וזה לא יתכן וכמ''ש, אבל לפי זה ניחא דגם הוא איירי באופן המותר וכמו הספר יראים, אך א''כ יהיה פירוש ספר יראים ופירוש רש''י בדברי ר' יוסי בחדא גוונא להקל אפילו אם לא אמרו מתחלה בפניו כיון שכוונתו כדי לעזור לאשר אשם לו והוא יודע שהיה אומר בפניו, אבל ודאי בלשון הרע גמורה כו''ע מודו דאין חילוק בין בפניו בין לשלא בפניו. ועזרני ה' שמצאתי כן אח ''כ בתשובת מהר''י ברונא סי' ל''ח וז''ל נשאלתי אם אדם רשאי לומר על חבירו דברים שהם אמת, והשבתי שאינו רשאי, אע''ג דבפ' כל כתבי א''ר יוסי תיתי לי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי ופירש''י אם בא ושאל אותי אם אמרתי דבר זה עליו לא הוצרכתי לחזור מדברי לפי שאמרתי אמת, וקסבר ר' יוסי כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא, אלמא דאמת שפיר דמי, נ''ל דצריך פירוש לפירושו דאם כן מאי רבותיה דר' יוסי דלא אמר לשון הרע דאפילו לקבולי אסור בפ' במה בהמה גבי קבל דוד לשון הרע כ''ש שלא יאמר לשון הרע דעונשו קשה מאוד שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית וכו' ומיתתו באסכרה בפ' במה מדליקין, אלא ר' יוסי מיירי כגון דאמר פלניא גזלנא הוא דאכיל לארעאי בגזלנותא, ואע''ג דר' יוסי ידע דפלוני אוכל קרקעותיו בגזילה ומצוה לשנאותו ולפרסמו, מכל מקום נזהר ר' יוסי מלאומרו והיה נפסד קרקע שלו אלא אם כן דידעו סהדי ואית ליה עדים דאז מותר לומר כך שלא בפני אותו פלוני קודם שתובעו לדין כיון דמתאמר באפי מרה וכו' עכ''ל ועוד צייר שם איזה ציורים הרי דגם הוא אוסר בכל גווני וגם הסמ''ג העתיק את דברי הרמב''ם הנ''ל בלאוין ט' היוצא מדברינו דאסור לספר לשון הרע בין בפניו ובין שלא בפניו בין בדברים של דופי וגנאי בעלמא ובין בדברים של בין אדם למקום (ודברים שבין אדם לחבירו יבואר אי''ה לקמן בכלל י') ולא מיבעי אם יש עליו שום צד זכות דאסור אלא אפילו אם אין עליו שום צד זכות כגון שהתרה בו וכנ''ל ג''כ אסור לספר ביחידי. ולענין על ידי שנים נבאר לקמן. וביררנו כל זה מדברי הרמב''ם והסמ''ג והתוס' והרבינו יונה ומי יוכל להרים ראש ולהקל בזה נגד כל הראשונים אלו.

וּמַה שֶּׁנִּמְצָּא לִפְעָמִים הֶתֵּר בְּדִבְרֵי חֲזַ''ל, בְּאִם לֹא הָיָה מוֹנֵעַ אֶת עַצְּמוֹ מִלּוֹמַר זֶה בְּפָנָיו, הַיְנוּ דַּוְקָא בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע, וְדִבֵּר עָלָיו לִישָׁנָא דְּמִשְׁתַּמַּע לִתְרֵי אַפֵּי {שמשתמע לשני אופנים}, וְאִם נְבָאֵר דְּבָרָיו בְּאֹפֶן אֶחָד, לֹא יִהְיֶה עָלָיו שׁוּם גְּנַאי, וְעִנְיָן כָּזֶה יָדוּעַ שֶׁתָּלוּי לְפִי רְצוֹן הָאוֹמֵר וּלְפִי הָאֲמִירָה בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, שֶׁאִם הוּא רוֹצֶּה מוֹצִיאוֹ בְּקוֹלוֹ וּבִתְנוּעוֹתָיו בְּלָשׁוֹן קַל מְאֹד, דְּלֹא יִהְיֶה מִנְכָּר מִלְּשׁוֹנוֹ שׁוּם גְּנַאי עַל חֲבֵרוֹ וְאִם רוֹצֶּה מוֹצִּיאוֹ מִפִּיו, בְּאֹפֶן שֶׁהַשּׁוֹמֵעַ מֵבִין שֶׁכַּוָּנָתוֹ בְּבֵאוּר אַחֵר שֶׁיֵּשׁ בִּדְבָרָיו לִגְנַאי, וְעִנְיָן זֶה קָשֶׁה מְאֹד לְצַּמְצֵּם, לָכֵן אָמְרוּ חְז''ל, דְּאִם בְּאָפְנִי תְּנוּעוֹתָיו, שֶׁהוּא מוֹצִּיא עַתָּה דָּבָר זֶה מִפִּיו, אֵין אָדָם מִתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר אֲפִלּוּ בִּפְנִי חֲבֵרוֹ, אִם כֵּן מוּכָח שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְגַנּוֹתוֹ, וְעַל כֵּן מֻתָּר, אֲבָל אִם מִנְכָּר מִתְּנוּעוֹתָיו שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְגַנּוֹתוֹ, וְאִם כֵּן טֶבַע הָאָדָם לִהְיוֹת מִתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר בְּאֹפֶן זֶה בִּפְנִי חֲבֵרוֹ, אַף שֶׁכָּל הָעִנְיָן בְּעַצְּמוּתוֹ, אֲפִלּוּ אִם נְפָרְשׁוֹ לִגְנַאי, הוּא רַק אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע וְהוּא אֱמֶת וְהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְּמוֹ, שֶׁהוּא הָיָה אוֹמֵר דָּבָר זֶה אַף בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ הָכֵי אָסוּר.

וּרְאֵה עוֹד אֶת גֹּדֶל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, ((ב)) שֶׁאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הַשִּׂנְאָה וְלֹא נִתְכַּוֵּן בְּהַסִפּוּר לְגַנּוֹתוֹ, רַק אֲמָרוֹ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְדֶרֶךְ קַלּוּת רֹאשׁ, אַף עַל פִּי כֵן כֵּיוָן שֶׁעַל פִּי אֱמֶת דִּבְרֵי גְּנַאי הוּא, אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. הוא מדברי הרמב''ם בפרק ז' מהלכות דעות בהלכה ד' שכתב וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש שאינו מדבר בשנאה וכו' ועי' בס' יד הקטנה שביאר דברי הרמב''ם הוא לשון הרע גמורה דאורייתא ולא אבק ומה שכתב וכן המספר בלשון הרע וכו' הוא ששלמה אמר וכו' כלומר ועוד נמצא דברים אשר אינם נראים לבני אדם ללשון הרע אבל על זה כבר אמר שלמה וכו' וכן כתב רבינו יונה במאמר ע''ד כי בענין לשון הרע יענש על הפשיעה בו אף על פי שלא נתכוין לבזות חבירו, וכן ארז''ל בספרי הביאו רש''י בפי' התורה גבי מרים ז''ל ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו וכו' אלא לשבח משום מצות פריה ורביה וכו'. וכן כתב הרמב''ן בפרשת תצא על פסוק זכור וכו' וז''ל בסוף דבריו, אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק בין שאין מתכוין להזיק כלל, וזו היא מצוה מכלל תרי''ג מצות.

אִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ ((ג)) מְבָאֵר בְּעֵת הַסִפּוּר אֶת הָאִישׁ שֶׁהוּא מְּדַבֵּר עָלָיו, רַק הוּא מְסַפֵּר סְתָם, וּמִתּוֹךְ עִנְיַן הַסִפּוּר נִשְׁמָע לְהַשּׁוֹמֵעַ עַל אֵיזֶה אִישׁ כִּוֵּן המְסַפֵּר הזֶּה, בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע הוּא. וְיוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם בְּדִבְרֵי סִפּוּרוֹ לֹא הָיָה ((ד)) שׁוּם עִנְיַן גְּנַאי כְּלָל, רַק שֶׁעַל יְדֵי דְּבָרָיו נִסְבַּב רָעָה אוֹ גְּנוּת לַחֲבֵרוֹ, וְהַמְסַפֵּר הַזֶּה נִתְכַּוֵּן לָזֶה בְּרַמָּאוּתוֹ, גַּם זֶה בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע הוּא, וְדָבָר זֶה נִקְרָא בְּפִי חֲזַ''ל בְּשֵׁם לָשׁוֹן הָרָע בְּצִּנְעָא. זה נלמד ממעשה שהובא בירושלמי פרק א' דפאה הלכה א' כי חבורה אחת היה להן יום אחד לילך לקיבוץ אנגריא, והיה שם אחד נקרא בר חובץ, ונשתמט ולא עלה עמהם לאנגריא, ואמרו זה לזה מה נאכל היום, והשיב אחד, חובצא, הוא מין ממיני עדשים שהיה אז נקרא כך, ומתוך כך נזכרו הנוגשים ואמרו ייתי בר חובץ גם הוא לעבודת האנגריא, ואמר ר' יוחנן זה אמר לה''ר בצינעא, הרי דאף שלא זכר שמו בפירוש, וגם לא דיבר עליו את עצם הענין שהיה במחשבתו עליו מה שהוא נשתמט מזה, רק זכר שם המאכל וממילא נזכר שמו, ועל אחת כמה וכמה בענינינו שמספר את עצם המעשה עליו שבכלל לשון הרע הוא. ואין לומר דהתם משום שנסבב לו היזק בממון כי שם מלשין אין להטיל עליו עבור זה דאין זה בכלל אחוי אתיבנא דחבריה וכדמוכח בירושלמי דלא אמר עליו ר' יוחנן רק דהוא בכלל לשון הרע, ולענין לשון הרע הלא כבר ידוע הוא מה שכתב הרמב''ם דלשון הרע נקרא דבר שגורם היזק להנידון בגוף או בממון או להצר לו, וזהו מה שכתבנו בפנים רעה או גנות לחבירו. כההיא מעשה גופא דירושלמי הנ''ל בבר חובץ.

וְיֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה אֳפָנִים בְּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע הַמְסַפְּרִין דֶּרֶךְ רַמָּאוּת. וְהוּא, שֶׁמְּסַפְּרִין הָעִנְיָן לְפִי ((ה)) תֻּמָּן עַל חַבְרֵיהֶן, כְּאִלּוּ אֵינָם יוֹדְעִין שֶׁדָּבָר זֶה שֶׁדִּבְּרוּ לָשׁוֹן הָרָע הוּא, אוֹ שֶׁאֵלּוּ מַעֲשָׂיו שֶׁל פְּלוֹנִי, כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע הוּא. הוא ברמב''ם פרק ז' מהלכות דעות בהלכה ד' עי' שם. ודבר זה לשון הרע גמורה הוא ולא אבק, שהרי דברי הרמב''ם אלו נובעים מההיא מעשה דירושלמי הנ''ל ובירושלמי לא אמר דזהו אבק וכבר כתבנו לעיל בסעיף קטן ב' בשם יד הקטנה דמה שכתב הרמב''ם וכן המספר וכו' דרך שחוק וכו' זהו לשון הרע גמורה. וכונת הרמב''ם במה שכתב וכן המספר בלשון הרע וכו' הוא ששלמה אמר וכו' כלומר ועוד נמצא ע''ש למעלה ואם כן ממילא מה שכתב הרמב''ם * וכן המספר בלשון הרע דרך רמאות וכו' גם כן הוא לשון הרע גמורה EE* ואחר זה מצאתי באבות פרק א' (מי''ז) בדברי הרמב''ם שמדבר שם מעניני לשון הרע עי''ש משמע דדבר זה הוא בכלל אבק (והראיה שהבאנו מירושלמי יש לדחות דומיא דאמרינן בבבא בתרא (קס''ד ע''ב) כלך מלשון הרע הזה ומסקינן שם בגמרא משום אל יספר וכו'. והוא רק אבק בעלמא) ואם כן ממילא אנו מוכרחין לומר דמה שכתב הרמב''ם בתחלה וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק וכו' גם כן כוונתו דהוא אבק דלא כמו שכתב היד הקטנה (דאי לאו הכי יקשו דברי הרמב''ם מאוד שמתחלה מדבר מעניני אבק ואחר כך באיסור לשון הרע גמורה ואחר כך חוזר לדבר בעניני אבק) ומכל מקום מה שכתבנו בפנים בסעיף ג' דהוא אסור מן התורה לא יצאנו בזה מגדר הדין שרוב הפוסקים לא סבירא להו בזה כהרמב''ם כמו שכתבתי בבאר מים חיים בסעיף קטן ב עיי''ש. FF

וְדַע, ((ו)) דַּאֲפִלּוּ אִם לֹא בָּא עַל יְדֵי הַלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ שׁוּם רָעָה לְהָאִישׁ הַהוּא, כְּגוֹן, שֶׁלֹּא קִבְּלוּ הַשּׁוֹמְעִין אֶת דְּבָרָיו, וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, אַף עַל פִּי כֵן מִּכְּלַל לָשׁוֹן הָרָע לֹא נָפְקָא {לא יצא}, וְצָרִיךְ כַּפָּרָה. וְיוֹתֵר מִזֶּה, דַּאֲפִלּוּ ((ז)) אִם ה וּא מְשַׁעֵר לְכַתְּחִלָּה, שֶׁלֹּא יָבוֹא לַנִּדּוֹן שׁוּם רָעָה עַל יְדֵי דִבּוּרוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ. הוא גמרא בערכין (ט''ז ע''א) לא קשיא הא דאהנו מעשיו וכו' אהנו מעשיו אתי נגעים עליה, לא אהנו מעשיו מעיל מכפר, הרי דצריך מעיל לזה, ועי''ש ברש''י שפירש אהנו מעשיו שנתקוטטו על ידו. הוא פירש הדבר ברכילות וגם בלשון הרע שייך אהנו מעשיו, כגון שנתבזה פלוני על ידי זה בעיני השומעים או אפילו אם לא ראינו ממש שנתבזה בעיני השומעים, אך זה ראינו שקבלו השומעים את הדבר, וגם הם התחילו לדבר עליו שאין הדין עמו בענין פלוני, כמו שאמר המספר עליו, וזה הוא לאות גמור שאהני מעשה המספר ובזה יוסר קושית הגאון ר' ישעיה פיק שהקשה בבאורו על השאילתות לפי תירוץ הגמרא הא דאהנו וכו' אמאי נענשה מרים בצרעת הרי לא היתה קטטה על ידה, וזה אינו, דלא בעינן קטטה רק ברכילות ששם רצון הרוכל הוא כדי לעורר מדנים בין שניהם, מה שאין כן בענין לשון הרע רצון המספר הוא שיועיל סיפורו לענין שיסכים חבירו לדבריו, וידבר גם הוא עליו, ובודאי כל שראינו שדבריו פעלו כל כך בפני השומעים עד שגם הם התחילו לדבר עליו, מיקרי אהנו מעשיו. ואם כן במרים מצינו ותדבר מרים ואהרן במשה, ופירש בספרי שהיא פתחה בדבור תחילה, והיא היתה יודעת שפירש משה מן האשה כי שמעה מצפורה כמו שפירש רש''י, והועיל דיבורה בפני אהרן עד שגם אהרן התחיל לדבר כמותה כמו שכתוב בקרא, לכן נענשה. אף שמגמרא הנ''ל דמשני הא דאהנו מעשיו והא דלא אהנו מעשיו אין ראיה גמורה לזה * דאולי שם היה באפשר בעת הסיפור שיועילו מעשיו אך לבסוף לא עלה הדבר כן, אבל כן מוכח מהרמב''ם שזה לשונו בפרק ז' מהלכות דיעות, ויש עון גדול מזה עד מאוד והוא בכלל לאו זה והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת. וגם הסמ''ג כתב כלשון הזה ולא הזכירו שם רמז תנאי לזה, מזה משמע דטעמם משום זה גופא דהתורה אינה רוצה שישראל אחד יגנה את חבירו. וכן מוכח משערי תשובה במאמר רט''ז וזה לשונו והמספר לשון הרע שתים הנה קוראותיו הנזק והבשת אשר יגרום לחבירו, ובחירתו לחייב ולהרשיע את חבירו ושמחתו לאידם, ובענינינו דאיירינן על כל פנים ענין רע א' מהנ''ל נמצא בו, וזה לשון רבינו יונה בשערי תשובה במאמר רי''ז ואמר שלמה ע''ה (במשלי י''ד) אוילים יליץ חובה, כי יחפש מומי בני אדם ואשמתם ויתן בהם דופי ולא ידבר לעולם בשבח ודבר טוב הנמצא בם וכו' ואמרו רבותינו כל הפסול פוסל ואינו מדבר בשבחו של עולם ודרכו לפסול בני אדם במומו, ובין ישרים רצון, כי דרך הישרים לכסות על כל פשעים ולשבח האדם כי נמצא בו דבר טוב וכו' מכל זה נלמוד שסיפור דבר גנות על חבירו אף אם לא יזיקו כלל בזה, מכלל עון לא נפקא. ומה שכתב הרמב''ם שם בהלכה ה' והמספר דברים שגורמים אם נשמעו וכו' היינו אפילו אם לא יספר בגנותו כלל, רק שעל ידי דבריו נסבב לזה, וכמו שכתב הכסף משנה ראיה לדין זה דהרמב''ם ממעשה דר' יהודא בן גרים ושם לא נתכוין לגנותו בזה לר' שמעון בר יוחאי כי סיפר רק בביתו וכמו שפירש רש''י שם. EE* הגה''ה: אמנם באמת אין זו דחיה כלל דהלא לענין שאר איסורים שבין אדם לחבירו כמו גזל ועושק וכיוצא בזה, אם ירצה לגזול ולעשוק את חבירו ולא יעלה בידו, בודאי אין בידו עון גזל ועושק, מה שאין כן בזה אף אם לא אהנו מעשיו אינו יוצא מכלל עון לשון הרע וכמו שכתבנו מהגמרא דעל זה היה בא המעיל לכפר, ועל כרחך משום דעצמיות הדבור של גנות על חבירו הוא עון בפני עצמו, לבד מה שלפעמים מסובב על ידי זה היזק לחבירו, וזהו לדעתי מקור לדברי הרמב''ם שכתבנו אחר כך. FF

וְדַע עוֹד כְּלָל גָּדוֹל וְעִקָּר בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, ((ח)) אִם הוּא רוֹאֶה אָדָם, שֶׁדִּבֵּר דָּבָר אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, בֵּין מִמַּה שֶּׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אוֹ מִמַּה שֶּׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְיֵשׁ לִשְׁפֹּט דְּבָרוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ לַצַּד הַטּוֹב וּלְצַּד הַזְּכוּת, אִם הָאִישׁ הַהוּא יְרֵא אֱלֹהִים, נִתְחַיֵּב לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר קָ רוֹב וְנוֹטֶה אֵצֶּל הַדַּעַת יוֹתֵר לְכף חוֹבָה. וְאִם הוּא מִן הַבֵּינוֹנִים, אֲשֶׁר יִזָּהֲרוּ מִן הַחֵטְא וּפְעָמִים יִכָּשְׁלוּ בּוֹ, אִם הַסָפֵק שָקוּל, צָּרִיךְ לְהַטּוֹת הַסָפֵק וּלְהכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ''ל: הַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת, הַמָּקוֹם יְדִינֵהוּ לְכַף זְכוּת, ((ט)) וְהוּא נִכְנָס בִּכְלַל מַאֲמָרוֹ יִתְבָּרַךְ: ''בְּצֶּדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ''. וַאֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר נוֹטֶה יוֹתֵר לְכַף חוֹבָה, ((י)) נָכוֹן מְּאֹד שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר אֶצְּלוֹ כְּמוֹ סָפֵק וְאַל יַכְרִיעֵהוּ לְכַף חוֹבָה. וּבְמָקוֹם שֶׁהַדָּבָר נוֹטֶה לְכַף זְכוּת, דִּבְוַדַּאי אָסוּר עַל פִּי הַדִּין לְדוּנוֹ לְכַף חוֹבָה, וְהוּא דָּן אוֹתוֹ לְכַף חוֹבָה, וּבִשְׁבִיל זֶה הָלַךְ וְגִנָּהוּ, לְבַד שֶׁעָבַר בָּזֶה עַל ''בְּצֶּדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ'', ((יא)) עוֹד עָבַר בָּזֶה עַל אִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע. רבינו יונה בשערי תשובה במאמר רי''ח ומ''ש אם האיש ההוא ירא אלהים וכו' פשוט דמקורו הוא מברכות (י''ט ע''א) אם ראית וכו'. ר' יונה בשערי תשובה כתב וזה לשונו והוא מצות עשה מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך. ודברינו הם מהסמ''ג והסמ''ק שכתבו שדבר זה נכלל במצות עשה דבצדק תשפוט עמיתך. וכן כתב הרמב''ם בס' המצות מצות עשה קע''ז וזה לשונו ובכללה גם כן שיתחייב שידין את חבירו לכף זכות לא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב. ועל כל פנים לכולי עלמא חיוב גמור הוא ולא מדה בעלמא. ז''ל רבינו יונה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק ואל תכריעהו לכף חוב. ונראה לי שכוונתו למדה טובה בעלמא ולא מצד הדין, ובזה יתורצו כמה ענינים. בבבא מציעא (דף ע''ה ע''ב) המלוה לחבירו שלא בעדים וכו' וריש לקיש אמר גורם קללה לעצמו שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק ופירש''י כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו ואומרים שהוא דובר על צדיק עתק וכו' ואחר כך מייתי הגמרא גם כן דרבינא לא רצה להלוות לרב אשי משום האי טעמא דגורם קללה לעצמו, ולכאורה יפלא מאד דלמה יהיה מותר לאנשים דעלמא לקלל מטעם ספק את המלוה, פן האמת אתו והלוה הוא הרשע שכופר בחנם ואין לומר דבאמת הקללה היא שלא מן הדין אם כן לא היה ליה לרבינא לחוש לזה כלל דקללת חנם לא תבא, ועוד אטו ברשיעי עסקינן אבל לפי דברינו הנ''ל ניחא דמצד הדין היכא דכף חוב מכריע יותר אין חיוב לדונו לכף זכות, ובזמנם לא היה הדבר מצוי כלל שאחד ילוה לחבירו שלא בעדים כדמשמע ביומא (ט':) דר' אלעזר לא הוי משתעי ריש לקיש בהדיה דמאן דמישתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבין ליה עיסקא בלא סהדי ואמרינן בבבא מציעא שלשה צועקין ואינם נענין ואחד מהם המלוה לחבירו שלא בעדים, ואם כן אם בא אחד ותובע לחבירו שהלוהו מעות בלא סהדי והוא משיבו לא היו דברים מעולם הדעת נוטה מאד שהאמת והצדק הוא עם הנתבע וזה מוציא עליו לעז בחנם ולכן הכל מקללין אותו *. וניחא נמי בזה הא דאמרינן בסנהדרין (כ''ו ע''א) ר' חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא פגע בהו ריש לקיש וכו' אמר להו כהן וחורש אמרו לו יכול לומר אגיסטון אני בתוכו תו חזייה וכו' א''ל יכול לומר וכו' אתא לקמיה דר' יוחנן א''ל בני אדם החשודין על השביעית וכו' ולכאורה לא די שלא דן לכתחלה לכף זכות את האנשים כמו ר' חייא בן זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק שאמרו יכול לומר וכו' אבל גם קרא את האמוראים האלו בשם חשודין על השביעית, ולפי הנ''ל ניחא, דדעת ריש לקיש היה שבענין זה היה הכף חוב הרבה מכריעה יותר משום דהוא דבר שאינו מצוי וכיוצא בזה ולכך היה מחזיקם שהם מתרשלים מלמחות בעושי מלאכתן בשביעית ולא עוד אלא שאומרים עליו עבור זה טרודא הוא דין עי''ש בגמרא. זה שכתבנו הוא מצד הדין אבל מצד מדה טובה אפילו הכף חוב הוא הרבה יותר מכף זכות צריך לדון לכף זכות, וראיה משבת (קכ''ז ע''ב) בכל המעשיות שהביא שם הגמרא היה הכף חוב הרבה והרבה יותר מהכף זכות ואפילו הכי צריך לדונו לכף זכות כמו שאמר שם העבודה כך היה וכשם וכו'. EE* הגה''ה: עוד יש לומר דהטעם משום דצריך להעמידו להנתבע בחזקת כשרותו וממילא הוא שמוציא לעז עליו ונכון יותר כתירוץ הראשון עד כאן. FF אפילו אם כוונתו רק לקנא לאמת, וראיה לזה ממרים דעל ידי שלא דנתה למשה רבינו ע''ה לכף זכות לומר דמסתמא כדין עשה מה שפירש מאשתו חשבה הכתוב למדברת לשון הרע ממש ונענשה על זה בצרעת, דבודאי אצל מרים זה היתה עליה עיקר העולה, ולכך השיב הקב''ה ומדוע לא יראתם לדבר וכו'. דאלו לא היה משה זכאי בזה בודאי היה מותר למרים לדבר בענין זה, דהא כוונה רק לקנא לאמת ולא ח''ו לגנותו של משה רבינו ע''ה ורק לבנינו של עולם כדאיתא בספרי פרשת בהעלותך, ודבר זה איננו לשון הרע מצד הדין וכמו שמבואר בשערי תשובה לרבינו יונה במאמר רכ''א ורכ''ח, אם לא מצד מצות הוכחה שיש לו להוכיח תחלה לפלוני על זה וכמו שיבואר לקמן בכלל י' בבאר מים חיים סק''ז, ובודאי לא היתה נענשת בצרעת עבור זה, אלא ודאי כמו שכתבנו. וידוע דכל מה שנאמר במרים ילפינן מינה כדכתיב זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וכו' ועיין לקמן בכלל ו' בבאר מים חיים ס''ק כ' שהבאנו עוד ראיה ברורה לזה מענין דואג. וכאשר תדייק תמצא כמעט כל הסיפורים שנאמרו בתורה כגון דמרגלים עי''ש ברמב''ן בחומש ועוד דיוסף עיין בשל''ה פרשת וישב הוא הכל מענין זה. ועיין מה שכתבנו לקמן בחלק ב' בכלל ה' בבאר מים חיים סק''ח ובזה תבין מה שכתבנו בפנים שהדבר נוטה לכף זכות.

וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַכַּף חוֹב מַכְרִיעַ יוֹתֵר, דְּמִצַּד הַדִּין לֵיכָּא אִסוּרָא כָּל כָּךְ, אִם יַכְרִיעֵהוּ לְכַף חוֹבָה, הַיְנוּ לְעִנְיַן ((יב)) שֶׁיֻּסְכַּם בְּעֵינֵי עַצְּמוֹ עָלָיו, שֶׁעָשָׂה שֶׁלֹּא כַּדִּין, אֲבָל אֵין לְמַהֵר לֵילֵךְ וּלְבַזּוֹתוֹ עֲבוּר זֶה אֵצֶל אֲחֵרִים, אִם לֹא שֶׁיַּשְׁלִימוּ כָּל הַפְּרָטִים הַמְבֹאָרִים לְקַמָּן בִּכְלָל ד' וְה' וּבִכְלָל י''כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה דְּבָרִים, שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵין הַדִּין עִמּוֹ, גַּם כֵּן אָסוּר לְבַזּוֹתוֹ עֲבוּר זֶה, כַּמְבֹאָר לְהַמְעַיֵּן בִּכְלָלִים אֵלּוּ. דבודאי אין לומר שכונת רבינו יונה בשערי תשובה במאמר הנ''ל לענין לפרסם הדבר לאחרים, דיקשו דבריו אהדדי, דהלא במאמר רט''ו כתב ודע כי אם יראה וכו' אשם אשם על זה, והכא כתב רק אם הכף חוב מכריע יותר יהיה הדבר כמו ספק, משמע אבל אם הדבר ודאי לחובה ידינהו לחובה, אלא ודאי כמו שכתבנו בפנים. אי נמי דרבינו יונה מיירי פה שעשה או שדיבר הדבר בפרסום דבזה לא שייך ענין לשון הרע וצריך רק לידע אם הדין עמו. ובזה ניחא גם כן מה שאמרו דגורם קללה לעצמו וביארנו לעיל דאין איסור בקללה זו כי שם היה הדבר בפרסום שתובעו לפני בית דין ואין אנו צריכין רק לידע אם האמת אתו. במקום דצריך לגלות הדבר לאחרים יש להתיישב הרבה בענין זה קודם, לא מיבעי בדבר שבין אדם למקום בודאי אין למהר לגלות לאנשים וכדלקמן בכלל ד' ואפילו בבין אדם לחבירו אם לא יעיין היטב בכלל י' יוכל להלכד בקל על ידי זה בלשון הרע גמורה.