אָסוּר לְסַפֵּר עַל חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְהוּא אֱמֶת, דָּבָר שֶׁיִּתְבַּזֶּה עַל יְדֵי זֶה, וְלָא מִבָּעֵי {ואין צריך לומר} בִּדְבָרִים שֶׁל גְּנַאי בְּעָלְמָא, כְּגוֹן ((א)) לִזְכֹּר עָלָיו מַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו וּקְרוֹבָיו אוֹ לִזְכֹּר עָלָיו מַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים, בֵּין שֶׁהָיוּ ((ב)) דְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אוֹ ((ג)) דְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא מִתְנַהֵג עַתָּה כַּשּׁוּרָה, אָסוּר לְגַנּוֹתוֹ בָּזֶה וְלָשׁוֹן הָרָע מִקְּרֵי. אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם רָאָהוּ זֶה מִקָּרוֹב בֵּינוֹ לְבֵין עַצְּמוֹ, ((ד)) שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁאֵין רָאוּי עַל פִּי הַדִּין, וְהוּא מֵהַדְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, (דְּבִדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, יֵשׁ בָּזֶה חִלּוּקִים רַבִּים, וּנְבָאֵר אִם יִרְצֶּה ה' לְקַמָּן בִּכְלָל י'), גַּם כֵּן אָסוּר לְגַנּוֹתוֹ בָּזֶה, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, אִם לֹא עַל פִּי הַפְּרָטִים הַמְבֹאָרִים לְקַמָּן בְּסָעִיף ז' *. הגה''ה: ודע, דכל זה בסתם איש ישראל, כמו שיבאר לקמן בסעיף ג', אבל אם נתברר לו לפי הענין, שסבת העון הוא מפני שיש בו אפיקורסות, חס ושלום, על איש כזה לא נצטוינו בלאו ד''לא תלך רכיל'', שאיננו בכלל ''עמיתך'', ופרטי דין האיש הזה מבאר לקמן בכלל ח'. שערי תשובה לרבינו יונה במאמר רי''ד בסופו. ונראה דאפילו אם אינו מכוין לבזותו בזה, וגם אצל מי שהוא מספר עתה לא יתבזה על ידי זה, כגון שהוא מכיר מכבר להשומע הזה שאצלו לא יגרע הבעל תשובה הזה מפני מעשיו הראשונים או מפני מעשה אבותיו ממה שהיה מחזיקו קודם לזה, אפילו הכי אסור לספר ענין כזה כיון דאם היו מספרין לו את מעשיו הראשונים או את מעשה אבותיו בפניו בודאי היה מתבייש בזה, כדמצינו בבבא מציעא (נ''ט ע''א) בדוד שאמר שאם היו מקרעין לו בשרו לא היה דמו שותת, ממילא אסור לספר עליו זה שלא בפניו דדבר כזה אם יתפרסם בפני ההמון יוכל להיות סיבה להזיק לו בממונו או על כל פנים להצר לו, וכמו שכתב הרמב''ם בהלכותיו וזה לשונו והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק לו בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע, וכוונת הרמב''ם אפילו אם אין כוונתו לגנותו בזה וכמו שהביא הכסף משנה שם מקור לדין הרמב''ם ממעשה דיהודא בן גרים בשבת (ל''ג ע''ב) וכפירש''י שם שיהודה בן גרים לא התכוין חס ושלום לגנות בזה לר' שמעון בן יוחאי רק לפי תומו סיפר זה בביתו וממילא נתודע אחר כך, והכי נמי דכותיה. אם לא שהאיש שהוא מספר לו הוא חכם צנוע אשר בודאי לא יספר לשום אדם, אז מותר אם המספר לא התכוין לגנותו בזה, והוא מכיר גם כן להשומע שלא יתגנה בעיניו עבור זה. תקשה על דברינו ממה שכתב רבינו יונה במאמר רי''ד בשערי תשובה וז''ל ואם יספר ויודיע את תועבות אבותיו בפני בני אדם שלא בפניו להבאיש את ריחו וכו' ומשמע אבל אם לא נתכוין לבזותו בזה שרי, דזה אינו, דרבינו יונה רצה לנקוט בזה המאמר המתחיל מעצם איסור לשון הרע החלק החמור שנמצא בו וכמו שביאר אחר כך בעצמו במאמר רט''ז וז''ל והמספר לשון הרע שתים הנה קוראותיו הנזק והבושת אשר יגרום לחביריו ובחירתו לחייב ולהרשיע את חביריו וכו' ובזה הדין דאיירינן יש בו חלק אחד מהם והוא הנזק או הבושת וכנ''ל, ותדע דבמאמר רט''ו לא התיר רבינו יונה לגלות באיש שאני מסתפק בו שמא עשה תשובה רק לחכם צנוע אשר לא יספר ליתר ההמון, רק הרחק ירחיק מחברתו עד אשר יוודע לו ששב מדרכו הרעה, ומשמע אבל אם החכם ההוא אינו צנוע אף דכונת המספר בסיפורו להחכם לא היה לבזות לאותו פלוני רק שיתרחק החכם לעת עתה מחברתו אף על פי כן אינו רשאי, משום דמהחכם יתגלה אחר כך לאנשים אחרים כיון דהוא אינו צנוע ויגרום על ידי זה ביוש לחבירו בחנם פן עשה תשובה, וכל שכן בענינינו דאיירינן דיודע בו שעשה תשובה דאין לו לגלות לשום אדם פן יתגלגל על ידי זה ביוש להבעל תשובה וכנ''ל. ומה שכתב רבינו יונה בתחלה במאמר רט''ו והוא גילה על חטאותיו על שער בת רבים, כדי להגדיל האשמה כתב כן, כמו שכתב אחר כך אשם אשם על זה, אבל באמת אפילו ליחיד גם כן אין לגלות וכמו שידוע באיסור לשון הרע דאיסורו הוא אפילו לספר ליחיד, ורק לחכם צנוע כדי שירחק מחברתו וכמו שכתב רבינו יונה בעצמו אחר כך, וגם זה אינו מועיל רק אם אותו החכם יאמין לו כבי תרי וכמו שכתב בעצמו במאמר ר''כ עי''ש. פירוש אפילו לא ראינוהו שעשה תשובה על זה החטא, רק שמעת שעבר על זה החטא עבר זמן רב ולא נראה עליו שום שמץ פסול עוד כן משמע בתשובת חות יאיר בסימן ס''ב, דכיון שהוא מתנהג עתה בטוב הוא בכלל בעל תשובה לענין זה אבל לא לענין פסולי עדות עי''ש. ועוד בלאו הכי כיון שעבר זה זמן רב מהחטא והוא מתנהג כשורה בודאי צריך לחשוב עליו שמא עשה תשובה, והוא כל שכן ממה שכתב רבינו יונה במאמר רט''ו עי''ש. ולכאורה יש להקשות על זה ממה שאמרו בפרק ג' דברכות (דף י''ט) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה אל תהרהר אחריו וכו' אבל בממונא עד דמהדר למריה, ואם כן בנדון דידן מאי מהני אם מתנהג עתה כשורה שאינו גוזל וחומס וכיוצא בזה כיון שלא תיקן המעוות, וכהאי גוונא אמרינן בבבא מציעא (דף ס''ב ע''א) אי עשה תשובה מאי בעי גביה עי''ש. תשובה לדבר כי זה באמת תלוי לפי הענין, אם עבר על איסור גזל גמור ויש לו במה להשיב ואינו רוצה לקיים מצות השבה אף שהוא מתנהג עתה בטוב הוא בכלל עונות שבין אדם לחבירו, ומשתנה הרבה הדינין שלו לענין לשון הרע ואי''ה לקמן בכלל י' נבאר. והכא איירינן באופן שאין לו במה לקיים מצות השבה, או באופן שאין שייך בו השבה, כגון שמתחלה גם כן לא היה גזלן גמור רק שדרכי מסחרו לא היו בכשרות גמורה רק על ידי קטטות ומריבות ולחטוף את העסק המזומן לבוא ליד חברו כנהוג עתה בעונותינו הרבים וכהתירא דמיא להו על פי דרכי היצר בחשבם כיון שהוא מוכרח לעשות כן לצורך מחייתו אין בזה איסור, ובאיש כזה אם הוא חוזר מדרכו הרעה והוא מתנהג עתה בענין מסחרו בטוב בודאי על ידי זה הוא בכלל בעל תשובה, ולא שייך בזה שום היתר לספר עליו דרכו הרע הראשון אפילו אם היה אז דבר זה מפורסם בעיר בשביל שלא פייס לכל אחד ואחד עבור קטטות ומריבות שהיה עמו מתחלה, דאם כן היה צריך לילך ולפייס לכל אנשי העיר כידוע באנשים האלו בדרכי מסחרן. וראיה גמורה לזה דלא התיר רבינו יונה במאמר רכ''א רק כדי לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו עי''ש והכא בהני תרי גווני שציירנו לא שייך זה ופשוט. שערי תשובה לרבינו יונה במאמר רט''ו ובמאמר רי''ט ע''ש וכן מוכח מהרמב''ם בהלכות דעות פרק ו' הלכה ז' וז''ל הרואה חבירו שחטא וכו' מצוה להחזירו למוטב וכו' אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו וכו' עד שיחזור למוטב הרי משמע להדיא שכל כמה שלא הוכחנוהו וראינו אחר התוכחה שעשה עוד אותו החטא אין לפרסמו.

וְאֵין חִלּוּקּ בָּזֶה, בֵּין אִם הוּא לָאו גָּמוּר אוֹ עֲשֵׂה גְּמוּרָה דְּאוֹרַיְתָא הַמְפֻרְסָם שֶׁהוּא אָסוּר, שֶׁבְּוַדַּאי יִתְבַּזֶּה מְּאֹד לִפְנִי הַשּׁוֹמֵּעַ עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא דָּבָר, ((ה)) שֶׁאֵין נִזְהָרִין בָּזֶה הַרְבֵּה מֵהֲמוֹנִי יִשְׂרָאֵל, וְאֵין לוֹ בָּזֶה גְּנוּת גָּדוֹל כָּל כָּךְ, כְּגוֹן לוֹמַר עַל אֶחָד ((ו)) שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶּה לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ שֶׁדָּבָר פְּלוֹנִי שֶׁסִפֵּר הוּא שֶׁקֶר (אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ תּוֹעֶלֶת בָּזֶה שֶׁהוֹדִיעַ לַחֲבֵרוֹ שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הוּא שֶׁקֶר וּמְכַוֵּן רַק לְתוֹעֶלֶת וּכְעֵין שֶׁנְּבָאֵר לְקַמָּן בִּכְלָל י') וְכָל כַּיּוֹצֵּא בָּזֶה אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר, כֵּיוָן שֶׁעַל כָּל פָּנִים לְפִי דְּבָרָיו הוּא אִישׁ, שֶׁאֵינֶנּוּ מְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה. וַאֲפִלּוּ לְסַפֵּר עָלָיו בְּעַנְפֵי הַמִּצְּוֹת, כְּגוֹן שֶׁהוּא עַצְּרָן בְּמָמוֹן וְאֵינוֹ מְכַבֵּד שַׁבָּת כָּרָאוּי, שֶׁדָּבָר זֶה נִכְלָל בְּמִצְּוַת עֲשֵׂה דְּזָכוֹר, וּבְמוֹ שֶׁכָּתב בְּסֵפֶר ''חֲרֵדִים'', אוֹ אֲפִלּוּ הוּא מִלְּתָא דְּרַבָּנָן בְּעָלְמָא, שֶׁהֵם אָמְּרוּ, ((ז)) שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת זֶה הַדָּבָר לְכַתְּחִלָּה, וְהוּא מְסַפֵּר עָלָיו, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְהוּא אֱמֶּת, שֶׁרָאָהוּ בְּעַצְמוֹ שֶׁעָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה, ((ח)) גַּם כֵּן אָסוּר. נלמוד במכל שכן מהגמרא שאביא לקמן בס''ק ח'. ואף שמורגל שלא ללמוד אף על פי כן אסור, דלא התיר רבינו יונה במאמר רי''ט רק בעון המפורסם לכל ישראל את גודל איסורו שמזה מוכח שאין פחד אלהים לנגד עיניו ויוצא בזה מכלל עמיתך, לא כן בזה דכהתירא דמיא להו בעונותינו הרבים בחשבם כיון שהוא טרוד במחייתו פטור מתלמוד תורה וכיוצא בזה שאר היתרים, ועל כן בודאי לא נפקא דבר זה מכלל עניני לשון הרע דאסור אפילו על אמת. ובענינים כאלו חייב להוכיח אותו בינו לבין עצמו עבור זה ולהראות לו שההיתר הנ''ל אינו כי אם מצד היצה''ר כי על פי דין אפילו עני ביותר חייב לקבוע לו עתים לתורה, ושאר עניני הוכחה לפי האיש המבטל, אבל לא לילך ולבזותו עבור זה אצל שאר אנשים. ואין להתיר מטעם דעל פי רוב דבר זה הוא מפורסם על אחד שאינו לומד תורה דעיין לעיל בכלל ב' בהתירא דאפי תלתא ותמצא בזה שיש בזה הרבה והרבה מחלקי האיסור ואינו מצוי שימצאו כל חלקי ההיתר. ואין להקשות על זה מבבא בתרא (קי''א ע''ב) דא''ל ר' ינאי לשמעיה גוד לית דין צבי למילף, ועיין ברשב''ם שם דפירושו כך הוא: אינו רוצה ללמוד אלא להקשות דברים שאינם צריכין. או דהיה תלמידו של ר' ינאי ואם כן לא קשיא מידי כמ''ש בתשובת חות יאיר בסימן קנ''ב שמותר לרב להוכיח לתלמידיו בדברים קשים כדי לזרזם שיעיינו וישגיחו וישמרו מן הטעות והשגיאה עי''ש. פירוש אפילו אינו דבר שתקנו לסייג וגדר, דבזה ודאי אם עבר על זה רשע מיקרי ויהיה לו בזה גנאי גמור, כדאיתא ביבמות (דף כ'.) אמר רבא כל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי מיקרי ואזיל לשיטתו דאמר שם רבא בשבת (דף מ') האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא. ואין להקשות מזה על מה שכתבנו בפנים דאסור לגנותו עבור זה דז''א דשם כוונת רבא שעבר בפרסום שיודעין בלאו הכי הרבה אנשים מזה כמ''ש שם משרבו עוברי עבירה וכו'. או דרבא איירי שעבר על האיסור כמה פעמים דבשביל זה בודאי מצוה לגנותו דמוכח שאין פחד אלקים לנגד עיניו וכמו שכתבנו בפנים בסעיף ז'. וראיה ברורה לזה מבבא בתרא (דף קס''ד ע''ב) במעשה דשטר מקושר דאחוי ליה ר''ש ברבי לרבי וכו' א''ל רבי כלך מלשון הרע הזה וקמקשה הגמרא בשלמא התם איכא לשון הרע וע''ש ברשב''ם בד''ה חזא ביה בבישות וממנו תדין קל וחומר לשאר איסור דרבנן ולא תדחה דמשום שהאיסור הוא יותר חמור יהא מותר לגלות דכבר השרישנו רבינו יונה במאמר רי''ט דאפילו איסור דאורייתא כביאת עריות אין לגלות וכן מוכח מגמרא פסחים (ד' קי''ג ע''ב).

אַךְ יִתְחַלֵּק זֶה הַדִּין לִפְרָטִים אֲחָדִים וּכְמוֹ שֶׁאֲבָאֵר, דְּאִם הוּא ((ט)) אִישׁ בֵּינוֹנִי כִּסְתָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל, שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִשָּׁמֵר מֵחֵטְא וְנִכְשָׁל בְּחֵטְא רַק לִפְעָמִים, ((י)) וְיֵשׁ לִתְלוֹת, שֶׁעָשָׂה דָּבָר זֶה שֶׁלֹּא בְּמִּתְכַּוֵּן, ((יא)) אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה אָסוּר, אוֹ שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁהוּא חֻמְרָא וּמִדָּה טוֹבָה בְּעָלְמָא, שֶׁהַכְּשֵׁרִים נִזְהָרִין בָּזֶה, ((יב)) אֲזַי אֲפִלּוּ רָאוּהוּ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁעָבַר עַל זֶה, בְּוַדַּאי יֵשׁ לִתְלוֹת בָּזֶה, וַאֲסוּרִים לְגַלּוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְבוּז בְּעֵינִי עַמּוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּעֵינִי עַצְּמוֹ גַּם כֵּן לֹא יִתְבַּזֶּה, וְאָסוּר לִשְׂנֹא אוֹתוֹ עֲבוּר זֶה, דְּצָּרִיךְ לְדוּנוֹ לְכַף זְכוּת, וְהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְתָא שֶׁל ''בְּצֶּדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ'' לְכַמָּה פּוֹסְקִים. אבל אם מוחזק לרשע בשאר ענינים ישתנה דינו ומבואר לקמן בסעיף ז'. כן כתב רבינו יונה במאמר רי''ח וז''ל והנה כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד הטובה ולצד הזכות וכו' יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף הזכות וכו' והוא מצות עשה מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך. ודע דמה שכתבנו ויש לתלות וכו' שלא במתכוין הוא קאי אפילו על עבירה שפשטה איסורה בישראל, ומה שכתבנו אחר כך או שלא היה יודע וכו' קאי רק על שאר עונות דבעבירה שמפורסם איסורה בישראל אם ראוהו שעבר עליה כמה פעמים דינו כמו שמבואר בסעיף ז' עי''ש. מלבד שכתבנו למעלה מקור דין זה מרבינו יונה הוא גם כן דין מבואר בחשן משפט בסימן ל''ד סעי' כ''ד עי''ש לענין פסולי עדות דלא נפסל בזה מטעם זה, וכ''ש לענין דיננו דדינא הכי וכמבואר בתשובת חות יאיר סימן ס''ב דלענין עדות מחמרינן הרבה יותר עי''ש. פירוש בשנים, דבחד בלאו הכי אסור וכמו שיתבאר בסעיף שאחר זה. ומ''ש כמה פעמים, כן מוכח ברבינו יונה דלא התיר במאמר רי''ט אפילו במורגל בעון רק אם כל שער עמו יודעים שהוא עבירה עי''ש, ולבד זה היא סברה פשוטה גם כן.

אֲבָל אִם ((יג)) יֵרָאֶה לָהֶן, שֶׁהַחוֹטֵא יָדַע אֶת עֶצֶּם אִסוּרוֹ וְגַם בְּמִתְכַּוֵּן עָשָׂה אֶת הַחֵטְא כְּבִיאַת עֲרָיוֹת וַאְכִילַת דְּבָרִים אֲסוּרִים וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, ((יד)) שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט יְדִיעַת אִסוּרָן בְּיִשְׂרָאֵל, תָּלוּי בָּזֶה, אִם הוּא אָדָם בֵּינוֹנִי בִּשְׁאָרֵי דְּבָרִים, שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּר עַל פִּי הָרֹב מֵהַחֵטְא, וּבָזֶה לֹא רָאוּהוּ שֶׁנִּכְשַׁל, רַק פַּעַם אַחַת בַּסֵתֶר, אֲסוּרִין לְגַלּוֹת אֶת חֶטְאוֹ לַאֲחֵרִים, ((טו)) אֲפִלּוּ שְׁלֹּא בְּפָנָיו, וְהַמְגַלֶּה אוֹתוֹ, אָשׁוֹם אָשַׁם עַל זֶה כִּי אוּלַי הַחוֹטֵא הַהוּא שָׁב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וִיגוֹנָיו בְּרַעֲיוֹנָיו עַל זֶה הַחֵטְא וְהוּא נְשׂוּא עָוֹן לִפְנִי ה', כִּי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה לְפִי מְרִירוּת הַלֵּב, וּכְשֶׁיְּסַפֵּר זֶה אֶת הַחֵטְא לִפְנִי הֶהָמוֹן, יִהְיֶה לְבוּז וּלְקָלוֹן בְּעֵינֵיהֶם, אַחַר אֲשֶׁר נִחַם עַל רָעָתוֹ וְנִסְלַח לוֹ עַל עֲוֹנוֹ, עַל כֵּן יֶחֱטָא וְאָשֵׁם הָאֱוִיל הַמַּזְכִּיר עֲוֹנוֹ. ((טז)) וַאֲפִלּוּ לְדיָּנִי הָעִיר אֵין לְגלּוֹת, וְאַף שֶׁיֵּשׁ אִתּוֹ עֵד שֵׁנִי לְהָקִים דָּבָר (דְּאִי לֹא בְּלָאו הָכִי {בלא זה} אָסוּר לְגַלּוֹת, כִּי אֲסוּרִין הַדַּיָּנִים לְהַאֲמִין לִדְבָרָיו וְיַחֲזִיקוּ אוֹתוֹ רַק לְבַעַל לָשׁוֹן הָרָע, וּכְמוֹ שֶׁנִּכְתֹּב אַחַר כָּךְ) כֵּיוָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה תּוֹעֶלֶת מִדָּבָר זֶה, רַק צָרִיךְ לְהוֹכִיחַ אוֹתוֹ ((יז)) בֵּינוֹ לְבֵין עַצְּמוֹ, עַל אֲשֶׁר הִמְרָה אֶת אֱלֹהָיו בְּחֶטְאוֹ, וְשֶׁיִּרְאֶה לִגְדֹּר אֶת עַצְּמוֹ מִכָּאן וָאֵילָךְ מֵהַסִבּוֹת שֶׁהֱבִיאוּהוּ לָזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא עוֹד לִידֵי חֵטְא, וְיִזָּהֵר הַמּוֹכִיחוֹ לְדַבֵּר לוֹ בְּלָשׁוֹן רַכָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְלִימֶּנּוּ, כְּדִכְתִיב: ''הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'' ((יח)) וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא אֲפִלּוּ אִם הוּא רַק אָדָם בֵּינוֹנִי בִּשְׁאָר דְּבָרִים, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא אִישׁ תַּלְמִיד חָכָם וִירֵא חֵטְא, אַךְ עַתָּה גָּבַר יִצְּרוֹ עָלָיו, בְּוַדַּאי עָוֹן גָּדוֹל הוּא לְפַרְסֵם חֶטְאוֹ וְאָסוּר אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר אַחֲרָיו כִּי בְּוַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה, וְאַף אִם יִצְרוֹ נִתְחַזֵּק עָלָיו פַּעַם אַחַת, נַפְשׁוֹ מָרָה לוֹ אַחַר כָּךְ עַל זֶה וּלְבָבוֹ יָרֵא וְחָרֵד מְאֹד עַל אַשְׁמָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ''ל: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁעָבַר עֲבֵרָה בַּלַּיְלָה אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו בַּיּוֹם, שֶׁבְּוַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה *. הגה''ה: וכל זה שכתבנו באלו הסעיפים הוא בשאין הדבר הזה מועיל לאפרושי מאסורא, אבל אם הוא (יט) מועיל לאפרושי מאסורא, כגון, שראה לאשת איש שזנתה, דמן הדין נאסרה עבור זה להבעל, אפלו ראה דבר זה ביחידי, צריך (כ) לגלות (כא) להבעל כדי להפרישו מאסור, ודוקא אם ראה בעצמו שזנתה, דמן הדין נאסרה על ידי זנות להבעל, אבל אם שמע זה מאנשים אחרים, דמן הדין לא נאסרה על ידי זה להבעל, או שאר אפנים כיוצא בזה אסור לגלות. ואפלו אם ראה בעצמו שזנתה, לא יגלה, רק אם הוא משער, (כב) שאפשר שהבעל יאמין לו כבי תרי (כשני עדים) ויפרש על ידי זה ממנה, אבל בלאו הכי אסור לו לגלות דבר זה להבעל וכל שכן לזולתו. כל הסעיף זה נלקח מדברי רבינו יונה במאמר רט''ו ורי''ח ורי''ט עיין שם היטב וגם במאמר ר''כ. ונראה דהוא הדין בעבירה שאינה מפורסמת והתרה אותו מקודם, ואף שכתב הרמב''ם בהלכות רוצח פרק י''ג והובא בחושן משפט בהלכות פריקה וטעינה בסימן רע''ב דעל זה כתוב בתורה כי תראה חמור שונאך, וכו' אף על פי כן נראה דעדיין הוא בכלל עמיתך לענין לשון הרע כל זמן שלא עבר על זה כמה פעמים וכדלקמן בסעיף ז' וראיה לזה דהרי בדינא דרבינו יונה שכתבנו גם כן כתב במאמר רט''ו ולא נכון לגלותם זולתי לחכם צנוע וכו' רק הרחק ירחיק מחברתו וכו' ופשוט דמקורו הוא מגמרא דפסחים (בדף קי''ג ע''ב) במימרא דמהו למימרא ליה לרבו למישנא ליה וכו' ואפילו הכי משמע מדברי רבינו יונה דעדיין הוא בכלל עמיתך לענין זה, וכן משמע לקמן מדבריו גם כן במאמר רי''ט דאפילו אם משפטו לשנות באולתו דצריך על ידי זה לגלות לשופטי העיר אפילו הכי עדיין הוא בכלל עמיתך שאסור לגלות לאחרים, וכן משמע גם כן במאמר ר''כ שכולו לקוח הוא מגמרא דפסחים הנ''ל להמעיין ובודאי מותר לשנוא אותו ואפילו הכי כתב לייסר החוטא בהצנע ולא ילבינו פניו ברבים כמו שכתוב הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, אלמא דאף דמותר לשנוא אותו על פי התורה כי תו איננו בכלל אחיך ועל זה כתיב בתורה שונאך אפילו הכי לענין להרע לו בידים דהיינו להלבינו אסור, והוא הדין לילך ולגנותו בפני אחרים אסור דלא יצא עדיין מכלל עמיתך לזה, ולא התירה התורה רק לשנוא אותו בלבד, ואם כן הוא הדין בעבירה שאינה מפורסמת והתרה אותו אף דמותר לשנאותו אף על פי כן לענין לשון הרע הדין כמו שכתבנו. ודע דמה שנקט הרמב''ם והתרה בו ולא חזר ולא נזכר דבר זה בגמרא דפסחים הנ''ל משום דהגמרא איירי כגון מעשה דטוביה שבא על ערוה שהיא עבירה מפורסמת והר' יונה איירי גם כן הכי כמ''ש במאמר רי''ט, והרמב''ם רצה לכלול גם כן שאר עבירות שאינן מפורסמות שיהא מותר לשנוא אותו עבורן, לכן הוסיף שהתרה בו ולא חזר. וכל שכן אם ביישו חס ושלום בזה בפניו בפני רבים עלול הוא מאוד להיות עבור זה בכלל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא אם באמת שב החוטא על זה במרירות לבו לפני ה'. ודע דלענין אם אחרים סיפרו לו עבירה זו על אדם בינוני דאיירינן השתא, אם מותר להאמינם, ביררנו לקמן בכלל ז' דאפילו אם שמע משנים או יותר אין מותר לו רק לחוש ולא להחליט כיון שהוא חוץ לבית דין וממילא דאסור להיות לו שונא עבור זה, רק יהיה הדבר אצלו לעת עתה כמו חשש בעלמא, וכל שכן דאסור לו לסמוך על דבריהן לענין לילך ולספר דבר זה בפני אחרים, ובפרט שביררנו בפנים דאפילו הרואין הראשונים אין להם לגלות. שזה לשון ר' יונה במאמר רי''ט כי האמנם אם גזל האדם או עשק את עמיתו חייב להעיד על זה כדי שישיב הגזלה אשר גזל על פי שנים עדים, ואם אין שם זולתי עד אחד שבועה תהיה בין שניהם, אבל אם ראה כי נכשל חבירו בדבר ערוה או באחת מן העבירות אין ראוי שיעיד על זה חנם ללא תוכחת, גם כי יש אתו עד שני להקים דבר עכ''ל משמע בהדיא מדבדיו דאפילו להדיינים אין לגלות וכ''כ בפירוש בס' מנורת המאור עי''ש. ומכל מקום נראה לי דעל הגילוי לבית דין אין בזה איסור כל כך רק דאין נכון לכתחלה, וטעמא רבה איכא, דבשלמא להמון אין שום תועלת בהגילוי ושמא עשה תשובה ויתבזה בעיניהם חנם וכנ''ל, אבל לבית דין יש תועלת דבזה הוא נעשה פסול לעדות ולשבועה כיון דאייריגן בדבר המפורסם בישראל לאיסור ולא אמרינן שמא שב לענין זה כל זמן שלא נתברר וכמ''ש בספר חות יאיר בסימן ס''ב עי' ש, ולא מיבעי אם יש עתה שום תועלת לבן ישראל במה שהוא יפסל לעדות ולשבועה בודאי הם מחוייבים להעיד אפילו אם אותו בן ישראל אין תובע אותם וכמ''ש בספר שער המשפט בסימן כ''ח, אלא אפילו אם אין עתה שום תועלת לישראל מזה אפילו הכי אין איסור אם יספרו לבית דין כיון דיוכל להיות נפקא מיניה מזה למחר וליומא אוחרא במה שהבית דין ידעו שעבר על איסור שנפסל לעדות ולשבועה, והמספרים מכונים לזה. דהכלל בלשון הרע אם באמת עשה פלוני דבר עולה, תלוי בהמספר, אם מכוין לגנותו של חבירו או לתועלת היוצא מזה, וכמו שכתבנו כמה פעמים, וכן מוכח קצת מלשון הר' יונה גופא דלעיל לענין סיפור להמון במאמר רט''ו כתב והמגלה אותו אשם אשם ע''ז וכו' וכאן במאמר רי''ט דאיירי דאף להשופטים אין לגלות לא כתב לשון זה, ואדרבה כתב ואם משפטו לשנות באולתו טוב שיגידו לשופטי העיר, משמע דאם אין משפטו, לא טוב לכתחלה אבל אין בזה אשם (והדיינים צריכין להאמין ולהחליט הדבר כדין קבלת עדות אם מעידים לפניהם בבית דין, אבל אם מספרין לפניהם חוץ לבית דין הדיינין אינן עדיפין מאנשים דעלמא ומותרים רק לחוש לבד ועל כן צריך עיון בזה אם חייבין להוכיחו ואי''ה נבאר במקום אחר) ועוד ראיה ממה שהובא בח''מ בסימן כ''ח ס''א בהג''ה ועד אחד לא יעיד וכו' אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד דאינו כי אם כמוציא שם רע על חבירו משמע בהדיא דבשנים מותר להעיד בכל גווני, ודוחק גדול לומר דמיירי דוקא בהתרו בו, ועוד דמאי שייך בזמן הזה התראה וקבלת התראה, אלא ודאי כמו שכתבנו כיון דיש נפקא מינה בזה לאחר זמן. ר' יונה במאמר ר''כ והרמב''ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ח' בגמרא ברכות (י''ט ע''א) ור' יונה במאמר רט''ו ורי''ט עי''ש. ודע דכתב בספר יד הקטנה בפ''ט מהלכות דיעות שלו בדין כ''ד דאסור אפילו להוכיחו בינו לבין עצמו אפילו בדרך תוכחת מוסר, ויראה מפני שבודאי עשה תשובה. ולא תקשה עליו ממ''ש בבבא מציעא (דף ל''א) דמצות הוכחה הוא אפילו תלמיד לרב ועוד ממ''ש בערכין (ט''ז ע''ב) א''ר יוחנן בן נורי הרבה פעמים לקה עקיבא על ידי לפני רבן גמליאל וכו' (ואין לדחות משום דר''ע בגדר תלמיד היה דהלא מסיים על זה קרא והוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר הוכח לחכם ויאהבך משמע דבכל גווני צריך להוכיח לחכם) חדא די''ל דאיירי בדיני ממונות ואמרינן שם (בברכות י''ט) אבל בממונא עד דמהדר למריה, ועוד יש לומר דדוקא למחר ולאחר זמן צריך להחזיק בודאי שעשה תשובה וכדמשמע לישנא אם ראית וכו' בלילה אל תהרהר אחריו ביום שבודאי עשה תשובה אבל בעת מעשה גופא בודאי חייב להוכיחו. אמנם בעיקר הדין דהיד הקטנה צע''ג אם הלכה כדבריו, דנראה לענ''ד דדין הגמרא הוא רק לענין לימוד זכות, אבל לא לפטור על ידי זה ממצות עשה דאורייתא של הוכחה, וכהאי גוונא מצאתי לענין אחר בתשובת חות יאיר הנ''ל בסימן ס''ב וז''ל שם באמצע התשובה דלא נלמד מזה לפסולי עדות רק שנשאר בפסלנותו עד שנדע שעשה תשובה ונ''ל אפילו אם הוא תלמיד חכם דארז''ל אל תהרהר אחריו וכו' ואמרו קצת מפרשים דלהדרי קאי אל תהרהר שמא ר''ל שיש ספק רק ודאי מכל מקום היינו רק לדונו לכף זכות מה שאין כן להכשירו, גם כאשר לענין ליטרא דדהבא אין לנו דין תלמיד חכם ה''ה לדבר זה עכ''ל. ואם כן אפשר דהוא הדין בענינינו גם כן אין אומרין דין זה כדי להקל מעצמנו ולהפטר על ידי זה ממצות עשה דהוכחה, והגמרא לא איירי במי שרוצה להוכיחו רק באיש דעלמא שמהרהר על תלמיד חכם שעומד עדיין בחטא, וצריך עיון. בחו''מ סימן כ''ח ס''א בהג''ה. ולענין לגלות לו עם מי זינתה, תלוי בזה, אם הוא משער שאפילו אם לא יגלה לו עם מי גם כן יאמינו כבי תרי על עיקר הדבר, לא יגלה לו עם מי דמאי נפקא מיניה מזה, אם כן שם ביש בעלמא הוא דקא מפיק עליה דפלניא, אבל אם הוא רואה שאם לא יגלה לו עם מי לא יאמין לו הבעל מותר לגלות. ואם הבעל אינו מאמינו אסור לו לגלות שוב דבר זה לשום אדם אפילו לבית דין, תשובת נודע ביהודא מהדורא קמא חלק או''ח סימן ל''ה עי''ש. תשובת נודע ביהודא שם.

אֲבָל ((כג)) אִם הוּא רוֹאֶה שֶׁהַחוֹטֵא הוּא מֵהָאֱוִילִים הַלֵּצִּים הַשּׂוֹנְאִים לְמוֹכִיחָם, כְּדִכְתִיב {משלי ט' ח'}: ''אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךְ '', וּבְוַדַּאי לֹא יִתְקַבְּלוּ דְּבָרָיו בְּאָזְנָיו, וַאֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ בְּנָקֵל לָהֶם לִשְׁנוֹת בְּאִוַּלְתָּם, וְאִם כֵּן יוּכַל לִהְיוֹת שֶׁיָּבוֹא עוֹד הַפַּעַם לִידֵי חֵטְא, עַל כֵּן טוֹב לָהֶם, שֶׁיַּגִּידוּ לְדַיָּנִי הָעִיר, כְּדֵי שֶׁהֵם יְיַסְרוּהוּ עַל עֲוֹנוֹ וְיַפְרִישׁוּהוּ מֵהָאִסוּר עַל לְהַבָּא, וְנִרְאֶה דְּהוּא הַדִּין ((כד)) לִקְרוֹבָיו שֶׁל הַחוֹטֵא, אִם דִּבְרֵיהֶם יִהְיוּ מִתְקַבְּלִין לוֹ, וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. וְכָל כַּוָּנַת הַמְסַפֵּר תִּהְיֶה לְשֵׁם שָׁמַיִם וּבְקִּנְאַת ה', לֹא בְּשִׂנְאָתוֹ לוֹ עַל דָּבָר אַחֵר. וְהַשּׁוֹפְטִים גַּם כֵּן יְיַסְרוּ אֶת הַחוֹטֵא ((כה)) בְּהַצְּנִעַ וְלֹא יַלְבִּינוּ פָּנָיו בָּרַבִּים, כְּדִכְתִיב ''הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'' וְכָל זֶה אִם רָאוּהוּ בִּשְׁנַיִם, אֲבָל אִם הוּא עֵד אֶחָד, ((כו)) לֹא יָעִיד עַל חֲבֵרוֹ, כִּי עֵדוּתוֹ חִנָּם, לְפִי שֶׁאֵין סוֹמְכִין עָלֶיהָ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {דברים י''ט ט''ו}: ''לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָאת''. לָכֵן מוֹצִּיא שֵׁם רַע יֵחָשֵׁב, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל הַמֵּעִיד יְחִידִי עַל חֲבֵרוֹ בִּדְבַר עֲבֵרָה וְכוּ' וְאָמְרוּ חֲזַ''ל: ג' הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן, וְאֶחָד מֵהֶם הָרוֹאֶה דְּבַר עֶרְוָה בַּחֲבֵרוֹ וּמֵעִיד בּוֹ בִּיחִידִי. ((כז)) אַךְ יָכוֹל לְגַלּוֹת הַדָּבָר בְּהַצְּנֵעַ לְרַבּוֹ וּלְאִישׁ סוֹדוֹ, אִם יֵדַע כִּי יַאֲמִין דְּבָרָיו ((כח)) כְּדִבְרֵי שְׁנֵי עֵדִים, וּ מִתָּר לְרַבּוֹ לִשְׂנֹא אוֹתוֹ עֲבוּר זֶה וּלְהִתְרַחֵק מֵחֶבְרָתוֹ, עַד אֲשֶׁר יִוָּדַע לוֹ, שֶׁשָּׁב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, אֲבָל אָסוּר לְרַבּוֹ לְסַפֵּר דָּבָר זֶה לַאֲ חֵ רִים, דְּלֹא עָדִיף מֵּאִם רָאָה בְּעַצְמוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בְּסָעִיף ד'. עיקרו של הסעיף זה הוא מגמרא דפסחים (קי''ג ע''ב) במעשה דזיגוד דאסהיד בטוביה עי''ש, ור' יונה במאמר רי''ט כתב וז''ל אמנם אם החוטא הוא מן האוילים אשר משפטם לשנות באולתם טוב כי יגידו אל השופטים לייסרו להפרישו מן האיסור וכו' וביאורו לפי דברינו דהיינו אם לא יוכיחוהו אנשים חשובים יוכל להיות שישנה עוד באולתו, דאין לומר דכונתו הוא שעשה כמה פעמים זה האיסור דאם כן אינו בכלל עמיתך, דהא ר' יונה מיירי באיסור המפורסם לכל דאדפתח קאי שכתב אבל אם ראה כי נכשל חבירו בדבר ערוה כו' ומצוה לפרסם לכל ואין צריך ליזהר כלל בכבודו מן הדין וכמ''ש ר' יונה במאמר רי''ח ורי''ט, וא''כ אמאי התיר דוקא לשופטים. ועוד דידוע להמעיין היטב בהלכות אלו שלו, דזה הדין דהדיינים וגם מה שכתב אחר כך אבל אם הוא עד אחד וכו', הוא הדין עצמו שכתב אחר כך במאמר ר''כ, ושניהם מקורם מהא דפסחים (קי''ג ע''ב) הנ''ל ועי''ש שכתב ואם יש עד שני עמו ישמעו וכו' ולא ילבינו פניו ברבים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, ועתה אם כונת ר' יונה במ''ש ואם משפטו וכו' דהיינו שעשה כמה פעמים אם כן הוא מומר לזה ואינו בכלל עמיתך וכמ''ש הוא בעצמו תיכף ובמאמר רי''ח וכן כתב הרמב''ם פרק ו' מהלכות דיעות הלכה ח' דמותר להכלים אותו וכו' וכן מוכח מספר מנורת המאור בהעתיקו את אלו הענינים להלכה דכונת ר' יונה הוא שדבריו לא יהיו נשמעין לו בתוכחה *. EE* הגה''ה: ובעל יד הקטנה בהלכות דיעות פרק ט' דין כ''ה לא ביאר דברים אלו היטיב לענ''ד, ועוד יש להפליא עליו מאד שחידש שיטה חדשה בדין כ''ג במה שחילק את הבינונים לשתים דהיינו על מה שכתב ר' יונה במאמר רט''ו ודע כי אם יראה איש כי עבר חבירו על דברי תורה בסתר אסור לגלות את חטאו בשער בת רבים שמא שב בתשובה כתב היד קטנה דאסור לשנוא אותו גם כן שמא שב והגמרא בפסחים דמתיר לשנוא אותו עיין שם איירי באיש אשר משפטו לשנות באולתו, וכיוצא בזה כתב גם כן בדין כ''ה בסופו אבל זה פלא דאם כן משמע מדבריו דזה בודאי לא שב דאם לא כן היה אסור לשנוא אותו לפי דבריו ואם כן כיון שלא שב איננו בכלל עמיתך ויהא מותר ומצוה לפרסם לכל דהוא בכלל הדין השני שכתב ר' יונה בעצמו אחר כך ואינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שער וכו' דכונתו או אינו נזהר וכמו שכתב היד הקטנה ואמאי כתב בזה דוקא לשופטי העיר וגם אמאי קאמר במאמר ר''כ ולא ילבינו פניו ברבים וכו' עמיתך וכו' אלא ע''כ דיש נפקא מינה בין שנאה בעלמא ובין לעשות לו רעה בידים דהיינו לגלות עליו או להלבין פניו מחמרינן שמא שב, ואם כן כיון דאתית להכי אימא לך דאפילו בינוני גמור מותר לשנוא אותו דעל זה נמי כתיב בתורה שונאך דדוחק גדול הוא לומר דמה שאמרו בגמרא דחזא ביה איהו דבר ערוה איירי דוקא במי שמשפטו לשנות באולתו אך לענין לגלות עליו או להלבין פניו מחמרינן שמא שב ודו''ק היטב. FF ואף לפי הספק שכתבנו לעיל דאפשר כיון שאין הקרובין מחוייבין להאמין אין מחוייבין להוכיחו, אף על פי כן נראה דמותר לספר לפניהם כיון שכונת המספר היא לטובתו ורואה שהקרובין יאמינו לו ויוכיחוהו על ידי זה. אך מאד מאד צריך המספר להתיישב בדבר קודם שיספר להם דעל פי הרוב הקרובים אינם מאמינים כלל דבר כזה ויוכל רק לבוא מזה לידי מחלוקות גדולות ואז שב ואל תעשה עדיף. ואין להקשות על דברי ר' יונה מהא דאיתא כמה פעמים בש''ס מכין אותו מכות מרדות אפילו על איסור דרבנן, ולא נזכר כלל שצריך ליזהר שלא יתבייש פניו על ידי זה בשעת מעשה, ואם כן כ''ש על איסור דאורייתא שמוכח שהיה במזיד אף שלא היה התראה, דפשוט דזה תלוי לפי ראות עיני בית דין את האיש אם תוכחתם תהיה מועלת לו על להבא שלא יעשה עוד את העבירה, דכמה פעמים בדברים לא יוסר עבד, וגם לפי הענין שעשה אם ידעו בו רבים, שעל ידי זה נתחלל כבוד השם חס ושלום אם לא יגדרו את הפרצה על להבא, בודאי מוטל על הבית דין לעשות כל מה שהם יכולין כדי שרבים יראו ויקחו מוסר וכמ''ש בסנהדרין (מ''ו ע''א) אמר ר' אליעזר בן יעקב שמעתי שבית דין וכו' והובא בחו''מ בסימן ב'. כן נפסק בחו''מ בסימן כ''ח בהג''ה ואף שכונתו לטובה כדי שיוכיחוהו. ודע שמוכח מר' יונה במאמר ר''כ שהשומע גם כן אין מחוייב להוכיחו מחמת זה, ומכל מקום נראה פשוט אם נראה ליה לפי הענין שהדבר אמת אינו יכול לפטור את עצמו מהוכחה. אפילו בזה שאין משפטו לשנות באולתו כן מוכח מר' יונה במאמר רט''ו עיי''ש. מקורו מהא דפסחים הנ''ל מהו למימרא ליה לרבו למישנא ליה, אמר ליה אי מהימן ליה לרבו כבי תרי לימא ליה ואי לא לא לימא ליה, ודקדק ר' יונה בדבריו כשני עדים, משום דקשה ליה הא לשון הרע אסור לקבל ולהחליט אפילו משנים ויותר וכמו שנביא אי''ה לקמן בכלל ז' במ''ח ג' והאיך מתיר הגמרא לרבו לשנאו עבור זה, על זה כתב כדברי שני עדים, לומר דכל כך מהימן בלבו דבריו בלי פקפוק כשני עדים שאין אחריהם כלום, ונאריך בזה אי''ה לקמן בכלל ז' עי''ש. ואין להקשות מה בין מספר לרבו למה שכתבנו לעיל בסעיף ד' דאפילו אם שנים ראו באחד דבר עולה אסורין לספר פן עשה תשובה וכאן נמי, זה אינו דכאן נמי אין מותר לספר סתם אפילו לאיש דמהימן ליה כבי תרי רק אם הוא איש סוד וצנוע אשר לא יספר ליתר ההמון רק ישנא אותו לעת עתה וירחק מחברתו עד שיוודע לו ששב מדרכו הרעה, לא כן אם יספר ליתר ההמון יתפרסם לעיניהם לגנאי ולבזיון לעד אף אחר שישוב לה' וינחם על רעתו ונסלח לו, אבל אם יספר לחכם צנוע הנ''ל אם יוודע לו ששב מדרכו הרעה יאהבהו ולא יזכור לו עונותיו הראשונים, וכל דברינו תמצא בדברי ר' יונה כשתדקדק בו, וכן מוכח מלשון הגמרא דפסחים הנ''ל דקאמר מהו למימרא ליה לרביה למישנא ליה משמע דרק זה בלבד שרי ליה לרביה אבל לא לספר לאחרים. ונ''ל דרבו אסור לגלות אחר כך אף למי שיאמין לו כדברי שני עדים, משום דודאי כשיתודע להשני שלא ראה בעצמו רק ששמע מאחר לא יאמין לו תו כדברי שני עדים על עצם המעשה מטעם שהמספר הראשון אינו נאמן לו כל כך, ואם כן ממילא יחשב הוא למוציא שם רע והשומע למקבל.

וְנִרְאֶה לִי עוֹד בְּאִישׁ, אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ לִשְׁנוֹת בְּאִוַּלְתּוֹ, דְּאַף אִם רַבּוֹ אֵינְנּוּ צָּנוּעַ כָּל כָּךְ וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְודַּע מִמֶּנּוּ לֶהָמוֹן, אֲבָל הוּא אִישׁ שֶׁדְּבָרָיו יִהְיוּ נִשְׁמָעִין בְּתוֹכָחָה לְהַחוֹטֵא, שֶׁלֹּא יִשְׁנְה עוֹד בְּאִוּלְתּוֹ, אֶפְשָׁר גַּם כֵּן שֶׁמֻּתָּר לְגַלּוֹת לוֹ, כֵּיוָן שֶׁכַּוָּנַת הַמְסַפֵּר הוּא לְתוֹעֶלֶת הַחוֹטֵא וְלֹא לְגַנּוֹתוֹ. וְעַתָּה נַחֲזֹר לְעִנְיָנֵנוּ הַנַּ''ל, דַּאֲפִלּוּ אִם רָאוּהוּ שְׁנַיִם בְּעֵת עֲשִׂיַּת הַחֵטְא וְהוּא אִישׁ, שֶׁנָּקֵל לוֹ לִשְׁנוֹת בְּאִוַּלְתּוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אֵין מֻתָּר רַק לְגַלּוֹת לְדַיָּנֵי הָעִיר וְלֹא לַאֲחֵרִים, כִּי עַל כָּל פָּנִים הֲלֹא לֹא רְאִינוּהוּ שֶׁעָבַר עַל זֶה הָאִסוּר, רַקּ פַּעַם אַחַת, אוּלַי גָּבַר אָז יִצְּרוֹ עָלָיו וְאַחַר כָּךְ שָׁב בִּתְשׁוּבָה וְנֶאֱנַח בִּמְרִירוּת לֵב עַל זֶה, עַל כֵּן לֹא יָצָּא הַחוֹטֵא עֲדַיִן מִכְּלַל ''עֲמִיתֶךָ'' בָּזֶה.

וְכָל אֵלּוּ הַדִּינִין שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא דַּוְקָא בְּאִישׁ, אֲשֶׁר מִנְהָגוֹ וְדַרְכּוֹ לְהִתְחָרֵט עַל חֲטָאָיו, ((כט)) אֲבָל אִם בָּחַנְתָּ אֶת דַּרְכּוֹ, כִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו וְתָמִיד יִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב, כְּמוֹ הפּוֹרֵק מֵעָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם אוֹ שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מֵעְבֵרָה אַחת, אֲשֶׁר כָּל שַׁעַר עַמּוֹ יוֹדְעִים שֶׁהִיא עֲבֵרָה, דְּהיְנוּ בֵּין שֶׁאוֹתָה הָעֲבֵרָה, שֶׁהוּא רוֹצֶּה לְגַלּוֹת, עָשָׂה הַחוֹטֵא כַּמָּה פְּעָמִים בְּמֵזִיד אוֹ שֶׁעָבר בְּמֵזִיד כַּמָּה פְּעָמִים עֲבֵרָה אַחַת הַמְפֻרְסֶמֶת לַכֹּל שֶׁהִיא עֲבֵרָה, אִם כֵּן מוּכָח מִנֵּה שֶׁלֹּא מֵחֲמַת שֶׁגָּבַר יִצְּרוֹ עָלָיו עָבַר עַל דִּבְרֵי ה' כִּי אִם בִּשְׁרִירוּת לִבּוֹ הוּא הוֹלֵךְ, וְאֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנְגֶד עֵינָיו, לָכֵן מֻתָּר לְהַכְלִימוֹ ((ל)) וּלְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ בֵּין בְּפָנָיו וּבֵין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְאִם הוּא יַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה אוֹ יְדַבֵּר דָּבָר, וְיֵשׁ לְשָׁפְטוֹ לְצַּד הַזְּכוּת וּלְצַד הַחוֹב, צָּרִיךְ לְשָׁפְטוֹ לְצַּד הַחוֹב, אַחֲרֵי שֶׁנִּתְחַזֵּק לְרָשָׁע גָּמוּר בִּשְׁאָר עִנְיָנָיו, וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ''לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ'', עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, אַל תּוֹנֵהוּ בִּדְבָרִים, וַאֲשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ לִדְבַד ה', מֻתָּר לְהַכְלִימּוֹ בְּמַעֲלָלָיו וּלְהוֹדִיעַ תּוֹעֲבוֹתָיו וְלִשְׁפֹּךְ בּוּז עָלָיו, וְעוֹד אָמְרוּ: מְפַרְסְמִין אֶת הַחֲנֵפִים מִפְּנִי חִלּוּל ה', וְכָל שֶׁכֵּן ((לא)) אִם הוֹכִיחַ אוֹתוֹ בָּזֶה וְלֹא חָזַר, דְּמֻתָּר לְפַרְסְמוֹ וּלְגַלּוֹת עַל חֲ טָאָיו בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים וְלִשְׁפֹּךְ בּוּז עָלָיו, עַד שֶׁיַּחֲזֹר לְמוּטָב, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ''ם בְּסוֹף פֶּרֶקּ ו' מֵהִלְכוֹת דֵּעוֹת {הלכה ח'}, אַךְ יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ ((לב)) פְּרָטִים אֲחָדִים הַמִּצְטָרְכִים לָזֶה, וּכְתַבְתִּים בִּבְאֵר מַיִם חיִּים. הוא מדברי ר' יונה במאמר רי''ח ורי''ט. ומ''ש או אינו נזהר וכו', כן מוכח מפשטיות דבריו וכן כתב בספר יד הקטנה. ומ''ש צריך לשפטו לצד החוב, כן כתב ר' יונה במאמר רי''ח והרמב''ם פ''א דאבות. עיין בר' יונה במאמר רי''ט שכתב ואשר לא שת לבו לדבר ה' מותר כו' ולהודיע תועבותיו כו' ועוד אמרו מפרסמין כו', ומשמע מלשונו דזה אין ידוע לכל, ואם כן לכאורה קשה נהי דבאמת רשע הוא הא על כל פנים איכא חשדא על המספר שיחשדו אותו למוציא שם רע אם לא שנאמר דר' יונה לא איירי במה שכתב ואינו נזהר מעבירה אחת וכו' רק בעבר מתחלה בפרסום עבירה אחרת כמה פעמים, אם כן נתחזק בעיני הכל לרשע גמור, ולכך מותר לספר אפילו תועבות אחרות שעבר עליהן בסתר, דתו ליכא חשדא על המספר הזה, אבל באמת זהו דוחק בלשונו. וגם ממאמר רי''ח במ''ש ובחנת את דרכו וכו' ולגלות על חטאתיו וכו' משמע דמתיר לגלות בכל גווני באיש כזה ואם כן הדרא קושיא לדוכתין הא איכא חשדא. ואולם כד מעיינינן שפיר נראה פשוט דלכך מותר לפרסם לכל בכל גווני דהגמרא שם בפסחים הנ''ל שאוסרת לגלות לא איירי רק במי שעבר עבירה פעם אחת לבד ואיננו עדיין בכלל חנפים מטעם זה פן גבר יצרו עליו בפעם אחת וכמ''ש למעלה ולא שייך בענין זה להתיר כדי שישמרו הבריות על להבא מללכת בדרכיו, לא כן אם עשה עבירה כמה פעמים דעל ידי זה הוא יוצא מכלל עמיתך ונכנס בכלל כת חנפים התירו חז''ל לפרסם גנותו כדי שיזהרו הבריות ממנו על להבא מללכת בדרכיו, וכיון שאין כונת המספר לספר בגנותו וכמו שנכתוב לקמן בסעיף ק טן ל''ב רק לתועלת הנ''ל שיצא מזה לשאר אנשים לכן מותר, ואין לתפשו בענין כזה להמספר לשון הרע. והוא כעין מה שכתב ר''י לקמן במאמר רכ''ח שאין לתפוש ללשון הרע על מי שמפני קנאת האמת סיפר על אחד החמס שעשה לרעהו עי''ש, וכן לפי טעם השני שפירש''י ביומא (פ''ו ע''ב) דלכך צריך לפרסם את החנפים שאם יבוא עליהן עונש מן השמים ידעו הכל שצדיק ה' יתברך גם כן שייך דברינו כיון דכונת המספר הוא לתועלת זה התירו לספר אפילו ביחידי ושלא בפני בית דין כדי שלא יצמח לעתיד חילול השם חס ושלום. עוד יש לומר דבאיש כזה אין שייך שיהיה נחשד המספר למוציא שם רע דבודאי תיכף כשיעיינו העולם אחריו ימצאו בו הרבה דברים של גנאי ויסור החשד ממנו, וכן מצאתי אחר כך בעליות הר' יונה בשיטה מקובצת לבבא בתרא ואעתיק אי''ה בסוף הספר את דבריו דעל איש כזה מותר לספר ביחידי רק שהתנה שיספר הדברים באפי תלתא, שמזה שלא יסתיר את עצמו ויאמר בפרסום ידעו הכל שאין כונתו לספר גנות חבירו רק כדי שיזהרו הבריות מללכת בדרכיו, וגם כדי שישמע החוטא שהבריות מגנות אותו אולי על ידי זה ישוב מדרכיו הרעים עי''ש. וכתב שם והוא שאין עליו אימה מן האיש ההוא אבל אם יש עליו אימה מן האיש ההוא מותר לספר עליו אפילו ביחידי. ודע דמה שכתבנו בפנים הוא רק לענין המספר, אבל השומע ממנו בכל גווני אסור להאמין ולהחליט הדבר בלבו שהוא אמת, אפילו אם שמע משנים ועל איש כזה, דשמא הכל הוא שקר, (אם לא דנתחזק על עבירה אחרת לרשע וכמו שיבואר הכל לקמן בכלל ז' ס''ה עי''ש) רק שיהיה הדבר אצלו לחוש בלבד עד שיתברר הדבר לאמיתו, ועיין לקמן בכלל ז' ס''ה בהפנים ובבאר מים חיים שביררנו היטב דין קבלת לשון הרע על אנשים כאלו. ומה שאמרו במגילה (כ''ה) האי מאן דסני שומעניה שרי לבזויי באפיה גם כן ביארתי היטב לקמן בכלל ז' בבאר מים חיים סק''ח והעתקתי את הדין לקמן בכלל ח' בפנים. ומה שכתבתי ועוד אמרו מפרסמין וכו' הוא ביומא (פ''ו ע''ב) ועיין ברש''י שם ד''ה מפרסמין וכו' שהן רשעים וכו' וכונתו אם ידע בודאי עליו שהוא רשע כגון שעשה עבירה המפורסמת לאיסור במזיד כמה פעמים דבזה אין צריך לחשוב שעשה תשובה וכמ''ש ר''י. ונראה דבדבר שאינו מפורסם בישראל לאיסור צריך שיהיה המוכיח אדם נכבד שראוי לסמוך עליו, או אפילו אם איננו נכבד כל כך והוא מראה לו בספר שהוא אסור, ואם כן מוכח מזה שהחוטא אין פחד אלהים לנגד עיניו ולכך מותר להכלימו עבור זה. אבל אם המוכיח אין נכבד אף שהוא אומר לו שדבר פלוני הוא שלא כהוגן על כן לא יעשה עוד דבר זה, ועבר ועשה אפילו במזיד, אין לו להכלימו או לגנותו עבור זה בפני אנשים כי אולי חשב שאין הדין עם המוכיח, אלא יודיע המוכיח את הדבר הזה לאנשים חשובים הנמצאים שם אולי ישמע לעצתם על להבא, ואם גם להם לא ישמע אז יודיע גנותו לעין כל. ואכתבם בקיצור כפי מה שעולה מהכלל י' דלקמן. שהעולות שעל ידן הוסכם בעיניו שהוא רשע יראה אותן בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתחזק בעיר לאיש רשע עבור השמועות הרעות שיוצאות עליו תמיד. אם הם אינן דברים פשוטים כל כך כאכילת דברים אסורים וכיוצא באלו, רק מצד שהוכיח אותו, צריך שיתבונן היטב על פי דרכי התורה אם הוא באמת עון, ולא יחליט תיכף את הענין בדעתו. שלא יגדיל את העולה יותר ממה שהיא. שיכוין לתועלת, דהיינו, כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי און, גם אולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים כשישמע שהבריות מגנות אותו עבור זה, אבל לא יתכוין המספר להנות מהפגם ההוא שהוא נותן בו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו, רק מצד האמת. שלא יטמין עצמו לגנותו בצנעא, ובפניו יחניף לו, רק כשיספר יספר בפרסום, אם לא שיש לו ממנו אימה שיש לאל ידו להרע עמו, או מפני חשש מחלוקת מותר לגנותו בצנעא בפני כל אחד ואחד, והכל יתכוין לשם שמים כדי להשניאו שלא ילמדו ממעשיו. ולענין אם צריך להוכיחו עי' לקמן בכלל י' בבאר מים חיים סק''ל. וכל אלו הפרטים שהצרכנו לא איירינן בפורק עול מלכות שמים מעליו לגמרי חס ושלום, רק דאינו נזהר מעבירה אחת שמפורסמת בישראל לאיסור וכנ''ל.

כְּשֶׁבֵּית דִּין ((לג)) אוֹמְרִים לְאָדָם דִּין אֶחָד בְּמַה שֶּׁהוּא ((לד)) בְּקוּם וַעֲשֵׂה, בֵּין שֶׁהוּא דְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אוֹ דְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ רוֹצֶּה לְקַיֵּם בְּשׁוּם אֹפֶן, וְאֵין לוֹ תְּשׁוּבָה בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ מְקַיֵּם, מֻתָּר לְסַפֵּר גְּנוּתוֹ וְאַף לִרְשֹׁם אֶת גְּנוּתוֹ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת לְדוֹר דּוֹרִים. וְאִם הֵשִׁיב תְּשׁוּבָה בַּאֲמַתְלָאוֹת, שֶׁתָּלוּי לְפִי דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, דִּינוֹ כָּךְ, אִם אָנוּ מְבִינִים שֶׁהַתְּשׁוּבָה זוֹ אֵינֶנָּה אֱמֶת רַק לְהוֹצִיא מִדַּעְתֵּנוּ, אֵין אָנוּ צְּרִיכִין לְהַאֲמִינוֹ ((לה)) וּ מִתָּר לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ וְאַף לִרְשֹׁם כַּנַּ''ל, אֲבָל אִם הַדָּבָר סָפֵק, אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ. משום דלכאורה קשה מאד על מה שהשרשנו בכמה מקומות בשם הראשונים דלשון הרע שבין אדם למקום אסור אפילו על אמת, ממה שאמרו ביומא (ל''ח ע''א) במשנה ואלו לגנאי וכו' על הראשונים נאמר זצ''ל ועל אלו אמר ושם רשעים ירקב הרי דמצוה לגנות הרשעים עבור פעולותיהן הרעות ושם לא היה לאו גמור או עשה גמורה וכל שכן בהנ''ל סעיף ב' ג' וד' דמותר. על זה נשיב, באמת דזה אינו דומה כלל לענינינו. דטעם האיסור הוא משום שני דברים. אפשר דלא ידע את חומר איסורו של דבר זה שעשה. אפילו אם אנו יודעים שידע שהוא אסור מן התורה אולי גבר יצרו עליו בשעת מעשה ועתה אפשר לבו מר לו על זה. לא כן הוא בדבר הנ''ל כי בודאי היו מודיעים להם חכמים שהיא עבירה במה שלא רצו ללמד לאחרים שממעטים על ידי זה כבוד שמים וכמו דאיתא בגמרא שם, וגבר יצרו עליו גם כן אין שייך רק במה שעשה עולה בבת אחת על ידי תגבורת היצר ואחר כך מתנחם על זה ועושה תשובה לא כן בדבר שנמשך, שאינו רוצה לקיים דברי התורה, תשובתו הוא שיקיים. והרי שם אפילו לאחר שלא יכלו האומנים מאלכסנדריא של מצרים גם כן לא חזרו מדרכם הרעה, והרי זה דומה למה שאמרו בברכות (י''ט ע''א) והני מילי וכו' אבל בממונא עד דמהדר למריה, ועל כן בודאי מצוה לגנותם ולגלות את חטאם בעיני הכל כדי להבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם וכעין זה כתב ר' יונה במאמר רי''ח. ובלאו הכי הלא כתבו התוספות בבא מציעא (ס''ב ע''א) ד''ה אי עשה תשובה וכו' דכיון שגילה דעתו שאינו חושש ללעז הבריות שוב אין אנו צריכין כלל לחוש לזה. אך זה יש לדחות דהכא כיון שאנו עושין מעשה בידים לספר גנותו ולרשום כנ''ל אפשר דאסור. אך הסברות הראשונות עיקר ועל פי אלו הדברים כתבתי כל הסעיף. דאילו אם צוו אותו שלא לעשות ועבר על זה אפשר מחמת תגבורת היצר וכנ''ל, ויהיה תלוי רק אם מה שעבר היה בסתר או בפרהסיא, דר' יונה קאמר במאמר רט''ו אם עבר על דברי תורה בסתר עי''ש. כל זה הסעיף הוצאתי מסוגיא דיומא הנ''ל שהשיבו תשובה ע''ש ואף על פי כן הזכירו אותם שם לגנאי מפני שהבינו שהתשובה זו איננה אמיתית. וע''ש במהרש''א ובתוי''ט שהירושלמי חולק על זה דכיון שמצאו תשובה שוב לא הזכירום לגנאי דקבלוה לתשובה אמיתית, חוץ מבן קמצר שלא מצא כלל תשובה. על כל פנים לענין דידן נראה פשוט דלא פליגי, דתלוי רק באם מינכר שהחשובה אמיתיח וכמ''ש בפנים, רק דפלוגתתם אי קבלוה לאמיתית. וגם בזה הדין דסעיף ח' צריך הפרטים הנ''ל בס''ק ל''ב עי''ש.

וְעַתָּה נַחֲזֹר לָעִנְיָן שֶׁפָּתַחְנוּ בּוֹ, ((לו)) דְּמִמַּה שֶּׁכָּתַבְנוּ בְּרואשׁ הַסִימָן נִלְמַד, דְּאָסוּר לְגַנּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ לְסַפֵּר עָלָיו מִדּוֹת הַמְגֻנּוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, כְּגוֹן שֶׁרָאָה עָלָיו שֶׁנִּתְגָּאָה, ((לז)) אוֹ כָּעַס בְּדָבָר שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן אוֹ שְׁאָרֵי מִדּוֹת מְגֻנּוֹת, דְּזֶה וַדַּאי גְּנַאי גָּמוּר הוּא, וְאַף שֶׁהוּא אֱמֶת, מִי יוֹדֵעַ, אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה וְלִבּוֹ מַר לוֹ עַל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הָאֵלּוּ, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא רוֹאֶה עָלָיו, שֶׁהֻרְגַּל בְּאוֹתָן הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת וְאֵין לִבּוֹ מַר עֲלֵיהֶם כְּלָל, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לֵילֵךְ וּלְהַלְעִיג עָלָיו, ((לח)) דְּאוּלַי אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת חֹמֶר אִסוּרָן, כִּי בֶּאֱמֶת זֶה אָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ לְכַמָּה אֲנָשִׁים וַאֲפִלּוּ מִבַּעֲלֵי תּוֹרָה, שֶׁאֵין מַחֲזִיקִּין הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הָאֵלּוּ לְאִסוּר גָּדוֹל כָּל כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁהֵם עַל פִּי אֱמֶת לַמִּתְבּוֹנֵן בָּהֶם בַּכְּתוּבִים וּמַאַמְרֵי חֲזַ"ל, רַק לְדָבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן סְתָם, וְאוּלַי גַּם הַחוֹטֵא הַזֶּה דַּעְתּוֹ כֵּן, וְאִם הָיָה יוֹדֵעַ אֶת חֹמֶר אִסוּרָן כְּמוֹ שֶׁהֵם, אֶפְשָׁר שֶׁהָיָה מִתְחַזֵּק בְּכָל כֹּחוֹתָיו שֶׁלֹּא לַעֲבֹר עֲלֵיהֶן, (וּכְבָר נִמְצָּא בְּשַׁבָּת {דף ס''ט}: שָׁגַג בְּכָרֵת וְהֵזִיד בְּלָאו שְׁמֵה שְׁגָגָה) וְאַדְּרַבָּה, אִם רוֹאֶה אוֹתוֹ שֶׁהֻרְגַּל בְּאַחַת מֵהַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הַנַּ''ל, יֵשׁ לוֹ לְהוֹכִיחוֹ וּלְהַצִּיעַ לְפָנָיו אֶת חֹמֶר אִסוּרָן, וּבָזֶה יְקַיֵּם מִצְּוַת עֲשֵׂה דְּ''הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'', ((לט)) וְאֶפְשָׁר שֶׁיּוֹדֶה לוֹ שֶׁעַוְלָה הוּא עוֹשֶׂה, אֲבָל עַתָּה דַּרְכּוֹ יְשָׁרָה בְּעֵינָיו, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {משלי כ''א ב'}: ''כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו'' עַל כֵּן ((מ)) אָסוּר לְהַחֲזִיקּוֹ עַל יְדֵי זֶה לְרָשָׁע וְלֵילֵךְ לְסַפֵּר עָלָיו. כי כל ענינים כאלו נכללין במה שכתבנו לעיל בסעיף ג' וד' אך העתקנו אותם בפירוש משום דרגילין כמה אנשים לטעות בהן. אבל לומר עליו שהוא קפדן, אם הוא דבר אמת, והיה יודע שהיה אומרה אף בפניו, מותר. שזה באמת איננו גנאי רק מספר עליו שאיננו מעביר על מדותיו וכעין שאמרו על בית שמאי, וראיה מרבי יוסי בסנהדרין (קי''ג ע''א) שאמר אבא אליהו קפדן הוה ע''ש. אבל מאד יש להתישב בפני מי לומר זה, דלו יהיה שאין זה דבר גנאי, מי גרע ממה שאמרו אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך וכו' וכל שכן בזה, כי הוא לא יאמר עליו רק שהוא קפדן וחבירו יאמר לו אתה הכרת אותו עתה ואני מכירו מכבר שהוא כעסן, נמצא חבירו בא על ידו ללשון הרע ונתן מכשול לפניו, על כן השומר נפשו ירחק גם מזה. כי אפילו אם עשה כמה פעמים דבר שהוא איסור גדול ואין בו שום חילוק להתירא, אך אינו מפורסם בישראל לאיסור, אסור מן הדין לילך ולבזותו עבור זה, אם לא שהוכיחו מתחלה דלא התיר ר' יונה במאמר רי''ט רק אם אינו נזהר מעבירה אשר כל שער עמו יודעים שהיא עבירה (וכעין זה בח''מ בסימן ל''ד סעיף כ''ד לענין פסולי עדות ע''ש) על אחת כמה וכמה בעניני המדות, שידוע שיש בהן הרבה גדרים שפעמים מצוה להתנהג בהן באופן זה ופעמים להפכו, והם מתחלפים לפי האיש והענין והמקום והזמן, ורגילין לטעות בהן מאד, על אחת כמה וכמה שאין להחזיק חס ושלום על ידי זה לישראל לרשע ולילך ולגנותו עבור זה. וכעין זה איתא ביבמות (קכ''א ע''א) במעשה דרב ור' שילא עיי''ש. ומה שאמרו בתענית (דף ז':) כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע, דוקא במדה גרועה הזו ולא בשאר מדות כמ''ש התוספות שם וכן מוכח מרש''י שם ע''ש, ואפילו בזו צריך להתישב בדבר מתי נקרא בשם זה.

וְאַף עַל פִּי כֵן ((מא)) אִם רוֹאֶה אָדָם ((מב)) בִּאֶחָד מִדָּה מְגֻנָּה, כְּגוֹן: גַּאֲוָה אוֹ כַּעַס אוֹ שְׁאָרֵי מִדּוֹת רָעוֹת אוֹ שֶׁהוּא בַּטְלָן מִתּוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, נָכוֹן לוֹ לְסַפֵּר דָּבָר זֶה לִבְנוֹ אוֹ לְתַלְמִידָיו וּלְהַזְהִירָם, שֶׁלֹּא יִתְחַבְּרוּ עִמּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ מִמַּעֲשָׂיו, כִּי הָעִקָּר מַה שֶּׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה בְּלָשׁוֹן הָרָע, אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, הוּא אִם כַּוָּנָתוֹ לְבַזּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ וְלִשְׂמֹחַ לִקְלוֹנוֹ, אבָל אִם כַּוָּנָתוֹ לִשְׁמֹר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא יִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו ((מג)) פָּשׁוּט דְּמֻתָּר וּמִצְּוָה נַמֵּי אִיכָּא {גם כן יש}. אַךְ בְּאֹפֶן זֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה נִרְאֶה, דְּמִצְוָה לְהַמְסַפֵּר לְבָאֵר הַטַּעַם, לָמָּה מְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעֶה הַשּׁוֹמֵעַ לְהַתִּיר עַל יָדוֹ יוֹתֵר מִזֶּה, וְגַם שֶׁלֹּא יָבוֹא לִתְמֹהַ עָלָיו, שֶׁהוּא סוֹתֵר אֶת עַצְּמוֹ, כִּי פַּעַם יֹאמַר לוֹ, שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בִּכְלָל ט', שֶׁמִּצְוָה רַבָּה הִיא לְהַפְרִישׁ בָּנָיו הַקְּטַנִּים מִּזֶּה הֶעָוֹן, וְעַתָּה הוּא מְסַפֵּר בְּעַצְּמוֹ, (וּבְהַאי גַּוְנָא אִיתָא {וכיוצא בזה כתוב} בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ יוֹרֶה דֵּעָה, אִם הוּא מַתִּיר דָּבָר, שֶׁיֵּשׁ פּוֹסְקִים לְאִסוּר בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה). אין להביא ראיה לדין זה ממה שאמרו בערבי פסחים שצוה רבי לבניו אל תדורו בשכנציב משום דליצני נינהו ומשכי בליצנותא, דאפשר שזה היה מפורסם לעין הכל ובזה לא שייך לשון הרע. אבל יש להביא ראיה ברורה לזה ממה שמבואר לקמן דמותר להיות לפעמים רוכל אם הוא לסלק הנזקין, כגון לספר לו פלוני דיבר עליך שאתה גזלן כדי שעל ידי זה ישמור את שטרו וכל כהאי גוונא ומצוה נמי איכא, ועל אחת כמה וכמה היכא שיכול לבוא לידי טובה בחיי נפשות דמותר ומצוה נמי איכא, ואחר כך מצאתי כן בספר חסידים. אך בעיני עצמו בודאי לא יחזיקו לרשע דמי יודע אם לא עשה תשובה וגם אולי אינו יודע את חומר איסורן וכנ''ל. ולענין השמיעה הוא כך, אם המספר הזה הוא מהימן להם כדברי שני עדים מותרים השומעים להחליט זה בלבם, ועיין לקמן בכלל ז' מהו נקרא מהימן ליה כבי תרי * ואם לאו אינו מותר רק לחוש ולשמור עצמן ממנו וכמבואר לקמן בהלכות קבלת לשון הרע. EE* הגה''ה: וכל זה מדינא, אבל כבר נתבאר לקמן בחלק ב' כלל ו' סעיף ז' דהשתא לא שייך כלל מהימן כבי תרי, ורק לחוש מותר. FF והוא הדין אם הוא רואה להרבה אנשים שמוחזקין במדות מגונות גם כן אין לו למנוע את עצמו מלהזהירם שלא יתערבו עמהם וכמו שצוה רבי לבניו על אנשי שכנציב וכנ''ל. ובכאן אין צריך הפרטים דלקמן בכלל י' כי הפרט הא' שנזכר שם דהיינו דוקא אם ראה בעצמו ולא אם שמע מאחרים, בכאן אפילו אם שמע מאחרים, הלא יש לקבל דבר זה לענין לחוש לעצמו ולאחרים וכמו שכתבנו לקמן בכלל ו' ס''י בבאר מים חיים בשם הרא''ש. ומכל מקום יש חילוק בזה, דאם ראה בעצמו מותר לו לספר בהחלטה. אבל אם לא ראה בעצמו רק שמע מאחרים, יש לו לומר להם בלשון זה: שמעתי אומרים עליו כך וכך על כן יש מאוד לחוש ולשמור ממנו. ולענין הפרט שלא יגדל העולה יותר ממה שהיא, אם יספר להם כאשר הוא לא יתרחקו מאתו ויכול לבוא מזה ריעותא, אפשר דמותר לגדל. וכן כל שאר הפרטים דלקמן אינו מצוי כאן, רק העיקר שבכולם שיכוין לכבוד השם דהיינו אם הוא רואה שיהיה מזה תועלת ולא מצד שנאה.

וְדַע עוֹד עִקָּר גָּדוֹל בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, אִם אֶחָד רוֹצֶּה לְהַכְנִיס אֶת חֲבֵרוֹ בְּעִנְיָנָיו, כְּגוֹן, לְשָׂכְרוֹ לִמְלַאכְתּוֹ אוֹ לְהִשְׁתַּתֵּךְ עִמּוֹ אוֹ לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּךְ עִמּוֹ וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא {וכל כיוצא בזה}, אֲפִלּוּ לֹא שָׁמַע עָלָיו עַד עַתָּה שׁוּם רָעָה, אֲפִלּוּ הָכֵי {פֵּרוּשׁ: אעפִּ''כֵ} מֻתָּר לִדְרושׁ וְלַחֲקֹר אֵצֶּל אֲנָשִׁים עַל מַהוּתוֹ וְעִנְיָנוֹ, אַף דְּיָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁיְּסַפְּרוּ לוֹ גְּנוּתוֹ, אֲפִלּוּ הָכֵי מֻתָּר, כֵּיוָן דְּכַוָּנָתוֹ לְטוֹבַת עַצְּמוֹ לְבַד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְּטָרֵךְ אַחַר כָּךְ לָבוֹא לִידֵי הֶזֵּק וְלִידֵי ((מד)) מַצָּה וּמְרִיבָה וְחִלּוּל ה', חַס וְשָׁלוֹם. אַךְ נִרְאֶה לִי, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיּוֹדִיעַ לְמִי שֶׁשּׁוֹאֵל מֵאִתּוֹ עָלָיו, שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּךְ עִמּוֹ אוֹ כָּל עִנְיְנֵי הִשְׁתַּתְּפוּת וְכַנַּ''ל, וּבָזֶה לֹא יִהְיֶה עָלָיו שׁוּם חֲשַׁשׁ אִסוּר לֹא מִפְּנִי שְׁאֵלָתוֹ, שֶׁהוּא אֵין מִתְכַּוֵּן לְגַנּוֹתוֹ רַק לְטוֹבת עַצְּמוֹ כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ, (אַךְ יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַאֲמִין אֶת תְּשׁוּבָתוֹ בְּהַחְלָטָה מִפְּנִי קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע רַק דֶּרֶךְ חֲשָׁשׁ בְּעָלְמָא לִשְׁמֹר אֶת עַצְּמוֹ), וְגַם אֵין לוֹ שׁוּם אִסוּר מִפְּנִי תְּשׁוּבַת חֲבֵרוֹ דְּנֵימָא דְּעָבַר בָּזֶה עַל ''לִפְנִי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל'', כִּי אַף אִם יְסַפֵּר עָלָיו חֲבֵרוֹ אֶת עֹצֶּם גְּנוּתוֹ, אֵין הוּא עוֹשֶׂה בָּזֶה אִסוּר גַּם כֵּן, כֵּיוָן שֶׁגַּם הוּא אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן בִּתְשׁוּבָתוֹ לְסַפֵּר גְּנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, רַק הוּא אוֹמֵר הָאֱמֶת בִּכְדֵי לְהֵיטִיב עִם זֶה הַשּׁוֹאֵל מֵאִתּוֹ עֵצָה בְּעִנְיָן זֶה, כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, דְּזֶה מֻתָּר מִן הַדִּין, אַךְ מְאֹד יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְגַזֵּם אֶת הַדָּבָר, יוֹתֵר מִּכְּפִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ אֶת בֵּרוּר הַדָּבָר, וְעוֹד אֵיזֶה פְּרָטִים הַנִּצְּרָכִים לָזֶה, וְעַיֵּן לְקַמָּן בִּכְלָל ט' בְּהִלְכוֹת רְכִילוּת מֵעִנְיָן זֶה *. אֲבָל אִם לֹא יוֹדִיעַ לַחֲבֵרוֹ אֶת סִבַּת דְּרִישָׁתוֹ, וְיַעֲשֶׂה עַצְּמוֹ כְּמִתְנַכֵּר, כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע לוֹ בְּטוֹב מַּהוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, נִרְאֶה פָּשׁוּט דְּעוֹבֵר בָּזֶה עַל ''לִפְנִי עִוֵּר'', שֶׁעַל יָדוֹ יַעֲשֶׂה חֲבֵרוֹ אִסוּר אִם יְסַפֵּר עָלָיו דְּבָרִים שֶׁל דֹּפִי אֲפִלּוּ אִם אֱמֶת הוּא, כַּאֲשֶׁר בֵּ אַרְנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, דְּאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת לְכָל הַפּוֹסְקִים, וְלֹא נִתָּן לְהֵאָמֵר רַק אִם מְכַוֵּן שֶׁעַל יְדֵי סִפּוּרוֹ בִּגְנוּתוֹ, ((מה)) יִצְּמַח מִזֶּה טוֹבָה לְאַחֵר, אֲבָל בְּלָאו הָכִי לֹא, וְאַף שֶׁעַל יְדֵי סִפּוּרוֹ נִסְבָּב טוֹבָה לְאַחֵר, מִכָּל מָקוֹם ((מו)) הוּא לְגַנּוֹתוֹ הִתְכַּוֵּן, עַל כֵּן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ **. הגה''ה: עוד זאת צריך לזהר מאד, שלא ידרש את מהותו וענינו אצל מי שהוא משער שהוא שונאו, ואפלו איננה שנאה גמורה, רק שגם הוא באותו אמנות ובאותו עסק, כידוע, בעונותינו הרבים, שכל אמן וכו', כי מלבד שלא יבוא לו שום תועלת מזה, דרגיל הוא לשקר לגמרי או לפחות לגזם את הדבר מחמת שנאתו, עוד הוא מביאו בזה ללשון הרע גמורה, כי הוא בודאי יכון בתשובתו מחמת שנאה, הגם שיאמר לך בפיו, שתשובתו איננה מחמת שנאה, רק שלא יוכל לראות ברעה שיגיעך על ידי זה אבל בלבו לא כן יחשוב. ** ואל ישיב עלי הקורא שהוא דבר שקשה מאד לעמד בו שכיון שהשואל יגלה לו שהדבר נוגע לו לאיזה ענין לא ירצה להשיב לו כלום. אף אני אשיב לו. לו יהי שהדבר כן, וכי מתר להושיט כוס יין לנזיר בשביל שישתכר מעות או שאר הנאה, וכן הכא בעניננו דהלא אסור לשון הרע על כל פנים איננו גרוע משאר אסורי התורה, וכי בשביל שיגיע לו מזה תועלת, יביא את חברו לאסור (וכבר בררנו לעיל בפתיחה באות ד' דלאו ד''לפני עור'' הוא, אפלו אם אינו רוצה שחברו יעשה אסור רק כיון שהוא מכין לו סבת העברה עובר בלאו זה). ואולם באמת אין אנו צריכין לתשובה זו כלל, שכאשר יבוא לחברו ויאמר לו אחי אמר לי ענין אחד שאני רוצה לדרש מעמך, ולא תגזם את הדבר, רק תאמר לי כפי מה שאתה יודע, ולא יהיה עליך אסור אם תגלה לי כי כונת שנינו הוא רק לתועלת ולא לגנות למי, ואני מבטיחך שלא יודע ממני דבר, ואחר כך יציע לו את הענין, בודאי ישיב לו האמת בזה. ורב העולם נכשלים בזה, בעונותינו הרבים, בענין שדוך וכדומה שרוצים לידע עצם מהותו של המשתתף עמם, ורוצים לדרש ולחקר, הם מתנכרים ועושין עצמן כאלו אין נוגע להם מזה שמץ דבר, ועושין בזה אסור שמביאין את חבריהן ללשון הרע, ועוד יותר עושין שאין מתחילין לשאל על מי שרוצים להשתתף עמו, רק על אנשים אחרים, הכל כדי שלא יבינו שיש להם שום נגיעה בזה, ומתוך זה מביאין לחבריהם לדבר לשון הרע גמורה על הרבה אנשים, שאין שום תועלת נצמח מזה, על כן צריך לעשות כמו שכתבנו. אך בעצם הדין איך להשיב ומתי להשיב וכל פרטיו יתבאר לקמן, אם ירצה ה', בחלק ב' כלל ט' בארכה. וכן יקרה כמה פעמים, שאחד דורש על בנו או קרובו, הדר בעיר אחרת, את מצבו וענינו, ובתוכם שואל גם כן על תורתו, אם הוא לומד עדין או לא, הנה על פי דין הוא כך, אם דעתו בשאלתו הוא כדי שיהיה מזה תועלת על להבא, דהינו, אם יודע לו שפרש מן התורה, יזרזנו על להבא, בודאי מתר ונכון הדבר, וגם הנשאל צריך להשיב לו האמת (וכזה איתא בערכין ט''ז: הרבה פעמים לקה עקיבא על ידי וכו'), ובלבד שיודיענו השואל מתחלה שהוא קרובו ורוצה לידע האמת, שבזה יוסר עון לשון הרע מן המשיב ו''לפני עור'' מן השואל, אבל מה שרגילין העולם, כשאחד עוקר דירתו מעירו לעיר אחרת, ואחר כך כשרואה את אחד מעירו הראשונה הוא חוקר ודורש אחר כל אנשי העיר בכלל, ובפרט על מצבם ותהלוכתם בדברים, שבין אדם למקום ובבין אדם לחברו, אם הם לטובה או לרעה, ובפרט שואל על בני בעלי בתים בעלי תורה, אשר היו לפניו, האם לומדים עדין תורה או פרשו הימנה, ובספור כזה אין שום התר מהתרים הנ''ל, כי השואל אין כונתו כדי שילך אחר כך ויוכיח את אנשי עירו הישנה, ובפרט המשיב לו בודאי אין כונתו לזה, וספור כזה הוא מערב בלשון הרע מראשו ועד סופו, כי הוא דורש אחר כל אחד ואחד מאנשי עירו, ויש לו מדה מיחדת על כל אחד ואחד איך לתארו ביראת ה' יתברך ואיך להגבילו במדותיו. הבט נא וראה למעלה בהפתיחה כמה לאוין ועשין עובר, כשמספר או מקבל לשון הרע על אחד מישראל, ובפרט בהספור הנ''ל, כל שיתרבו האנשים בעיר, ויתרבה הספור ירבו הלאוין והעשין עליו. ועל כל אחד ואחד יצטרך לתן דין וחשבון, על כן השומר נפשו ירחק מזה עד מאד. וראיה לזה ממה שאמרו בשבועות (דף ל''ט) דאם רוצה לישבע אומרים להם סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וקפריך הגמרא בשלמא ההוא דמשתבע איסורא קעביד אלא ההוא דמשביעו אמאי ומשני שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם והובא זה בח''מ בסימן פ''ז ס''ך ועי' ברש''י שם שפירש שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ועל ידי זה בא לידי חילול השם הרי דמשמע מרש''י דאפילו אם האמת עם המשביע אפילו הכי הוא נקרא רשע ונענש על זה על שלא דקדק מתחלה לידע אם הוא נאמן, ומוכרח דכונתו דהיה לו לדרוש ולחקור אחרי מהותו של שותפו אם איש נאמן הוא ולא למהר ולהשתתף עמו, דאין לומר דכונת רש''י דהיה לו למסור ממונו ביד מי שהוא מפורסם בעיר לאיש נאמן שלא יצטרך לדרוש ולחקור אחריו, דאם כן אם אין איש כזה באותו מקום ישתנה הדין שלא יוכרז עליהם סורו נא וכו' וזה לא נזכר בשום פוסק, אלא ודאי כמו שכתבנו דמותר ונכון מאד לדרוש ולחקור לכתחלה ואין בזה משום מביא את עצמו ללשון הרע. ואין לדחות דאימא פירוש הגמרא כפירוש הגהות מיימוני הובא בבית יוסף שם ובביאורי הגר''א דכונת הגמרא היא דאין השבועה יוצאת מבין שניהם בלא עונש, דאם השבועה היא שקר העונש הוא על הנשבע, ואם משביעו לחנם העונש הוא על המשביעו, דזה אינו דעד כאן לא מצינו רק שלדבריהן אינו נקרא רשע במה שלא דקדק אחריו מתחלה ואין עליו עונש שבועה, אבל לא מצינו שיחלוקו על רש''י ולומר דאסור לחקור אחר זה לכתחלה, ולמה לנו לעשות ביניהם פלוגתא רחוקה. ועוד דאם כן לא שבקת חיי לכל בריה, דאין סברא שתכריח אותו התורה להשתתף עם איש אשר לא נדע מתמול שלשום את מהותו בלי דרישה וחקירה אחריו. ועוד שעל ידי זה יוכל לבוא אחר כך לידי מצות ומריבות גדולות, וזה ידענו שכל נתיבותיה שלום, וגדולה מזה מצינו ביבמות (דף פ''ז ע''ב) מכח הפסוק זה עי''ש אלא ודאי כמו שכתבנו וכאשר נבאר לקמן בכלל י' ובחלק ב' בכלל ט' בארוכה. והרי זה דומה לנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דאמרינן בנזיר דצריך כפרה, וגם על זה שייך לפני עור כדמשמע בקדושין (ל''ב ע''א) בתוספות ד''ה דמחיל ליה ליקריה עי''ש. ועוד נוכל לומר בפשיטות דזה מיקרי עלה בידו בשר חזיר משום דמשמע בכ''מ דבענינים כאלו תלוי העיקר בכוונה כאשר מבואר בבבא מציעא (דף נ''ח ע''ב) בגמרא לא צריכא אף על גב דדש ביה בשמיה ועיין ברש''י שם שפירש ולא הגיע לו שום ביוש אפילו הכי הוא לגנותו התכוין, הרי דעל כונתו בלבד איבד חלקו לעולם הבא, ולא יהא עדיף הכא מהתם על כל פנים לענין עצם האיסור, ועיין בחו''מ סימן תכ''א בהג''ה לענין היכא דלא נתכוין לבייש אותו.

וְאִם עָבַר וְסִפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ וּבָא לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, תָּלוּי בָּזֶה, אִם הַשּׁוֹמְעִים דָּחוּ אֶת דְּבָרָיו, וְלֹא נִתְגַּנָּה חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי זֶה כְּלָל בְּעֵינֵיהֶם, אִם כֵּן לֹא נִשְׁאָר עָלָיו, כִּי אִם הֶעָוֹן דְּבֵין אָדָם לַמָּקוֹם, דְּהַיְנוּ שֶׁעָבַר עַל רְצּוֹן ה', שֶׁצִּוָּה עַל זֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בַּפְּתִיחָה. תִּקּוּנוֹ, שֶׁיִּתְחָרֵט עַל שֶׁעָבַר וְיִתְוַדֶּה וִיקַבֵּל עַל עַצְמוֹ בְּלֵב שָׁלֵם עַל לְהַבָּא, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כֵּן, כְּמוֹ בְּכָל עֲוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם. אֲבָל אִם חֲבֵרוֹ נִתְגַּנָּה עַל יְדֵי זֶה בְּעֵינֵי הַשּׁוֹמְעִים וְנִסְבַּב לוֹ עַל יְדֵי זֶה הֶזֵּק בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ, אוֹ שֶׁהֵצֵּר לוֹ עַל יְדֵי זֶה, הֲרֵי הוּא כְּכָל עֲוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ יוֹם הַכִּפּוּרִים וְיוֹם הַמִּיתָה, אֵין מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, עַל כֵּן ((מז)) צָּרִיךְ לְבַקֵּשׁ מְחִילָה מֵחֲבֵרוֹ עַל זֶה, וּכְשֶׁיִּתְפַּיֵּס וְיִמְחל לוֹ, לֹא נִשְׁאָר עָלָיו, כִּי אִם הֶעָוֹן דְּבֵין אָדָם לַמָּקוֹם וְיַעֲשֶׂה כַּנַּ''ל. וַאֲפִלּוּ אִם חֲבֵרוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ עֲדַיִן כְּלָל מִזֶּה, ((מח)) צָּרִיךְ לְגַלּוֹת לוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא כַּדִּין, וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה עַל זֶה, כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ, שֶׁעַל יָדוֹ נִסְבַּב לוֹ דָּבָר זֶה, ((מט)) וּמִזֶּה נוּכַל לְהָבִין כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לְאָדָם לִזָּהֵר מִמִּדָּה גְּרוּעָה הַזֹּאת כִּי מִי שֶׁמֻּטְבָּע, חַס וְשָׁלוֹם, בָּזֶה, כִּמְעַט אִי אֶפְשָׁר לוֹ בִּתְשׁוּבָה, כִּי בְּוַדַּאי לֹא יִזְכֹּר אֶת כָּל מִסְפַּר הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהִדְאִיב עַל יְדֵי הַלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ, וַאֲפִלּוּ אוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁהוּא זוֹבֵר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, שֶׁהֵדִיחַ עְלֵיהֶם הָרָעָה, הֵם לֹא יֵדְעוּ מִזֶּה, וְעַל כֵּן יִתְבַּיֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת אָזְנָם בָּזֶה, גַּם פְּעָמִים שֶׁיְּדַבֵּר בִּפְגַם מִשְׁפָּחָה וְיַזִּיק בָּזֶה כָּל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אַחֲרָיו, וְלֹא תַּגִּיעַ אֵלָיו מְחִילָה עֲבוּר זֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמְּרוּ רזַ''ל: הַמְדַבֵּר בִּפְגַם מִשְׁפָּחָה אֵין לוֹ כַּפָּרָה עוֹלָמִית. עַל כֵּן צָּרִיךְ לְהִתְרַחֵק מִמִּדָּה גְּרוּעָה הַזֹּאת מְאֹד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא, חַס וְשָׁלוֹם, אַחַר כָּךְ כִּמְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן. שערי תשובה לר' יונה במאמר ר''ז וז''ל אם ישוב בעל הלשון בתשובה צריך לבקש מחילה לאשר מוצק לו מזעם לשונו וכו' והוא פשוט ממאי דאמרינן ביומא (דף פ''ז) דאפילו המקניט חבירו בדברים בעלמא צריך לפייסו וקל וחומר בזה שנתגנה ע''י בעיני השומעים והוצר לו על ידי זה ואם חבירו אינו רוצה להתפייס בפיוסו ושארי פרטי הפיוס המה מבוארים באו''ח בסימן תר''ו בדין עונות שבין אדם לחבירו. שערי תשובה לר' יונה הנ''ל ע''ש, וצריך עיון אם לעת עתה לא הגיע היזק וצער לחבירו על ידי דיבורו, אך יש לחוש שברבות הזמן יוגרם לו על ידי זה היזק וצער, ובא המספר לעשות תשובה על עונו אם חייב לפייס אותו עבור זה או שיעשה רק תשובה למקום, הא פשיטא דאם עשה רק תשובה למקום ואחר כך נסבב ע''י דבריו הקודמים היזק וצער לחבירו דהוא מחוייב לפייס אותו, רק דברינו הם לעת עתה שלא בא לו היזק וצער על ידי זה אם מחוייב להודיעו ולפייס אותו עבור מה שגינה אותו או לא וצ''ע. ויותר טוב שאז יראה לסבב שלא יגיע לו ההיזק והצער על ידי דבריו, כגון שילך אל האיש שסיפר לפניו ויאמר לו טעיתי בדמיוני במה שדברתי עמך אודות פלוני כי לפי מה שראיתי עתה אין הענין כן כמו שהצעתיו לפניך וכיוצא בדברים אלו עד שיוציא את הענין מדעתו, ובאופן שלא יסובב בדבריו אלו רעה לאחרים. נובע משערי תשובה לר' יונה הנ''ל. ובזה יובן מה שאמרו בערכין (ט''ו ע''ב) לענין לשון הרע שאם סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, ולכאורה הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואפילו חס ושלום כפר בעיקר נמי מועיל תשובה לזה כמו שכתב הרמב''ם ואיך סתם לומר שאין לו תקנה, אבל לפי הנ''ל ניחא דהגמדא איירי במי שמפקיר עצמו לעבור על עון זה, וראיה לזה מהפסוק יכרת ה' שהביאה הגמרא ראיה לזה והפסוק הזה איירי בזה האופן (כמו שכתב הרמב''ם בפרק ז' מהלכות דיעות הלכה ב' והר' יונה בשערי תשובה במאמר ר''ג) ולכך שייך לומר אין לו תקנה, משום דדבר זה הוא מעונות שבין אדם לחבירו שאין מועיל תשובה לזה עד שירצה את חבירו, וכמעט אי אפשר שירצה את כולם אחרי שהורגל בזה וכמ''ש בפנים, וכענין שאמרו ביבמות (כ''א) גבי מדות הני לא אפשר בתשובה ועיין ברש''י שם.