((א)) אָסוּר לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת, אֲפִלּוּ בִּפְנִי יָחִיד. וְכָל שֶׁכֵּן בִּפְנִי רַבִּים. וְכָל שֶׁיִּתְרבּוּ הַשּׁוֹמְעִים, יִתְרבֶּה עֲוֹן הַמְסַפֵּר, מִפְּנִי שֶׁחֲבֵרוֹ מִתְגַּנְּה יוֹתֵר עַל יְדֵי זֶה, שֶׁנִּתְפַּרְסֵם גְּנוּתוֹ בִּפְנִי כַּמָּה אֲנָשִׁים, גַּם שֶׁעַל יְדֵי זֶה מַכְשִׁיל כַּמָּה אֲנָשִׁים בְּאִסוּר שְׁמִיעַת לָשׁוֹן הָרָע {הסכמת כל הפוסקים}. דבר פשוט הוא מצד הסברא, וכן איתא בהדיא בספרי בפרשת כי תצא בפיסקא ער''ה, ובפרשה בהעלותך פיסקא צ''ט עי''ש. ומפני שכמה אנשים טועין בזה ותולין את עצמן בדברי רבה בר רב הונא דאמר בבבא בתרא (ל''ט ע''א) כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, לפיכך מצאתי את עצמי מחויב בדבר לבאר דבר זה בעזה''י בכל פרטיו כפי אשר חפשתי ומצאתי בספרי הראשונים ואעתיק פירוש כל אחד על רבה בר רב הונא הנ''ל ומזה יהיה תועלת רב לכמה עיקרים שבהלכה זו, ומזה תדע שמה שכתבתי בפנים לאו דעת יחידאה היא כי אם כל הראשונים מסכימים לזה. ואציע פה בהרחבת הענין כל הדיינים דאפי תלתא אפילו על אמת גם לענין רכילות, ובין לענין מספר ובין לענין מקבל, ואף לענין אבק של לשון הרע ורכילות הדין דאפי תלתא, כדי שלא אצטרך לכפול הדברים עוד, ולא אכתוב במקור החיים רק קיצורי הדינים היוצאים מזה וזה החלי בעזרת הש''י. גרסינן בבבא בתרא (ל''ט ע''א) אמר רבה בר רב הונא כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא. רשב''ם פירש לענין שאם אחד סיפר על חבירו דברי גנות באפי תלתא, מותר אחר כך לילך לאותו פלוני ולומר לו פלוני דיבר עליך כך וכך, משום דחברך חברא אית ליה, והויא מילתא דעבידא לאיגלויי ולית בה משום לישנא בישא אבל לענין הראשון מודה רשב''ם גם כן לכל הפוסקים שנביא אי''ה לקמן דעובר על איסור רכילות אף דסיפר באפי תלתא. ועיין שם ע''ב בתוספות ד''ה לית בה שפירשו האי דינא דרבה בר רב הונא לענין לכתחלה שמותר לומר לשון הרע באפי תלתא דחברך חברא אית ליה והוי כאלו אמר הדברים בפניו דמותר כר' יוסי. והנה לכאורה יקשה מאוד דברי התוספות, דלא מיבעי בדבר שקר רכיל מיקרי בכל גווני אפילו באפי תלתא ובפניו * כדאיתא בכתובות (מ''ו ע''א) אזהרה למוציא שם רע מנין, תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמיך, והתם בפני בית דין הוה וכדאיתא שם (בדף י''א) בא לבית דין וכו' ובפניה הוה וכו' וכדאיתא בספרי להדיא בפסקא רל''ה ואמר את האשה הזאת לקחתי מלמד שאין אומר דברים אלא בעמידתה והובא גם כן ברש''י בחומש ** ואפילו הכי רכיל מיקרי, אלא אפילו אם הדבר שדיבר עליו הוא אמת הלא ביררנו מכל הפוסקים בכלל א' דאיסור לשון הרע ורכילות הוא אפילו על אמת, ואם כן מאוד יפלא למה יהיה מותר לגנות לחבירו באפי תלתא, כיון דחזינן דהקפידה התורה על בזיונו של חבירו, מאי הוי אם מבזהו באפי תלתא, אדרבא, כל שמבזהו בפני יותר צריך שיתגדל העון יותר, וכדאיתא בהדיא בספרי בפרשה דברים ומה מרים כשדברה הדבר לא שמעה כל בריה אלא הקדוש ברוך הוא בלבד שנאמר וישמע ה' כך נענשה, המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה, וכהאי גוונא איתא בספרי פרשה תצא ובפרשה בהעלותך, הרי שמוכח להדיא דכל שיתרבו השומעים בעת אמירת הלשון הרע העון הוא יותר גדול. ואין לומר דהתם מפני שלא כדין דברו עליו כמה שהשיב הקדוש ברוך הוא, דזה אינו דלא מיבעי בגנאי בעלמא לגנות לחבירו כגון לומר עליו שהוא פתי ושוטה אשר בזה מבאיש את ריח חבירו לעין כל (ודבף זה מצוי מאוד בעונותינו הרבים אשר אם אחד לא יחניף לחבירו ויסכים לפעולותיו הרעות תיכף ישפוך בוז עליו ויפרסם אותו לעין כל לשוטה ולפתי ועל כיוצא בזה אמרו חז''ל מוטב לאדם שיקרא שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום) בודאי אסור אפילו באפי תלתא, כמו שהוכחנו לעיל בכלל א' בשם כל הראשונים דאיסור לשון הרע הוא אפילו על אמת, ודבר זה גם כן בכלל לשון הרע הוא מן הדין וכמו שיבואר לקמן בכלל ה', ואם כן בודאי דכל שיתרבו השומעים יתרבה עון המספר, ובפירוש אמרו בערכין (ט''ז ע''א) בגמרא לא קשיא הא בצינעא הא בפרהסיא, פירוש דעל צינעא הקטרת מכפרת ועל פרהסיא צריך הפעמונים של כהן גדול לכפר עי''ש, אלמא דאף על פרהסיא צריך כפרה. ואי אמרת דבאפי תלתא תו לא הוי לשון הרע משום דחברך חברא אית ליה ובוודאי יבא הדבר לאזניו והוי כאילו אמר הדברים בפניו אם כן כל שכן דבעשרה לא הוי לשון הרע והרי אין פרהסיא פחותה מעשרה כדאיתא בסנהדרין (דף ע''ד ע''ב) אלא ודאי דלא שנא. ועוד באופן זה כגון לומר עליו שהוא פתי ושוטה וכדומה מחלקי הגנות בלאו הכי לא שייך התירא דתוספות דהוי כאלו אמר בפניו דאף בפניו אסור משום אונאת דברים, ואפילו אם תאמר דהתוספות איירי בדבר שבפניו מותר לומר למה עשית לי כך וכך ולחרפו עבור זה, כגון אם חרפו חבירו בחנם שבודאי בפניו על פי הדין מותר להשיבו בדרך החרופין שחירפו הוא (אם לא על פי מדה קדושה בעלמא כמו שאמרו חז''ל הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואין משיבין וכו') ועל זה מתיר התוס' לספר באפי תלתא שלא בפניו דהוי כאלו אמר בפניו, גם זה אינו, דאינו מותר על פי הדין רק להשיב גמולו בראשו ולחרפו בינו לבין עצמו בשעת מעשה כדרך שהוא חרפו תחילה, אבל לילך ולספר דבר זה לאחרים מיקרי לשון הרע אף בפני יחיד וכל שכן בפני רבים. (ואם מיירי דהוא חרפו ברבים ונתפרסם הדבר בלאו הכי ולהכי מתיר התוס' לגלות, אם כן אפילו שלא באפי תלתא נמי מותר, וכן אם מיירי דיש לו תועלת מהסיפור על להבא שלא יחרפנו עוד, דבזה מותר לגלות כדלקמן, גם כן אפילו שלא באפי תלתא יהא מותר כיון דאין תכלית כוונתו לגנות לחבירו רק מפני תועלתו וכמו שנאריך בזה לקמן בכלל י' מסי''ג ולהלן בכל פרטי הדין הזה). EE* הגה''ה: חוץ האיסור של אונאת דברים ומלבין פני חבירו ברבים דאין לו חלק לעוה''ב כדאיתא בבבא מציעא (נ''ט ע''א) וסתם רבים שלשה כדאיתא בגיטין (מ''ו ע''א) ובכתובות (ע''ה) ועד כאן לא פליג שם ר''י אלא היכי דכתב בלשון עדה אבל בלאו הכי מודה גם כן לר''נ דסתם רבים שלשה ובלאו הכי פסקו כל הפוסקים כר''נ. ע''כ. FF EE** הגה''ה: ועיין בנתיבות עולם בנתיב הלשון בפרק ז' וצע''ג עליו מספרי זה וזה ידוע שאין לחלק באיסור לשון הרע ורכילות בין שקר לאמת ובפרט מה יענה לדעת ר''נ בספרי דאמר דמעשה דמרים בפני משה הוה ואף על פי כן מפורסם בכל התורה שנקרא זה המעשה לשון הרע. ע''כ. FF וכדי שלא יהיה דבר זה לפלא בעיני המעיין אביא על זה גמרא מפורשת דאפילו ענין כזה אסור לספר על חבירו אפילו באפי תלתא וממנה תדין במכל שכן לשאר חלקי לשון הרע אף שהם אמת דבודאי אסורים אפילו באפי תלתא. והוא דגרסינן במועד קטן (ט''ז ע''א) אמר רבא מנלן דמשדרין שלוחא דבי דינא ומזמנינן ליה לדינא, דכתיב וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב, ומנלן דמזמנינן לדינא דכתיב ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך וגו' ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מיתחזי כלישנא בישא, דכתיב העיני האנשים ההם תנקר, וזה לשון רש''י בד''ה דאי מתפקר בשליחא דרבנן, כלומר שחירף שליח בית דין ושליח אמר חירפני, ועל זה מייתי הגמרא העיני האנשים וגו' וז''ל רש''י על זה, אי לאו דשליח דאמר ליה למשה משה לא הוי ידע. מבואר דכוונת רש''י העיני האנשים ההם תנקר קאי על השליח ואף על פי כן סיפר השליח דבר זה למשה רבינו ע''ה מה שחירפוהו דתן ואבירם אלמא דלשליחא דבי דינא לא הוי לישנא בישא, הרי דמשמע בגמרא דאי לאו שליחא דבי דינא רק אדם אחר שחרפוהו אסור לספר זה לבית דין במקום שלא יהיה תועלת מזה וזה לשון הרע מדאורייתא מדהביא על זה ראיה ממקרא, והרי רבא בעצמו פסק שם בערכין (דף ט''ו) כר' יוסי דאמר שם אנא כר' יוסי סבירא לי דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, ואם כן לפי דברי התוספות דבבא בתרא יהא מותר אליבא דרבא לומר גם כן באפי תלתא דהוי כבפניו וכר' יוסי, ובלאו הכי הלא מסקינן בבבא בתרא (ל''ט ע''ב) דכולי עלמא אית להו כרבה בר רב הונא בדינא דאפי תלתא וא''כ מה צריך להביא ראיה לשלוחא דבי דינא משלוחו של משה רבינו ע''ה בלאו הכי אפילו לא היה שלוחא דבי דינא רק אדם דעלמא שחירפו אחר גם כן מותר לספר זה לפני ג' אנשים דעלמא ומה גריעי בית דין מג' אנשים דעלמא, ודוחק גדול הוא לומר דכוונת הגמרא הוא משום דהוי אמינא דשלוחא דבי דינא שמספר לבית דין שהם אנשים חשובים לגבייהו לא שייך הטעם דחברך חברא וכו' ועל כן הוי אמינא דהוא חמור טפי, דמשמע מגמרא והפוסקים דרבא בא להורות קולא בשלוחא דבי דינא, ואין לומר דכוונת הגמרא להביא ראיה דשלוחא דבי דינא עדיף בזה דהוא מותר לספר אפילו לפני דיין אחד, דזה אינו, דאם כן מה ראיה מייתי ממשה רבינו ע''ה והלא הזמינו לדין כמו שאמר שם מקודם בגמרא ומנלן דמזמנינן לדין וכו' ומסתמא לא היה משה רבינו ע''ה דן יחידי וכמאמרם ז''ל בכמה מקומות יצא מבית דין של משה ולפחות היו באפי תלתא ואימא דמשום כן הותר לשליח לספר דבר זה לפניהם מה שהוא יודע בעצמו שהוא אמת שחירפוהו דתן ואבירם אבל לא יהא שום מעלה לשלוחא דבי דינא מאינש דעלמא, אלא ודאי דסבירא ליה להגמרא דלישנא בישא הוי בכל גווני אף דיודע בעצמו שהוא אמת והוא מספר דבר זה לג' אנשים אי לאו שלוחא דבי דינא.

וּמַה שֶּׁנִּמְצָּא הֶתֵּר בְּדִבְרֵי חֲזַ''ל לוֹמַר בִּפְנִי שְׁלֹשָה, הַיְנוּ ((ב)) בְּדָבָר שֶׁאֵינֶנּוּ גְּנַאי גָּמוּר וְהַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ יֵשׁ לוֹ שְׁנִי פָּנִים. וְעִנְיָן כָּזֶה יָדוּעַ שֶׁתָּלוּי לְפִי הַדִּבּוּר, שֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ הַמְסַפֵּר בְּעֵת סִפּוּרוֹ, בָּזֶה הִתִּירוּהוּ חֲזַ''ל לוֹמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָה וְתָלוּהוּ, כֵּיוָן שֶׁאוֹמֵר הַדְּבָרִים בִּפְנִי שְׁלֹשָה, יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיָּבוֹאוּ הַדְּבָרִים לְאָזְנָיו, דְּחַבְרָךְ חבְרָא אִית לֵה {שחברך חבר יש לו}, וְעַל כֵּן הוּא שׁוֹמֵר אֶת עַצְּמוֹ בְּעֵת אֲמִירָה לוֹמַר, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִנְכָּר מִלְּשׁוֹנוֹ לְשׁוֹן גְּנַאי. בעזה''י בערכין (ט''ו ע''ב) בתוספות ד''ה כל מילתא וכו' שפירשו דבריהם דאיירי שדיבר עליו דבר דאיכא למשמע דלא אמרה משום לשון הרע, כגון נורא בי פלניא וכיוצא בו, אבל אם הוא אומר דבר קינטור על חבירו אפילו היה אומרה בפניו אית ביה משום לישנא בישא עכ''ד. הרי מלשון שסיימו מוכח בהדיא דפירושם בדברי רבה בר רב הונא הוא לענין לכתחילה מטעם דהיה אומרה בפניו כפירושם בבבא בתרא הנ''ל, ואף על פי כן כתבו דסתם לשון הרע בודאי אסור אפילו אומרה בפניו ובאפי תלתא, וכן משמע במגן אברהם בסי' קנ''ו במוסריו שם דכוונת התוספות דבבא בתרא הוא כמו שפירשו בערכין. וראה אחי שבדבריהם הקצרים שסיימו כללו לנו עיקר גדול וביאור נכון לענין אפי מרה שאמר ר' יוסי מתחלה ופסק רבא כוותיה, דלא אמר ר' יוסי ללשון הרע גמורה, רק בדבר דאיכא למישמע וכו', דדין זה דאפי תלתא ודאפי מרה חד דינא אית להו כמו שמוכח מהתוספות דערכין הנ''ל וכמו שיתבאר בעזה''י תיכף. כי בתחלת העיון דבריהם מוקשים למה חילקו חז''ל בין לשון הרע לאבק לענין זה, אבל כד נעיין היטיב דבריהם נכונים מאד, שכוונתם כך הוא, דבאמת תלוי כמה דברים לפי ענין השמעת קול ניגונו והתעוררות תנועותיו בעת מעשה הסיפור, ובהרגש קטן יתחלק הדבר בין גנאי לשאין גנאי, וזה נוכל לחלק בדבר שאינו הגון בסתמא דאם הוציא אותו מפיו באופן שלא היה מתבייש לומר זה אפילו בפניו מותר, ואם אומרו בתנועותיו דמוכח שהוא לגנותו, ובאופן זה היה מתבייש לומר בפניו אסור. אבל בגנאי גמור בודאי לא שייך לחלק בזה. ועתה אציע לשון הגמרא דבבא בתרא ודערכין ואפרשה לפי פירושם, וז''ל הגמרא, אמר רבה כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא, אמר ליה אביי כל שכן דאיכא חוצפא ולישנא בישא, אמר ליה אנא כי הא דר' יוסי סבירא לי דאמר ר' יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ולפי דבריהם יהיה פירוש הגמרא כך, דמתחלה כשאמר רבה המימרא שלו כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה וכו' היה סובר אביי שכונתו ללשון הרע גמורה ולכך הקשה עליו כל שכן וכו' ותירץ לו דאין כונתו ללשון הרע גמורה רק כדר' יוסי, ופירוש דברי ר' יוסי הכי הוא, מעולם לא אמרתי אפילו דבר קטן שדברתי מכח עניני חבירי, לא אמרתי מעולם באופן שאהיה צריך לחזור לאחורי (אחר כך מצאתי בעזה''י במהרש''א בערכין ועוד כמה ספרים ראשונים ואחרונים שפירשו כן). ולפי דברינו עתה ניחא במה ששבחוהו בעלי הגמרא במדה זו בשבת (קי''ח ע''ב) ועל אופן זה התיר גם כן אחר זה רבה בר רב הונא לומר באפי תלתא דחברך חברא אית ליה, ומסתמא שומר את עצמו לומר באופן שאפילו אם יגיע לאזניו לא יהא לו מה לתפוס עליו לומר אתה דיברת עלי, אבל אם הוא לשון הרע גמורה על חבירו בודאי לא שייך התירא דרבה בר רב הונא ואסור אפילו באפי תלתא. וכוונת התוספות הוא אפילו על אמת, דאי לאו הכי לוקמי התוספות בדבר קינטור והוא אמת, ובלאו הכי הלא ביררנו כבר מכל הפוסקים דלשון הרע הוא אפילו על אמת. ומה יועיל לזה באפי תלתא וכמו שכתבנו בתחלת דברינו. ואל יהיה מוזר בעיני הקורא מה שפירשנו מתחילה דאביי היה טועה בדברי רבא על כן הקשה לו כל שכן וכו' ורבא דקמשני ליה אנא כר' יוסי סבירא לי הוא בגוונא אחרינא, דזה אתה מוכרח לומר גם כן לשאר פירושי הראשונים שפירשו על מימרא זו, וכן כתב בהדיא השיטה מקובצת בבא בתרא (ל''ט ע''א) בשם עליות הר''י ואעתיק אי''ה דבריו בסוף הספר עי''ש. היוצא משיטת התוספות דלא הותר לומר באפי תלתא רק באופן שיוכל להעמיד דבריו דלא יהיה בו משום לישנא בישא ובלאו הכי אסור. וכעין פירוש התוספות מצאתי גם כן בשיטה מקובצת בבא בתרא בשם עליות הר''י ז''ל בפירושו הראשון שפירש כן עי''ש *. וכן בינו לבין עצמו לדבר מכח חבירו, תלוהו גם כן חז' ל, דאם מדבר באופן שלא היה מתבייש לומר בפניו מותר אפילו לכתחילה, וזה דוקא אם אין מדבר עליו דברי קינטור רק מאמר התלוי בלשון האומרו ופירושו גם כן כנ''ל. וממילא נשמע דבאופן זה אין על השומע שום איסור, כיון דטעם ההיתר הוא משום שמסתמא אומרו בלשון קל שלא יהיה גנאי לחבירו אם כן ממילא דמותר לשמוע, ואין בזה משום שמיעת לשון הרע דאסור, וכמו שיבואר לקמן בכלל ו' סעיף ב'. וכן באפי תלתא באופן זה הנ''ל דהוי כבפניו גם כן אין שום איסור על השומעים. EE* הגה''ה: ולא תשיג על דברינו ממה שכתבו התוספות שם בבבא בתרא בד''ה סהדותא בעינן וכו' שכתבו ואף על פי שלשון הרע אין נשמע היינו לפי שמעלימין אותן מבני אדם אלמא דהתוספות אין סוברין כפירושם בערכין, דזה אינו דהכי פירושו דלפיכך לא התירו באפי חד ובאפי תרי דבפניהם אין שומר את עצמו ואומר המאמר בלשון שהיה מתבייש לומר בפניו וסומך את עצמו שמסתמא יעלימו הדבר ולא יפרסמו משום לשון הרע אבל בשלשה אין סומך על זה דלא ימלט שאחד מהם לא יגיד לחבירו וחברך וכו' כמאמר חז''ל וכולם באבק לשון הרע דגם כאן באבק איירי לפירוש התוספות וכנ''ל ועל כן מסתמא שומר את עצמו לומר בלשון דלא למישמע ביה משום לישנא בישא ולפיכך התירו חז''ל. ע''כ. FF אבל דבר גנאי אסור בכל גווני, אפילו יודע שהוא אמת והיה אומרה בפניו, ובודאי ממילא דגם להשומע אין שום היתר אפילו לשמוע, וכל שכן להחליט הדבר בלבו שהוא אמת, אף דהוא אומר הגנאי בפניו כיון דבאפי תלתא אסור לקבל כמו שנוכיח תיכף אף דהוא גם כן כבפניו והוא הדין בפניו דחד דינא אית להו (ועיין לקמן בכלל ז' שנביא אי''ה על זה עוד כמה ראיות חזקות). והוא הדין באפי תלתא בדבר גנאי אפילו יודע שהוא אמת אסור להמספר וממילא להמקבלים גם כן ומקל וחומר ומה המספר דיודע שהוא אמת אסור על אחת כמה וכמה להמקבל דאין יודע אם סיפר לו חבירו אמת דאסור. ועוד ראיה מוכרחת לזה, ממה שחשבוהו לעולה לדוד, שאמרו בשבת (נ''ו ע''א) קיבל דוד לשון הרע, ושם דיבר ציבא בפני רבים על מפיבושת כמו שנאמר בקרא, ואף דשם רכילות היה, בלשון הרע גם כן דינא הכי בפשיטות לענין קבלה, דמחד לאו נפקי איסור קבלתם מלא תשא כמ''ש הרבינו יונה בשערי תשובה, וכן הרמב''ם כלל לתרווייהו בשם אחד לענין מקבל, אם כן בוודאי שוין דינייהו גם כן לענין זה. ונ''ל פשוט לפי דעת התוספות לענין רכילות לילך ולהגיד לחבירו פלוני דיבר עליך, תלוי גם כן בזה, אם סיפר לו שאמר עליו דבר גנאי, דודאי אסור אפילו יודע שהיה אומר בפניו. או שמספר עתה באפי תלתא, דהיינו בפני המדובר (מדובר הוא כגון שראובן אומר לשמעון לוי דיבר עליך כך וכך ראובן נקרא בשם מספר או מדבר ושמעון הוא המדובר) ובפני עוד שנים אחרים (וראיה לזה דאי לאו הכי לוקמי התוספות מימרא דר' יוסי ורבה בר רב הונא בגנאי גמור ולענין רכילות דגם כן לישנא בישא מיקרי וכמו לפירוש רשב''ם שם בבבא בתרא דאיירי רבה בר רב הונא לענין רכילות). ועוד ראיה ממימרא דרבא במועד קטן הנ''ל ולפי גירסת הרא''ש ור''ן דגרסי ואי איתפקר לקמיה גברא רבה, היינו שחירף בפני השליח בית דין את הבית דין ואתי ואמר לא מיתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר, דכוונו דתן ואבירם על משה רבינו עליו השלום ואפילו הכי סיפר השליח, אלמא דשרי, ולפי פירוש זה קאי המימרא דרבא על רכילות, ודבר זה אמת היה ומסתמא גם כן באפי תלתא וכנ''ל ואפילו הכי משמע בגמרא דאי לאו שלוחא דבי דינא הוה אסור לספר אפילו באפי תלתא. ואין לומר דרבא אתי עיקר לאשמועינן דהדיין מותר לקבל, וראיה ממה שנאמר ויחר למשה מאד, משמע שקיבל דבר זה, ועל זה חרה אפו ועיין במהרש''א שם, דמרמב''ם פרק כ''ה מהלכות סנהדרין מוכח להדיא דאשליח קאי וכמו שנבאר אי''ה לקמן, וכן מוכח גם כן בשאילתות פרשה קרח דאשליח קאי עי''ש ועוד ראיה ברורה מסנהדרין (ל'.) מיכתב היכי כתבי ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל בעמיך, ואף דשם חותם בפניו כדמוכח בירושלמי על משנה זו וכיון דבפניו אסור ממילא תו ליכא התירא לאפי תלתא, ובלאו הכי הדבר פשוט. אך אם סיפר לו שאמר עליו דברים דאיכא למישמע דלא אמרה משום לישנא בישא תלוי גם כן בזה האחרון, אם אומרה באופן שהיה מתבייש לומר זה בפני הראשון דהיינו לוי הנ''ל אסור, ואם לאו מותר. והוא הדין באפי תלתא באופן זה מותר, והוא הדין לקבל הרכילות תלוי גם כן בזה, אם הוא דבר שאינו של גנאי ולא היה מתבייש לומר זה בפני הראשון מותר גם כן לקבל, אבל בלאו הכי אסור גם כן לקבל אף שסיפר באפי תלתא וכמו שכתבנו למעלה ראיה מהכתובים דבכל גווני אסור לקבל לשון הרע ורכילות. והנח לא מצינו לפי דברי התוס' שיהא מותר אחר כך לילך ולספר לחבירו פלוני דיבר עליך כך וכך אף אם שמע הדבר באפי תלתא כמו לפירוש רשב''ם, וכן מצאתי במהרש''ל בהדיא בביאוריו על הסמ''ג לאוין ט' שכתב דלפי דברי התוס' בערכין אסור להגיד אחר כך אף אם שמע הדבר באפי תלתא, ועיין מה שנכתוב לקמן בזה. הרי ביררנו בעזה''י פירוש התוספות על מימרא דרבה בר רב הונא שהתיר באפי תלתא. ובתוך זה ביררנו הדין לענין לשון הרע ורכילות אפילו על אמת ובאפי מרה ובאפי תלתא, בין לענין מספר ובין לענין מקבל, וגם ביררנו לדבריהן דין אבק של שניהם לכל ענינים הנ''ל. ( דָּבָר אֶחָד, וּמִזֶּה נָקִישׁ לְכָל כַּיּוֹצֵּא בָּזֶה. כְּגוֹן, שֶׁשּׁוֹאֲלִין לוֹ: אַיֵּה נִמְצָּא אֵשׁ? וְהוּא מֵשִׁיב: שָׁם תִּמְצָּא, שֶׁמְּבַשְּׁלִין תָּמִיד בָּשָׂר וְדָגִים. דְּדָבָר זֶה תָּלוּי לְפִי אֲמִירָתוֹ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, אִם רוֹצֶּה, מוֹצִּיא זֶה בְּלָשׁוֹן שֶׁאֵין בּוֹ גְּנַאי לַחְבֵרוֹ, דְּבֶאֱמֶת לִפְעָמִים אֵין בּוֹ עַוְלָה, כְּגוֹן, שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּנֵי בַּיִת הרְבֵּה, וַעֲזָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ הוֹן רַב, אוֹ שֶׁמַּחֲזִיק אַכְסַנְיָא שֶׁל אוֹרְחִים וְכַדּוֹמֶה, וְהוּא שׁוֹאֲלוֹ: אַיֵּה נִמְצָּא אֵשׁ? וְהוּא מֵשִׁיב לוֹ: לֹא תִּמְצָּא עַתָּה אֵשׁ, כִּי אִם בְּבֵית פְּלוֹנִי שֶׁמְּבַשְּׁלִין תָּמִיד וְכַוָּנָתוֹ כַּנַּ''ל, וְכָל כִּי הַאי גַּוְנָא {וכמו כן} בְּעִנְיְנֵי אֲבַקּ לָשׁוֹן הָרָע תָּלוּי בְּאֹפֶן אֲמִירַת הַמְסַפֵּר בְּעֵת דִּבּוּרוֹ. ((ג)) אֲבָל אִם מוֹצִּיא אוֹתוֹ בְּקוֹלוֹ וּבִתְנוּעוֹתָיו, דְּמִנְכָּר שֶׁכַּוָּנָתוֹ, שֶׁהוּא מַרְבֶּה בִּסְעֻדַּת מְּרֵעוּת תָּמִיד, אַף שֶׁדָּבָר זֶה אֵינְנּוּ גְּנַאי גָּמוּר, אֲפִלּוּ הָכֵי {אף על פי כן} קְרָאוּהוּ חֲזַ''ל אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע, וְאָסוּר לוֹמַּר אֲפִלּוּ בִּפְנִי שְׁלשָה). נבוא לבאר בעזה''י שיטת הרמב''ם ופירושו בדברי רבה בר רב הונא וז''ל הרמב''ם בפרק ז' מהלכות דיעות הלכה ב' איזהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני וכו' אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם, ויש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת. עוד כתב בדין ה' אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו וכו', ואם נאמרו דברים אלו בפני ג' כבר נשמע הדבר ונודע ואם סיפר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר ועי' בכסף משנה שפירש מה שכתב הרמב''ם והוא שלא יתכוין כלומר שזה שהתרנו היינו שאם יבוא במקרה לדבר בענין זה אין איסור לאומרו אבל לא שיתכוין לגלות הדבר יותר, והנה לפי דברי הרמב''ם יהיה פירוש דברי רבה בר רב הונא כך, כל מילתא וכו' היינו שאם עבר אחד על איסור לשון הרע וסיפר דברי גנות על חבירו באפי תלתא מותר אחר כך גם כן להשומעים לספר במקרה אחד לחבירו מהדברי גנות שנשמע על פלוני ואין זה מיקרי מדבר לשון הרע ומעלה גנות על חבירו דבלאו דידיה נמי כבר נשמע הדכר ונודע לכל דכיון דג' יודעים הוי כאילו כל העיר יודעים דחברך חברא אית ליה ואין הוא מזיק לו בדיבורו, ועם כל זה התנה הרמב''ם וכן הסמ''ג בלאוין ט' והוא שלא יתכוין להעביר הקול וכו'. (ונראה דיצא לו להרמב''ם זה מהא דאיתא בסנהדרין (ל''א ע''א) ההוא תלמידא [דנפיק עליה קלא] דגלי מילתא דאיתאמר בבי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין ואפקיה ר' אמי מבי מדרשא אמר דין גלי רזיא ומסתמא כיון דאיתאמר בבי מדרשא הא על כל פנים היה באפי תלתא ועם כל זה אפקיה ר' אמי היינו משום דנתכוין לגלות ולא במקרה ולכן אמר ר' אמי דין גלי וכו' ועוד נוכל לומר דיצא לו להרמב''ם זה ממה דאיתא בירושלמי פרק א' דפיאה מותר לדבר לשון הרע על בעלי המחלוקת שנאמר ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך [ולקמן בכלל ח' נבאר אי''ה באיזה אופן שייך זה כי יש בזה הרבה פרטים] והרי שם היה המעשה בפירסום כמו שכתוב בקרא ובודאי היה נודע לו לדוד לבסוף, ואפילו הכי משמע בירושלמי דאי לאו סברא דבעלי המחלוקת היה אסור לגלות, ועל כרחך משום דנתכוין לגלות. וסבירא ליה להרמב''ם דחד דינא הוא בין לגלות לאותו האיש שנידבר מתחלה עליו כההיא מעשה דדוד שהענין היה אודותיו, ובין לספר גנותו של אחד דהוא לשון הרע לאיש אחר, מכיון דנתכוין לגלות יותר. וטעמו פשוט כיון דסוף סוף יוודע אליו ואפילו הכי משמע מירושלמי זה דאסור לגלות, ועל כרחך האיסור משום הכונה לבד ולא משום הפעולה, ואם כן גם לאיש אחר אם נתכוין לגלות יותר גנותו של אחד דאסור אבל אין לומר דיצא לו להרמב''ם ממה דאיתא בשבת (ל''ג:) במעשה דיהודא בן גרים שאמר רבי שמעון בר יוחאי המאמר שלו באפי תלתא ר' יהודא ור''י וריב''ג ואף על פי כן מיקרי לשון הרע לגבי יהודא בן גרים, וראיה שהענישו רבי שמעון בר יוחאי לבסוף כמו דאיתא שם, והוא לא גילה למלוכה כמו שפירש''י שם, אלא ודאי שהתכוין להעביר הקול. דזה אינו, חדא, דדוחק גדול הוא שיתכוין להעביר הקול דאדם גדול היה וכמו שפירשו התוספות שם, ועוד דלגבי אנשים חשובים כאלו לא שייך התירא דחברך וכו' ועוד שארי סברות כמו שנכתוב אי''ה לקמן, ועל כן הראיות הראשונות עיקר) היוצא מדבריו דלכתחלה אסור לספר לשון הרע ורכילות באפי תלתא ועל דבר אמת, דהרי הרמב''ם מתחלה בהלכה ב' פסק בשניהם לאיסור אפילו על אמת, ואחר כך בהלכה ה' כתב דין זה ומשמע דאדלעיל קאי, דרכילות גם כן לשון הרע מיקרי כמו שכתב הרבינו יונה בשערי תשובה, אלא שהקדים הרמב''ם ענין לשון הרע ורכילות בהלכות הקודמין ואחר כך כלל לשניהן בשם אחד דהיינו לשון הרע. וראיה ברורה דהרמב''ם אתרווייהו קאי ממה שכתב בהלכה זו והמספר דברים שגורמים אם נשמעו וכו' הרי זה לשון הרע ומקורו ממעשה דרבי יהודה בן גרים בשבת הנ''ל כמו שכתב הכ''מ והרי שם רכילות היה אלא ע''כ דקרי הרמב''ם לרכילות גם כן לשון הרע, (ולבד מן דין ברכילות החמיר הרמב''ם בענין זה יותר מלשון הרע, דבלשון הרע התיר הרמב''ם אחר כך לספר אם נאמר מתחלה הדבר באפי תלתא ולא ברכילות, לפי מה שכתב רש''ל, וכל שכן שלא יגרע ממנו לענין לכתחלה, ולבד כל אלה הוכחנו ראיה לעיל ממועד קטן (ט''ז ע''א) לפי גירסת הרא''ש והר''ן דקאי על רכילות שחירפו דתן ואבירם למשה רבינו ע''ה ואי לאו שלוחא דבי דינא היה אסור לספר זה לפני בית דין של משה דעל כל פנים לא היו אז פחותים משלשה, וכאן ודאי אין לדחות דאקבלת משה קאי דהרי להרמב''ם איירינן השתא ומהרמב''ם בהלכות סנהדרין פרק כ''ה מוכח בהדיא דאשליח קאי המימרא דמועד קטן הנ''ל, דזה לשונו שם, הקלני או הקלה הדיין וכו' ואין השליח חייב וכו' ועיי''ש במפרשיו שמקורו נובע ממועד קטן הנ''ל). ולקבל פשיטא דאסור לשון הרע ורכילות, אפילו אם שמע הדבר באפי תלתא, וכמו שהוכחנו לעיל בכמה ראיות, ורק לחוש מותר וכדלקמן. הכל כמו שסוברים התוספות. ואף דלכאורה משמע דהרמב''ם פליג עם התוספות בהתירא דידהו, דהיינו להתיר האבק באפי תלתא ובפניו והראיה דהרמב''ם בהלכה ד' כתב כל דיני אבק ואחר כך בהלכה ה' כתב דין זה דאחד המספר בפניו או שלא בפניו, אבל באמת נוכל לומר דלא פליג על התוספות וכוונתו היכי דמינכר שהוא לגנאי דאסור, והתוספות גם כן מודים לזה כמו שמוכח להמעיין וכמו שכתבנו לעיל, אך דבזה המציא קולא חדשה לפירושו בדברי רבה בר רב הונא דאם נשמע כבר הדבר באפי תלתא מותר אחף כך במקרה לספר לאחר, ומשמע אפילו גנאי וקינטור אך שלא יתכוין להעביר הקול. ונראה דכל שכן לילך ולספר לאיש הנוכחי שעליו סיפרו דברי הגנות ולומר לו פלוני דיבר עליך כך וכך בודאי דאסור, ורכילות מיקרי, ולא כשיטת רשב''ם בב''ב שמתיר בזה והעתקנו דבריו לעיל בתחלת דברינו, וכן כתב מהרש''ל בהדיא בביאוריו על הסמ''ג במצוה ט' דלא כהגהות אשר''י בב''ב (דף ל''ט) שהביאו לדינא ע''ש במהרש''ל, ולפי דבריו אלו יהיה גם דעת הסמ''ג בפירושא דאפי תלתא כדעת הרמב''ם מדהעתיק דברי הרמב''ם במה שכתב והוא שלא יתכוין להעביר וכו' ועיין לקמן מה שנכתוב מכח דברי מהרש''ל אלו. הרי ביררנו בעזה''י לעת עתה שלשה פירושים בדברי רבה בר רב הונא. פירוש רשב''ם, פירוש התוספות דבבא בתרא ודערכין, פירוש הרמב''ם והסמ''ג. ויש עוד פירוש רביעי בספר שערי תשובה לרבינו יונה במאמר רכ''ח ע''ש שהסביר המימרא דר' יוסי ורבה בר רב הונא ר. ק בדבר דעל פי דין תורה לית ביה משום לישנא בישא כגון בדברים שבין אדם לחבירו ולא עשה תשובה שעל פי הדין מותר לגנותו עבור זה על פי הפרטים שנבאר לקמן בכלל י', ובחלק ב' בכלל ט', ולית ביה רק חשש שיחשדו אותו לחונף על שלא אמרו מתחלה בפניו או למוציא שם רע וכמו שנעתיק אי''ה לקמן כל דבריו, וכעין פירוש זה פירש גם כן בשיטה מקובצת בבא בתרא (ל''ט ע''א) בשם עליות הרבינו יונה בפירוש השני עי''ש והעתקנו בסוף הספר את דבריו, אבל בדבר דשייך ביה לשון הרע משמע מיניה בהדיא גם כן ככל הפוסקים הנ''ל דאסור בכל גווני אפילו על אמת ובפניו ואפי תלתא, ועיין היטב שם במאמר רי''ד ורט''ו ורט''ז ורי''ט ורכ''ב ורכ''ח ותמצא בבירור כדברינו, וכן מוכח בהדיא בדברי עליות הרבינו יונה הנ''ל ע''ש ויש עלינו עוד לבאר דעת רש''י בענין זה דאפי תלתא שזה לשונו שם בערכין (דף ט''ז ע''א) בד''ה דמיתאמרא באפי תלתא וכתב רש''י על זה וזה לשונו שהבעלים אמרוה בפני ג', המגלה אותה אינו לשון הרע, שזה גילה תחילה דעתו שאם מגלה אותו אינו חושש דמידע ידע דסופו להגלות דחברך חברא אית ליה, וזה מגלה לחבירו וזה לחבירו עד שיודע עכ''ל. צריך עיון אם מה שכתב שהבעלים וכו' כונתו הבעלים הראשונים המביאים הדיבה על אחד אמרוה להגנות באפי תלתא, המגלה אותה אחר כך אפילו לאחד הנ''ל אינו לשון הרע וכו' כפירוש רשב''ם, או כונתו כשאחד סיפר לחבירו ענין עסקו ומסחרו שברצונו ליסע שם לקנות אצל אחד הידוע לו, או שסיפר לו מעניני עונות שאירע לו, ועל פי הדין אסור לו לגלות אחר כך זה לאחר מפני שיוכל להגיע לו היזק או בושת מהגילוי ההוא וכמו שנכתוב לקמן, ועל זה כתב רש''י ואם הבעלים אמרוה בפני ג' וכו' דהוי כאלו הרשהו בפירוש לגלות ולא מיירי רש''י כלל בענין רכילות ויותר מדוקדק עתה לשון רש''י במה שכתב שהבעלים (ופירוש זה על דברי רבה בר רב הונא מצאתיו אחר כך גם כן בעליות הרבינו יונה הנ''ל עי''ש) אבל לענין רכילות אפשר דסבירא ליה לרש''י גם כן דאסור בכל גווני כהרמב''ם והסמ''ג והתוספות לפי מה שכתב מהרש''ל דלא כפירוש רשב''ם. הרי בסך הכל יש לנו ה' באורים על מימרא דרבה בר רב הונא הנ''ל, ונבאר אי''ה לקמן כל הדברים לדינא. אך לעת עתה נחזור למה שהתחלנו ונסיים בקיצור להלכה, כי היוצא מדברינו דמן הדין אסור לספר לשון הרע או רכילות או אפילו אבק לשון הרע ורכילות היכי דמינכר לגנאי אפילו באפי תלתא ואף שיודע שהוא אמת, והוא הדין לקבל אסור בכל זה. וביררנו כל זה מדברי התוספות והרמב''ם והסמ''ג והרבינו יונה, והרשב''ם גם כן מסכים לזה, דאי לאו הכי הוי ליה לפרושא יותר רבותא דלכתחלה מותר באפי תלתא לבד שהוכחנו מכמה מקומות מהספרי והש''ס, ועל פי זה כתבתי הסעיף הראשון והשני שבכלל זה, וסתמתי כשיטת התוספות משום דלא מצינו מי שיחלוק עליהם בפירוש בזה דאף הרמב''ם יוכל להיות שמסכים לזה וכמו שכתבתי למעלה עיין שם.

יֵשׁ אוֹמְרִים, ((ד)) דְּאִם אֶחָד סִפֵּר ((ה)) גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ בִּפְנִי שְׁלשָה, אַף דְּהוּא עָבַר בְּוַדַּאי עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע וְכַנַּ''ל, אַף עַל פִּי כֵן אִם אֶחָד מֵהַשְּׁלֹשָה, שֶׁשָּׁמַע דָּבָר זֶה, סִפֵּר אַחַר כָּךְ לַאֲחֵרִים, לֹא עָבַר בָּזֶה עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, מִטַעַם דְּכֵיוָן דִּשְׁל שָה יוֹדְעִים מִזֶּה, מִמֵּילָא כְּבָר נִשְׁמַע הַדָּבָר וְנוֹדַע לַכֹּל, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵה, וּבְדָבָר הֶעָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת לֹא אָסְרָה הַתּוֹרָה מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע. וְדַוְקָא לְסַפֵּר ((ו)) בְּדֶרֶךְ אַקְרַאִי, אֲבָל לֹא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהַעֲבִיר הַקּוֹל וּלְגַלּוֹתוֹ יוֹתֵר *. הגה''ה: ויש אומרים עוד, (ז) דאפלו בדרך אקראי אינו מתר, רק אם נתגלגל זה הענין דרך אגב בתוך דבורו, אבל לא שיכון לספר זה הענין לבד. ((ח)) אֲפִלּוּ אִם לֹא יְסַפֵּר בְּשֵׁם מִי שֶׁסִפֵּר לוֹ, רַק יְסַפֵּר סְתָם, שֶׁכָּךְ וְכָךְ נִשְׁמַע עַל פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי כֵן אֵינֶנּוּ נִמְלָט מֵאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע. סעיף זה לקוח הוא מדברי הרמב''ם בהלכה ה' והעתקנו לשונו למעלה, ומתחלה נראה לבאר אותו היטב בעזה''י, וגם אם הוא מוסכם אליבא דכולהו, ולבסוף נבאר כל דברינו שבפנים. כי הנה לכאורה קשה מאד דברי הרמב''ם במה שכתב דאחד מהג' יוכל לספר באקראי לשאר אנשים מה ששמע מאחד גנות על אחד, דהרי מכל מקום בעת מעשה הוא אומר לשון הרע על חברו ומגנה אותו לעין כל, ואם תאמר בלאו דידיה נמי ידעו כל העיר לסוף מגנותו, זה אינו, דאפילו באינו קאי בתרי עברי דנהרא שהיה יכול ליקח האיסור בעצמו אסרו גם כן התוספות בשבת (דף ג') והר''ן בפרק קמא דעבודה זרה (דף ו':), והכא גרע הרבה האיסור יותר משם וצריך שיהיה אסור אף מן התורה, דהכא הלא הוא בעצמו עושה האיסור, הגע בעצמך, אם יבואו עשרה גזלנים ויגזלו לאחד את כל אשר לו האם יפטר כל אחד משום דבלאו דידיה נמי היו גוזלין אותו הט' הנשארים סוף סוף הוא גזלו ועבר על לאו דלא תגזול וצריך להשיב לו הגזילה, אף כאן סוף סוף הוא גינהו וביזהו וצריך לפייסו לפחות. ובשלמא לפירוש רש''י דערכין שהעתקנו לעיל ניחא, לא מיבעי אם כונתו כפי מה שביארנו לעיל את דבריו ניחא בפשיטות, דהלא כתב רש''י הטעם שזה גילה תחלה דעתו וכו' וכוונתו דהוי כאילו מרשהו בהדיא שילך ויספר את גנות עונותיו או ענין מסחרו לעין כל. ואפילו אם כוונתו כפירוש רשב''ם גם כן ניחא, דאפשר דכוונתו דמותר לספר רק לאיש הנוכחי, היינו למי שדיבר עליו מתחילה, דבזה שמספר לו בעצמו אין מסבב לו שום גנות בזה, רק שמסבב מדנים בזה על מי שסיפר לו, ועל זה שייך טעם רש''י שזה גילה תחלה דעתו וכו' וכוונתו גם כן כאלו נתרצה בהדיא לאלו המדנים, אבל לא מצינו לרש''י שיתיר לספר גנותו של זה לאחר מחמת שבלאו דידיה ימצאו אחרים בעלי לשון הרע שיספרו גנותו. ונ''ל שטעם הרמב''ם הוא כפי מה שפירש הרשב''ם בבבא בתרא ל''ט דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי, וגרס שם בערכין ואמר אביי כל מילתא דעבידא לאיגלויי לית בה משום לישנא בישא [ולא נמצא כן בגמרות שלפנינו] וכדי שלא תקשה על אביי גופא כל מה שהקשינו לעיל, נראה לי דסברת רבה בר רב הונא ואביי הוא מדחזינן דהתורה קראתו ללשון הרע בשם רוכל ואיתא בספרא דהוא כרוכל שטוען דברים והולך מזה לזה וכתב הרמב''ן על זה בחומש כרוכל שקונה מכאן ומוכר בכאן אף זה הולך ושומע במקום זה והולך ומספר במקום אחר, על כן אמרינן דמה שהתורה אסרה לשון הרע דגם על זה קאי שם רוכל וכנ''ל היינו בדבר שבלתי אפשר שהיה מתגלה זה אם לא היה הוא הרוכל בענין הזה, וכענין שנאמר גם כן הולך רכיל מגלה סוד. אבל בדבר שבודאי יתגלה לבסוף לעין הכל, בין אם יתגלה בדרך היתר ובין אם יתגלה בדרך איסור, סוף סוף יתגלה, על כן לא שייך כלל עליו על זה שם רוכל, וזהו טעמא דרבה בר רב הונא דחברך חברא וכו' ואם כן הוא עשוי להתגלות לבסוף, ועל כן לא שייך כלל עליו על זה איסור לשון הרע, וזהו שכתב הרמב''ם בהלכה ה' הנ''ל כשנאמרו וכו' כבר נשמע הדבר ונודע וכמו שכתבנו. ואף על פי שתירצנו בעז''ה יפה * את סברת הרמב''ם והרשב''ם זהו הכל לפי פירושם, אבל לפירוש רש''י בדברי רבה בר רב הונא כפי מה שביארנו לעיל, וכן לפירוש התוספות בבבא בתרא ובערכין הנ''ל, וכן לפירוש רבינו יונה במאמר רכ''ח, אם נפרש כפירושיהם אין לנו שום מקור מהגמרא לקולתו של הרמב''ם בזה על כן צריך עיון אם הלכה כן. ואף על פי כן אין לדחות דבר זה לגמרי מהלכה כיון דדעת הרמב''ם והסמ''ג והרשב''ם שוין בענין זה ולכן כתבתי בפנים דין זה בשם יש אומרים. EE* הגה''ה: ואפשר לומר עוד באופן אחר ישוב על קושייתנו הנ''ל דכונת הרמב''ם הוא משום דבודאי כבר ידעו הכל מזה וע''כ אינו צריך ליזהר מלערב ענין כזה בתוך דיבורו [וכמו שנכתב לקמן בשם יד הקטנה דבאופן זה הוא ההתירא דהרמב''ם], דמן הסתם אנו תולין לומר שבודאי עם מי שהוא מדבר בענין הזה הוא ידע מכבר את הדבר, וידוקדק עתה ברמב''ם תיבת כבר וכו', ולעולם אם הוא יודע באחד שהוא אינו יודע עדיין את הדבר אסור לספר לו אפילו רמיזה מזה, אף שבודאי לבסוף יתגלה לו. וזהו שכתב ובלבד שלא יתכון וכו'. אך אם כן צריך עיון על הגמרא שלא ביארו שום זמן לזה אימתי אנו אומרים שבודאי כבר נתגלה לו, אטו אם העיר גדולה, והוא סיפר בתוך שעה אחת מקודם, גם כן נאמר שבתוך זמן קצר כזה נתגלה בכל העיר, וגם מדברי שאר הראשונים שהביאו למימרא זו דרבה בר רב הונא ופירושה לא משמע כן, ע''כ. FF ולאו דוקא גנות דהוא הדין כל דבר שיוכל להסבב על ידי זה שום היזק או צער וביוש לחבירו וכמו שיתבאר אי''ה לקמן בכלל ה' עי''ש. כן כתב הכסף משנה בביאור דברי הרמב''ם עי''ש. ומ''ש אבל לא שיתכוין להעביר הקול, כן כתב הרמב''ם, ומוכח דכ''ש שאסור לגלות לאותו האיש שדיברו עליו ולומר פלוני דיבר עליך כך וכך, ולא כפירוש הרשב''ם בבבא בתרא שמתיר בזה, וכן כתב המהרש''ל בהדיא בביאוריו על הסמ''ג, וגם הסמ''ג סבירא ליה כהרמב''ם בזה שהעתיק דברי הרמב''ם אלו במצותיו, והרש''ל כתב שם שגם מדעת התוספות בערכין הנ''ל מוכח שסבירא להו דלא כפירוש רשב''ם. ולכן כיון דהרמב''ם והסמ''ג והתוספות סברי דלא כפירוש רשב''ם, וגם אם נפרש כפירוש רבינו יונה בשערי תשובה במאמר רכ''ח, או כפי מה שפירשנו לעיל כוונת רש''י בדקדוק לשונו שמכוון יותר לפירושנו, ממילא אין לנו שום ראיה להיתר הרשב''ם שמתיר לספר רכילות היכא דשמע באפי תלתא, ודעת הרשב''ם והגהות אשר''י שהביאו יחידים לגבייהו הכי נקטינן *. ולכאורה רבותיו דהרשב''ם הנזכרים שם בבבא בתרא (ל''ט ע''ב) ברשב''ם סוברים גם כן להתירא כהרשב''ם, אבל באמת אינו מוכח כלל, דכוונתם דאי לא באפי תלתא לא היה אפשר לבוא לאזני המחזיק כלל מטעם דעידי המחאה לא היו רשאין להוציא דבר זה מפיהם לספר לשום אדם מטעם לשון הרע עתה מותרים הם לספר לאנשים אחרים ואחרים יספרו בודאי לאחרים ויבוא הדבר לאזני המחזיק. EE* הגה''ה: ואף שמצאתי אחר כך בשאילתות סוף פרשת וישב שמפרש כפירוש רשב''ם וגם בהלכות גדולות משמע כפירוש הרשב''ם ועיין בעליות הרבינו יונה ז''ל עם כל זה מידי ספיקא דאורייתא לא נפקא ובפרט שהרש''ל הנ''ל פסק בהדיא כהאוסרים, ועיין במה שנכתוב לקמן בסוף סעיף קטן ו' דנראה דגם הרשב''ם מודה דאסור היכא דנתכוין לגלות. ע''כ. FF ויש להביא ראיה להרמב''ם והסמ''ג דלא כפירוש רשב''ם מהא דאמרינן בירושלמי דפיאה מותר לדבר לשון הרע על בעלי המחלוקת שנאמר ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך, והרי שם בפירסום היה כמו שכתוב בקרא, ובוודאי היה מתגלה לו לדוד לבסוף, ואפילו הכי משמע בירושלמי דאסור אם לא על בעלי המחלוקת, והלא לפירוש הרשב''ם פשוט הוא דבין אחד מאלו השלשה שנדבר לפניהם ובין אחד משאר אנשים שיודעים את הדבר שנדבר באפי תלתא מותר לגלות, כיון דטעם הרשב''ם הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי, והכא משמע בפירוש דנתן הנביא היה אסור לגלות לדוד אי לא בעלי דמחלוקת, ורכילוח היה כמו שמוכח בקרא שענין זה נוגע לדוד, אלא ודאי דרכילות אסור בכל גווני. ולולא דברי מהרש''ל הנ''ל היה נראה לי ליישב דעת הרשב''ם דגם הוא מסכים להרמב''ם, דהיכא דהוא מתכוין לגלות אסור, רק הרשב''ם איירי דמסיח את הרכילות לפי תומו ואינו מתכוין בזה לעורר מדנים על חבירו, ולכן התיר משום אפי תלתא, וברכילות שייך גם כן לפי תומו כדמשמע במועד קטן (ט''ז ע''א) במעשה דבר קפרא ור' שמעון ברבי עי' שם ברש''י, והיכי דלא נתכוין לעורר מדנים גם הרמב''ם והסמ''ג יודו לרשב''ם דמותר אפילו ברכילות. וראיה לדברינו ממה שכתב הסמ''ג בלאוין ט' איזהו רכיל המגלה לחבירו דברים שדיבר ממנו אדם בסתר, משמע דאם הראשון לא היד מדבר בסתר היה מותר לגלות כפירוש רשב''ם, והלא העתיק בעצמו אחר כך את דברי הרמב''ם מה שכתב והוא שלא יתכוין להעביר הקול וכו', אלא ודאי כמו שכתבנו דהיכא דהוא מתכוין לגלות לאחר מה שדיבר חבירו עליו כדי לעורר מדנים עליו גם הרשב''ם מודה להרמב''ם דאסור. ובזה אתי שפיר ההיא דירושלמי הנ''ל שנתן התכוין לעורר מדנים על אדוניהו כמו שמבואר בקרא. אבל מה נעשה שהמעיין בדברי מהרש''ל הנ''ל יראה להדיא מדבריו שדעתו דאין שייך בזה לפי תומו (ומ''ש הסמ''ג איזהו רכיל המגלה וכו' בסתר צע''ג לפי זה, ואולי לאו דוקא ומילתא דשכיחא נקט) ולהרשב''ם שרי אפילו אם מתכוין לגלות, ואם כן הדרא לדוכתין הירושלמי נגד ררשב''ם. ואולי יש לישב באופן זה, דמסתברא בפשיטות דאף להרשב''ם אינו מותר רק אם מספר אותן הדברים גופא שאמר פלוני עליו מטעם דבלאו הכי לבסוף יתגלה זה. אבל להטעים את הדברים האלו גופא, ולהראות אחר כך לפניו את גודל העולה של פלוני עבור זה שאמר עליו או עשה לו, דבר זה אסור, דלזה אין שייך הטעם דחברך וגו' דנמצא דהוא מוסיף בדבריו, ולכך שם במעשה דנתן הנביא שהוא הטעים את הדבר בפני דוד כדכתיב שם בקרא אתה וגו' ולי אני עבדך וגו' שבאלו הדברים הראה לפני דוד שכוונת אדוניהו רק למלוכה ונעשה מלך מעצמו שלא ברצון דוד. ואף שתירצנו את סברת הרשב''ם על כל פנים הרי הרמב''ם והסמ''ג והתוספות סברי דלא כוותיה לדברי מהרש''ל הנ''ל וכל שכן לפי מה שכתבנו דגם הרשב''ם אוסר היכא דהוא מתכוין לעורר בזה מדנים על חבירו, ועל פי זה כתבתי לקמן בהלכות רכילות כלל ב' את הסעיף ג' עי' שם. כן כתב בספר הנחמד יד הקטנה בפרק ט' מהלכות דיעות שלו בדין כ' וזה לשונו שם, ונראה כוונת הרמב''ם במה שכתב והוא שלא יתכוין וכו' שכל ההיתר הוא היינו שאם יבוא במקרה לדבר בענין בתוך סיפור דברים אזי אין בו איסור לשון הרע, אבל לספר בכיון להודיע ולגלות הדבר הרי זה אסור שהרי זד דרך לשון הרע ממש, ועוד שהרי כל ההיתר הוא משום דחברך חברא אית ליה, והענין של חברך חברא הוא, שדרכו של כל אחד לכשיזדמן לו לדבר עם חבירו יתגלגלו הדברים עד שהוא מגלה במקרה ענינים רבים בדרך סיפור, והרי על ידי חברך חברא יוכל להתמשך הדבר זמן רב, אבל זה המתכוין לגלות הרי יתגלה על ידו הדבר מהר וכבר פועל פעולה יותר ממה שעל ידי חברך חברא, לפיכך אם מתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר הרי זה לשון הרע ממש עכ''ל. דנהי דרכילות ליכא מכל מקום לשון הרע איכא כיון שנתכוין להעביר הקול ולפרסם גנותו של פלוני. ודע דמה שהתרנו מתחלה לספר בהתגלגלות הענין דרך אגב הוא אפילו להזכיר שם המספר, מטעם הנ''ל דלבסוף בודאי יתגלה שמו גם כן שהוא היה המספר בזה כיון דסיפר באפי תלתא, ועיין בספר יד הקטנה שכתב גם כן להיתר אפילו להזכיר שמו היכא דשמע ממנו באפי תלתא, אך מטעם אחר, והוא, משום דהמספר הראשון בודאי נתרצה לזה שיגלו את שמו כיון דסיפר באפי תלתא וידע שיתגלה לבסוף וע''ש היטב ונפקא מינה בין טעם זה לטעם שלי שבפנים, כגון ששמע מלוי שאמר באפי תלתא ליהודא מה שאמר ראובן על שמעון, דלטעם היד הקטנה אסור יהודא לגלות שם המספר הראשון דהוא ראובן דהרי ראובן לא סיפר באפי תלתא ואם כן לא חזינן דנתרצה בדבר, דבשלמא אם שמע מראובן בעצמו שאמר גנות על שמעון באפי תלתא אז אמרינן אף דיכול להיות שעל ידי זה שיגלה ענין זה במקרה לאדם אחר לבסוף יתגלה דבר זה לשמעון ועל ידי זה יהיה אחר כך התעוררות מדנים על ראובן, מכל מקום מותר מטעם דכבר נתרצה בדבר שידע בעצמו שלבסוף בודאי יתגלה לשמעון, אבל הכא דלא אמר ראובן בעצמו באפי תלתא הרי לא חזינן דנתרצה בדבר, ולכן אפילו אם ידע בעצמו שהדבר הזה אמת שאמר ראובן על שמעון כגון שגם הוא היה באותו מעמד מכל מקום אסור לגלות אחר כך שמו של ראובן רק לספר המעשה על שמעון בסתם דרך התגלגלות הדברים דמכל מקום כבר נשמע גנותו באפי תלתא, אבל לפי דברינו הנ''ל וכמו שכתבנו בפנים דעיקר טעם הרמב''ם משום דדבר העשוי להתגלות הוא, אין נפקא מינה בזה אפילו אינו יודע כלל אם אמר ראובן על שמעון כיון דסוף סוף יתגלה שאמר ראובן על שמעון ולכן מותר אפילו להזכיר שם ראובן אך שלא יתכוין לגלות. ולענ''ד הדין עמי דכן מוכח לשון הרשב''ם בבבא בתרא שם וכנ''ל, ולשון הרמב''ם דכתב כבר נשמע הדבר ונודע מוכח קצת גם כן כדברי, אך דמכל מקום צריך ליזהר בזה מטעם דכמעט אינו מצוי למצוא כל הפרטים שצריך לזה ההיתר וכמו שכתבנו בפנים.

וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁהִתַּרְנוּ בְּאִם אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְגַלּוֹת, ((ט)) דַּוְקָא הַשּׁוֹמֵעַ הָרִאשׁוֹן, שֶׁשָּׁמַע בְּעַצְּמוֹ מַה שֶּׁרְאוּבֵן סִפֵּר עַל שִׁמְעוֹן בְּאַפֵּי תְּלָתָא {בפני שלשה}, אֲבָל מִי שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנוּ, אָסוּר לֵילֵךְ אַחַר כָּךְ עַל סְמָךְ הַזֶּה, שֶׁאָמַר לוֹ הַמְסַפֵּר לוֹ, שֶׁשָּׁמַע דָּבָר זֶה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, וּלְסַפֵּר לְאַחֵר מֵהַגְּנוּת שֶׁשָּׁמַע עַל שִׁמְעוֹן, אַף אִם לֹא יַזְכִּיר מִי הוּא הַמּוֹצִּיא וְהַמֵּבִיא הַלַּעַז הַזֶּה עַל שִׁמְעוֹן, אִם לֹא ((י)) שֶׁכְּבָר נִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר וְנוֹדַע לַכֹּל. וְלָא מִבָּעֵי {ואין צריך לומר} אִם הַשּׁוֹמֵעַ הַשֵּׁנִי הַזֶּה אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מֵעַצְמוֹ אֶת עֶצֶם הַמַּעֲשֶׂה, אִם הוּא אֱמֶת שֶׁרְאוּבֵן סִפֵּר גְּנוּת עַל שִׁמְּעוֹן, ((יא)) בְּוַדַּאי אֵין לוֹ לְהַאֲמִינוֹ, בְּזֶה שֶׁרְאוּבֵן עָבַר עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְּמוֹ, שֶׁרְאוּבֵן סִפֵּר גְּנוּת עַל שִׁמְעוֹן, אַךְ אֵינֶנּוּ יוֹדֵע אִם הָיָה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, וְהַשּׁוֹמֵעַ הָרִאשׁוֹן הַזֶּה גִּלָּה לוֹ שֶׁהָיָה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, אַךְ עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לִסְמֹךְ עַל דְּבָרָיו בָּזֶה וְחָיְשִׁינַן דִּילְמָא לֹא הָיָה זֶה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, וְאֵינֶגּוּ עָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת, וְעַל כֵּן אָסוּר לָזֶה לְסַפֵּר לְשׁוּם אָדָם. הטעם כמו שכתבתי בפנים בסוף המאמר דאין לו לסמוך עליו בזה, דאפילו אם היה איסור רכילות איסור המפורסם לכל ישראל בכל כלליהן ופרטיהן גם כן צריך עיון גדול אם יש לסמוך על עד אחד שאמר שסיפר ראובן באפי תלתא כדי שיסולק עוד מזה האיסור של רכילות, דהרי הוא דבר דאתחזק איסורא ואין בידו לתקן, דאם הוא ילך לכתחלה ויספר באפי תלתא יעבור בזה על איסור דאורייתא וכנ''ל ועי' ביורה דעה בסימן קכ''ז, ובפרט שבענין זה לא שייך שום היתר על ידי זה, דכהתירא דמיא להו בעונותינו הרבים, ואינן מקפידין על עצמן להגיד האמת אם היה באפי תלתא או כל שאר פרטים ששייך בענין זה, כי איננו משער ברעיוניו את הדבר הזה לאמתו שאם ישקר בפרט אחד הוא כמאכיל בשר חזיר לחבירו והוא כעין מה שאמרו חז''ל בבבא בתרא (ל''ט ע''א) כל מילתא דלא רמיא וכו', ולפי דעתי זהו כוונת הרמב''ם במה שדקדק וכתב ואם סיפר אחד מן השלשה פעם אחרת וכו' להראותנו דדוקא אחד מן השלשה ששמעו בעצמם מהמספר הראשון אבל לא אחד ששמע מאחד מהם וכמו שכתבתי בפנים. ולא תקשה על דברינו אלו מבבא בתרא (דף ל''ט ע''ב) מפירוש רבותיו דרשב''ם דפירשו דשם הוא מטעם לשון הרע ושם אמרינן דחברך חברא וכו' והרי המספר השני מסתמא לא שמע אחר כך רק מאחד והיאך יהיה מותר אחר כך לילך ולספר לאחר ואם כן אכתי היאך יבוא הדבר לאזני המחזיק, דזה אינו, דמסתמא כל אחד מעדי המחאה יספר אחר כך לאחרים וממילא יתפרסם הדבר, ויהא מותר אחר כך למי שישמע את הדבר לספר אחד לחבירו וכמו שכתבנו בפנים וממילא יבוא הדבר לאזניו, מה שאין כן בענינינו דאיירינן שלא שמע רק מאחד ודבר זה לא נתפרסם עדיין לכך אסור כנ''ל פשוט. ואפילו בזה לסברת היד הקטנה שכתבנו למעלה לא יהיה מותר אפילו דרך אגב וכנ''ל רק לספר מהגנות שנשמע על שמעון, אבל לא להזכיר שמו של ראובן דילמא לא סיפר ראובן באפי תלתא ואין לנו ראיה דנתרצה בדבר. דלא מיבעי אם השומע הראשון אינו מכוין בסיפורו את הדבר להשומע השני לקנא בזה על ראובן רק לספר גנותו של שמעון בוודאי רשע הוא אף לפי דבריו, אלא אפילו אם בסיפורו מכוין רק לקנא על ראובן על שגינה את שמעון בפני רבים מישראל, דבזה לא עבר על איסור לשון הרע מה שדיבר על ראובן הזה כמבואר לקמן בכלל י בם ''ה ועי''ש הפרטים הנצרכים לזה, או שנתגלגל הדבר דרך אגב בתוך דבורו, אפילו הכי אין לנו להאמינו בהחלטה בזה כדי שיהא מותר אחר כך גם לנו מטעם זה לספר גנותו של שמעון, כדין איסור קבלת לשון הרע שהוא אפילו באופן זה כמבואר לקמן בכלל ו'.

נִרְאֶה לִי, דְּאִם הַסִפּוּר בְּאַפֵּי תְּלָתָא הָיָה ((יב)) בִּפְנֵי אֲנָשִׁים יִרְאֵי אֱלֹקִים שֶׁנִּזְהָרִים מֵאִסוּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, מִּמֵּילָא אֵין דָּבָר זֶה עָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת וְאִם כֵּן אָסוּר מִן הַתּוֹרָה לְסַפֵּר אַחַר כָּךְ דָּבָר זֶה לְאַחֵר. וַאֲפִלּוּ אִם רַק אֶחָד מֵהַשְּׁל שָה הָיָה אִישׁ יְרֵא אֱלֹקִים, שֶׁנִּזְהָר מֵאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, גַּם כֵּן דִּינָא הָכֵי דְּתוּ לֵיכָּא {ששוב אין} שְׁל שָה מְפַרְסְמִים. וְאֶפְשָׁר דְּהוּא הַדִּין אִם אֶחָד מֵהַשְּׁל-שָה הָיָה מִקְּרוֹבָיו אוֹ ((יג)) אוֹהֲבָיו שֶׁל מִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו הַגְּנוּת, גַּם כֵּן שַׁיָּךְ הַאי טַעְמָא, דְּהוּא בְּוַדַּאי לֹא יֵלֵךְ וִיגַלֶּה לְהָעוֹלָם הַגְּנוּת שֶׁל קְרוֹבוֹ וְאוֹהֲבוֹ, אִם כֵּן תּוּ לֵיכָּא תְּלָתָא. וראיה לזה דאי לאו הכי יקשה המשנה בסנהדרין (כ''ט ע''א) כשיצא מבית דין לא יאמר אני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה וכו'. ומשנה סתמא קתני אפילו אם הוסיפו עד ז' והכריעו בתר רובא, הג' הנשארים אסורים לגלות, אף דנתפרסם דעתם לחייב לאותו פלוני בפני הג' הנותרים, ועל כרחך משום דאנשים כאלו יושבי על מדין הם יראי אלהים ורגילים להיות זהירים מעון המר ולכך לא שייך גבייהו האי התירא. ואין לומר דמתניתין הטעם משום לילך ולגלות לאותו פלוני ושם אסור מטעם רכילות בכל גווני כמו שכתבנו למעלה בשם הרש''ל דבזה לא מהני התירא דאפי תלתא. דזה אינו דמתני' סתמא קתני לא יאמר אני מזכה וכו' משמע אפילו לאחר, דלא קתני אני זכיתיך וכמו שהארכנו בזה בחלק ב' בהלכות רכילות בכלל ג' ס''ג בכמה ראיות דכוונת המשנה לאסור אפילו לגלות לאחר. ואין לומר דמתניתין לא איירי באופן שישאר ג' לצד אחר ולהכי אסור, גם זה אינו, דהא בחמשה בודאי איירי במתניתין כדמשמע במשנה שם דמתחלה קתני הוסיפו הדיינין ואין מוסיפין פחות משנים וכדאיתא בחושן משפט בסימן י''ח ס''א והלא זה שאמר מתחלה אינו יודע מצטרף עתה גם כן לעיין בדין זה כמו שנפסק בחושן משפט שם כשיטת הרמב''ם ונפסק הדין בתר רובא דשלשה, דזה שאמר מתחלה אינו יודע כמאן דאיתא דמיא (ע''ש במקור הדין והובא בקיצור בבאר הגולה ובביאור הגר''א שם) ואכולה קתני וכשיצא מבית דין לא יאמר וכו', ואמרינן בבבא בתרא (ל''ט ע''א) לימא בדרבה בר רב הונא קמיפלגי דמר סבר בתרי וכו' ואם כן היאך סלקא דעתך לומר דבתרי הוי עבידי לאיגלויי וכשנאמר בפניהם תו לית ביה משום לישנא בישא והרי סתם משנה בסנהדרין אוסרת להדיין לגלות אפילו אם ישבו מתחלה הדיינין בחמשה ונפסק הדין בתר רובא והוא שלשה אם כן ישארו תרי בודאי כנגדם, אלא על כרחך משום דסתם אנשים כאלו שיושבין בדין זהירין בודאי מעון המר הזה ולא שייך גבייהו כלל היתר זה, וממילא הוא הדין גם כן לדידן דפסקינן בתלתא, דחד דינא להו לזה בתרי ולזה בתלתא. ואין לומר דהתם הטעם משום דמוציאין אותן מתחלה לחוץ וכדאיתא שם בגמרא להדיא בשם רב נחמ' כך היו אנשי ירושלים עושין ובחושן משפט בסימן י''ח בס''א הנ''ל לאחר שקבלו עדותן יוציאו כל אדם לחוץ וישאו ויתנו בדבר ובסמ''ע שם בסק ''א הטעם כדי שלא יוודע לבעל דין מי הוא המזכה ומי הוא המחייב ואם כן הוי כאלו גילו בהדיא וציוו שיהא כל אחד נזהר שלא לגלות ובזה לכולי עלמא אסור אפילו אם נאמר לפני כמה אנשים וכמו שנפסק בהגהות מיימוני ובסמ''ג לאוין ט'. אבל באמת זה אינו דזה לשון הגמרא שם (דף ל'.) מכניסין למאן אילימא לבעלי דין התם קיימו (והא דקתני במשנה ומוציאין את כל האדם לחוץ היינו חוץ מבעלי דין וכמו שכתב הנמוקי יוסף ובחושן משפט בסימן כ''ח בסמ''ע ובביאורי הגר''א בס ''ק מ''ו דהבעלי דין צריכין להיות בעת קבלת העדות דאין מקבלין את העדות שלא בפני בעל דין מה שאין כן בברייתא דר' נחמ' דקתני מתחלה ומכניסין את העדים וכו' יותר ניחא לומר דהאי ומוציאין אותן לחוץ אכל אדם קאי ואף על בעלי דינים או כגירסת הרי''ף והרא''ש דגרסי בהדיא במילתא דר' נחמ' גמרו את הדבר היו מכניסין לבעלי דינין) אלא לעדים כמאן דלא כר' נתן משמע בגמרא דאי הוי מוקמינן דלא כר' נתן הוי ניחא לומר דכוונת המשנה על עדים ובעלי דין התם קיימי ואם כן היאך יפרשו הסיפא וכשיצא מבית דין וכו' והרי כיון דבעלי דין עומדים שם ליכא גלוי מילתא כלל ואפילו הכי אסור *. EE* הגה''ה: ואף שאכתי יש לבע''ד לדחות ולומר דזו הס''ד אזלא לפי מסקנא דב''ב דמסקינן שם בבבא בתרא בתלתא דוקא לית בה משום ל''ב וזו המשנה איירי בחמשה דוקא, אבל האמת יורה דרכו, דמתניתין סתמא קתני וכשיצא מבית דין וכו' שחבירי רבו עלי משמע אפילו אם הוסיף עד ז'. FF ואין לדחות דטעם המשנה שאסור לגלות משום אמירת מה אעשה דמשמע דעדיין הוא מסכים לבעל דין שדבריו טובים ונכוחים אך מה הוא יכול לעשות ודבריו כעין דברי אבשלום עי''ש בקרא (שמואל ב', ט''ו) שבזה המשיך את לבן של ישראל אליו לחלוק על דוד, ודבר זה בוודאי אסור לכל הדיעות שבזה הוא מכניס טינא בלב הבעל דין על הדיינין יותר משאם היה מתגלה לו סתם מעצמו דנפסק דינו בתר רובא, דבאמת כיון שציותה התורה לילך בתר רוב אלמא דרצון התורה דדעת המרובים מסכימים יותר אל האמת, ולכך הוא חייב מן התורה לשלם כיון דאינו יכול זה הדיין לברר טעותם מתוך דבר משנה ואין צריך להיות בלבו שום שנאה על אחד מהמחייבים עבור זה כמאמרם האי מאן דשקלוה לגלימיה בבית דין ילך ויזמר, דהדיינים חס ושלום אין עושין לו שום רעה מזה, אך הוא בדבריו שאומר מה אעשה מדאיב את לבו עליהם לומר דבאמת זכאי הוא וגם דעתו מסכים לזה אך חביריו רבו עליו והוא כעין מעורר מדנים ומחלוקת בין איש לרעהו. אבל באמת כד דייקת גם זה אינו דחיה, דאם כן יקשה אמאי אמר ר' יוחנן שם (דף ל') בגמרא דכותבים בפסק דין זכאי סתם ולא יזכור שהיה שם ויכוח בין הדיינים משום לא תלך רכיל, והרי בשטר לא נזכר לשון מה אעשה רק סיפור הויכוח שהיה ביניהם מתחלה ואחר כך עמדו למנין, ותדע שגם בחושן משפט בהעתיקו את דברי המשנה להלכה לא נזכר לשון מה אעשה אלא ודאי כמו שכתבנו מתחלה דבאנשים כאלו לא שייך האי התירא דאפי תלתא כלל. ובזה יהיה גם כן ניחא מה שדברנו לעיל בענינא דרבי יהודא בן גרים שחשבו רבי שמעון בר יוחאי ליהודא בן גרים לבעל לשון הרע והענישו עבור זה, דרבי שמעון בר יוחאי דיבר דבריו באפי תלתא, דכיון דהתם גדולי הדור הוו לא שייך גבייהו כלל זה. ולכאורה יש לדחות ראייתי בשנקדים מה שכתב בספר יד הקטנה דהיכא דהמספר הוכרח לספר דבריו אין שייך בזה התירא דאפי תלתא משום דאין לנו שום ראיה דנתרצה בדבר שיתגלה שמו, וראייתו היא גם כן ממשנה זו דסנהדרין וכשיצא וכו' הנ''ל, אבל לענ''ד נראה כדברי וכמו שכתבנו לעיל ראיה מהרמב''ם והרשב''ם דעיקר טעם ההיתר דאפי תלתא הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי ואין אנו צריכין לריצוי דידיה כלל, רק משום כיון דבלאו הכי סוף סוף יתגלה העגין לא אסרה התורה בזה משום לישנא בישא, ואף שמצאתי אחר כך בהשאילתות שמשמע לכאורה כסברת היד הקטנה ממה שכתב שם סוף פרשה וישב וכמאן דאמר ליה לך ואמור דמי, משמע דעיקר ההיתר הוא משום ריצוי, יש לומר דמה שהוצרך השאילתות לומר כן היינו לענין שיהא מותר להגיד אחר כך ברכילות אפילו למריה וכדמשמע שם דהוא סבירא ליה כפירוש הרשב''ם, מה שאין כן לענין שיהא מותר אחר כך לאחד מהשלשה להגיד הלשון הרע לאחר, סגי בהאי סברא דכתב שם השאילתות דהוי כפרהסיא, דהיא היא הסברא דעבידא לאיגלויי, ואפילו אם לא יסכים המעיין לדברינו ויאמר דעיקר טעם המשנה משום סברת היד הקטנה הזו, או משום דלא שרי באפי תלתא רק לספר בדרך אגב וכמו שכתבנו למעלה שזה הדין גם כן בשם היד הקטנה, אף דאין לו ראיה הכרחית לדין זה ועיין בכ''מ שם, ואם כן אין לי שום ראיה מהמשנה לדין זה אף על פי כן הדין שבפנים הוא אמת דפשוט הוא מצד עצמו. ואין לדחות את דברי ממה שאמרו בבבא בתרא (ל''ט ע''ב) גידל בר מניומי הוי ליה מחויאתה למחויי אתא ואשכחיה וכו' והרי שם היו ג' אמוראים ואם כן היאך יספרו אחר כך שפלוני דיבר עליו שהוא גזלנא, דזה אינו, דכבר הסכים הרשב''ם וכן משמע מתוספות שם דבמחאה אין שייך בו לשון הרע דלא כרבותיו. ואין סתירה לזה ממחאה דבכל גווני הוי מחאה, דאין שייך בו לשון הרע וכנ''ל ואדרבה כיון שהם אוהביו יספרו לו כדי שיזהר בשטרו.

עוֹד נִרְאֶה לִי דְּדַוְקָא ((יד)) בְּאוֹתָה הָעִיר, שֶׁשָּׁמַע בְּאַפֵּי תְּלָתָא, מֻתָּר לְגַלּוֹת מִּשּׁוּם דְּחַבְרָךְ חַבְרָא וְכוּ', אֲבָל לֹא בְּעִיר אַחֶרֶת, אַף דְּשַׁיָּרוֹת מְצּוּיוֹת מִזּוֹ לְזוֹ, וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. דאי לאו הכי קשה מאוד כל הדין דאפי תלתא לפי מה שמשמע לכאורה מבבא בתרא (ל''ט ע''א) שמשווה הגמרא לשון הרע ומחאה כי הדדי עי''ש, ולפי מה שכתב הרמב''ם דלשון הרע נקרא כל דבר שאם ישמע בין אנשים יגרום לו היזק בגופו או בממונו או להצר לו ואם כן למשל אם אומר על אחד שהוא איננו בעל מלאכה כלל שהוא מקלקל בגדים ואינו יודע דבר זה לאמתו (דאם הוא יודע בעצמו שהוא כן ומכוין לסלק בזה היזק מאחר שרוצה ליתן לו בגד לתפור יתבאר אי''ה לקמן בחלק ב' בכלל ט') הוא לשון הרע גמורה דמאמר כזה אם יתפרסם יוכל לסבב לו היזק גדול, והנה אם כן אם יאמר עליו אחד דבר זה בפני שלשה אנשים במדינה זו או בעיר זו שאין דר בה אותו בעל מלאכה יהיה מותר אחר כך לאחד מהשלשה לומר זה בעירו מטעם דחברך חברא אית ליה ושיירות מצויות מזו לזו ובודאי לבסוף יתגלה לעין הכל כמו במחאה אין סברא כלל לומר כן. ומה שמשמע בגמרא דדמי למחאה היינו בדבר שהוא אוושא מילתא כמו התם שאוכל שדה חבירו בגזלנותא שהוא דבר, הרגיל להיות מתפרסם והולך מדי שעה בשעה, כן הוא ענין לשון הרע גם כן כגון אם נשמע על אחד שבא על אשת איש וכדומה מהעונות הגדולות, וכהאי גוונא בעניני רכילות בדבר שהוא מרעיש את אזני הבריות, בזה אפשר לומר דשייך דינא דאפי תלתא אפילו מעיר לעיר כמו במחאה, מה שאין כן בדברים הקטנים דאין דרכן להשמע כל כך בודאי אין נשמע מעיר לעיר, ואפשר יותר דאפילו באותה העיר אם העיר גדולה לא שייך האי דינא דאפי תלתא כן נראה לי.

וְאִם הָאוֹמֵר הִזְהִיר שֶׁלֹּא לְגַלּוֹתוֹ, אֲפִלּוּ אָמַר ((טו)) בִּפְנֵי רבִּים, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע, לְמִי שֶׁיְּגַלֶּה אַחַר כָּךְ אֲפִלּוּ בְּמִקְרֶה. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא רוֹאֶה שֶׁאֶחָד מֵהשּׁוֹמְעִים אוֹ שְׁנַיִם לֹא שָׁמְרוּ אֶת הָאַזְהָרָה הַזּוֹ וְגִלּוּהוּ לַאֲחֵרִים, אַף עַל פִּי כֵן ((טז)) הַשְּׁלִישִׁי הַזֶּה אֵין לוֹ לְגַלּוֹת אֶת הַדָּבָר לַאֲחֵרִים אֲפִלּוּ בְּמִקְרֶה, וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. כן הוא בסמ''ג והגהות מיימוני והכ''מ והטעם משום אזהרתו שהזהירם שלא לגלות וגם אין שם טענת חברך חברא אית ליה שכל אחד יזהר מלגלות סודו כן כתב הכ''מ, ואף דבעלמא גם כן אסורים לגלות מטעם לשון הרע ואף על פי כן התירו באפי תלתא, היינו משום דעשוי הוא להתגלות וממילא לית ביה משום לשון הרע וכנ''ל, מה שאין כן בזה דמטבע אינו עשוי הוא להתגלות מחמת שהיה זה הדבר בתורת סוד. וראיה לדין זה כתוב בדברי הגהות מיימוני והסמ''ג גופא. ועוד יש להביא ראיה לזה מבבא בתרא (ל''ט ע''א) דהגמרא מדמה לשון הרע ומחאה כי הדדי, ובמחאה אמרינן שם דהיכא דצוום לא תיפוק לכו שותא תו לא הוי מחאה דלא שייך חברך וכו', ועוד מבבא בתרא (דף מ''ב ע''א) מאן דיזיף בצינעא יזיף ומבקש שלא לפרסם הדבר עי''ש. דלא מבעי לסברת היד הקטנה הנ''ל דכל ההיתר דאפי תלתא הוא משום שמסתמא נתרצה בדבר אם כן בזה חזינן דלא נתרצה בדבר בודאי אסור לו עדיין לגלות ואיסור לשון הרע עליו אם יגלהו, ואפילו לפי מה שכתבנו למעלה דהטעם הוא משום דעל ידי אפי תלתא בודאי עשוי להתגלות ועל כן לא אסרה התורה בזה משום לשון הרע, נראה גם כן דבזה שלא עברו על הציווי עדיין כי אם שנים הלא מסקינן בבבא בתרא (ד' ל''ט ע''ב) דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא דעל ידי תרי לא עבידא לאיתגלויי, ומסתמא הסברא הוא דלכך על ידי תלתא עשוי להגלות לכל דכל אחד כשיגלה לחבירו וחבירו לחבירו ממילא יתגלה לכל, מה שאין כן על ידי שנים אפילו אם כל אחד מהם יגלה לחבירו אף על פי כן אין דרך להתגלות על ידי זה לכל, ואם כן בענינינו שלא עברו על הציווי כי אם שנים עדיין אין עשוי על ידי זה להתגלות לכל ויש להשלישי הזה משום לשון הרע אם יגלהו. ואפילו אם תדחה לדברינו ותאמר דדתירא דאפי תלתא הוא משום ששיערו חז''ל שאי אפשר שכל השלשה יתאפקו מלגלות ובודאי יגלה אחד מהם וממילא עשוי על ידי זה לדתגלות לכל דחבוך חברא וכו' ואם כן בענינינו שעברו שנים על הצווי וגילוהו גם כן עשוי על ידי זה להתגלות ממילא לכל לבסוף דחברך חברא וכו', אף על פי כן נראה דאין להשלישי הזה לגלות מטעם אחר, דהרי פלוני מסר להם הדבר בסוד ועל זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד, וכי משום ששנים עברו על הדבר הותר לו להשלישי הזה, ולא גרע ממה דאמרינן ביומא (דף ד':) מנין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור וכו' וכל שכן בזה. ולפי זה אפילו אם סיפר אחד דבר לשון הרע על חברו בפני ארבעה והזהירם שלא לגלות ועברו שלשה וגילוהו גם כן אין מותר אחר כך להרביעי לגלות במקרה אף דכבר נתפרסם הדבר ונודע לכל על ידי אלו השלשה והטעם כמו שכתבנו. (ואף על פי כן לא ברירא לי הא מילתא היטיב וגם הדין שבפנים דאפשר דכוונת המצוה לא היה רק אם יקיימו כולן את דברו מה שאין כן בזה ששלשה עברו על דברו והוא הדין בהנ''ל לפי מה שכתבנו למעלה מה יועיל אם זה יעמיד על עצמו מלגלות בלאו הכי יתגלה עתה לעין הכל, ואולם כל זה הוא לסברתינו, אבל לסברת היד הקטנה הנ''ל אסור בכל גווני כל כמה דלא חזינן דנתרצה בדבר).

אֵין חִלּוּק בִּלְשׁוֹן הָאַזְהָרָה, בֵּין שֶׁצִּוָּם ((יז)) שֶׁלֹּא יְדַבְּרוּ עוֹד מִזֶּה הָעִנְיָן כְּלָל, וּבֵין שֶׁאָמַר לָהֶם, שֶׁאַל יִוָּדַע מִכֶּם דָּבָר, בְּכָל גַּוְנִי {בכל האפנים} אָסוּר לְגַלּוֹת מֵהַגְּנוּת שֶׁל פְּלוֹנִי אֲפִלּוּ לְאַחֵר, וְכָל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו, דְּעַל יְדֵי שֶׁיְּגַלֶּה לְאַחֵר, יִתְגַּלֶּה לְבַסוֹף לַכֹּל וַאֲפִלּוּ לוֹ, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵה *. עוֹד נִרְאֶה פָּשׁוּט, ((יט)) דְּדַוְקָא אִם הַשּׁוֹמְעִים הָיוּ שְׁלֹשׁה, לַאֲפוּקֵי {להוציא} אִם שְׁנַיִם סִפְּרוּ בִּפְנִי שְׁנַיִם לֹא שַׁיָּךְ הַאי הֶתֵּרָא כְּלָל, וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. אבל אם צוה שלא יגלו זה לאותו פלוני, אפשר דמתר (יח) לגלות במקרה לאחר. ואף דבכל מקום אסור לשון הרע ורכילות הוא אפלו אם לא נשמע מהמספר שום אזהרה על זה, הינו במספר שלא באפי תלתא (בפני שלשה), אבל בנדון דידן, אם אין לשון אזהרתו כוללת לזה, אם כן הוא דבר שעשוי להתגלות לבסוף, ולא אסרה התורה בזה משום לשון הרע, אם אינו מכון לגלות, וצריך עיון. הוא מבבא בתרא ל''ט הנ''ל בגמרא דלא תיפוק לכו שותא במחאה והוא הדין בלשון הרע וכנ''ל. מקור הספק הוא ממה שמשמע בבבא בתרא (ל''ט שם) דבמחאה אם אמר לא תימרו ליה הוי מחאה משום דכוונתו היה ליה לא תאמרו לאחריני תאמרו ע''ש ואפשר דאף על פי כן יש לחלק בין לשון הרע למחאה וצ''ע.

וְכָל זֶה שֶׁדִּבַּרְנוּ הוּא מִצַּד אִסוּר הָאֲמִירָה בְּעַצְמוֹ, אֲבָל, חַס וְשָׁלוֹם, לְהוֹסִיף אְפִלּוּ תֵּבָה אַחַת אוֹ לְהַטְעִים אֶת הַדָּבָר בִּפְנֵי הַשּׁוֹמֵעַ, לוֹמַר שֶׁהַמַּעֲשֶׂה שֶׁנִּשְׁמַע עַל שִׁמְעוֹן, יָפֶה נִשְׁמָע עָלָיו וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, זֶה וַדַּאי אָסוּר בְּכָל גַּוְנֵי, דְּהוּא מְּקַלְקֵל אוֹתוֹ בִּדְבָרָיו, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה נִשְׁמָע עָלָיו לְבַסוֹף מֵעַצְּמוֹ עַל פִּי הַסְּבָרָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא. וְעוֹד, דְּבָזֶה מוּכָח שֶׁמְּקַבֵּל דָּבָר זֶה לֶאֱמֶת, וְזֶה אָסוּר לְכֻלֵּי עָלְמָא בְּבָל גּוְנֵי, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר אִם יִרְצֶּה ה' לְקַמָּן בִּכְלָל ז' סָעִיף א', עַיֵּן שָׁם. צָּרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, אֲפִלּוּ אִם מְפֻרְסָם ((כ)) עַל אָדָם עִנְיָן אֶחָד לְרַע שֶׁעָשָׂה בְּנַעְרוּתוֹ, אַךְ מֵאָז וְעַד עַתָּה הוּא מִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, אוֹ שֶׁמְּפֻרְסָם עַל אֲבוֹתָיו, שֶׁלֹּא הָיוּ נוֹהֲגִים כַּשּׁוּרָה כְּלָל, וְהוּא אֵינוֹ אוֹחֵז בְּדַרְכֵיהֶם, וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא {וכל כיוצא בזה} בְּדָבָר שֶׁעַל פִּי אֱמֶת אֵין עַוְלָה עָלָיו, אָסוּר לְגַנּוֹתוֹ וּלְבַזּוֹתוֹ אֵצֶּל חֲבֵרָיו בָּזֶה, וּמִי שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל זֶה וּמְסַפֵּר בִּדְבָרִים אֵלּוּ בִּפְנִי בְּנֵי אָדָם, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, כְּדֵי לְבַזּוֹתוֹ בְּעֵינִי עַמּוֹ, אֲפִלּוּ לֹא יוֹסִיף שׁוּם דָּבָר עַל הָאֱמֶת, הוּא מִכְּלַל כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאֵינָם מְ קַבְּלִים פְּנִי שְׁכִינָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה בְּמַאֲמָר רי''ד, וְלֹא שַׁיָּךְ עַל זֶה כְּלָל הֶתֵּרָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא {ההתר של בפני שלושה}, אַף שֶׁדָּבָר זֶה מְפֻרְסָם בְּפִי כֹּל, אַחֲרֵי שֶׁעַל פִּי אֱמֶּת אֵין עָלָיו שׁוּם גְּנַאי בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בִּיחֶזְקֵאל י''ח: ''בֶּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְגוֹ' כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ'' וְגוֹ''וְהוּא עוֹשֵׂהוּ עֲבוּר זֶה לְלַעַג בְּפִי הַבְּרִיּוֹת. ואף שבאמת אין צריך שום ראיה לכל זה כי דברים פשוטים הם, אף על פי כן אראה לך מקור זה בספר חסידים בסי' מ''ד כשחושב שם הד' כיתות שאין מקבלות פני שכינה דקחשיב בזה כת מספרי לשון הרע כתב שם וזה לשונו, לשון הרע מספר בגנות של חבירו אפילו דבר אמת וגם משל הדיוט הוא. וכתב המפרש על זה וזה לשונו, רוצה לומר זה הגנאי הוא מורגל בפי כל והוא למשל בפיהם אף על פי כן אסור לספר בגנותו עכ''ל.

וְדע עוֹד דְּכָל הַהֶתֵּר דְּאַפֵּי תְּלָתָא הוּא מִצַּד הָאוֹמֵר, אֲבָל מִצַּד הַשּׁוֹמֵּעַ, דְּהַיְנוּ, אִם הוּא יוֹדֵעַ אֶת טֶבע הַשּׁוֹמֵעַ, שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁיִּשְׁמַע יְקַבֵּל דָּבָר זֶה לֶאֱמֶת עַל שִׁמְּעוֹן וְיוּכַל לִהְיוֹת, שֶׁיּוֹסִיךְ עוֹד דְּבָרִים לִגְנַאי עָלָיו, לְאָדָם כָּזֶה אָסוּר לוֹמַר שׁוּם רֶמֶז שֶׁל גְּנַאי עַל חֲבֵרוֹ בְּכָל גַּוְנֵי, וְהַמְסַפֵּר לוֹ עוֹבֵר אַ''לִפְנִי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל'', וּכְמוֹ שֶׁהֶאֱרַכְנוּ לְעֵיל בַּפְּתִיחָה בְּלָאו זֶה, עיֵּן שָׁם. וְכָל זֶה שֶׁכָּתבְנוּ בִּכְלָל זֶה לְאִסוּר, הוּא אֲפִלּוּ אִם לֹא יַזְכִּיר הַמְסַפֵּר הַזֶּה שֵׁם הַמְּסַפֵּר הָרִאשׁוֹן שֶׁסִפֵּר בְּאַפֵּי תְּלָתָא, רַק יְסַפֵּר סְתָם, שֶׁכָּךְ וְכָךְ נִשְׁמַע עַל פְּלוֹנִי, אֲפִלּוּ הָכֵי { אף על פי כן} אָסוּר. וְאַחֲרֵי כָּל הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה שֶׁבֵּאַרְנוּ, רְאֵה אָחִי, כַּמָה יֵשׁ לְהִתְרַחֵק מִקֵּלָּא זוֹ, שֶׁכִּמְעַט אֵין לָהּ מָקוֹם בַּמְּצִּיאוּת, וּבִפְרָט שֶׁאַךְ אִם יִצְּטָרְפוּ כָּל הַפְּרָטִים, גַּם כֵּן צָּרִיךְ עִיּוּן אִם הֲלָכָה כְּדֵעָה זוֹ, אַחֲרֵי שֶׁלְּדַעַת הַרְבֵּה פּוֹסְקִּים אֵין שׁוּם מָקוֹר לְקֻלָּא זוֹ מֵהַשַּׁ''ס {וכמו שכתבנו בסוף סעיף קטן ד' בבאר מים חיים}, לָכֵן הַשּׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַקּ מִזֶּה. מקורו מסנהדרין (כ''ט:) ומנין כשיצא מבית דין לא יאמר אני מזכה וכו'. ומה שכתבנו הוסכם ביניהם, כמ''ש בפנים בסעיף ז' וח'. כמו שביארנו לעיל באריכות בשם הרש''ל שפסק להלכה דברכילות לא מהני התירא דאפי תלתא. והטעם דלא מהני בזה התירא דאפי תלתא לומר דכיון שהיו ג' החולקים נגד ד' בודאי לבסוף יתגלה דעתם, דכד דייקת תמצא שזה מקלקל בדיבורו יותר ממה שהיה מתגלה לו לפלוני לבסוף מעצמו, דדבר ידוע הוא דבכל ענין שצריך להתיישב בדבר כגון בעניני הדין ובעניני הנהגת העיר הרבה פעמים לא יוכל אדם יחידי לכוין בהבטה ראשונה במחשבתו ענין גמר הדבר עד שיתקבצו דעות האדם זה בזה, וכל אחד שומע את דברי חבירו עד שעל ידי זה יתברר עצם הדבר וענינו על דרך התכליתי לטוב לפי רובי הדעות, כי הם מסתמא מכוונים יותר להאמת מן המעוט, ולכן על דרך האמת צריכין שיכנעו המעוט להרוב ויסכימו עמהם אחרי שהם רואים שרובי דעות האדם אינם מסכימים לדבריהם וכן ה''ה לענין זקן ממרא שנחלק על חכמי עירו צריך לעלות לירושלים, ואם גם להם ספק עומדים למנין והולכין בתר רוב, ואם חזר לעירו ועשה מעשה כהמיעוט היה חייב מיתה כמבואר בסנהדרין כיון שראה שנפסק הדין ברוב שלא כדבריו, וכן הוא הענין בנידון דידן שתים רעות הוא עושה, אחד שאין לו להזכיר את דבריו הראשונים אחרי שראה שנפסק הדין ברוב שלא כדבריו וכמו שביארנו, ואין זה כי אם מעורר מדנים ומריבות בזה. ועוד אם יתגלה לבסוף לבעל דין מעצמו על ידי הסברא דחברך וכו' שמיעוט הקהל הסכימו עמו מתחילה רק שאחר כך נגמר הענין בין כולם לחייבו לא יהיה לו שנאה כל כך על המחייבים, דיחשוב סוף כל סוף היה אחר כך הסכם מכל הקהל לחייבו, ומה שזכוהו מתחלה דבר ידוע הוא שאין אדם יכול לכוין תיכף אל מטרת הענין וכנ''ל ואחר כך חזרו בהן אלו אנשי המעוט והסכימו כולם לנגדי, מה שאין כן אם ישמע שגם עתה דעת היחידים עמו שאומרים שבעולה חייבוהו ואין דעתם נוחה בזה אך אינם יכולים לריב עמהם, בודאי יתעורר מדנים בזה, ויולד שנאה חזקה בלבו על השאר, והוא רכילות גמורה. ומה שאין מספרים לו רק לאחר, כבר ביררנו לקמן בהלכות רכילות [כלל ג' ס''ג] דאפילו לספר פלוני עשה עול לפלוני גם כן בכלל רכילות הוא. הוא מה שכתב בפרק ט' מהלכות דעות בענינא דאפי תלתא דכל ההיתר דאפי תלתא הוא דוקא אם לא היו אלו השלשה והמספר מתחילה עסוקים באותו ענין רק בא מעצמו לפני אלו השלשה ואמר כך וכך על שמעון אם כן מזה ראיה דנתרצה בדבר שיתגלה שמו לבסוף דחברך וכו' אבל אם היו מתחילה כולם עסוקים באותו ענין וכל אחד הוצרך לומר דעתו בזה הענין אף שמדעת אחד נשמע גנאי (והוא הדין כל דדמי ליה כמו שביארנו כמה פעמים) על איש אחר אף על פי כן אסור להאחד מהשלשה לגלות שם האומר דאין לנו שום ראיה דנתרצה בדבר עד כאן לשונו ומה שכתבנו בין אם עמד וכו', הוא כמו שמבואר לקמן בהלכות רכילות כלל א' ס''ה עיין שם.

וְהִנִּה לְפִי מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ הַכְּלָלִים דְּאַפֵּי תְּלָתָא, צָּרִיךְ לִזָּהֵר, כְּשֶׁיּוֹשְׁבִין שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר לְעַיֵּן בִּדְבַר הַנְהָגַת אַנְשֵׁי הָעִיר בְּעִנְיְנִי הָעֲרָכוֹת וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, בְּדָבָר שֶׁהוּא חוֹב לָזֶה וּזְכוּת לָזֶה, וְנְחְלְקוּ בְּדֵעוֹת וְעָמְדוּ לְמִנְיָן וְהָלְכוּ בָּתַר רֵבָּא {אחר הרוב}, כְּשֶׁיֵּצְּאוּ מֵחֲדַר הַקָּהָל, ((כא)) צְּרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד כָּל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁלֹּא לְסַפֵּר אַחַר כָּךְ דַּעְתּוֹ אוֹ דַּעַת פְּלוֹנִי, שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּה בְּעִנְיָן זֶה לְהָקֵל עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, אַךְ חֲבֵרָיו רַבּוּ עָלָיו וְהִכְרִיחוּהוּ לֵילֵךְ בָּתַר דַּעְתָּם. וְלָא מִבָּעֵי {וא''צ לומר} אִם הֻסְכַּם בֵּינֵיהֶם מִתְּחִלָּה, כְּשֶׁיֵּצְּאוּ מֵחֲדַר הַקָּהָל שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת אוֹ ((כב)) לְסַפֵּר לָאִישׁ הַנּוֹכְחִי גּוּפָא, שֶׁאֵלָיו נוֹגֵעַ הַחוֹב הַהוּא, בְּוַדַּאי אִסוּר גָּמוּר הוּא, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּסְתָמָא, וְגַם אֵינֶנּוּ מְכַוֵּן לְגַלּוֹת, ((כג)) רק בְּמִקְרֶה לְסַפֵּר לְאַחֵר בְּלָשׁוֹן שֶׁיֵּרָאֶה מִדְּבָרָיו, שֶׁדַּעְתּוֹ אֵינֶנּוּ נוֹטָה לָזֶה גַּם עַתָּה, אַךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָרִיב עֲבוּר זֶה עִם חֲבֵרָיו הַנִּשְׁאָרִים, גַּם כֵּן אִסוּר גָּמוּר הוּא, (וּלְפִי ((כד)) דַּעַת הַיָּד הַקְּטַנָּה, אֲפִלּוּ אִם יְסַפֵּר סְתָם, אֵיךְ שֶׁדַּעְתּוֹ הָיָה מִתְּחִלָּה לְהָקֵל עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְאַחַר כָּךְ עָמְדוּ לְמִנְיָן וְהָלְכוּ בָּתַר רֵבָּא, גַּם כֵּן אָסוּר), וְאֵין שׁוּם נָפְקָא מִנַּה {הבדל} בֵּין לַמְסַפֵּר דָּבָר זֶה מֵעַצְּמּוֹ, וּבֵין אִם עָמַד עָלָיו חֲבֵרוֹ בְּחֵרוּפִין עַל דְּבַר זֶה הַפְּסָק שֶׁיָּצָא מֵאִתָּם עַל דְּבַר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, בְּכָל גַּוְנֵי {בכל האפנים} אָסוּר לְהַטִּיל אֶת הָעוְלָה עַל חְבֵרוֹ וּלְסַלְּקָה מֵעָלָיו, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת. מקורו מסנהדרין (כ''ט:) ומנין כשיצא מבית דין לא יאמר אני מזכה וכו'. ומה שכתבנו הוסכם ביניהם, כמ''ש בפנים בסעיף ז' וח'. כמו שביארנו לעיל באריכות בשם הרש''ל שפסק להלכה דברכילות לא מהני התירא דאפי תלתא. והטעם דלא מהני בזה התירא דאפי תלתא לומר דכיון שהיו ג' החולקים נגד ד' בודאי לבסוף יתגלה דעתם, דכד דייקת תמצא שזה מקלקל בדיבורו יותר ממה שהיה מתגלה לו לפלוני לבסוף מעצמו, דדבר ידוע הוא דבכל ענין שצריך להתיישב בדבר כגון בעניני הדין ובעניני הנהגת העיר הרבה פעמים לא יוכל אדם יחידי לכוין בהבטה ראשונה במחשבתו ענין גמר הדבר עד שיתקבצו דעות האדם זה בזה, וכל אחד שומע את דברי חבירו עד שעל ידי זה יתברר עצם הדבר וענינו על דרך התכליתי לטוב לפי רובי הדעות, כי הם מסתמא מכוונים יותר להאמת מן המעוט, ולכן על דרך האמת צריכין שיכנעו המעוט להרוב ויסכימו עמהם אחרי שהם רואים שרובי דעות האדם אינם מסכימים לדבריהם וכן ה''ה לענין זקן ממרא שנחלק על חכמי עירו צריך לעלות לירושלים, ואם גם להם ספק עומדים למנין והולכין בתר רוב, ואם חזר לעירו ועשה מעשה כהמיעוט היה חייב מיתה כמבואר בסנהדרין כיון שראה שנפסק הדין ברוב שלא כדבריו, וכן הוא הענין בנידון דידן שתים רעות הוא עושה, אחד שאין לו להזכיר את דבריו הראשונים אחרי שראה שנפסק הדין ברוב שלא כדבריו וכמו שביארנו, ואין זה כי אם מעורר מדנים ומריבות בזה. ועוד אם יתגלה לבסוף לבעל דין מעצמו על ידי הסברא דחברך וכו' שמיעוט הקהל הסכימו עמו מתחילה רק שאחר כך נגמר הענין בין כולם לחייבו לא יהיה לו שנאה כל כך על המחייבים, דיחשוב סוף כל סוף היה אחר כך הסכם מכל הקהל לחייבו, ומה שזכוהו מתחלה דבר ידוע הוא שאין אדם יכול לכוין תיכף אל מטרת הענין וכנ''ל ואחר כך חזרו בהן אלו אנשי המעוט והסכימו כולם לנגדי, מה שאין כן אם ישמע שגם עתה דעת היחידים עמו שאומרים שבעולה חייבוהו ואין דעתם נוחה בזה אך אינם יכולים לריב עמהם, בודאי יתעורר מדנים בזה, ויולד שנאה חזקה בלבו על השאר, והוא רכילות גמורה. ומה שאין מספרים לו רק לאחר, כבר ביררנו לקמן בהלכות רכילות דאפילו לספר פלוני עשה עול לפלוני גם כן בכלל רכילות הוא.

עוֹד רָאִיתִי לִכְתֹּב דָּבָר אֶחָד בְּפֵרוּשׁ מִפְּנִי שֶׁרָאִיתִי שֶׁהַרְבֵּה אֲנָשִׁים מֻרְגָּלִין בָּזֶה, וְהוּא כְּשֶׁדּוֹרֵשׁ אֶחָד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ אָסוּר עַל פִּי הַדִּין לְהַלְעִיג מִמֶּנּוּ וְלוֹמַר, שֶׁאֵין בִּדְרָשׁוֹתָיו מַמָּשׁ וְשֶׁאֵין מַה לִּשְׁמֹעַ, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, רָאִינוּ שֶׁהַרְבֵּה אֲנָשִׁים פְּרוּצִּין בָּזֶה, וְלֹא יַחְשְׁבוּ הַלַּעַג הַזֶּה לְאִסוּר כְּלָל, וְעַל פִּי הַדִּין הוּא לָשׁוֹן הָרָע גְּמוּרָה, שֶׁעַל יְדֵי דִּבּוּר כָּזֶה מָצּוּי הוּא שֶׁגּוֹרֵם הֶזֵּק לַחֲבֵרוֹ בְּמָמוֹנוֹ וְכַמָּה פְּעָמִים צַעַר וּבִיּוּשׁ גַּם כֵּן, כִּי לוּ יְהִי שֶׁהוּא דְּבַר אֱמֶת, הֲלֹא לָשׁוֹן הָרָע אָסוּר אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, כִּי מַה תּוֹעֶלֶת מְכַוֵּן הַמַּלְעִיג וּמִתְלוֹצֵּץ אַחַר זֶה בְּלֵיצָּנוּתוֹ *, כִּי אִם בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא, אַדְּרַבָּה, צָרִיךְ לְיַעֵץ לוֹ אַחַר כָּךְ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְּמוֹ וּלְהַעֲרִיךְ לְפָנָיו, שֶׁיֹּאמַר בָּאֳפָנִים אֲחֵרִים, שֶׁבְּאֹפֶן זֶה שֶׁהוּא אוֹמֵר עַתָּה, אֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָּעִים, וּבְעֵצָּה זוֹ הָיָה מְּקַיֵּם גַּם כֵּן ''וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'', וְעַל כָּל פָּנִים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי זֶה לְלַעַג בְּפִי הַבְּרִיּוֹת, ((כה)) וְלֹא מְהַנִּי בָּזֶה הֶתֵּרָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא ** כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְתִּי הֵיטֵב בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. ודע אחי דכל זה הוא אפלו היו כל דברי המלעיג אמת, אף על פי כן אסור להטעים את הדבר לפני השומע כדי לגנות לזה, וכאשר תחשב היטב, תמצא שהמלעיג מערב גם כן הרבה שקרים בהתולו, כי הרבה פעמים מצוי הוא שהמלעיגין, כשפותחין פיהם להלעיג מהדרשן, אומרים שהדרשן בעצמו אינו יודע מה הוא מדבר והוא מתעתע בדבריו, וכיוצא בהתולים וליצנות, אשר מבעיתים את לב שומעיהן. (ויותר מזה, שמוציאין לעז עליו ואומרים, שכל הדרשה שהוא דורש אין כונתו, רק בשביל הנאת עצמו ובאמת לא כן הדבר, כי אפלו אם נאמר, שאם לא דחקהו הכרח ביתו, לא היה נוסע מביתו כדי להוכיח, אבל מכל מקום מנין להמלעיג לומר שאין כונתו רק בשביל עצמו? דלמא, בשעה שהוא דורש, מכון העקר שהעולם ישמעו דברי מוסר ויראת ה', רק שרצונו גם כן שהעולם יספיקו אותו, כמו שמצינו במאמרי חז''ל, שמחיבין אנו להחזיק תופשי התורה בכל יכלתנו, ובמחשבה כזו הוא נחשב לצדיק גמור, כמו שאמרו חז''ל בבבא בתרא (דף י':): האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, וכעין זה בבבא מציעא (דף פ''ב) במלוה צריך למשכון, מר סבר מצוה קעביד (עשה) שהלוה, ומר סבר שלהנאתו מתכון, ואין כאן מצוה, וידוע דהלכה כר' עקיבא מחברו. רק שצריך לזהר, שמאיזה סבה שיתהוה אחר כך לבנו, חס ושלום, או בעניננו, שלא יספיקו לו אנשי העיר, לא יתחרט אחר כך למפרע על המצוה של צדקה או הוכחה שלו, ועין בתוספות פסחים (דף ח': דבור המתחיל ''שיזכה''), ועל פי אמת נצטוינו דבר זה בתורה לדונו לכף זכות, שזה הוא כונתו כמה דכתיב: ''בצדק תשפט עמיתך''). ועל פי הרב, הלעג הזה הוא מצוי באותן האנשים, שאין להם יראת ה' על פניהם, ולכך כששומעין דברי מוסר והוכחה על ההתרשלות משמירת התורה, שהוא נגד רצונם, כמו שנאמר: ''לא יאהב לץ הוכח לו'', רואין למצא פגם בהמוכיח ובאמת, כבר אמרו חז''ל בקדושין בפרק עשרה יוחסין: כל הפוסל במומו פוסל, ובפרט שהרבה פעמים מצוי שאין ממה להלעיג, כי באמת במה פעמים תלוי הדרשה לפי רצון השומע, כי יש אנשים שרצונם ותשוקתם הוא רק לפרוש חדש בפסוקים, ויש לחקירה, ויש למשלים, ועתה נחזה, וכי אם הדרשה שלו איננה לפי תשוקתו, ראוי לומר עליו שאין בדבריו ממש, הלא זה הוא שקר גמור?. ובפרט מה שמצוי, בעונותינו הרבים, שהוא מדבר רק מתוך שנאה, כגון, שיש לו שנאה על הרב שבעיר, שלא זכה אצלו בדין, או שהרב הוא מן האנשים השלמים מאד ביראת אלהים ובמצותיו, ומטבע אלו הלצים ובעלי הלשון לשנא את אלו האנשים בתכלית השנאה, עבור שיודעין שאין מסכימין לדבריהן ופעלותיהן המגנות, ודרך אנשים כאלו, כששומעין אחר כך להרב שדורש בבית הכנסת, גם הם רצים לשמע, וכונתם להרע כדי לגנותו אחר כך. כי כשהרב דורש דרשה גדולה בהרבה דברים, ויש מהן הרבה דברים טובים ומועילים מאד, כגון, שהוא מזרז את העם ליראת ה' ושמירת התורה, ודברים אחרים למטה מזה, כדרך של הדרשנים, זה האיש השונא לא יאמר עליו האמת, שזה הדבר שדרש הוא טוב מאד, וזה הוא גרוע מזה, רק יאמר הכל בדרך כלל, שאין ממש בדבריו. היש לשון הרע ושקר גדול מזה?; ויותר מזה, שבעת מרוצתו לבית הכנסת לשמע, איננו מתכון, רק לתפסו באיזה דבר, כדי שיהיה לו אחר כך במה להלעיג ולהתלוצץ מהרב, אף שהוא טועה בדמיונו, שהוא חושב שלא יודעו רעיונותיו לעין כל, אבל באמת לא כן הוא, כי לעתיד לבוא יתגלה גנות רעיונותיו לעין כל, כמו שכתוב: ''סוף דבר הכל נשמע'', ותרגם בתרגום: כי לבסוף יתגלה לעין הכל, ואז אוי ואבוי יהיה לאיש הזה עבור הליכתו לבית הכנסת ועבור שמיעתו ועבור הלישנא בישא שהוא מדבר אחר זה. כי באמת מצינו באבות (פרק ה): ארבע מדות בהולכי בית המדרש: הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו; עושה ואינו הולך שכר מעשה בידו וכו'. והכא הוא מהפך להפך, שמתחלה עון הליכה בידו ואחר כך עון מעשה בידו, כי התורה הקדושה צותה: ''לא תלך רכיל בעמך'', להורות לנו שגם על הליכה יש אסור, לבד עון הרכילות בעצמו, כמו שמבאר בשל''ה. ועל איש כזה שיך מאמר חז''ל: המקדים רגליו לדבר עברה מקדימין לו מלאך המות. כי איש כזה, לבד שהוא מקדים רגליו לדבר בהליכתו לבית הכנסת, כדי שיהיה לו אחר כך ממה להלעיג, תראהו גם כן שתכף אחר הדרשה בעת אמירת הקדיש וענית אמן יהא שמיה רבה, שעל זה העולם קים, כמו שאמרו חז''ל בסוטה: על מה העולם קים? א''אמן יהא שמיה רבה'' דאגדתא, הוא לא יחוש לזה כלל, ותכף רץ אל חבריו, אשר הוא מכירם מכבר, שגם הם יסכימו עמו לבזות להרב, ויתחבר עמם בליצנות והתולים להלעיג מהדרשה: זה בנסח של ליצנות, וזה בנסח זה. וכמה פעמים יארע שמחמת זה אין שומעים גם כן לברכות של הש''ץ. והנה אם נבוא לחשב האסורין שעבר הוא והשומעין לדבריו אין להם שעור. וכאשר תדקדק, תמצא בהם כל הלאוין והעשין המבארין לעיל בפתיחה, עין שם. ובאיש כזה מצויין הן כל השלש כתות שאמרו חז''ל: כת שקרים, כת לצים, כת מספרי לשון הרע. וביותר, שהוא מונע את הרבים מעבודת ה' בזה, כי על ידי שהוא משפיל את כבוד הרב, לא יהיו דבריו נשמעין אחר כך לאנשי העיר כשיצום על עניני התורה והמצות. ה' ישמרנו מאיש כזה ומחבריו, השומעין לדברי הלץ ובעל לשון הרע הזה ושותקין, כמו שאמרו חז''ל: כל המתלוצץ יסורין באין עליו, ואף השומע ושותק נענש. ועין לקמן בכלל ח', שם בארנו היטב את גדל היסורין של מבזה תלמיד חכם. דענין כזה החוש מעיד דתלוי לפי רצון השומע על פי הרוב כמו שכתבתי בהג''ה, דבאמת אינו מצוי אפילו דרשה אחת שכולם יסכימו בהסכמה אחת לטוב או לרע רק זה אומר בכה וזה בכה, ואם כן מה שייך בזה לומר דבלאו הכי יתגלה לבסוף, דכמו שיש שלשה שמגנין ויתגלה על ידם לגנות כן בודאי יש גם כן כנגדן שמשבחין ויתגלה על ידם גם כן לטוב ומה שייך בזה התירא דאפי תלתא, ולבר מן דין לא שייך בזה אפי תלתא דהלא כתבנו לעיל שחס ושלום להוסיף אפילו תיבה אחת לגנאי יותר מכפי שעתיד להתגלות, ואם כן מניין הוא יודע בענין זה שגם חבירו יכלול בדרך כלל על כל הדרשה כולה ויאמר שקר כמותו שאין בדבריו ממש אולי יאמר האמת שדבר זה הוא טוב וזה איננו טוב, כי באמת כמעט אינו מצוי הוא שכל הדרשה כולה לא יהיה בה מה לשמוע, ועוד דהיכא שמתכוין להטעים את הדבר כדי לגנות את חבירו הלא אסור בכל אופן וכמו שכתבנו לעיל בס''ט. * אם לא שנתערב בהדרשה ענינים של אפיקורסות, חס ושלום, ובאיש כזה אין אנו מדברים, ועין לקמן בכלל ח, סעיף ד.

אִם אֶחָד ((כו)) גִּלָּה לַחֲבֵרוֹ בְּאַפֵּי תְּלָתָא עִנְיַן עִסְקוֹ וּמִסְחָרוֹ וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, ((כז)) דְּבָרִים אֲשֶׁר בִּסְתָמָא אָסוּר אַחַר כָּךְ לְגַלּוֹת לְאַחֵר, פֶּן יוּכַל לְהַגִּיעַ לוֹ עַל יְדֵי זֶה הֶזֵּקּ אוֹ צַעַר, אַךְ עַתָּה שֶׁגִּלָּה לוֹ דָּבָר זֶה בְּאַפֵּי תְּלָתָא, אִם כֵּן רָאִינוּ שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לָזֶה, אַף אִם יִתְגַּלֶּה לְבַסוֹף, וְלָכֵן מֻתָּר לְזֶה הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ לְכַתְּחִלָּה לְגַלּוֹת לַאֲחֵרִים, כָּל כַּמָּה שֶׁלֹּא גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהוּא מַקְפִּיד עַל זֶה, אַךְ ((כח)) שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ לָזֶה הַפְּרָטִים הַמְבֹאָרִים לְעֵיל בְּעִנְיָנָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. זה העתקתי שיטת רש''י בערכין (ט''ז ע''א) בד''ה דמתאמרא באפי תלתא וכפי מה שביארנו באות ג' בבאר מים חיים את דבריו כנלענ''ד דדוקא בענין זה צריך באפי תלתא אבל בלאו הכי לא צריך באפי תלתא וראיה ממה שכתב הרמב''ם בהלכות דעות פרק ז' הלכה ה' והמספר דברים שגורמים וכו' וכשנאמרו דברים אלו וכו' משמע דדוקא בענין זה צריך באפי תלתא אבל בלאו הכי אפילו בלא אפי תלתא מותר. ואין להקשות על זה ממה שאמרו ביומא (דף ד':) מנין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור תלמוד לומר לאמר עיין שם והובא דין זה בסמ''ג, ואצל הקב''ה חס ושלום לא שייך להצר לו או להזיקו אלמא דבכל גווני אסור עד שיתן לו רשות בפירוש, יש לומר דשם הוא מדה טובה בעלמא שצריך האדם להרגיל עצמו בזה בכל גווני כדי שלא יבא לעולם לקלקול על ידי זה, אבל כאן איירינן לענין איסור לאו של לשון הרע (ובהאי ניחא שלא הביא הרמב''ם ז''ל האי דינא דיומא). ועוד אפשר לומר דמאי דאמרינן שהוא בבל יאמר דוקא אם הכניסו בביתו ביחידי דמשמע קצת שהוא מקפיד בדבר שלא יתגלה דומיא דהתם דהכניסו הקב''ה לאוהל מועד ביחידי וקולו של הקדוש ברוך הוא לא היה נשמע חוץ לאוהל כמו שכתב רש''י בחומש בשם התו''כ לכן אסור אף דלא חזינן שום ריעותא על ידי הגילוי, אבל אם סיפר לו בחוץ דלא היה שום גילוי מילתא כלל שהוא מקפיד, אז תלוי רק בזה, אם יוכל להיות לו קצת ריעותא עי''ז שיגלה אסור אם לא שסיפר לו באפי תלתא, ואם לאו מותר, וכן משמע קצת בדברי מהרש''ל בביאוריו על הסמ''ג בלאו ט' עיין שם. והנה כל הפרטים שמבוארין לעיל מסעיף ד' ואילך בודאי צריך גם בזה, אבל הפרט דשלא יתכוין לגלות צ''ע אם שייך גם בזה אחרי דהבעל דין בעצמו גילהו באפי תלתא אם כן בודאי נתרצה בדבר שיתפרסם דחברך וכו', ונ''ל לחלק, דבענין עסקו ומסחרו כיון דדבר של ממון הוא ונתרצה בדבר מותר אפילו במתכוין לגלות, אבל אם היה ענין אחר שיוכל להגיע לו לבסוף עי''ז בושת כגון שגילה לג' אנשים חטא אחד שלו שאם יתגלה זה לאנשים אחרים יגיע לו בושת עי''ז אסור אפילו אם ישלמו כל הפרטים אם רק התכוין לגלות, ואף דהבעל דין בעצמו בודאי נתרצה לזה מכל מקום הוא לגלות בושתו נתכוין, וראיה לזה מבבא מציעא (דף נ''ח ע''ב) ברש''י ד''ה אע''ג דדש ביה בשמיה וכו' זה להכלימו נתכוין הרי כמו שכת'.