אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ עַל ((א)) אֱמֶת גָּמוּר וְזֶה נִקְרָא בְּפִי חֲזַ''ל בְּכָל מָקוֹם לָשׁוֹן הָרָע, (דְּאִם יֵשׁ בְּהַסִפּוּר שֶׁלּוֹ ((ב)) תַּעֲרוֹבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר וַעֲבוּר זֶה נִתְגַּנָּה חֲבֵרוֹ יוֹתֵר הוּא בִּכְלַל מוֹצִּיא שֵׁם רָע וַעֲוֹנוֹ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר), וְהַמְסַפֵּר עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא י''ט ט''ז}: ((ג)) ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ'', ((ד)) וְזֶה גַּם כֵּן בִּכְלַל רְכִילוּת הוּא. ולפי שזה הוא הטעות הראשון שרגילין העולם לטעות בו על כן אביא לך על זה ג' עדים מן הגמרא ואחר כך מכל הפוסקים דאיסורו הוא אפילו על אמת וזה, דגרסינן במועד קטן (ט''ז ע''א) מנלן דאי מיתפקר בשליחא דבי דינא, ואתי ואמר, לא מיתחזי כלישנא בישא, דכתיב העיני האנשים ההם תנקר, ועיין בפירוש רש''י בד''ה דאי מיתפקר, שפירש שחירף שליח בית דין ושליח אמר חרפני, ועל זה מייתי הגמרא ראיה מקרא העיני וכו' ואשליח קאי, ומסתמא אמר לו השליח למשה רבינו דבר זה וכפירוש רש''י בד''ה העיני, אלמא דשלוחא דבי דינא מותר לומר, הרי דלפירש''י הענין הזה קאי על לשון הרע, והשליח היה יודע בעצמו שהדבר הזה הוא אמת שחרפוהו דתן ואבירם שאמרו לו העיני האנשים ההם תנקר, כאדם שתולה קללתו בחבירו וכדפירש''י בחומש, ואפילו הכי משמע בהדיא מהגמרא דאי לאו שלוחא דבי דינא היה אסור לספר. ואפילו לפי גירסת הרא''ש והר''ן דהענין הזה איירי ברכילות כמו שנבאר לקמן, מכל מקום לענין דינא לא מצינו שיחלקו על פירש''י, דכי היכי דלדידהו איירי הגמרא לענין רכילות ועל כרחך דאסור אפילו על אמת אי לאו שלוחא דבי דינא וכמו שנבאר אי''ה לקמן בתחלת חלק שני, כן הוא הדין בלשון הרע הרי דאיסור לשון הרע הוא אפילו על אמת ועוד ראיה מדחשב בסוטה בסוף פרק אלו נאמרין [דף מ''ב ע''א] ד' כיתות שאינם מקבלים פני שכינה ובתוכם כת שקרנים כת מספרי לשון הרע ואי לשון הרע אינו אסור רק בשקר אמאי חשב להו בשתים כמו שכתב רבינו יונה ראיה זו בשערי תשובה. ועוד ראיה מדאיתא בבבא בתרא (קס''ד ע''ב) ההוא שטר מקושר דאתא לקמיה דרבי, אמר רבי אין זמן בזה וכו' הדר חזא ביה רבי בבישות אמר ליה לאו אנא כתבתיה ר' יהודא חייטא כתביה, אמר ליה רבי לרבי שמעון בריה כלך מלשון הרע הזה, ופירש רשב''ם לא היה לך להטיל האשמה עליו אלא היה לך לומר איני כתבתיו. הרי דאף על אמת אסור לספר בגנות חבירו ונקרא לשון הרע. וכן איתא להדיא בכל הפוסקים הראשונים (מלבד ספרי האחרונים קצרה היריעה מהכילם) דלשון הרע אסור אפילו על אמת. דזה לשון הרמב''ם בפרק א' דאבות שאין לשון הרע שיכזב על האדם וייחס לו מה שלא יעשה כי זה נקרא מוציא שם רע על חבירו, ואמנם לשון הרע הוא שיגלה גנות האדם אפילו בפעולותיו אשר יעשה באמת, שהאומרו יחטא ואשר ישמעהו יחטא עכ''ל הטהור. וכן כתב הרמב''ם בפרק ז' מהלכות דיעות הלכה ב'. והסמ''ג לאוין ט'. והרבינו יונה בשערי תשובה במאמר רי''ד. וכן משמע מפירוש רש''י בחומש פרשת קדושים על זה הפסוק דלא תלך רכיל עי''ש. וכן משמע בפירוש הרמב''ן על זה הפסוק עי''ש. והארכתי הרבה אולי יתן ה' שיועיל קצת להוציא את העורון הזה מלבות בני אדם. כן משמע בשבועות (ל''א ע''ב) בכל הציורים שהביא שם הגמרא על הפסוק מדבר שקר תרחק דתערובות של שקר במקצת אסרה התורה כמו עצם השקר, ובפרט בענין לשון הרע ורכילות ידוע הוא דעל ידי תיבה אחת שנשתנה בהסיפור נשתנה הענין כולו כן כתב הרמב''ם בפרק ז' מהלכות דעות, והסמ''ג, שזה לשונו יש עון גדול מזה עד מאוד והוא בכלל לאו זה והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת וכו'. ואף דבכתובות (מ''ו ע''א) לא נזכר רק דהוא אזהרה למוציא שם רע שהוא חמור מכל מפני שהוא דבר שקר, מכל מקום אין כונת הגמרא להוציא סתם לשון הרע ורכילות שהוא אפילו על אמת מכלל זה, שהרי בסנהדרין כ''ט במשנה אמרו מנין לדיין וכו' שלא יאמר אני מזכה וכו' תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמיך, ובספרא פרשת קדושים ובירושלמי פרק א' דפאה איתא בהדיא הלאו על לשון הרע ורכילות ממש שהוא כרוכל שמטעין דברים מזה לזה. ועיין בחלק ב' כלל א' בבאר מים חיים סעיף קטן ח', רק דכוונת הגמרא בכתובות הוא במכל שכן דמוציא שם רע מכלל לאו זה לא נפקא. כן כתב הרמב''ם שם וכוונתו דכל שכן הוא כיון שמבזהו בסיפור זה, ולהראב''ד בהשגות שסובר דרכילות חמור מלשון הרע נוכל לומר דלדידיה נפקא ליה לשון הרע מקרא דלא תשא, קרי ביה לא תשיא, אזהרה למספר לשון הרע כמו שכתוב בפסחים (קי''ח ע''א). וגם מקרא דארור מכה רעהו בסתר שהוא קאי על לשון הרע כמו דפירש רש''י בחומש. ומקרא דזכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים שהוא כדי שנזהר מלשון הרע כדאיתא בספרי כמו שביארנו לעיל בפתיחה. או סובר כפירוש רש''י בחומש, דהרוכל מקרי מי שהולך לבית רעהו לרגל אולי יראה או ישמע דבף רע ויספר בשוק, והנה כלל הרוכל והמספר לשון הרע ביחד במלת רוכל. וכוונת התורת כהנים [הירושלמי] במה שאמר שמטעין דברים מזה לזה [מטעין דברים של זה לזה ושל זה לזה] היינו מאיש זה לאיש אחר, ולא כמו לפירוש הרמב''ם דכוונת התו''כ [הירושלמי] היינו שמטעין למי שדיבף המדבר עליו מתחלה דהיינו רכילות *. וכן מפירוש הרמב''ן בחומש משמע דתיבת רוכל כולל שניהם, שכן פירש שם שרוכל הוא ההולך כל היום וקונה מכאן ומכאן והולך ומוכר במקומות אחרים בכאן ובכאן, כן הוא הרוכל הזה, ולזה בא תיבת בעמיך כי הוא הולך ברבים כדי שיהיה לו מה לשמוע ולרגל אחר כך עי''ש. וכן משמע בירושלמי פרק א' דפאה שהוא אזהרה ללשון הרע ורכילות ועיין שם בפני משה בד''ה תני ר' נחמיה. EE* הגה''ה: ולפירוש זה צריך לומר מה שפרטה התורה לאו על רוכל ולא סמכה (להראב''ד שסובר דרכילות חמור מלשון הרע) במכל שכן על לאו דלא תשיא וכנ''ל, משום דהתורה רצתה להשמיענו לאו מיוחד לאיסור לשון הרע ורכילות, ונפקא מיניה שיהא חייב מלקות במוציא שם רע, כמו שאמרו בכתובות (מ''ו.) דלא תשא שמע שוא כולל נמי ענין אחר כמו דאיתא בשבועות ל''א בגמרא עי''ש וכמו שכתבנו לעיל בפתיחה בלאוין אות ב'. או אפשר דהתורה רצתה להשמיענו שיש לו איסור משעת הילוכו שהקדים רגליו לדבר עבירה וכעין מה שאמרו בע''ז (דף י''ח) אשר לא הלך כיון שהלך וכו' וכעין שאמרו שם (בדף ח') וקרא לך כיון שקרא לך נעשה כאלו אכלת מזבחו, ובבבא מציעא (דף ס''א:) לא תעשו עול במשקל לעבור עליו משעת עשיה ואפילו לא שקל בהן עדין, וכן כאן כיון שהזמין עצמו לילך ולדבר רכילות עובר על לאו זה. אחר כך מצאתי זה בשל''ה. FF

הַלָּאו זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא מַה שֶּׁכְּתַבְתּוֹ הַתּוֹרָה בְּפֵרוּשׁ מְיֻחָד לְאִסוּר זֶה שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, אֲבָל בְּלָאו הָכִי {בלא זה} יֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה לָאוִין וַעֲשִׂין אֲחֵרִים, שֶׁהוּא עוֹבֵר עֲלֵיהֶן עַל יְדֵי סִפּוּר הָרַע הַזֶּה, כַּמְבֹאָר לְעֵיל בַּפְּתִיחָה הַקּוֹדֶמֶת, עַיֵּן שָׁם.

כָּל זֶה, אֲפִלּוּ אִם רַק בְּמִקְרֶה סִפֵּר גְּנוּת חֲבֵרוֹ, אֲבָל אִם, חַס וְשָׁלוֹם, הֻרְגַּל בְּעָוֹן זֶה בִּתְמִידוּת, כְּמוֹ אֵלּוּ ((ה)) שֶׁרְגִילִין תָּמִיד לֵישֵׁב וּלְסַפֵּר: כָּךְ וְכָךְ מַעֲשֵׂה פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ עָשׂוּ אֲבוֹתָיו, כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו, וְהוּא דְּבָרִים שֶׁל גְּנוּת, אֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ הֵם נִקְרָאִין בְּפִי חֲזַ''ל בְּשֵׁם בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע וְעָנְשָׁן הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּדוֹל, אַחֲרֵי שֶׁבִּשְׁאָט נַפְשָׁם וּזְדוֹן לִבָּם עוֹבְרִין עַל תּוֹרַת ה', וְנַעֲשָׂה זֶה אֶצְּלָם כְּהֶפְקֵר, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר לְעֵיל בְּסוֹף הַפְּתִיחָה, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר בַּקַּבָּלָה: ''יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקּוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת'' {תהלים י''ב ד'}. כל זה הוא מבואר ברמב''ם ובכסף משנה שם.

((ו)) אָמְרוּ חֲזַ''ל: עַל שָׁלש עֲבֵרוֹת נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלָשׁוֹן הָרָע נֶגֶד כֻּלָּן. וְהֵבִיאוּ חֲזַ''ל עַל זֶה רְאָיָה מִן הַכְּתוּבִים, וּפֵרְשׁוּ הָרִאשׁוֹנִים, דְּהַכַּוָּנָה עַל אֵלּוּ שֶׁהֻרְגְּלוּ בּעוֹן זֶה בִּתְמִידוּת, וְאֵין מְּקבְּלִים עַל עַצְּמָם לְהִשָּׁמֵר מִּמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה הדָּבָר אֶצְּלָם כְּהֶתֵּר. לשון הרמב''ם שם, והסמ''ג לאוין ט' והוא בתוספתא דפאה, וכמעט כל המימרא איתא גם כן בערכין (דף ט''ו:) בגמרא עי''ש. אך דבגמרא דידן איתא סתם שחמור מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים והתוספתא מבאר דאין לו חלק לעולם הבא. ודבר זה ישנו גם כן בירושלמי בפרק א' דפאה עי''ש. אך בירושלמי הוא קצת בנוסח אחר וזה לשונו על ג' עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכו' ולשון הרע נגד כולן. אבל הכל הולך אל מקום אחד, דכי היכי דעל עבודת כוכבים ומזלות וכיוצא בזה אם לא התודה אין לו חלק לעולם הבא אף שהמיתו אותו בבית דין כדמשמע בסנהדרין (דף מ''ג:) במשנה דאומרים לחייבי מיתות התודה שכן כל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, ועל אחת כמה וכמה בלשון הרע אם הורגל בעון זה שחמור מזה, וכנ''ל, אם ישאך לו הקרן קיים לעולם הבא בוודאי דלא יהיה לו גם כן חלק לעולם הבא, ואם כן אין הירושלמי חולק עם התוספתא ולכן יפה פסק הרמב''ם כהתוספתא. ומה שכתבתי ופרשו הראשונים הוא הרבנו יונה בשערי תשובה בהלכות לשון הרע שלו וכן מוכח מדברי הרמב''ם בפרק ג' מהלכות תשובה הלכה ו' שפסק שם אלו שאין להם חלק לעולם הבא וקחשיב גם כן בתוכם בעלי לשון הרע, הרי שלא קאמר ומי שסיפר לשון הרע רק בעלי לשון הרע, וכבר הראיתי לך בסעיף קטן הקודם בשם הכסף משנה לבאר החילוק שביניהם.

אֵין חִלּוּק בְּאִסוּר הַסִפּוּר, בֵּין אִם סִפֵּר מֵעַצְּמוֹ בִּרְצּוֹנוֹ וּבֵין אִם ((ז)) עָמַד עָלָיו חֲבֵרוֹ בִּדְבָרִים וְהִפְצִּירוֹ עַד שֶׁיְּסַפֵּר לוֹ, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר. וַאֲפִלּוּ ((ח)) אָבִיו אוֹ רַבּוֹ, שֶׁמְּחֻיָּב בִּכְבוֹדָם וּבְמוֹרָאָם, שֶׁלֹּא לִסְתֹּר דִּבְרֵיהֶם, אִם הֵם ((ט)) בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיְּסַפֵּר לָהֶם עִנְיַן פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהוּא יוֹדֵעַ, שֶׁבְּתוֹךְ הַסִפּוּר יֻכְרַח לָבוֹא לִידֵי לָשׁוֹן הָרָע אוֹ אֲפִלּוּ רַק לְאָבָק שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, אָסוּר לוֹ לִשְׁמֹעַ לָהֶם. ממה שמבואר בכתוב גבי מעשה דדואג שעמד עליו שאול, כמה שכתוב בקרא כולכם קשרתם עלי לכולכם יתן בן ישי שדות וכרמים וגו' ואין גולה את אזני וכו', ואף ששאול מלך היה והיה להם אימה גדולה ממנו, ואף על פי כן נחשב בכל מקום דואג לרוכל על דבר זה, ומזה נלמוד דהוא הדין לענין לשון הרע, ובלאו הכי הדבר פשוט כמו שנכתוב לקמן גבי אביו ורבו. פשוט ממה שמבואר ביורה דעה בסימן ר''מ סעיף ט''ו דאם אמר לו אביו לעבור אפילו על מצוה של דבריהם לא ישמע לו, והוא הדין בודאי גבי רבו, ויותר מזה מצינו בברכות (י''ט:) ונפסק כן ביורה דעה סימן ש''ג ס''א דאפילו אם רואה את רבו שהוא לובש כלאים צריך לפשוט ממנו אפילו בשוק, מאי טעמא במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, וכן שאר דבר איסור אם ראה לרבו שעובר אפילו על איסור דרבנן צריך למחות בידו כמבואר ביורה דעה בסימן רמ''ב סכ''ב בהגה''ה, וא''כ כל שכן שאין צריך לשמוע לו לעשות איסור וכן מוכח בשבועות (דף ל''א) דאפילו גררא דשקר אסור לציית לרבו, דזה לשון הגמרא שם, מנין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי אלא עד אחד, מנין שלא יצטרף עמו, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק, הא ודאי שקורי קמשקר, ורחמנא אמר לא תענה ברעך עד שקר, אלא כגון דאמר ליה ודאי חד סהדא אית לי, ותא את קום התם ולא תימא ולא מידי, דהא לא מפקית מפומך שיקרא, פרוש רק כדי שיתיירא ויודה על האמת, אפילו הכי אסור משום שנאמר מדבר שקר תרחק. וכל שכן באיסור לשון הרע החמור מזה שלא יציית לו. ועוד דבודאי כבוד המלך חמור מכבוד אביו ורבו, וראיה דאפילו למאן דאמר הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, כדאמרינן בקידושין ובכתובות (י''ז.) ואפילו הכי אמרינן בסנהדרין (מ''ט.) דאם המלך מצוהו לעבור על דברי תורה תלמוד לומר רק חזק ואמץ, רק מיעוטא הוא ועל אחת כמה וכמה דאין צריך לשמוע לאביו ורבו. ומה שכתבתי בפנים דאפילו לאבק לשון הרע הוא ממה שהוכחתי לעיל דאפילו לעבור על דבריהם אין צריך לשמוע לאביו ורבו. לא ציירתי בפשיטות כגון אם בקשו ממנו לשון הרע גופא דזה אינו מצוי. ולא משום דבזה נקרא אביו אינו עושה מעשה עמך ופשיטא דאינו מחויב לכבדו, דזה אינו, דכבר כתב הסמ''ג במצות עשה של כיבוד אב דבזה שאדם אומר לחבירו לעשות איסור אינו נקרא אינו עושה מעשה עמך רק במסית עיין שם

אֲפִלּוּ אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁאִם הוּא יַרְגִּיל עַצְּמוֹ בַּמִּדָּה הַזֹּאת, שֶׁלֹּא לְסַפֵּר לְעוֹלָם בִּגְנוּתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְכדּוֹמֶה מִדִּבּוּרִים הָאֲסוּרִים, יְסֻבַּב לוֹ הֶפְסֵד גָּדוֹל בְּעִנְין פַּרְנָסָתוֹ, כְּגוֹן, שֶׁהוּא תַּחַת רְשׁוּת אֲחֵרִים, וְהֵם אֲנָשִׁים שֶׁאֵין בָּהֶם רֵיחַ תּוֹרָה, וְיָדוּע הוּא, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, אֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ הֵם פְּרוּצִּים מְאֹד בְּזֶה הֶעָוֹן הֶחָמוּר, עַד שֶׁאִם יִרְאוּ אֶת מִי, שֶׁאֵין פִּיו פָּתוּחַ כָּל כָּךְ כְּמוֹתָם, יַחֲזִיקוּ אוֹתוֹ לְשׁוֹטֶה וּפֶתִי, וְעַל יְדֵי זֶה יְסַלְּקוּהוּ מִמִּשְׁמַרְתּוֹ וְלֹא יִהְיֶה לוֹ בַּמֶּה לְפַרְנִס אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר, ((י)) כְּכָל שְׁאָר לָאוִין, שֶׁמְּחֻיָּב לִתֵּן כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא לַעֲבֹר עֲלֵיהֶן, כַּמְבֹאָר בְּיוֹרֶה דֵּעָה {בסימן קנ''ז סעיף א' בהגה''ה}, עַיֵּן שָׁם. דפשיטא דזה הלאו שכולל בעצמותו עוד הרבה לאוין ועשין אחרים כמבואר לעיל בפתיחה, לפחות איננו גרוע משאר לאוין אחרים, ובלאו הכי עיין שם ביו''ד דפסקו דאפילו על איסור דרבנן צריך גם כן ליתן כל אשר לו ולא לעבור עליהן עי''ש בביאור הגר''א ובחידושי ר' עקיבא איגר ועיין לקמן בהלכות רכילות כלל א' בבאר מים חיים ס''ק י''ב וי''ג מה שכתבנו שם.

וּמִזֶּה נוּכל לֵידַע, דְּכָל שֶׁכֵּן אִם נוֹגֵע לוֹ רַק בְּכָבוֹד בְּעָלְמָא, כְּגוֹן, שֶׁיּוֹשֵׁב בֵּין חֲבוּרַת אֲנָשִׁים, וְאֵין לוֹ עֵצָה אֵיךְ לְהִשָּׁמֵט מֵהֶם, וְהֵם מְדַבְּרִים בִּדְבָרִים הָאְסוּרִים עַל פִּי דִּין, וּבְשֶׁיִּהְיֶה יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם וְלֹא יְסַיַּע עִמָּם בְּסִפּוּרֵיהֶם כְּלָל, יֵחָשֵׁב בְּעֵינֵיהֶם כְּמִשְׁתַּגֵּעַ, ((יא)) בְּוַדַּאי דְּאָסוּר. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה אָמְרוּ חֲזַ''ל: מוּטָב לְאָדָם שֶׁיִּקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמָיו, וְאל יִהְיֶה רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וִיזָרֵז עצְּמּוֹ בִּשְׁעַת מעֲשֶׂה בְּכָל כֹּחוֹתָיו לַעֲמֹד על נפְשׁוֹ וְיִהְיֶה נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ, כִּי שְׂכָרוֹ יִהְיֶה עֲבוּר זֶה מֵה' יִתְבָּרַךְ עַד אֵין קֵץ, כְּמַּאֲמַּר חֲזַ''ל: לְפוּם צַּעֲרָא אגְרָא {כפי הצער השכר}. וְאִיתָא {וכָתוּב} בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן, כִּי פַּעַם אַחַת בְּצַּעַר מִמֵּאָה פְּעָמִים שֶׁלֹּא בְּצַּעַר, (וּבֵאוּרוֹ: כִּי דְּבַר מִצְּוָה אוֹ לִפְרֹש מִדְּבַר אִסוּר שֶׁבָּא לוֹ על יְדֵי צַּעַר, שְׂכָרוֹ מֵאָה פְּעָמִים יוֹתֵר מִמִּצְּוָה אַחֶרֶת כְּמוֹתָה, שֶׁבָּא לוֹ שֶׁלֹּא בְּצַּעַר). וְעַל עֵת כָּזֶה בְּוַדַּאי שַׁיָּךְ מַאֲמַר חְזַ''ל בַּמִּדְרָשׁ: כָּל רֶגַע וְרֶגע שֶׁאָדָם חוֹסֵם פִּיו, זוֹכֶה לָאוֹר הַגָּנוּז, שֶׁאֵין כָּל מַלְאָךְ וּבְרִיָּה יָכוֹל לְשַׁעֵר. וּלְעִנְיַן אֵיךְ יִתְנַהֵג, אִם נִתְפָּס בַּחְבוּרָה רָעָה כָּזוֹ לְעִנְיַן הוֹכָחָה וְקַבָּלָה, עַיֵּן לְקַמָּן בִּכְלָל ו' סָעִיף ד' ה' ו' וְעַיֵּן לְעֵיל בַּפְּתִיחָה בְּלָאוִין אוֹת ט''ז, כִּי שַׁיָּךְ לְכָאן. וחס וחלילה על ענין כזה לא אמרו חז''ל לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, דדוקא אם הם בריות שאין עושין דבר איסור, אבל בזה רשעים מיקרי ואסור להתחבר עמהם כלל בספוריהם ואפילו אם יהיה להם עליו איבה עבור זה אין לו חס ושלום לחוש כלל לזה. כמו שנפסק ביורה דעה בסימן קי''ב סט''ו דאפילו לעבור על איסור דרבנן אסור משום איבה, ועל אחת כמה וכמה באיסור חמור כזה.

אִסוּר זֶה שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע הוּא בֵּין אִם הוּא מְסַפֵּר עָלָיו בְּפִיו מַמָּשׁ, אוֹ שֶׁהוּא ((יב)) כּוֹתֵב עָלָיו דָּבָר זֶה בְּמִכְתָּבוֹ, וְגַם אֵין בּוֹ חִלּוּק בֵּין אִם הוּא מְּסַפֵּר עָלָיו הלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ בְּפֵרוּשׁ וּבֵין אִם הוּא מְסַפֵּר עָלָיו הלָשׁוֹן הָרָע ((יג)) בְּדֶרֶךְ רֶמֶּז, בְּכָל גַּוְנֵי {בכל האפנים} ((יד)) בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע הוּא. פשוט הוא דבכי האי גוונא כתיב ארור מכה רעהו בסתר, ועוד גמרא מפורשת היא בסנהדרין (ל'.) מכתב היכי כתבי רבי יוחנן אומר זכאי משום לא תלך רכיל, ואפילו ריש לקיש גם כן מודה לו בעצם הדין דבכתיבה שייך רכילות דלא קפליג עליה רק משום דמיחזי כשיקרא וממילא הוא הדין בלשון הרע דינא הכי כן מוכח ברש''י בחומש פרשת קדושים בפסוק לא תלך רכיל בעמיך על מה שתרגם אונקלוס בלשון קורצין פירש רש''י לשון קורץ בעיניו שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמז דברי רכילותן שלא יבינו שאר השומעים עכ''ל וכן מוכח פשטיה דקרא במשלי (ו' פסוק י''ב) אדם בליעל איש און וגו' קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו ולא תקשה על זה ממה שאמרו בברכות (דף ח') במערבא כי נסיב אינש איתתא אמרי ליה הכי מצא או מוצא, מצא דכתיב מצא אשה מצא טוב, ומוצא דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה, הלא לשון הרע אסור אפילו בדרך רמז ואסור אפילו על אמת כל שאין מזה תועלת על להבא כדלקמן בכלל י' בסופו ואין נפקא מינה באיסור לשון הרע בין אשתו ואחר כדלקמן בכלל ח' ונראה לפי מה שכתב הרמב''ם דדבר שגתפרסם כבר באפי תלתא המספר אחר כך אין בו משום לשון הרע אך שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר. אם כן נוכל לומר בפשיטות דרגילות הוא דאשה רעה שנוכל לומר עליה שהיאמר ממות נתפרסם בוודאי מכבר עניניה באפי תלתא לפחות, ואם כן הבעל שמספר אחר כך ענין רעתה ואינו מתכוין להעביר הקול אין עובר על זה משום איסור לשון הרע. וכן מה שאמרו ביבמות (ס''ג) אמר ליה חייא ב''ר לרב כתיב ומוצא אני מר ממות את האשה כגון מאן, אמר ליה כגון אמך, גם כן ניחא בתרוץ זה. ובזה יש לומר עוד באופן אחר דשם שחייא ב''ר ידע את טבע אמו, אך שאל כגון מאן פרוש עד היכן אשה רעה, והשיב כגון אמך, מוכח הוא שכוונתו למיסבר קראי ולא לגנותה בזה, וזה דומה למי שמכון לתועלת בדבר שהוא אמת וכדלקמן בכלל י'. פרוש אפילו אם אין מדבר או כותב עליו רק שמראה לאחרים מכתביו שכתב פלוני אליו, שניכר מכותלי מכתביו שאיננו חכם או למדן וכדומה מעניני גנות, גם זה בכלל איסור לשון הרע הוא ואף שאין זה צריך ראיה אף על פי כן אראה לך שגם מין לשון הרע זה נזכר בתורה לאיסור, שבפסוק וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה וגו' פרשו רז''ל שהראה לסנהדרין את המכתב ששלח לו דוד שיעמיד את אוריה בעת חזקת המלחמה כדי שיתמעט עי''ז מדרגת דוד בעיניהם.

וְדַע עוֹד, דַּאֲפִלּוּ אִם בְּתוֹךְ הַגְּנוּת, שֶׁגִּנָּה אֶת חֲבֵרוֹ, גִּנָּה אֶת עַצְּמוֹ ((טו)) גַּם כֵּן בָּזֶה הַגְּנוּת גּוּפָא, וַאֲפִלּוּ הִקְדִּים לְהִתְרַעֵם עַל עַצְּמוֹ בָּזֶה, אֲפִלּוּ הָכֵי { אף על פי כן} מִכְּלל דֵּילָטוֹרְיָא לָא נָפְקֵי {לא יצא}. ממה שמצינו בישעיה כשאמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. ואף שישעיה לא כיון חס ושלום לגנות בזה את ישראל, רק היה מתאונן על עצמו ואומר אוי לי כי נדמיתי וגו' ובאורו כמו שפרש רש''י והמפרשים הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה לא מצד מעשי ולא מצד מעשה אבותי, וגם הקדים לבזות לעצמו וכמו שאמר כי איש וגו' ואפילו הכי נענש על זה כמו שכתוב שם ויעף אלי וגו' ובידו רצפה, ואמרו חז''ל שאמר לו הקדוש ברוך הוא למלאך רצוץ פה שאמר דילטוריא על בני. וגם על שאמר כי איש וגו' השיבו הקב''ה עליך אתה רשאי לומר ואי אתה רשאי לומר עליהם וכמו דאיתא בילקוט שם.