: נשאלתי, אחר דדברי חכמים בנחת נשמעין, ונאמר במשנה יהי כבוד חבירו חביב עליךָּ כשלך, איך מצינו לפעמים קנטורים וזלזולים בש''ס: כענין כד ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא, הנאמר בכמה דוכתי, וכהנה רבים. : יפה שאלת, כי ודאי אע''פ שנקראו תלמידי חכמים שבבבל חובלים במס' ב''ב, לא מצד הדיקודים והצעקות גדולות ומרות, והכאות כךְ אל כף, כאילו נלחמּים זה מול זה, או מצד הקנטורים וזלזולים, חלילה, כי לא על סגנון זה נאמר כי ידברו את אויבים בשער, שאב ובנו רב ותלמידו נעשו אויבים, רק מצד שהם מתנגדים בסברותיהן ובראיותיהן וכו'. שאמר רב ששת על רב כד ניים ושכיב וכו' האמת יורה דרכו כי מאמר זה אינו לגנאי רק שבח גדול ומופלג, שלפי מעלתו ומדרגתו של רב אי אפשר לומר עליו שטעה בטעות כזו אם לא שאמרו כד ניים ושביב, ולא אמר כד שכיב וניים כמ''ש התוס' בפ' אע''פ שיש תרי גווני תנומה אחד בתחילת השינה ואחד בסופה, והנה זה שבסופה אע''פ שיטעה במאמרו מאחר שמתעורר והולו מרגיש אח''כ בטעותו וחוזר בו, משא''כ בדניים ואח''כ שכיב. אמר ליה דבי ללוי ביבמות {ט.} כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו, היינו שמותר לרב להוכיח לתלמידיו בדברים קשים כדי לזרזרם שיעיינו וישגיחו וישמרו מן הטעות והשגיאה, ולוי היה תלמיד לרבי בדאיתא ספ''ק דסנהדרין למידין לפני חכמים לוי מרבי. נראה שמדברי רבי אלו יצא להרמב''ם מה שכתב שחייב הרב לכעוס על תלמידיו אם רואה שמתרשלים, הובא ביו''ד בסי' רמ''ו סי''א. לכן מפני שרבי ידע בלוי שאדם גדול ומופלג הוא, ולא היה ראוי שיטעה אם לא ממיעוט עיון והשגחה, לכן דיבר עליו קשות, לא מכעס חלילה או מגובה רוחו, והרי תניא סוף סוטה משמת רבי בטלה ענוה. אמרו לשונות כאלו בדרך מליצה ובדיחותא כמ''ש ר' יוחנן לר' חייא בר אבא בב''ב (ק''ז) ובבבורות (י''ח) עד דאכלית כפניתא בבבל וכו', ושם פי' התוס' שר''ל כפניתא תמרים גרועים. ונ''ל על דרו מה שפירש הרע''ב ספ''ק דערלה על כפניות שעודם סמדר, והכי קאמר ליה כי בבל העמוקה מכל הארצות ודאי שם התמרים טובים מאוד כבמשנה פ''ק דביכורים, רק שראוי להמתין עד גמר בישולם, והממהר לאוכלו לפני זה ודאי גרועים, הכי נמי לא ירדת לסוף המשנה, ולכן בשני המקומות אמר לו תרגימניה מסיפא. האי גוונא בגיטין (דף מ''א) משום דאמי שפיר נאה הוא וכו' ובכי האי גוונא מה שקראו אמוראים לחביריהם תרדא, במו רבה לרב עמרם בב''מ ספ''ק, ור' חייא בר אבא לר' זירא בזבחים (דף פ''ה:) וכו'. ובכה''ג תדורא פי' רש''י אין לב שאמר רבא לרב עמרם בב''ק (ק''ה:) כולם יש לומר שחיו חביריהם וגדולים מהם ולא קפדי כלל. ולשון משום דאתית ממולאי וכו' ג''כ בבה''ג, ובמסכת יבמות דף ע''ו ע''א, פי' התוס' שם מקום ממלא, וכ''כ הערוך וכו'. ובספר החסיד הגאון של''ה אחר סדר הא''ב שעל הש''ס הרגיש בזה עי''ש. והרב מהרמ''ע כתב שהוא על פי מ''ש רז''ל בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה, לכן ראוי לו לדקדק יותר כדי לתקן הקּלקּול עי''ש. מה דקרי ליה רבי אבהו לר' זירא בסנהדרין (דף נ''ט:) על הא דאיבעי ליה ירדה לו דמות חמור מן השמים, והשיב לו יארוד נאלי וכו' ופי' רש''י תנין שוטה ומספיד תמיד, והוא לכאורה דבר גנאי ובזיון גדול לקרות לו שם עוף אכזרי ארסי שוטה. העיון נלפענ''ד שגם זו לטובה ולשבח, ורבי אבהו ור' זירא היו מחולקין כמו דפליגי אמוראי השורה בתענית אם נקרא קדוש או חוטא, כמו שמצינו ג''כ שהרמב''ם הפליג בגנאי המצּערים נפשם ומרבים בתעניתים, ופשטיה דקרא הכי משמע הלא אביו אכל ושתה וגו' ולבן נקרא הנזיר חוטא, ובירושלמי שעתיד אדם ליתן דין על שהיה אפשר לו ליהנות מאשר ברא אלחים לבהואיו להנות בהם ולא נהנה, וזה היה דעת רבי אבהו. ובכתובות (ס''ב.) דאיפחת בי באני מתותיה ואיתרעי ליה עמודא וסליק ואסקינהו לתרי עבדי דסמכו ליה עי''ש פי' רש''י והיה מתענג ויפה תואר ובו'. ור' זירא היה לחיפו מסגף נפשו למאוד ולרוב פרישותו עלה לארץ ישראל כדאיתא בפ' הפועלים, וצם ש' תעניתים, ובדק נפשיה בתנורא יע''ש וכו', וברוב ענותנותו לא רצה לקבל הסמיכה בבפ''ק דסנהדרין, ומצד גודל חביבותיה לארץ ישראל קרי להו לבני בבל בבלאי טפשאי בנדרים (מ''ט:), וכתבנו לזה שלא יהיה ח''ו נגד חסידותו ופרישותו. ואפשר כי מפני סיגופיו נעשה כעור והושחר פניו, ע''כ כי סמכוהו שרו ליה הכי לא כחל ולא שרק וכו' ויעלת חן, ר''ל מצד אילת אהבים היא התורה, ולכן היה תמיד שרוי בצער ביגון ואנהה כבגמרא דנדה עד כאן הביאו ר' יוחנן לר' זירא לידי גיחוו ולא גחו, כענין יומא דבדח רבי במס' נדרים, ואפשר בי ר' אבהו חשבו לחסידות של שטות, ומ''מ לא קראו לגנאי רק להורות על התבודדותו ופרישותו ויגונו תמיד, ומדוקדק מה שפירש רש''י וז''ל יארוד נאלי תנין שוטה ומספיד תמיד, דקשה מה ענין הספד לכאן, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר כי היה מתאכזר על גופו לענות נפשו, ותמיד שרוי בהספד ודאגה על עונותיו, ומיעוט צדקתו ותורתו בעיניו, כראוי לשלימים. ור' אבהו חשב כי ע''י סיגופיו ועינוי נפשו נתמעטו בוחות נפשו ועמהם עומקּ העיון והחריפות ושיקול הדעת הישר, ולבן על שאבעיא לו ירדו לו דמות חמור שכבר נכלל בדברי ר' אבהו, קראו יארוד נאלי וכו' ואין זה רק פרוש מופלג כמ''ש תנין בהיכלי וגו' ומעון תנים גם תנין חלצו שד שמורה על התבודדות ומיעוט רחמנות וחמלה. מה שחשיב ר' ינאי לר' יוחנן תלמידו מה בין לי ולך במס' שבת (ק''מ.), אינו כדברי גאוה ורום לבב ומבזה זולתו, כי מותר לרב לדבר אל תלמידו לקנטרו על מיעוט הבנתו לסיבת התרשלותו, ומ''מ אפשר דר''י שקיל למטרפסיה, שבן השיב הוא לאיסי במס' תולין (קל''ז:), ובשניהם פי' רש''י דידענא לפרושי מתני' טפי מינך, וזה צל''ע דבשניהם לא תלי הדבר בפירוש המשנה רקּ שכו קיבל. ולולי פה קדוש דרש"י הייתי אומר שהם דברי ענוה, והגדיל מעלת תלמידו או חבירו, וכו א''ל בתשובתו שכו קיבל, ולולי ששימש רבותיו מאוד וע''כ רבתה קבלתו, מה בין לי ולך, כי מצד השגה ועיון וחכמה אין חילוק. י''ל פי' בין לי ולך, כמובן לכל שודאי טובא יש, רק שמלת לי ולך ענינו הבאת דבר ממקום אחר אל האדם כנודע, ור''ל שהרבה יותר קבלתי ושמשתי ממךְ, דאם כפשטיה להגדיל מּעלתו על מעלתו הוי ליה למימר מה ביני לבינו, וק''ל. ויש עוד לשונות קשות ביארנום וכו', כן דברי הטרוד חיים יאיר בכרך עכ''ל הטהור.