דברי הרבנים, הראשונים והאחרונים, והנה דבריהם שוים ומכוונים, כי זה ר' אהרן רסקיא יצ''ו נרדף על לא חמס בכפו, והדברים פשוטים אפילו לתנוקות של בית רבן, דאין בדברי האשה הארורה הזאת ממש. דאע''ג דהלכתא כר''א דאמר אין אדם משים עצּמו רשע גבי פלוני רבעני לרצּוני, ופלגינן לדיבוריה, היינו דוקא להצטרף עם עד אחד, כדקאמר התם הוא ואחר מצּטרפין להורגו כו', אבל בלא צירוף עד אחד פשיטא כביעתא בכותהא דאפילו עד כשר לא מהימן, וכל שכן האשה הארורה הזאת, כדגרסינן בקדושין פ' האומר (דף ס''ה) דפריו ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן, וגרסינן נמי בפ' ערבי פסחים (דף קי''ג) טוביא חטא אתא זיגוד הוה קמסהיד עליה קמיה דרב פפא נגדיה וכו' עד טוביה חטא זיגוד מנגיד א''ל את לחודך קמסהדת ביה שם ביש בעלמא הוא דקא מפקת עלויה ופ' שם רבינו שמואל וז''ל מאחר שאין אתה נאמן עליו ולא תתקבל עדותך אין עליו מצוה להעיד הרי אתה עובר על לא תלךְ רכיל, משמע משם שאין להאמין עד אחד לשום דבר, דאם יש להאמינו לשום ענין לבייש או להרחיק אותו שיהא מעיד עליו שחטא, אמאי נגדיה ואמר ליה שם ביש בעלמא כו' והא שפיר עבד דאסהיד ביה כיון דמהימנינן ליה לבייש או להרחיק ואין כאן משום לא תלך רכיל, אלא פשיטא דלא מהימן מידי אפילו לבייש או להרחיק. מבעיא דאין לבייש ולהרחיק על פי עד אחד, אלא אפילו לשנאתו בלב מתוו עדות עד אחד אסור, כדמוכח שם בהדיא דגרסינן שם א''ר יצחק ב''ר שמואל מותר לשנאתו דכתיב כי תראה חמוד שונאו כו' עד אי דאיבא תרי סהדי כולי עלמא נמי מסנא סנו ליה, מאי שנא איהו, אלא כה''ג דחזא ביה איהו דבר ערוה. הרי לו ראיה ברורה דאע''ג דחזא ביה דבר ערוה דלא מהימנינן ליה למסנייה, דאי מהימנינן ליה למסנייה, מאי משני דחזא ביה איהו כו' סוף סוךְ יקשה כולי עלמא מסנא סנו ליה כרהקשה מעיקּרא, אלא ודאי פשיטא דאפילו חזא ביה דבר ערוה, דדוקא איהו שרי למסנייה שהרי ידע בו בודאי שהוא רשע, כדפירש שם רבינו שמואל: מותר לשנאתו, הרואה יחידי דבר ערוה בחבירו אע''פ שאין רשאי להעיד, שמותר הוא לשנאתו, שאע''פ שאין נאמן בעינינו, לעצמו הוא נאמן שהרי יודע בו בודאי שהוא רשע, עד כאן לשונו. משמע בהדיא דדוקא הוא שיודע בו בודאי שהוא רשע מותר, אבל לכולי עלמא דלא ידעי בודאי אסור למסנייה דעד אחד אינו קם לכל עון ולכל חטאת. היה העד ההוא אדם כשר ונאמן, אין להאמינו כלל אפילו למסנייה, כדמוכח שם דאמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מהו למימר ליה לרביה כי היכי דליסנייה, אמר ליה אי מּהימן ליה לרביה כבי תרי לימא ליה, ואי לא לא לימא ליה. שכן וכל שכן על פי אשה כזאת אשר פרשה מדרכי בנות ישראל הצנועות, דלא מהימנא אפילו כחדא ולא כפלגא דחדא, ואפילו לשנאתו על פיה היה אסור בדפירשתי, ק''ו בן ק''ו שאסור לביישו ולהרחיקו מפני דברי אשה הזאת, והמביישו יבקש רחמים על עצמו בהיות כבוד בני אברהם ויצּחק ויעקב קל בעיניו, ובודאי כי תועבת ה' יתברו כל עשה אלה ורב עונשו מאוד. וכל שכן לביישו ברבים כאשר נעשה להעני הזקן ר' אהרן יצ''ו אשר ביישוהו והכלימוהו ועכבוהו שלא לקרא בתורה בציבור ואין לו מלבין פני חבירו גדול מזה, ולו חבמו ישכילו המביישים יבירו וידעו כי גדול מה שנאמר במלביז פני חברו ממה שנאמר בבא על אשת איש, כמו שהשיב דוד לדואג ואתיתופל, שהבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה''ב והמלבין חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. וראו כמה יש לו לאדם להזהר שלא להלבין פני חברו ברבים על חנם, וראוי לחקור ולדרוש בכמה דרישות וחקירות קודם שיעשו מעשה בזה, והמקיל בזה דמו בראשו בלי ספק. דאמרו האי לישנא בישא אע''ג דלקבולי לא מיבעי למיחש מיהו בעי, דבר פשוט הוא לפני בל יודעי דת ודין דלא אמרו למיחש ליה כדי לעשות שום מעשה נגד מי שמספרים עליו לישנא בישא, כדמוכח בהדיא בנדה (דף ס''א) דגרסינן שם הני גלילאי דנפק עלייהו קלא דקטל נפשא, אתו קמיה דר' טרפון אמרו ליה לטמרינן מר, א''ל היכי אעביד, אי לא אטמרינכו הא קחזו לכו, לטמרינכו הא אמור רבנן וכו', זילו אתון אטמרו נפשייכו. ולא מיבעי לפירוש השאלתות שפירש הא אמור רבנן וכו' ושמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלו, דודאי פשיטא שיש לדקדק הא אי לא היה עליה אימתא היה מצילם, וכל שכן שלא היה מענישם מפני חששא דלישנא בישא. אלא אפילו לפירש''י שפירש שמא הרגתם ואסור להצילכם, מכל מקום דבר פשוט הוא דלא חשש אלא שלא לעשות מעשה ההצּלה דשמא הרגו. אבל לעשות להם שום עונש זה לא עלה על לבו, שהרי השיאם עצה בזה כדמשמע התם דאמר להו זילו אטמורו נפשייכו. ופשיטא שאם היו ראויין לעונש, עונש רבה או עונש זוטא, שלא היה משיאם עצה, אלא היה מסתלק מהם לגמרי, אלא ודאי פשיטא ופשיטא דלקבולי לא מיבעי לענין עשיית שום מעשה ולא שום ביוש לא קטן ולא גדול וזה פשוט וישר. יאמר אדם להחמיר עליו מדגרסינן בקדושין (דף פ''א) מלקין על לא טובה השמועה, הלא דבר פשוט הוא דהיינו דוקא בקול שהרבים מסכימים עליו, ואינו פוסק, דמסתמא יש לומר שלא על חנם יצא קול זה, אבל היבי דידוע לנו שהקּול יצּא ממי שאינו ראוי להאמינו, כיוצּא בנידון זה שהדבר ידוע שהיא הארורה הוציאה הקול ואין ראוי להאמינה כלל וכלל מכמה טעמים שפירשנו למעלה, פשיטא ופשיטא שאין בקול זה ממש, אלא הוי קול ושוברו עמו, ואין להאריו בזה כי פשוט הוא אפילו לתינוקות של בית רבן, דהאיךְ יטעה אדם לומר שמחמת קול הברה היוצא מחמת האשה כזאת שילקה אדם שהוא בחזקת כשרות, חלילה וחס לא תהא כזאת בישראל, דא''כ לא הנחת בן לאברהם אבינו שלא ילקה ויחזור וישנה, וא''כ לקתה מדת הדין ח''ו, כי הרשעים יתנשאו להוציא דיבה על כל אדם אשר ישנאוהו ובאיבה יהדפוהו ומתוו כו יצא הקול, וא''כ ילקה כל העולם כולו ח''ו. שהרי כתב רבינו משה בפכ''ד מהלכות סנהדרין וז''ל ובן יש לב''ד וכו' להלקות אדם ששמועתו רעה כו' והוא שיהיה קול שאינו פוסק כמו שבארנו ולא יהיו אויבים ידועים שמוצּיאים עליו שמועה רעה עכ''ל. והנה ראיתי כתב ידידי החכם ר' אליה יצ''ו במהור''ר שמואל ז''ל אשר העיר מפי הנכבדת אלי מר''ת שהיא השיאתה עצה לומר לר' אהרן שממנו נתעברה כדי להשתיק לר' אהרן זה שהיה מחזיק הקול שיצא עליה ומביישה לפי דבריה, וא''כ הוא אין לו אויבים מפקי לקלא יותר מזה. דהתם טעמא מאי כיון שהדבר ידוע שאויביו הם, אין להאמינם, מאחר שאין כאן עדות ברורה, ויש לו לתלות שמחמת שנאה עשו כן, כל שכן הכא שאין כאן עדות ג''כ כדפירשתי לעיל, וגם ידוע שהיא הוציאה הקול להשתיקו, וגם לקחת נקמתה ממנו על שהיה מחזיק הקול כמו שלמדתי מתוך דברי החבר אלי' יצ''ו. אם יאמר האומר דבית דין מכין ועונשין שלא מן התודה כדי לעשות סייג לתורה, הלא כתב דב אלפס דוקא גדול הדור כמּו ר''ג דהוה חתנא דבי נשיאה או טובי העיר שהמחוהו רבים עליהם, ואפילו לדעת החולקים עליו ואומרים דהוא הדין של ג' הדיוטות, מ''מ בנידון הזה לא ראיתי שום רב שהבדילו לזה אהרן כלל, אפילו מהר''ר ר' יהדא לנדא יצ''ו לא כתב שהיה הוא מבדילו, ולפי הנשמע כי אותן שהבדילוהו לא נתמנו דיינים לא מבעיא מומחה לרבים כמ''ש רב אלפס אלא אפילו להיות בבית דין דג' הדיוטות כמו שכתבו החולקים עליו, דפשיטא דלכל הפחות בעינן מומחים לדיינים כב''ד של ג' הדיוטות וזה פשוט. דפשיטא ופשיטא דאפילו לב''ד הגדול שבירושלים אין בח להבות ולענוש שלא מן התורה אלא היכא שבודאי יש שם קצת דרדא דאיסורא, כההוא שרכב על סוס בשבת, וכן ההוא שהטיח באשתו תחת התאנה וכו', שהיו עדים בדבר, אלא שלא היו ראויים לאותו עונש אם לא מכח הוראת שעה, אבל בלא עדות ברורה לא. זה העני הזקן ר' אהרן עומּד וצּווח שמעולם לא הלו עמה ביחוד כי הם היו ג' באותו הדרך שהלךָּ עמה, ואף כי מלשון הפוסקים משמע דבעינן ג' תלמידי חכמים, מלשון הפוסקים האחרונים כגון הסמ''ג וכן בטור אבן העזר משמע דסגי בכשרים ולא בעינן שיהיו ת''ח, וכן נראה דעת רבינו אלפס שהשמיט הא דרב ורב יהודא הוו קא אזלו באורחא וכו' ולא כתב כי אם לא שנו אלא בכשרים וכו' משמע דסגי בכשרים ולא בעינן ת''ח, ואפילו אם ימצא שלא היו עמו ג' כשרים כל כך, מכל מקום אהר שפשט הדבר עכשיו ללכת עם ג' אנשים כל דהו וכהתירא דמי להו, אע''ג דלאו מן אולפנא הוא, מ''מ דבר פשוט הוא שאין לנדות ולא להבדיל או לבייש על כךְ כי אם אחר ההתראה והאזהרה. אם יבואו ב''ד לענוש על כך בלא התדאה כהוראת שעה לעשות סייג וגדר לתורה, פשיטא שיש להו להשוות מידותיהן, ולא להטיל עונש על אדם אחד, ומשאר עמי הארץ אשר נוהגין תמיד לעשות המנהג הרע הזה העלם יעלימו את עיניהם, חלילה מעשות כדבר הזה, שאין זה סייג לתורה אלא חלול התורה, כי יאמרו העולם שמחמת שנאה ואיבה החמירו על זה יותר מעל שאר אנשים ונמצא שם שמים מתחלל ח''ו. דבר נראה לע''ד שהמרחיקין והמבדילין זה ר' אהרן הזקן לא טוב עשו, אלא חטאו חטאה גדולה, ואפשר כי בשוגג היה, ואם ח''ו יוסיפו סרה מכאן ולהבא אחרי ראותם כתב הרבנים יצ''ו אשר עמם בגליל ועוד יתנו כתף סוררת למען ספות הרוה את הצמאה ח''ו, יבקשו רהמים על עצמן, בי גדול מאוד עונש המבייש והמלבין פני חבירו ברבים חנם כמו שכתבתי למעלה. וגרסינן בגיטין פ' הניזקּין (דף נ''ז) תניא אמר ר''א בא וראה כמה גדול כחה של בושה, שהרי סייע הקדוש ברוו הוא את בר קמצּא וכו' ועל דבר זה ידוו כל הדוויים שלא לבייש בני אברהם יצהק ויעקב מחזיקּין בדת האמת על חנם ועל לא חמס. ק''ק פאדואה בקשתי, לצרף זה ר' אהרן לכל רבר שבקדושה, ולא תהיה עור זאת לבם לפוקה, ובמה שעשו כבר דיים והותר, ואלמלא פניהם אני נושא כי קהל חשוב הוא, הייתי מרחיב הדבר בזה בדרו לא היתה תפארתם כאשר לא שמעו לקול רבותינו אשר בגלילותיהם כולם שוים לטובה לזכות זה הזקן אהרן יצ''ו ולהקּפיד על עלבונו שהרי גם מהר''ר יודא לנדא יצ''ו הקפיד על הנעשה לו מתחלה ובסוף. על הסגן של ק''ק פאדואה יצ''ו אומר שהוא ראוי להתנדות אם לא יקרא זה ר' אהרן רסקיא יצ''ו לקרוא בתורה בהגיע תור שלו כשאד בני ברית הכשרים, ובפרט כי כבר צווח ככרוכיא היותו מוכן לקבל את הדין של רבותינו אשר שם אם ח''ו ימצא לו שום פשע ואשם, ועוד הוא עומד וצווח על כך. ועל פי הדברים האלה אני גוזר עליו בכח נח''ש, שבשבת הראשונה שיגיע זה הזקן ר' אהרן בבית הכנסת מהאשכנזים מק''ק פדואה יצ''ו בשעת קריאת התורה שיקראו לעלות לקרוא לס''ת כשאר בני ברית, ולא יסרב עוד על דברי רבותינו אשר שם אשר כתבו לקּרבו ולא להרחיקּו, וגם לא תהא עוד המכשלה הזאת תחת ידו להלבין פני חבירו ברבים אשר אמרו רבותינו ז''ל על זה שאין לו חלק לעולם הבא. ואם שמע ישמע שלום יהיח לו ועליו תבא ברבת הטוב. עד כאן לשון התשובה. מהרי''ק סי' קכ''ט, עיין שם שהמעשה היה שאשה היתה טוענת על איש אחד שבא עליה בשעה וכו' ותובעת ממנו בושת ופגם, והוא מכחישה לגמרי, כתב על זה המהרי''ק לאחד וזה לשונו: ואם כי כתבת שיש אמתלאות רבות מראות על הענין. הלא ידוע הוא שפסקו רב אלפס ורבינו משה בן מיימון והסמ''ג דאין הלכה כרבי אחא אלא כרבנן (וכן נפסק אצלינו בח''מ בסימן ת''ח עיין שם) דאומרים דאפילו זה מנוגח וזה מועד ליגח וכו' והוא הדין בכל אמתלא שבעולם. ואפילו כגון בכיוצא דההוא דשמעון בן שטח דאמר וכו' אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצּתי אחריו ומצאתי חרב בידו ודם מּטפטף והרוג מפרפר, דבכי האי גוונא ג''כ לא מחייבינן ליה וכו'. והביא על זה כמה ראיות מהגמרא דאפילו בדיני ממונות ג''כ דינא דאפילו כאומדנא גדולה כי האי לא מחייבינן ליה. וכתב על זה לבסוף וזה לשונו: ואין להקשות דהא קּיימא לן בכולי תלמודא דאזלינן בתר אומדנא, כי ההיא דר' אלעזר בן עזריה דריש פרק אע''פ דלא כתב אלא על מּנת לכונסה וקיי''ל כוותיה. וכן בההוא דר' שמעון בן מנסיא דשמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים וקיי''ל כוותיה בפ' מי שמת, וכן בפ' אלמנה ניזונת גבי זבין ולא אצטריכי אזוזי, ובן גבי שכיב מרע שכתב כל נבסיו בלא שיור דאם עמד חוזר, וכן בכמּה מקומות וכו' וכן גבי מסוכן סמכינן אאומדנא אפילו לענין איסור ערוה ולא אמרינן העמידנה על חזקת אשת איש. אפילו הכי לא קשיא מידי, דוודאי דכל היכי שהמעשה מבורר שאנו מסופקין באומדן דעת הנותן או המוכר או המגרש, אזלינן בתר אומדנא. אבל היכי דלא נתברר גוף המעשה אצל הדיינים וכו' דאין ידוע לנו אם נגהו ואם לאו, אלא מתוו אומד, בהא וודאי פליגי רבנן וכו' וקיימא לן כוותייהו וכו'. עד כאן לשונו.