כְּבָר כָּתַבְתִּי בִּפְנִים הַסֵפֶר בְּחֵלֶק ב' סוֹף כְּלָל ט'.

אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁרְאוּבֵן רוֹצֶה לְהִשְׁתַּתֵּף עִם שִׁמְעוֹן בְּעִנְיְנִי הַמִּסְחָר, וְשִׁמְעוֹן אֵינוֹ מַכִּירוֹ בְּטִבְעוֹ. וְהוּא מַכִּיר הֵיטֵב לִרְאוּבֵן מִכְּבָר, שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְמָמוֹן אֲחֵרִים מִפְּנִי טִבְעוֹ הָרַע, יַזְהִיר לָזֶה מִתְּחִלָּה, שֶׁלֹּא יִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ *, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע. וְגַם בָּזֶה צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ בּוֹ כָּל הַפְּרָטִים הַנַּ''ל כְּלָל ט' סָעִיף ב'. הגה''ה: והזהר אחי, שלא תטעה להתיר מטעם זה, אם אתה רואה, שאחד רוצה להשתתף עם חברו ואינו מכירו כל כך, ואתה מכירו, כי הוא עתה שפל במצבו, (א) ותרצה לילך ולגלות לשתפו דבר זה כדי שלא ישתתף אתו, דעון גדול הוא, כמו דאיתא ברמב''ם פרק ז' מהלכות דעות (הלכה ה'), וזה לשונו: והמספר דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו בגופו או להצר לו, הרי זה לשון הרע. ואין דומה כלל לשאר ענינים שהצרכנו לגלות, דהתם הוא מציל על ידי, זה את האיש, שהוא מגלה לו מעצם ההזק או הרעה, מה שאין כן בזה, (ב) דאין לנו שום ראיה להחליט, דיגיע לו על ידי השתתפותו הזק ורעה, כאשר בארתי הכל בבאר מים חיים. ודוקא לילך מעצמו לגלות. אבל אם הוא דורש ממנו את מצבו, והוא מבין שכוונתו דרוצה להשתתף עמו בענין מה, אפשר דכיון דגילה לו השותף דעתו בפירוש שאם הוא עתה שפל במצבו אינו רוצה להשתתף עמו, מותר לגלות לו. וכל דברינו הוא אם הוא יודע בבירור את ענין מצבו כי עתה מטה ידו מאוד (והוא איננו מכוין בסיפורו ח''ו מטעם שנאה), וגם הוא משער שלא יבוא זה הדבר לאזני פלוני. דאם יש לצדד הענין לכאן ולכאן, או שהוא משער שלבסוף יבוא זה הדבר לאזני פלוני ויסובב עי''ז מחלוקת ושנאה, בודאי אסור להשיב תשובה שהיא להרע לעני הזה. ויותר טוב שבענינים כאלו ישמיט את עצמו וישיב לו: איני יודע איך לייעץ אותך כי איני יודע היטב איך מצבו. דכי מפני שהוא עתה שפל במצבו יוכרח מזה שלא תהיה הצלחה בעסק ח''ו, אדרבה אולי ירחם עליו ה'. וגדולה מזו מצינו ביו''ד בסימן רמ''ז, דאין דבר רע ולא היזק יוכל לצאת מן הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, ולעסוק עם איש כזה בשותפות הוא המעלה הראשונה מח' המעלות שבמצות צדקה המבואר ביו''ד שם. ואף שזה הנותן לא כוון לזה, הוא מתברך ג''כ, כדאיתא בתוספתא דפאה (ת''כ דבורא דחובה פרשתא י''ב סי' י''ג) דאפילו איבד מעות ומצאן עני ג''כ מתברך מזה כיון דסוף סוף נהנה העני מזה, והכי נמי דכוותיה. ואם שחושש הוא מפני נאמנות באיש כזה מפני גודל דחקו, גם זה לא יתכן, דאטו באנשים כאלו לא ימצאו אנשים נאמנים ונזהרים בכל כוחותם מממון חבריהם כמו עשירים ויותר מהם, וכי אם ירד ממצבו אבד חזקת כשרותו. ולבד זה, האם על סברות חלושות וקלות כאלה נשוה דבר זה להפסד ברור ונתיר עי''ז איסור רכילות ונלך ונטעון דברים מזה לזה (דאם דבר זה הוא רק חשש היזק ממילא אסור כמו שכתבנו כמה פעמים דמאי חזית דדמא דזה סומק טפי דילמא דמא דזה סומק טפי, ולזה הוא בשב ואל תעשה ולזה הוא בקום ועשה, והבאנו ראיות לזה. ואם האיש שהוא מספר לו הוא צורבא מרבנן צ''ע, ועי' בב''ב (קע''ד ע''ב) במעשה דמשה בר עצרא.) וצא ולמד עד היכן החמירה התורה בענינים אלו, שאפילו אם הוא קרוב לשמיטה ונמנע להלוות להעני מיראת דבר השמיטה שהוא באמת קרוב להפסד, אעפ''כ נקרא עבור זה בליעל כמו שנאמר השמר לך פן וגו' בליעל לאמר קרבה, וכמו דאמרינן בגיטין (ל''ו ע''א) נמנעו מלהלוות והיו עוברין על מה שכתוב בתורה השמר וגו', ועיין מה שכתב ר' יונה בש''ת במאמר ס''ז, ועל אחת כמה וכמה איש אחר שאין דבר זה נוגע לו כלל שיש לו למנוע את עצמו מלעכב לאחד שרוצה להשתתף עם העלוב הזה. ואם מפני שלא גילה לו האיש הזה את שפל מעמדו, האונס דחקו, שחשב אם אגלה לו את האמת לא ירצה להשתתף עמי. ואולי קיבל על עצמו בשעה שפסק עבור העסק עם האיש העשיר הזה שלא ליקח מזה העסק מאומה למחייתו, רק מסיבה אחרת שיש לו, וכל זה פשוט לענ''ד. אך יש לי צ''ע אם הוא מכיר לאיש שפל המצב הזה שאיבד לכמה אנשים מעות מפני גודל עניותו, אך האיש העשיר הזה אינו מכירו, אם יש לגלות לו או לא. הא פשיטא דאם שואלו על איש כזה, יש להשיב האמת. אך מסתפקנא אם יש לו לגלות מעצמו, וצ''ע. וכל זה הוא אפילו אם יושלמו הפרטים הנ''ל בכלל ט' ס''ב, דאי לאו הכי בודאי אסור.

וְאִם כְּבָר נִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ מִצַּד שֶׁלֹּא הָיָה מַכִּירוֹ, וְזֶה מַכִּירוֹ בְּעֶצֶם טִבְעוֹ וְכַנַּ''ל, תָּלוּי בָּזֶה, אִם הוּא יוֹדֵעַ שֶׁדְּבָרָיו לֹא יִתְקַבְּלוּ לְפָנָיו, רַק לְעִנְיַן לָחוּשׁ לְבַד, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֹּא יִסְמֹךְ עָלָיו מֵעַתָּה בְּעִנְיְנִי הָעֵסֶק וְנֶאֱמָנוּת הַחֶשְׁבּוֹנוֹת מִכלּ וָכֹל, רַק גַּם הוּא יַשְׁגִּיחַ בְּכָל עִנְיָן וְעִנְיָן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי הֶפְסֵד, צָרִיךְ לְגַלּוֹת לוֹ, אַךְ גַּם בָּזֶה צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ הַפְּרָטִים הַנַּ''ל בְּסָעִיף א'. אֲבָל אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁדְּבָרָיו יִתְקַבְּלוּ מְאֹד לִפְנִי הַשּׁוֹמֵעַ, וְעַל יְדֵי זֶה יָבוֹא הֶפְסֵד מַמָּשׁ לְהשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, דְּהַיְנוּ, ((ג)) שֶׁיְּבַטֵּל מֵעַצְּמוֹ הַשֻּׁתָּפוּת שֶׁעִמּוֹ אוֹ שְׁאָר עִנְיְנִי הֶזֵּק, ((ד)) אָסוּר לְגַלּוֹת לוֹ. פירוש, בלתי רשות בית דין. דבאחד בודאי הוא עושה עוולה בסיפורו וכנ''ל, ואפילו אם שנים יודעין את הענין ההוא ג''כ אסורין לספר לו מצד הדין (לבד מה שיש בזה מסייע ידי עוברי עבירה וכנ''ל בסוף ס''ב) כי לפי האופנים העיקריים שצריך להיתר זה הוא שיהא על פי דין ג''כ ככה (אם היו באים אותם המספרים והעידו דבריהם אלו בבית דין) כמו שעושה עתה האיש שמספרין לו ע''י סיפורם, ואילו בענין זה קשה מאוד לצייר לדינא שאם יעידו עדים על אחד שלא חשש בפעם אחרת לממון אחרים תתבטל עי''ז השותפות שעשה עם אדם אחר כל זמן שלא נראה עתה בעסק הזה עולה עליו, על כן סתמתי הדברים בפנים לאיסור. ואם איתרמי שאופן ידיעתם עליו במה שהתנהג עד עתה בממון אחרים, הוא בענין שאם היו באים דבריהם אלו לבית דין היתה מתבטלת השותפות מצד הדין עי''ז, יהיה בזה הדין ככל הכללים שכתבנו לעיל בסעיף א' וב'. וכן הדין אם רואים עתה שמתנהג בשותפות באופן שיהיה לבסוף הפסד גדול לשותפו, ושותפו אינו יודע מזה, ואילו היה יודע לא היה מתרצה לזה, שייך בזה ג''כ כל הכללים הנ''ל, ועיין היטב בסעיף ב' בפרטים שכתבנו שם.

וְדַע עוֹד, דִּמְאֹד צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְיַעֵץ לִרְאוּבֵן, שֶׁיִּשְׁתַּתֵּף עִם שִׁמְעוֹן, אִם הוּא יוֹדֵעַ שׁוּם רֵעוּתָא {דבר רע}, שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת עַל יְדֵי שֻׁתְּפוּתָם, כְּגוֹן מִפְּנִי עֲנִיּוּתוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵינֶנּוּ אִישׁ נֶאֱמָן כָּל כָּךְ. וְהוּא הַדִּין לְעִנְיַן שִׁדּוּךְ אוֹ אֻמָּן וּכְהַאי גַּוְנָא. דַּאֲפִלּוּ בָּאֳפָנִים, שֶׁאָסוּר לֵילֵךְ וּלְהַרְגִּיל עַל שִׁמְעוֹן, כְּגוֹן לֵילֵךְ וּלְסַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי רְאוּבֵן שֶׁאֵינֶנּוּ תַּקִּיף בְּמַעֲמָדוֹ וְכַנַּ''ל. וּכְהַאי גַּוְנָא בְּשִׁדּוּךְ וּבְאֻמָּן, כָּל אֶחָד לְפִי עִנְיָנוֹ, הַיְנוּ, דַּוְקָא לֵילֵךְ וּלְהָרַע לוֹ, אָסוּר בְּכַמָּה גַּוְנִי מִטַּעַם רְכִילוּת. לְהֶפֶךְ, דְּהַיְנוּ, לְהָרַע לִרְאוּבֵן וּלְיַעֵץ אוֹתוֹ, שֶׁיַּעֲשֶׂה הַ שִּׁתָּפוּת עִמּוֹ, אוֹ שֶׁיִּשְׁתַּדֵּךְ עִמּוֹ, וּכְהַאי גַּוְנָא, אִם הוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ, שֶׁאִלּוּ הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה נוֹגֵעַ לוֹ, כְּגוֹן, שֶׁהוּא הָיָה צָרִיךְ לָעִנְיָנִים הָהֵם, הָיָה מִתְרַחֵק מֵאֲנָשִׁים הָאֵלּוּ, אִסוּר גָּמוּר הוּא לְיַעֵץ אֶת חֲבֵרוֹ בָּזֶה, דְּזֶה הוּא בִּכְלַל ''לִפְנִי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל'', שֶׁאָמְּרוּ חֲזַ''ל, שֶׁלֹּא לִתֵּן לוֹ עֵצָה שֶׁאֵינָה הוֹגֶנְת לוֹ. וְיֵשׁ אֲנָשִׁים, שֶׁנִּכְשָׁלִין בְּעִנְיָן זֶה מִפְּנִי נְגִיעָתָם, וְהוּא עָוֹן פְּלִילִי, כִּי חִמּוּד מָמוֹן מַעֲבִירָם עַל לָאו דְּאוֹרַיְתָא.

אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁאֶחָד רוֹצֶה לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִם אֶחָד, וְיָדוּעַ לָרוֹאֶה הַזֶּה, כִּי הֶחָתָן יֵשׁ לוֹ חֶסְרוֹנוֹת עֲצוּמִים, כְּפִי הַמְבֹאָר לְקַמָּן בְּסָעִיף ו', מַה נִּקְרָא חֶסְרוֹנוֹת לְעִנְיָן זֶה, וְהַמְחֻתָּן אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִזֶּה דָּבָר, וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ, לֹא הָיָה מִתְרַצֶּה לָזֶה, יֵשׁ לְגַלּוֹת לוֹ. אַךְ יֵדַע הַמְעַיֵּן, כִּי יֵשׁ בָּזֶה הַדִּין הַרְבֵּה פְּרָטִים, וּנְבָאֲרֵם לְקַמָּן, וְעַל כִּלָּם צָרִיךְ לָשִׂים עַיִן, קֹדֶם שֶׁיַּתִּיר לְעַצְמוֹ דָּבָר זֶה. גַּם לֹא יְלַמֵּד קֵלָּא לְעַצְּמוֹ מֵעִנְיָן לְעִנְיָן. וְקֹּדֶם שֶׁנַּתְחִיל בְּבֵאוּר דִּין זֶה בְּכָל פְּרָטָיו, נִרְאֶה לְהָסִיר הַמִּכְשׁוֹלִין הָרְגִילִין בָּזֶה, וְאַף כִּי בֶּאֱמֶת אֵין צָרִיךְ לְהַעֲלוֹתָם בַּסֵפֶר, שֶׁהֵם פְּשׁוּטִין מְאֹד, וְאֵין צָּרִיךְ לָזֶה לֹא גְּמָרָא וְלֹא סְבָרָא, אַךְ מִפְּנֵי גֹּדֶל הַקִּלְקוּל הַמָּצוּי עַל יְדֵי זֶה, וּכְהֶתֵּירָא דַּמְיָא לְהוּ {כהתר נדמה לו} לְכַמָּה אֲנָשִׁים, לָכֵן הֻכְרַחְתִּי לְבָאֵר גֹּדֶל תַּרְמִית בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן בְּעִנְיָן זֶה, אוּלַי יִתֵּן ה', שֶׁיּוֹעִיל לְהָסִיר קְצָּת מֵהָעִוָּרוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְזֶה הֵחֵלִי בְּעֶזְרַת ה'.

מְאֹד צָּרִיךְ לִזָּהֵר מִמִּדּוֹת הַגְּרוּעוֹת, שֶׁרְגִילִים לְגַנּוֹת צַּד אֶחָד לְעֵינֵי צַּד הָאַחֵר עַל עִנְיָנִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ, אִם הֶחָתָן הוּא אִישׁ תַּם, שֶׁאֵינוֹ חָרִיף כָּל כָּךְ לְהָבִין עַרְמוּמִיּוּת שֶׁל בְּנֵי אָדָם וְרַמָּאֻיּוֹתֵיהֶם, אוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְלוֹצֵּץ כִּשְׁאָר הַבַּחוּרִים אֲשֶׁר כְּגִילוֹ, הֵם מְפַרְסְמִים אוֹתוֹ בָּעִיר עֲבוּר זֶה לְאִישׁ שׁוֹטֶה וּפֶתִי, עַד שֶׁלִּפְעָמִיֹם יִהְיֶה דָּבָר זֶה סִבָּה, שֶׁלֹּא יִרְצוּ לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִמּוֹ עֲבוּר זֶה, אוֹ לְבַטֵּל הַשִּׁדּוּךְ שֶׁעָשָׂה כְּבָר, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה רָעוֹת רַבּוֹת, יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת עֲבוּר זֶה. כִּי לֹא דַּי שֶׁהֵם בִּכְלַל בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע מֵחֲמַת זֶה, כִּי בְּדִבְרֵי הֲבָלִים הָאֵלּוּ וְכַדּוֹמֶה לָזֶה אֵין מָצוּי אַף פְּרָט אֶחָד מֵהַנַּ''ל בִּכְלָל ט' סָעִיף ב', כִּי גַּם נִקְרָאִים מִן הַתּוֹרָה בְּשֵׁם בַּעֲלֵי מוֹצִיאֵי שֵׁם רָע, מִכֵּיוָן שֶׁהוּא שֶׁקֶר, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל א' וּבִכְלָל ה' מֵעִנְיָן זֶה, וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה דָּבָר זֶה אֱמֶת גְּמוּרָה הָיָה צָרִיךְ לָזֶה ((ה)) כָּל הַפְּרָטִים הַנַּ''ל. ( אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים הֵם גַּם כֵּן בִּכְלַל מַחֲטִיאֵי הָרַבִּים, כִּי מֵחֲמַת טִבְעָם זֶה הָרַע, שֶׁהֵם מְמַהֲרִים לְהִתְלוֹצֵּץ עַל בְּנֵי אָדָם וְלִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם בּוּז וְקָלוֹן, הֵם מַּכְרִיחִים לָאֲנָשִׁים הַתְּמִימִים וְהַיְשָׁרִים בְּלִבּוֹתָם שֶׁיֵּלְכוּ גַּם כֵּן בְּדַרְכֵיהֶם, וּמִתְּחִלָּה הוּא בְּהֶכְרֵחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְפַרְסְמוּ אוֹתָם הַלֵּצִּים וּבַעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַנַּ''ל לְשׁוֹטִים וּפְתָאִים אוֹ לְכַנּוֹתָם בְּשֵׁם צְבוּעִים, וְאַחַר כָּךְ מִמֵּילָא נִגְרָרִין אַחֲרֵיהֶם דְּהֶרְגֵּל נַעֲשָׂה טֶבַע, וְכַיָּדוּעַ מַאֲמַד הַגְּמָרָא בַּעֲבוֹדָה זָרָה: אִם הָלַךְ סוֹפוֹ לַעֲמֹד, וְאִם עָמַד סוֹפוֹ לֵישֵׁב.) מְּאֹד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל עַצְּמוֹ, שֶׁלֹּא לָתֵת יָד לְכַתְּחִלָּה לָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֹּא לָרִיב עִמָּהֶם, רַקּ יִתְחַזֵּק מְאֹד, שֶׁלֹּא לְהִתְחַבֵּר עִמָּהֶם כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב {משלי א' י''א ט''ז}: ''אִם יֹאמְרוּ לְךָ לְכָה אִתָּנוּ וְגוֹ' מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם, כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ'' וְגוֹ'. וְאָמְדוּ חֲזַ''ל בְּעֵדֻיּוֹת {פרק ה' משנה ו'}: מוּטָב שֶׁיִּקָּרֵא אָדָם שׁוֹטֶה כָּל יָמָיו, וְאַל יִהְיֶה רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנִי הַמָּקוֹם; וְנָקַט לְשׁוֹן קְרִיאָה, לְפִי הָעִנְיָן שֶׁשַּׁיָּךְ שָׁם, אֲבָל בֶּאֱמֶת נָכוֹן לְאָדָם, שֶׁיַּעֲשֶׂה אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה שְׁטוּת בַּיָּדַיִם, רַקּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָלָיו שֵׁם רָשָׁע, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת לְמַעְלָה, מִמַּה שֶּׁמָּצִּינוּ בִּקְּרָא אֵצֶּל דָּוִד, שֶׁעָשָׂה עַצְּמוֹ כְּשׁוֹטֶה בְּבֵית אֲבִימֶלֶךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתָּפֵשׂ בְּיָדוֹ, קַל וָחֹמֶר לִפְנִי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְגַם מִמַּה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ''ל בְּחוּלִין {דף ה'} עַל הַפָּסוּק {תּהִלִּים ל''ו ז'}: ''אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'', 'אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם, שֶׁהֵם עֲרוּמִים בְּדַעַת, וּמְשִׂימִים עַצְמָם כַּבְּהֵמָה. וְעַיֵּן בְּרָכוֹת {דף י''ט}: הַמּוֹצֵא כִּלְאַיִם בְּבִגְדוֹ וְכוּ', מַאי טַעְמָא? אֵין חָכְמָה וְכוּ'). לֵילֵךְ וּלְבַזּוֹת לְאֶחָד מֵהַצְּדָדִים ((ו)) בִּגְנוּת מַעֲשֵׂי אֲבוֹתָיו, גַּם כֵּן בִּכְלַל לִישָׁנָא בִּישָׁא הוּא, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר לְעֵיל בִּכְלָל ד'. וידע המעיין כי בדבר זה אינו מצוי שיושלמו כל הפרטים, ואפילו אי איתרמי שנשלמו אינו מותר לגלות רק קודם שנשתדך עמו, אבל אחר שנשתדך אסור לדבר מזה הענין כלל, כי מסתמא נתרצה לזה מאיזה טעם שהיה לו. ועיין היטב באהע''ז בסימן נ' ס''ה ובבית שמואל שם בסעיף קטן י''א.

וְעַתָּה נַחְזֹר לְבָאֵר מַה שֶּׁהִתַּרְנוּ בִּתְחִלַּת סָעִיף ד', אִם הֶחָתָן יֵשׁ לוֹ חֶסְרוֹנוֹת עֲצּוּמִים, כִּי יֵשׁ נָפְקָא מִנַּה {הבדל} בֵּין הַחֶסְרוֹנוֹת. דְּהַיְנוּ, אִם הַחִסָרוֹן הוּא מִצַּד חֳלִי גּוּפוֹ, וְהַמְחֻתָּן אֵינוֹ מַכִּיר אוֹתוֹ, מִצַּד שֶׁהוּא דָּבָר פְּנִימִי אֲשֶׁר לֹא נִגְלָה לַכֹּל, פָּשׁוּט הוּא, דְּאֵין עַל הַמְגַלֶּה עִנְיָן זֶה ((ז)) חֲשַׁשׁ אִסוּר רְכִילוּת, אַךְ שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ בָּזֶה ((ח)) הַפְּרָטִים הַנַּ''ל בִּכְלָל ט' סָעִיף ב', וּבֵאַרְתִּים פֹּה בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. יֵשׁ אֹפֶן שֵׁנִי, דְּצָרִיךְ לְגַלּוֹת לוֹ, הַיְנוּ, אִם נִשְׁמַע עַל הֶחָתָן, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶפִיקוֹרְסוּת, חַס וְשָׁלוֹם, ((ט)) צָרִיךְ לְגַלּוֹת לוֹ, וְעַל זֶה נֶאֶמְרוּ סְמוּכִין: ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ'', אֲבָל ''לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ''. אִם הַחִסָרוֹן הוּא מִצַּד מִעוּט חָכְמַת הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, אֵין לְגַלּוֹת לוֹ, דְּאִיהוּ דְּאַפְסִיד אֲנַפְשֵׁה {הפסיד את עצמו}, דְּהָיָה לוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֵצֶּל בַּעֲלֵי תּוֹרָה, שֶׁיְּנַסוּ אֶת כֹּחַ חָכְמָתוֹ וִידִיעָתוֹ, עַד הֵיכָן מַּגַּעַת, (וְאִם עָשָׂה כֵן, הֵם צְרִיכִים לוֹמַר הָאֱמֶת, כִּי מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים ((י)) נִתְרַצּוּ בַּדָּבָר לְכַתְּחִלָּה), וּמִדְּלֹא עָשָׂה כֵן נִתְרַצָּה בַּדָּבָר. (וּלְבַד כָּל אֵלֶּה, מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהַתִּיר זֶה, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת בְּאוֹנָאַת חֲבֵרוֹ, שֶׁהַשַּׁדְכָנִים מְרַמִּים אֶת הַמְחֻתָּן, צָרִיךְ שֶׁיְּשַׁעֵר מִתְּחִלָּה, כִּי מָעוֹת הַנְּדוּנְיָא וְהַסְפָּקַת הַמְּזוֹנוֹת וּלְבִישַׁת הַבְּגָדִים, שֶׁהַמְחֻתָּן מַבְטִיחַ, הוּא דָּבָר אֲמִתִּי שֶׁלֹּא יְכַזֵּב בּוֹ, דְּבִסְתָם אֵין לְמַהֵר וּלְהַתִּיר דָּבָר זֶה, כִּי עֵינֵינוּ רוֹאוֹת, כִּי הַרְבֵּה מֵהֶם אֵין מְקַיְּמִים, וְאִם כֵּן תּוּ לֹא שַׁיָּךְ בּוֹ אוֹנָאָה, כִּי כְּמוֹ שֶׁהֶחָתָן מְרַמֶּה לְהַמְחֻתָּן, כֵּן הַמְ חִתָּן מְרַמֵּהוּ, וְיָצָא זֶה בָּזֶה. וּלְבַד כָּל זֶה צָרִיךְ גַּם כֵּן בָּזֶה כָּל הַפְּרָטִים הַכְּתוּבִים לְמַעְלָה בִּכְלָל ט' סָעִיף ב'). והיינו אפילו אם הצד השני אינו שואלו בענין זה. ומפני שהקלקול יותר מצוי בענינים אלו לכן אחזרם כאן בהדיא ובמעט תוספות. שיתברר אצלו מתחלה כי דבר זה הוא בכלל חולי הגוף, לאפוקי אם הוא רק חלוש בטבעו (כענין שאמרו קצירי ומריעי רבנן) אינו בכלל חולי. שלא יגדיל את ענין המחלה יותר ממה שהיא. שיכוין לתועלת המחותן, ולא מצד שנאת החתן. ובזה הפרט נכלל עוד ענין אחד, שיתבונן מתחלה אם תבוא תועלת מדיבורו, לאפוקי אם הוא משער שלא ישמע לו וישתדך עמו. ודבר זה מצוי מאוד בעניני השידוך כאשר כתבנו לעיל בכלל ט' בבמ' ח ס''ק ד'. ובזה אין צריך שום פרט, דפרט הראשון שיתבונן אם הוא ענין רע, פשוט דאינו שייך בזה. ופרט השני שלא יגדיל את העולה יותר ממה שהיא, ג''כ אינו שייך בזה, דאפילו אם יש בו ח''ו מעט מן המעט מזה ג''כ יצא מכלל עמיתך. אך צריך ליזהר, שאם הוא בעצמו אינו יודע מזה דבר, רק שמע, שלא יאמר שהוא יודע בעצמו בו אפיקורסות, דהלא אפילו הוא בעצמו אינו מותר רק לחוש לו ולאחריני, ואיך יאמר שהוא יודע בעצמו. ופרט הג' שיכוין לתועלת, ופרט הד' אם יכול לסבב בעצה אחרת, ג''כ אינו שייך בזה, וכנ''ל בחלק א' בכלל ח' ס''ה עי''ש. אך גם בזה צריכים המנסים להתיישב היטב לפי ענין השידוך עד איזה גבול צריכה להגיע הידיעה שלו בתורה, ושלא יגדילו את חסרון ידיעתו יותר ממה שהוא, דאי לאו הכי עלול מאוד שיכשלו בלאו דלשה''ר דאורייתא עי''ז.

וְהוּא הַדִּין לְגַלּוֹת לֶחָתָן אֶת עִנְיַן הַמְחֻתָּן, גַּם כֵּן דִּינָא כַּנַּ''ל, דְּהַיְנוּ, אִם הוּא יוֹדֵעַ חֹלִי הַפְּנִימִית שֶׁיֵּשׁ בַּמְשֻׁדֶּכֶת, אַךְ הֵם מַסְתִּירִים מֵהֶחָתָן, אֵין עַל הַמְ גלֶּה חֲשַׁשׁ אִסוּר רְכִילוּת, אַךְ שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ בָּזֶה הַפְּרָטִים הַנַּ''ל (וּבֵאַרְתִּים בִּבאֵר מיִם חיִּים ס"קּ ח'). אִם נִשְׁמַע עַל בֵּית הַמְחֻתָּן שֶׁלּוֹ, כִּי הוּא בֵּית פְּרִיצּוּת, וְדָבָר זֶה יָדוּעַ שֶׁהוּא סִבָּה גְּדוֹלָה לְהַפְסִיד עַל יְדֵי זֶה הַתַּכְלִית הַנִּרְצֶה, גַּם כֵּן צָרִיךְ לְגַלּוֹת דָּבָר זֶה, וּבָזֶה אֵין צָרִיךְ הַפְּרָטִים הַנַּ''ל, (ועיֵּן בִּבאר מַיִם חיִּים סָעִיף קָּטָן ט'). רַק שֶׁיִּתְבּוֹנֵן, אִם יִהְיוּ דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים, דִּבְשִׁדּוּךְ מָצוּי מְאֹד שֶׁלֹּא יִשְׁמַע לוֹ, וְיָבוֹא הַדָּבָר אַחַר כָּךְ רַקּ לִרְכִילוּת.

אֲבָל אִם הוּא מַכִּיר לְפִי הָעִנְיָן, שֶׁהַמְחֻתָּן מְרַמֶּה לֶחָתָן בְּעִנְיַן הַנָּדָן {נדוניה} אוֹ הַמְּזוֹנוֹת, מְּאֹד וּמְאֹד צָּרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בַּדָּבָר, קֹדֶם שֶׁיְּגַלֶּה זֶה לֶחָתָן, כִּי צָרִיךְ לָזֶה הַרְבֵּה פְּרָטִים: שֶׁיִּתְבּוֹנִן הֵיטֵב, שֶׁהוּא מְרַמֵּהוּ בֶּאֱמֶת, דְּהַיְנוּ, שֶׁיַּכִּיר בְּבֵרוּר אֶת טִבְעוֹ הָרַע אוֹ אֶת גֹּדֶל עֲנִיּוּתוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ בְּפֵרוּשׁ, שֶׁאֵינוֹ מַבְטִיחַ, רַק לְפָנִים. (וְלֹא יַחְלִיט תֵּכֶף אֶת הָעִנְיָן בְּדַעְתּוֹ לַחֲשֹׁב עַל הַמְחֻתָּן, דְּמִפְּנֵי שֶׁהוּא אֵינוֹ תַּקִּיךְ בְּמַעֲמָדוֹ, בְּוַדַּאי לֹא יִתֵּן לוֹ הַנָּדָן אוֹ הַמְּזוֹנוֹת שֶׁהִבְטִיחַ, דַּהֲלֹא אָנוּ רוֹאִים כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁאֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ מְשַׁלְּמִין אֶת הִתְחַיְּבוּתָם יוֹתֵר מִן בַּעֲלֵי הַבָּתִּים הַגְּבוֹהִים). צָּרִיךְ לֵידַע, שֶׁאִלּוּ הָיָה הֶחָתָן יוֹדֵעַ זֶה לֹא הָיָה מִתְרַצֶּה לוֹ, דִּפְעָמִים הַרְבֵּה מָצּוּי שֶׁהֶחָתָן אֵינוֹ רוֹצֶה, רַק לְהוֹצִיא מֵהַמְחֻתָּן כָּל מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל, אֲבָל אֵינוֹ תָּלוּי בָּזֶה כְּלָל עִקַּר הַשִּׁדּוּךְ, וּבְאֹפֶן זֶה בְּוַדַּאי לֹא שַׁיָּךְ הֶתֵּר זֶה לֵילֵךְ וּלְגַלּוֹת לוֹ. (אִם לֹא שֶׁהוּא רוֹאֶה, שֶׁדְּבָרָיו יִהְיוּ ((יא)) תּוֹעֶלֶת לֶחָתָן, שֶׁיִּתְיַעֵץ אֵיךְ לְהוֹצִיא מֵהַמְחֻתָּן בַּטּוּחוֹת עַל זֶה). שֶׁמִּצַּד הֶחָתָן לֹא תִּהְיֶה רְמִיָּה, דְּאִם גַּם הֶחָתָן מְרַמֵּהוּ בְּאֵיזֶה עִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה, יָצָא זֶה בָּזֶה, וּפָשׁוּט דְּאָסוּר לְגַלּוֹת לוֹ. זֶה צָרִיךְ גַּם כֵּן לָזֶה ((יב)) שְׁאָר הַפְּרָטִים הַנַּ''ל. עַל כֵּן אֵין לְמַהֵר לְגַלּוֹת, כִּי אִם אַחַר שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בָּזֶה, כִּי נִשְׁלְמוּ כָּל הַדְּבָרִים שֶׁכָּתַבְנוּ. וגם בזה צריך שאר הפרטים הנ''ל בכלל ט' סעיף ב', וגם נראה דצריך בזה הפרט הג' דבסמוך. היינו שלא יגדיל את האונאה יותר ממה שהיא, ויכוין רק לתועלת החתן ולא מצד שנאה, ויתר הדברים הנזכרים שם בכלל ט' סעיף ב' עי''ש. ופרט הראשון הנזכר שם נכלל באלו הג' פרטים שכתבנו פה.

וְאִם כְּבָר נִשְׁתַּדֵּךְ עִמּוֹ, וְהוּא מַכִּיר לְפִי הָעִנְיָן, שֶׁהַמְחֻתָּן יְרַמֶּה אֶת הֶחָתָן בְּעִנְיַן הַנָּדָן אוֹ הַמְּזוֹנוֹת. תָּלוּי בָּזֶה, ((יג)) אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁדְּבָרָיו לֹא יִתְקַבְּלוּ בְּאָזְנִי הֶחָתָן, רַק לְעִנְיַן לָחוּשׁ לְבַד, דְּהַיְנוּ, שֶׁיִּרְאֶה לְהִתְיַעֵץ נֶגֶד הַמְחֻתָּן שֶׁלֹּא יוּכַל לְרַמּוֹת, אוֹ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהֶחָתָן לֹא יַעֲשֶׂה מֵעַצְּמוֹ שׁוּם דָּבָר, כִּי אִם עַל פִּי בֵּית דִּין, מתָּר לְגַלּוֹת לוֹ, אַךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יֶחְסַר שׁוּם פְּרָט מֵהַפְּרָטִים הַמְבֹאָרִים לְעֵיל בִּכְלָל ט' סָעִיף ב', גַּם נִרְאֶה דְּצָרִיךְ לָזֶה הַפְּרָט הַג' הַנַּ''ל, דְּהַיְנוּ, שֶׁיֵּדַע שֶׁמִּצַּד הֶחָתָן, אֵין בּוֹ רְמִיָּה. אֲבָל אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁדְּבָרָיו יִתְקַבְּלוּ בְּאָזְנִי הֶחָתָן, וִיבַטֵּל הַשִּׁדּוּךְ מֵעַצְמוֹ עֲבוּר זֶה בְּלִי שׁוּם טַעֲנָה וּמַעֲנְה, ((יד)) אָסוּר לְגַלּוֹת לוֹ, דְּאֵינוֹ מָצוּי שֶׁיִּתְקַבְּצוּ כָּל הַפְּרָטִים, וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. עי' לעיל בכלל ט' בבמ''ח ס''ק ט''ז דאפילו אם יושלמו כל הפרטים הנ''ל בכלל ט' סעיף ב', אעפ''כ אי אפשר לצייר בענין זה אופן שיהא מותר לגלות, דאפילו אם שמע מהמחותן בעצמו שאמר שכל מה שהוא מבטיח אינו רק לפנים ואין בדעתו ליתן שום דבר בזה, אעפ''כ אסור לגלות זה, דהא קודם לכל צריך שידע שלא יעשה מעשה על ידי דיבורו יותר מכפי שהיה יוצא על פי בית דין אם היה מעיד עליו בב''ד כאשר כתבנו לעיל בכלל ט' בחלק שני ובכלל י' בחלק א' בראיות ברורות לזה, וזה פשוט דאם היה בא מעשה כזה לבית דין לא היה מתבטל השידוך בשביל אמירת המחותן שאמר חוץ לבית דין (אם לא שהיה אומר דבריו בבית דין שאין בדעתו ליתן לו), דכיון שחייב עצמו בקנין גמור אמירתו אינה כלום, דהחתן יכול לכפותו שיקיים כפי התנאים שהותנו ביניהם. ועוד הרי זה דומה למי שאמר איזיל ואיקטליה לדיקלא דפלניא, דאמרינן בשבועות (מ''ו ע''א) דעביד אינש דגזים ולא עביד. ואף דגם שם בודאי דמותר מתחלה לגלות לבעל הדקל כדי שישמור את דקלו, דהלא כבר ביארנו בחלק ב' בתחילת כלל ט' דאף בעניני ממון שייך לא תעמוד כו', היינו דוקא באם שיודיעו לא יעשה שום דבר רק ישמור את עצמו ממנו, אבל בעניננו דאיירינן שיעשה מעשה ע''י דיבורו וכנ''ל, בודאי שייך פה סברתם ז''ל עביד אינש דגזים ולא עביד, דכונתם הוא דדרכו של אדם להתנחם ולא לעשות אח''כ מה שהוא שלא כדין תורה, וא''כ בודאי דאסור לסבב לו שום היזק עבור זה אפילו אם יושלמו כל הפרטים שבכלל ט', כיון שע''י בית דין לא היה מתבטל השידוך עבור זה, וא''כ יעשה החתן על פי דיבורו יותר מכפי הדין (ודבר זה דומה למה שמבואר בש''ת לר' יונה שאם רואה אחד אדם שעבר עבירה דאסור לגלות לבני אדם שמא עשה תשובה, ואע''ג דשם דוקא בבין אדם למקום, היינו משום דבממונא אין שייך לחשוב שמא עשה תשובה דהא בעינן עד דמהדר למריה וכמ''ש בברכות (י''ט ע''א), אבל אם לא ראינו שעבר עדיין, רק שדיבר דברי שטות בעלמא, בודאי דצריך לחשוב עליו שניחם על דיבוריו ההבלים, ואסור לסבב לו שום היזק עבור זה) וכל שכן אם לא שמע מהמחותן בעצמו, רק שאחרים סיפרו לו, או מפני טבעו הרע ושאר דברים כיוצא בזה, בודאי אין לו להתערב בזה כלל אחר שכבר נשתדך עמו.

וְלִפְעָמִים יְצֻיַּר ((טו)) שֶׁמֻּתָּר לְגַלּוֹת, כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַמְ שִׁדֶּכֶת יֵשׁ לָה מַחֲלָה פְּנִימִית, אֲשֶׁר אֵינָה גְּלוּיָה לַכֹּל, וְהֶחָתָן אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִּזֶּה. אַךְ צָּרִיךְ לִזָּהֵר, שֶׁיֻּשְׁלְמוּ בָּזֶה הַפְּרָטִים הַנַּ''ל בִּכְלָל ט' סָעִיף ב'. לֹא יָדַע אֶת הַדָּבָר מֵעַצְמוֹ, רַק שָׁמַע מֵאֲחֵרִים, ((טז)) אֵין לוֹ לְגַלּוֹת, כִּי אִם בְּאֹפֶן שֶׁהוּא מְשַׁעֵר, שֶׁהֶחָתָן לֹא יַעֲשֶׂה דִּין מֵעַצְּמוֹ לְבַטֵּל אֶת הַשִּׁדּוּךְ, רַקּ שֶׁיָּחוּשׁ וְיַחֲקֹר אַחַר זֶה הֵיטֵב, וְגַם בָּזֶה צָרִיךְ הַפְּרָטִים הַנַּ''ל בִּכְלָל ט' סָעִיף ב'. ואפילו אם אינו רק יחידי בדבר, ג''כ אפשר דמותר לגלות, דהא דמצריכינן בכלל ט' ס''ה דוקא שנים (היכא דהוא מכיר את טבע האיש שהוא מספר לו שיעשה מעשה מעצמו עפ ''י דיבורו) היינו משום דאינו רשאי לסבב ע''י דיבורו דבר שעל פי בית דין לא היה רשאי לעשות כן ע''י דיבורו עי''ש בסעיף הנ''ל, אבל כאן אפילו אם העיד עד אחד בבית דין שיש למשודכת חולי פנימי ג''כ אפשר דאין איסור לחתן לבטל השידוך בשביל זה ואין צריך לשלם לצד השני עבור הבושת שמביישם בזה, ועיין באהע''ז בסימן נ''א באחרונים לענין אם טוענת מאיס עלי מחמת קול שיצא עליו, וא''כ אפילו אם יתבטל השידוך על פי דיבורו ג''כ כדין הוא, ומפני שזה הדבר ספק בידי, על כן לא כתבתי בפנים דמותר לגלות אפילו היכי דהוא יודע שבודאי החתן יבטל השידוך עי''ז בלי שום טענה ומענה, רק בסתמא. פשוט הוא, דכיון שאינו יודע בעצמו רק שמע מאחרים איך יסמוך על זה ויפסיד למשודכת, פן שקר הוא הדבר. ואפילו אם יאמר לחתן שאינו יודע בעצמו כי אם שמע, אם מכירו שאעפ''כ קרוב הוא שיסמוך על זה ויבטל השידוך מעצמו עבור זה בלי שום דרישה וחקירה, ג''כ נראה שאסור לגלות לו.

וְאִם הוּא יוֹדֵעַ אֶת בֵּית הַמְּחֻתָּן, כִּי הוּא בֵּית פְּרִיצוּת, צָרִיךְ לְגַלּוֹת, (וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא מַכִּיר אֶת הֶחָתָן, כִּי יֵשׁ בּוֹ אֶפִּיקוֹרְסוּת בְּוַדַּאי ((יז)) מִצְוָה לְגַלּוֹת), וְאֵין צָרִיךְ לָזֶה שׁוּם פְּרָט ((יח)) מֵהַפְּרָטִים הַנַּ''ל. וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ, רַק שָׁמַע מֵאֲחֵרִים, גַּם כֵּן צָרִיךְ לְגַלּוֹת, אַךְ שֶׁיִּזָּהֵר, שֶׁלֹּא יֹאמַר בְּלָשׁוֹן שֶׁיִּהְיֶה מַשְׁמַע, שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ יוֹדֵעַ דָּבָר זֶה, רַק יֹאמַר סְתָם: שָׁמַעְתִּי כָּךְ וְכָךְ אַף דְּאֵין לְהַאֲמִין לְעֵת עַתָּה דָּבָר זֶה בְּהַחְלָטָה, עַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ לָחוּשׁ וְלַחֲקֹר וְלִדְרוש אַחַר זֶה. הָיָה לְצַיֵּר עוֹד אֵיזֶה צִיּוּרִים לְעִנְיַן אֻמָּן וְשָׂכִיר וּמְשָׁרֵת, וּכְהַאי גַּוְנָא, אַךָ מִפְּנִי הוֹצָּאַת הַדְּפוּס, כִּי הַרְבֵּה הִיא וּמִפְנִי טִרְדַּת הַזְמַן, נִמְגַעְתִּי מִזֶּה. אַךְ כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הָאָדָם צָרִיךְ לָשׂוּם עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו, וּבִפְרָט עַל מוֹצַא פִּיו, שֶׁלֹּא לְהִתְעָרֵב בְּעִנְיָנִים, דְּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אִם לֹא שֶׁיֵּדַע מִתְּחִלָּה אֶת הָעִנְיָן בְּבֵרוּר לַאֲמִתּוֹ, וּלְכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה, וְלִרְאוֹת אֶת הַנּוֹלָד מִדִּבּוּרוֹ, שֶׁלֹּא יֵצֵא מִגֶּדֶר הַדִּין, חַס וְשָׁלוֹם, וְאָז ה' יִהְיֶה בְּכִסְלוֹ, שֶׁלֹּא יִלָּכֵד בְּפַח הַיֵּצֶּר. וְצּוּר יִשְׂרָאֵל יַצִּילֵנוּ מִשְּׁגִיאוֹת וְיַרְאֶנּוּ מִתּוֹרָתוֹ נִפְלָאוֹת. ''בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמִן וְאָמֵן''. ואף דהוא משער שבודאי יתבטל השידוך עבור זה, אעפ''כ אין לו לחוש לזה כלל. והוא הדין לענין אם הוא יודע במלמד אחד שיש בו אפיקורסות, מצוה לגלות לבעלי הבתים, ואין לו לחוש להפסד המלמד כלל. ואם אינו יודע בעצמו רק שמע עליו, צריך ג''כ לגלות, ובלשון שמעתי, כמו גבי חתן. עיין לעיל בבמ''ח ס''ק ט'.