הִנֵּה לְעֵיל בְּהִלְכוֹת אִסוּרֵי לָשׁוֹן הָרָע בִּכְלָל י' בֵּאַרְנוּ, בְּאֵיזֶה אֹפֶן מֻתָּר לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, אִם אֶחָד הִתְנַהֵג שֶׁלֹּא כַּשּׁוּרָה בְּעִנְיָנִים, דְּבֵין אָדָם לַחֲבֵרו, וְהַמְסַפֵּר הַזֶּה מְכַוֵּן רַק לְתוֹעֶלֶת, עַיֵּן שָׁם. וְעַתָּה בִּכְלָל זֶה נְבָאֵר, בְּאֵיזֶה אֹפֶן מֻתָּר לִהְיוֹת רָכִיל לְכַתְּחִלָּה, אִם הַמְסַפֵּר הַזֶּה מְכַוֵּן בְּסִפּוּרוֹ לְסַלֵּק הַנְּזָקִין, וּמֵה' אֲבַקֵּשׁ, שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה.

אִם אֶחָד רוֹאֶה, שֶׁחֲבֵרוֹ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּתֵּף בְּאֵיזֶה דָּבָר עִם אֶחָד, וְהוּא מְשַׁעֵר, שֶׁבְּוַדַּאי יְסִבַּב לוֹ עַל יְדֵי זֶה עִנְיָן רַע, ((א)) צָרִיךְ לְהַגִּיד לוֹ כְּדֵי לְהַצִּילוֹ מִן הָעִנְיָן הָרַע הַהוּא, אַךְ צָרִיךְ לָזֶה חֲמִשָּׁה פְּרָטִים שֶׁאֲבָאֲרֵם בְּסָמוּךְ. וכדי שלא יהיה דבר זה לפלא בעיני הקורא, על שאני מיקל כל כך ומצריך לילך ולהגיד, אני מוכרח להאריך קצת בענין זה. כי לכאורה בדין זה (ונתפוש ציור אחד והוא הדין בכל הציורים) דלקמן, כגון שרוצה ליקח אחד לשרת אותו בביתו, וזה מכירו מכבר שהוא גנב. יש להסתפק בתלתא גווני, אם מותר להגיד לו כדי שלא יקחנו למלאכתו ולא יהיה נפסד על ידו, או אולי דמצוה נמי איכא, או אפשר דאסור מטעם רכילות, כי הוא גורם בדיבורו לזה הפסד וכנ''ל בתחלת הסימן. ונ''ל דמחויב מן הדין להגיד לו. וראיה ממה דגרסינן בסנהדרין (ע''ג ע''א) מנין לרואה את חבירו טובע בנהר וכו' או לסטין באין עליו, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך, והובא דין זה בח''מ בסימן תכ''ו שצריך לילך ולגלות אזנו בזה עי''ש. ואין לדחות דהתם דוקא שלסטין רוצין להרגו, ולכן כדי להציל את הנפש צריך לילך ולהרגיל עליהן כדי שישמור את עצמו, אבל בענין ממון אפשר דלא כללה התורה בלאו זה, זה אינו, דהרי איתא (במכילתא) [בספרא] והובא בספר המצות להרמב''ם במצוה רצ''ז שהלאו דלא תעמוד וכו' כולל נמי לכובש את עדותו בענין ממון ואינו מגיד לו, ואפילו לא תבעו חבירו נמי משמע, כמו שמוכח מלשון דלא תעמוד וכו', וכמו שמפורש בספר שער המשפט בריש הלכות עדות וכדמשמע שם בספר המצות גופא. וגם זה אין לדחות דהתם הטעם כדי שיעיד עליו בבית דין, ובב''ד לא שייך רכילות, אבל שלא בב''ד לא, דזה אינו, דכיון (דגילתה לנו המכילתא) [דגילה לנו הספרא] דלאו דלא תעמוד וכו' כולל עניני ממון נמי, בודאי ממילא נכלל נמי בלאו זה שלא נרשל עצמנו ולהניח את חברנו לבוא לכלל הפסד לכתחלה כמו לענין נפשות, דכוונת התורה בלאו זה שלא להניח את חברנו לבוא לידי איבוד נפשות לכתחלה, כמו שציירה הברייתא מנין לרואה את חבירו שטובע בנהר וכו', דאטו עדות כתיב בקרא. ומה שציירה הברייתא לענין כובש את עדותו, לומר דבענין ממון יש לאו דלא תעמוד וכו' אפילו אם כבר נתן את ממונו בידי אנשי בליעל והם מכחישים לו, כיון דבעדותו של זה יכול לעזרו להוציא מהם והוא מתעצל בזה, עובר על לא תעמוד וכו'. וכל שכן בזה הענין שדיברנו, שהנידון אינו יודע את טיבו ומהותו של האיש הזה שרוצה ליקח אותו למלאכתו, ומן הסתם הוא מעמידו בחזקת כשר, והוא מכירו לאיש גנב, בודאי אף שהוא יחידי בדבר, מצוה לומר לו כדי שלא יבוא לידי הפסד ממון, (ואף דבענין עדות הלאו דלא תעמוד איננו רק בשנים, דאל''ה אין ראיה שעדותו תועיל לו, וכדמשמע בב''ק (נ''ו ע''א) דעד אחד הכובש עדותו חייב בדיני שמים, דאם תאמר דהלאו דלא תעמוד וגו' הוא בכל גווני פן לא ירצה לישבע ויוכרח לשלם, א''כ תשאר קושית הגמרא שם דאורייתא הוא עי''ש. שם היינו טעמא משום דלא תועיל כי אם בתרי שיצילו את ממונו שביד חבירו, אבל הכא דלכתחלה הוא, ובודאי יתקבלו דבריו באזני חבירו ויצילו בזה מהפסד, בודאי מחוייב אפילו בחד, דומיא דהצלת נפשות). ועיין היטב בספר המצות שם ותמצא מבואר כדברינו, דזה לשונו שם: הזהירנו מלהתרשל וכו' כשנראהו בסכנת מות, או ההפסד, ויהיה לו יכולת להצילו כמו וכו', ובתיבת או ההפסד, כונתו בודאי להפסד ממון, וכמו שהביא לבסוף בשם הספרא, ומפשטות לשונו משמע דכלל בחד גוונא, בין שהיה לו הפסד ונוכל להצילו מן ההפסד, או להצילו שלא יבוא לידי הפסד כעניננו. ועוד ראיה ברורה מרשב''ם ב''ב (ל''ט ע''ב) בענין מחאה ד''ה ומ''ד וכו' עי''ש שפירש דלית ביה משום לשה''ר ומצוה היא לומר מה שאמר עליו חבירו דהוא גזלן וקאכיל לארעאי בגזלנותא, אף דלכאורה היא רכילות גמורה, כדי שיזהר המחזיק בשטרו, ואף לעצמו התיר הרשב''ם לומר זה עי''ש בד''ה סהדותא בעינן וכו', אלמא דהיכא דאין עיקר הכונה לגנותו של זה, רק לטובתו של זה על להבא כדי שיזהר המחזיק בשטרו, תו לא נקרא רכיל, ומצוה נמי איכא, והוא הדין נמי בעניננו. וכן הוא נמי שיטת התוספות בד''ה סהדותא בעינן כפירוש רשב''ם דבמחאה אין בו משום לשה''ר, ועל כרחך משום טעם הכתוב ברשב''ם, והוא הדין נמי בעניננו. וכן מוכח בחינוך במצוה רל''ו דהיכא דכונתו לסלק הנזקין ולהשבית הריב אין בו משום לא תלך רכיל עי''ש. ואף דכל זה הוא ברור, יש לזהר מאד שלא לסמוך תיכף על ההיתר הזה, אם לא שיתבונן היטב מתחלה אם נשלמו בו כל הפרטים המבוארים לקמן, דאל''ה בודאי יכשל עי''ז ברכילות גמורה ח''ו.

וְאֵלּוּ הֵן: יִזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא יַחְלִיט תֵּכֶף אֶת הָעִנְיָן בְּדַעְתּוֹ לְעִנְיָן רַע, רַק ((ב)) יִתְבּוֹנִן הֵיטֵב מִתְּחִלָּה, אִם הוּא בְּעֶצֶם רַע. שֶׁלֹּא יַגְדִּיל בְּסִפּוּרוֹ אֶת הָעִנְיָן לְרַע יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא. שֶׁיְּכַוֵּן ((ג)) רַק לְתוֹעֶלֶת, דְּהַיְנוּ, לְסַלֵּק הַנְּזָקִין מִזֶּה, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה עַל הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ. ( הַפְּרָט הַג' נִכְלָל גַּם כֵּן עוֹד עִנְיָן אַחֵר, שֶׁמִּלְבַד הַכַּוָּנָה, שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה, יִתְבּוֹנִן מִתְּחִלָּה, אִם תָּבוֹא מִזֶּה תּוֹעֶלֶת, לַאֲפוּקֵי {להוציא} ((ד)) מִמַּה שֶּׁמָּצּוּי כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁאֲפִלּוּ אִם יֹאמַר לוֹ, לֹא יִשְׁמַע לוֹ, וְיִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ, ((ה)) וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁ יַּרְגִּיזוֹ חֲבֵרוֹ בְּאֵיזֶה דָּבָר, אוֹמֵר לוֹ: יָפֶה אָמַר עָלֶיךָ פְּלוֹנִי, שֶׁאֵין רָאוּי לְהִשְׁתַּתֵּף עִמְּךָ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, לַאֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ שֶׁהוּא מַכִּירָם, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מִדָּה רָעָה זוֹ דִּרְכִילוּת, לֹא יְצֻּיַּר שׁוּם הֶתֵּר, כִּי הוּא מַכְשִׁיל אֶת הָעִוְּרִים הַלָּלוּ בְּלֹא תַעֲשֶׂה גְּמוּרָה דִּרְכִילוּת). אִם ((ו)) הוּא יָכוֹל לְסַבֵּב אֶת הַתּוֹעֶלֶת הַזּוֹ, מִבְּלִי שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְגַלּוֹת לְפָנָיו עִנְיָנָיו לְרַע, אֵין לְסַפֵּר עָלָיו. כָּל זֶה אֵינוֹ מֻתָּר, רַק אִם לֹא יְסֻבַּב עַל יְדֵי הַסִפּוּר רָעָה מַמָּשׁ לַנִּדּוֹן, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֹּא יָרֵעוּ עִמּוֹ מַמָּשׁ, רַק שֶׁתּוּסַר מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי זֶה הַטּוֹבָה, שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, אַף דְּמִמֵּילָא דָּבָר זֶה הוּא רָעָה לוֹ, מִכָּל מָקוֹם מִתָּר. אֲבָל אִם יַגִּיעַ לוֹ עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ רָעָה מַמָּשׁ, ((ז)) אָסוּר לְסַפֵּר עָלָיו, כִּי יִצְטָרֵךְ לָזֶה ((ח)) עוֹד פְּרָטִים, וִיבֹאֲרוּ לְקַמָּן אִם יִרְצֶה ה' בְּסָעִיף ה' ו'. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁיְּסֻבַּב עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ לַנִּדּוֹן רָעָה רַבָּה ((ט)) יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, דְּאָסוּר לְסַפֵּר עָלָיו. וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּסָעִיף ה', מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ שָׁם. הרוצה לידע מקור וטעם לדברים אלו יעיין לעיל בהלכות לשה''ר בכלל י' בבמ''ח סק''ו וסק''ט. הוא מוכח ממה שכתב ר' יונה בש''ת במאמר רכ''ח ובש''מ לב''ב (דל''ט) בשם עליות הר''י ז''ל דגם שם מיירי בענינים דבין אדם לחבירו, ועיין במ''ש בכלל הנ''ל בסק''י. ואין כוונתנו בפרט זה, דאם איננו מכוין לתועלת הוא פטור ממילא מלספר מחמת חשש איסור רכילות, דהלא לא תעמוד על דם רעך כתיב, ואף בענין ממון וכנ''ל, ועיין ברש''י סנהדרין (דף ע''ג ע''א) ד''ה קמ''ל. אך כונתנו שיכריח את עצמו בעת הסיפור לכוון לתועלת, ולא מצד שנאה, כי על ידי זה יגנדר על עצמו ממילא איסור רכילות. ודבר זה הוא רגיל מאד בעניני השידוך, שלא יועיל שום דיבור להפריד אותם (אפילו ניכר שהמספר לא כוון לשם לשה''ר ובגוונא דלא עבר על איסור לשה''ר וכדלקמן), ואחר שנשתדך עמו מצוי מאד בעו''ה שמספר אחד לחבירו איך שפלוני אמר עליך כך וכך ופלוני כך וכך, לאנשים כאלו לא יצוייר שום היתר. הארכתי בדבר שאיננו מוכרח לפרט, משום שרציתי לצייר בדבר הרגיל להיות. והוא הדין אפילו אם ישמע לו, אך שהוא מכיר את טבעו של זה שהוא מייעץ אותו שהוא בטבע הולך רכיל, ויפרסם הדבר לכל שפלוני יעץ אותו שלא לגמור את הענין עם פלוני מחמת טעם פלוני ופלוני, ויוכל להגיע דבר זה לאזני פלוני, ועי''ז יוכל לבוא מחלוקת גדולה, או פן יתחיל השכנגדו לדרוש מאתו טעם הדבר, על מה אין אתה גומר עמי הענין שהסכמנו עליו ביחד מכבר, והוא ישיב לו פלוני אמר עליך כך וכך, לאנשים כאלו הולכי רכיל נראה שאין לספר להם שום ענין. מקור לדברים האלו עיין לעיל בכלל הנ''ל ח''א כלל י' בסקי''א. כי אין המספר רשאי לגרום ע''י דיבורו דבר שבית דין לא היו עושין כן על פי דיבורו, וזה ידוע הוא שבית דין אין מריעין לאדם על פי עד אחד רק שבועה בעלמא. וציור לזה, ומקור וטעם לזה, עיין לקמן בפנים ובבמ''ח בס''ק י''ז ותראה על זה גמרא מפורשת. היינו אם מגיע לו על פי דין תורה הרעה הזו, וגם שיהיו המספרין שנים, ועיין שם בסעיף ו' דאפילו באופן זה יש להזהר לכתחלה, דממסייע ידי עוברי עבירה לא נפקי עי''ש היטב. ודע דמש''כ בתחלה רעה ממש, יצויר, כגון שזה האיש שהוא מגלה עליו את ענין הגנות לפני שמעון כדי שלא ישתתף עמו, נשתתף עמו באיזה ענין בזמן אחר מכבר, והיה בעסק השותפות היזק גדול, והוא יודע שסיבת ההפסד היתה אז ע''י העיקש ההוא, וכשיגלה לשמעון עתה את דבר הגנות יבין ממילא שסיבת ההפסד שהיה לו אשתקד היה ג''כ על ידו, ויתפסנו עבור זה. ואצייר פרט קטן וממנו יקיש המשכיל לכל כיוצא בזה. כגון שאחד רוצה ליקח איש אחד לשרת אותו, וזה ראהו מכבר שגנב אצל אחד, שהדין הוא שצריך לגלות לזה, אך באופן שלא יחסרו הפרטים המבוארים בסעיף זה. אף דבאמת יכול להיות שכבר נתחרט על זה, והסכים בדעתו שלא לעשות עוד, מכל מקום נכון לחוש לזה, ולשמור את האיש הזה ממנו. אבל אם הוא רואה שע''י סיפורו יוכל להתגלגל שיתפרסם עי''ז בעיני אנשי העיר לגנב, וירעו עמו מאד על ידי זה כמנהג הרע של איזה בעלי בתים שפוסקין דיני נפשות תיכף, באמרם כי הוא גרוע מכל אנשי העיר, ומצוה לרודפו בכל דבר. בעת כזאת, מאד ומאד צריך ליזהר שלא לגנות שום אדם, כי הוא פשוט כזורק חץ ע''י דיבורו, ובמקום אחר נאריך בזה אי''ה. והנה אחר שעזרני ה' יתברך לבאר כל החמשה פרטים, נפרש עוד שאל יפלא בעיני המעיין למה חיסרתי כאן הפרט הא' שנזכר לעיל בכלל י', שידע את הדבר מעצמו. משום דיש לי ספק עצום אם כאן צריך לפרט זה, דלכאורה די בזה אפילו רק אם שמע מאחרים, וראיה לדבר ממה שאמרו בנדה (ס''א ע''א) מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח וכו' כאלו הרגן, והעתיק הרא''ש שם מאמר זה לדינא וז''ל שם: וכענין זה דוקא יש לחוש ללישנא בישא היכא שיכול לבוא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש לו, כהך עובדא וכהאי דגדליה בן אחיקם וכו', אלמא דאם שמע ענין שיכול להיות היזק לאחרים אם לא יגלה את אזנם, כגון שאחד רוצה להזיק לזה, או המשרת שזה רוצה ליקח שהוא גנב, וכיוצא בזה בכל הציורים דלקמן, הגם דעל פי דין אסור להאמין בדבר זה מחמת איסור קבלת לשה''ר, אעפ' כ לחוש מיבעי, וצריך לגלות את אזנו כדי שישמור את עצמו. וכן מוכח מרשב''ם בב''ב (ל''ט ע''ב) ד''ה ומ''ד וכו' מצוה היא וכו' ובד''ה והכא וכו' דאפילו אם לא שמע בעצמו מה שאמר פלוני על המחזיק שהוא גזלן, רק שאחרים סיפרו לו, ג''כ מותר לספר להמחזיק, כיון דעיקר כונתו לא לשם רכילות רק כדי שיזהר בשטרו, והוא ממ''ש הרשב''ם או לאחרים שיאמרו לו, דאי לאו משום טעם זה בודאי לא היו אחרים רשאין לספר להמחזיק מה שאמר פלוני עליו שהוא גזלן, אלא ודאי כמו שכתבנו. ולהכי אף דהם בעצמם אסורים להאמין בהחלטה לאלו השנים ששמעו מהם שאמר כך פלוני על זה שהוא גזלן (דא''כ ממה נפשך אחד מהם רשע בודאי, או זה שהוא גזלן, או פלוני שהוציא עליו לעז בחנם, ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, וכמו שביררנו בחלק א' בכלל ז' ס''ג דאיסור קבלת לשה''ר הוא אפילו משנים כל שהוא חוץ לבית דין) מכל מקום למיחש מיבעי ושמא אמר, ולכך צריך לגלות אוזן המחזיק כדי שיזהר בשטרו *. ואע''פ שהן ראיות חזקות לענין עצם הדין דאפילו חשש ספק היזק יש לדחות מעל ישראל, אעפ''כ יש לדחותם בפשיטות דאינם שייכים לעניננו, כי ע''י מה שהוא מסיר חשש היזק מזה הוא גורם היזק להשכנגדו, ופן שקר הוא הלעז ששמע עליו. דהלא ידוע הוא דמה שכתב הרא''ש דין הנ''ל הוא רק אם לא יגיע ע''י דיבורו היזק על מי שהוא מגלה, כי אם שבדיבורו ישמור את השכנגדו, ולכך הוא צריך לגלות כדי שבזה יצא ידי הכל, לזה איננו מזיק בדיבורו ולזה הוא שומר אפילו מן ספק היזק, דלחוש מיבעי פן אמת הוא, מה שאין כן אם ע''י דיבורו יסובב היזק ממש על מי שהוא מגלה בודאי דאסור וכמו שהוכחנו בחלק א' בכלל ז' בבמ''ח סק''ל בראיה גמורה. וא''כ בעניננו, אם הוא רואה שיגרום היזק ע''י דיבורו על מי שהוא מגלה, אפשר דאסור, כמו אם היה מסבב לו היזק ממש ע''י דיבורו, כי אפשר שע''י דיבורו יתפרסם לכל המשרת הזה לגנב, והשותף לאיש עיקש וכיוצא בזה בכל הציורים שיבואו בסוף הספר איה''ש, ולא ימצאו במה להחיות את גפשם, ופן הדבר ששמע עליו הוא שקר. ומהרשב''ם הנ''ל ג''כ אין לנו שום ראיה להקל בכיוצא בזה, וצע''ג. אך עכ''פ נראה פשוט, דאם לא הכיר בעצמו את המשרת הזה שהוא גנב, וכיוצא בזה בכל הציורים, רק אנשים סיפרו לו כן, אף אם נאמר דמותר לספר לנידון כדי שישמור את עצמו ממנו וכנ''ל, מכל מקום לא יספר לו סתם, דיהיה משמע כאלו הוא יודע בעצמו שכן הדבר, רק יאמר שמעתי על פלוני כך וכך ופן אמת הדבר על כן נכון לך לחוש לשמור את עצמך ממנו. ובזה תבין מה שכתבתי בציור הראשון שיבוא בסוף הספר אי''ה והוא מכיר היטב וכו' וכהאי גוונא בכל הציורים (לבד ממלמד, או חתן, שיש בהם שמץ מינות ח''ו, שיניתי הלשון וכתבתי שמעתי, מחמת הריעותא הגדולה שמצוי עי''ז) אף אם נימא דמהני נמי שמיעה בעלמא, משום דהעולם לא יזהרו בזה ויספרו לנידון בלשון שיהיה משמע לשון ודאי מפני שהם אינם בקיאים בדין איסור קבלת לשה''ר, וזה ודאי איסור גמור, כי כיון שמספר זה לאחרים בתורת ודאי הרי מוכח שהוא מאמין בזה א''כ עבר תיכף על איסור קבלת לשה''ר, לכן ציירתי אם מכירו מכבר. ועד כאן ביארתי מה שחיסרתי פרט הא' דכלל הנ''ל. ועתה אבאר מה שחיסרתי כאן הפרט דהוכחה, משום דנ''ל דכאן אין צריך לזה. דבשלמא שם הוא ענין שכבר עבר וסיפורו הוא רק כדי לקנא לאמת, ולהכי הוצרכנו להוכיחו מתחלה אולי נראה שיתקן הנידון בעצמו את הדבר, על כן אין לספר גנותו לעת עתה. אבל כאן דאיירינן לענין לשמור לאחד שלא תגיע לו רעה מאיש הזה שהוא גנב או שותף רע וכיוצא בזה בכל הציורים, מה יועיל הוכחה, אפילו אם יבטיחנו שלא יעשה עוד כזה אולי לא יקיים דברו. EE* הגה''ה: אעפ''כ נ''ל דלאו דלא תעמוד על דם רעך לא קאי באופן זה, רק אם ראה בעצמו. או אפילו שמע, אך נתברר לו שהוא אמת. אבל ע''י שמיעה בעלמא אף דצריך לחוש לזה וכנ''ל, אין זה כי אם בגדר מצוה בעלמא, ועל זה אמרו מתוך שהיה לו לחוש וכו'. אבל ח''ו לא עבר גדליה בן אחיקם, דגברא רבה היה, על לאו דלא תעמוד על דם רעך. ורק בענין קבלת לשה''ר היתה לו שיטה אחרת דאין לקבל אפילו לענין לחוש. FF

וְעַתָּה נְבָאֵר עוֹד עִנְיָן אֶחָד, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם אִסוּר רְכִילוּת, כְּגוֹן, אִם ((י)) שָׁמַע לְאֶחָד שֶׁאָמַר: אִם אֶפְגַּע לִפְלוֹנִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אַכֶּנּוּ, אוֹ אֲחָרְפֶנּוּ וַאֲגַדְּפֶנּוּ, אוֹ שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ, ((יא)) שֶׁרְצּוֹנוֹ לְהַזִּיקוֹ בְּעִנְיַן מָמוֹן, תָּלוּי בָּזֶה, אִם הָאִישׁ הַזֶּה ((יב)) הוּא מֻחְזָק לְעִנְיָן זֶה מִכְּבָר, שֶׁכַּמָּה פְּעָמִים עָשָׂה כֵן לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, אוֹ ((יג)) שֶׁהוּא מַכִּיר לְפִי הָעִנְיָן, שֶׁלֹּא יָצָא כֵּן מִפִּיו בְּדֶרֶךְ גִּזוּם בְּעָלְמָא, וּבְוַדַּאי יַעֲשֶׂה כֵן, צָרִיךְ לְגַלּוֹת דָּבָר זֶה לְהַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, אוּלַי יוּכַל לְהִזָּהֵר מִמֶּנּוּ בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לוֹ מִמֶּנּוּ בִּיּוּשׁ אוֹ הֶזֵּק *. אַךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ בָּזֶה גַּם כֵּן כָּל הַפְּרָטִים הַנַּ"ל. הגה''ה: וכל זה אם הוכיחו, ולא קבל תוכחתו, או הוא משער שתוכחתו לא תועיל לו. אבל בסתמא (יד) צריך להוכיחו מתחלה על זה שרוצה להרע לפלוני, או בדברי רצוי בעלמא, אולי על ידי זה יוסר כעסו ממנו, וירויח בזה, שלא יצטרך לילך ולספר עליו לאותו פלוני, וגם יקים בזה מצות עשה דהוכחה והבאת שלום, ועין בבאר מים חיים. לפי מה שביארתי לעיל בסק''ט יהיה זה הדין אפילו אם לא שמע ממנו בעצמו, כי בענין זה אין מצוי כל כך שיגרום בזה רעה להשכנגדו, רק שיסיר הנזק מזה. רק שבזה צריך ליזהר בלשון האמירה, שלא יספר לו סתם, רק יאמר שמעתי כך וכך ופן אמת הדבר על כן נכון לך לחוש לזה ולשמור את עצמך. הוא נובע מדברי הרא''ש בנדה (דף ס''א) העתקנוהו לעיל בסק''ט וגם כל הראיות שהבאנו שם שייך גם בזה. כתבתי זה משום דאמרינן בשבועות (מ''ו ע''א) האי מאן וכו' לדיקלא דפלניא וכו' עביד אינש דגזים ולא עביד, אבל אם הוא מוחזק בכך לא אמרינן סברא זו כמ''ש התוספות שם בשם הרוקח והובא דבריו להלכה בח''מ סימן צ' ס''ב בט''ז ובשאר אחרונים, ובסימן שפ''ח ס''ח בהגה''ה נמי משמע דבמוחזק בכך לכו''ע לא אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד, וע''ש בביאור הגר''א שמציין לסי''א, וכל זה פשוט. ויש לי ספק באידך צד אם בעינן כאן מוחזק כלל. אולי לא אמרינן עביד אינש וכו' רק לענין שלא להתחייב בתשלומין ע''י הגזמתו כמו שנזכר שם בשבועות לענין זה, או שלא לפוסלו מעדות עי''ז כמו שנזכר שם בח''מ לענין זה, אבל עכ''פ מחששא בעלמא לא נפקא. וא''כ בעניננו הלא אפילו בחשש בעלמא צריך להזהירו לאותו פלוני וכמו שכתבתי לעיל בסק''ט בשם הרא''ש. ואולי יש לחלק בין חשש דשמיעה ובין הסברא דעביד אינש וכו' דאולי הוא חשש רחוק מאוד. ואל תשיבני ממעשה דגדליהו שאמר לו יוחנן בן קרח כי ישמעאל בן נתניה מבקש להרגו, וכדין עשה מה שאמר לו כמו שמוכח בגמרא, ולא אמרינן עביד אינש וכו'. דזה איגו, אחת, דבענין סכנת נפשות יש לחוש אפילו בחשש רחוק יותר. ועוד דהתם היה ניכר ליוחנן בן קרח שישמעאל יעשה כן כמו שמוכח בקרא, ובניכר לא שייך עביד אינש כמו שנכתוב בס''ק י''ג. כן מוכח בח''מ בסימן שפ''ח בש''ך ס''ק נ''ד בהדיא, דאם ניכר שיעשה כן לא אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד. לכאורה לפי מה שכתבתי בסוף סק''ט אין צריך כאן הפרט דהוכחה, דשמא יבטיחנו ולא יקיים דברו. אך יש לחלק בזה, כי שם הוא ענין שנמשכת ההשתתפות לזמן ארוך, כגון בענין משרת או שותף רע וכיוצא בזה בכל הציורים שיובאו אי''ה בסוף הספר, אין מצוי שתועיל תוכחתו לשנותו עי''ז לאיש ישר כל כך עד שלא נצטרך לחוש עליו כלל, על כן צריך לגלות הדבר לאותו פלוני. משא''כ בעניננו שנתגבר כעסו על זה רק לפי שעה, מצוי הוא כשמוכיחו או כשמפייסו עבורו, סר ממנו הכעס אשר עליו לגמרי, ולא נצטרך עוד לחוש לזה כלל, ועפ''ז כתבתי דברי שבפנים. ומכל מקום יש לומר שדבר זה תלוי לפי האיש, אם מכירו מכבר שאיננו עומד בדעתו, ובמה פעמים הוא מבטיח ומשנה, וא''כ יש לחוש שמא יזיקנו בענין ממון כמו שאמר מתחלה, צריך לגלות לו הדבר. וזה אין שייך רק באם היה עד עתה מוחזק בכך, אבל בלאו הכי צע''ג.

וְאַף דְּדָבָר זֶה הוּא מִצְוָה רַבָּה וּבִכְלַל הֲבָאַת שָׁלוֹם הוּא, אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לִזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא לְמַהֵר לְסַפֵּר עִנְיָן כָּזֶה כִּי אִם אַחַר שֶׁיִּתְבּוֹנִן לְפִי הָעִנְיָן, שֶׁעַל יְדֵי סִפּוּרוֹ יִשְׁמֹר הַשּׁוֹמֵעַ אֶת עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא לֵילֵךְ לִמְקוֹם פְּלוֹנִי בִּיחִידִי, פֶּן יַכֶּנּוּ, אוֹ יְחָרְפֶנּוּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, אוֹ עֵצָה אַחֶרֶת כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה תְּסֻלַּק הַקְּטָטָה שֶׁבֵּינֵיהֶם. כִּי פְּעָמִים הַרְבֵּה מָצּוּי כְּשֶׁיְּסַפֵּר לוֹ, אֵיךְ שֶׁדַּעַת פְּלוֹנִי לְחָרְפוֹ, יִתְגַּבֵּר יוֹתֵר כַּעְסוֹ שֶׁל זֶה עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְיַקְדִּים אֶת עַצְמוֹ נֶגְדּוֹ לָרִיב עִמּוֹ, וְתָבוֹא עַל יָדוֹ מַחְלֹקֶּת גְּדוֹלָה יוֹתֵר, חַס וְשָׁלוֹם, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנִן הֵיטֵב מִתְּחִלָּה אֵיךְ לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר.

וְעַתָּה נָבוֹא לְבָאֵר בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ עוֹד עִקָּר גָּדוֹל בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, וְעַל יְדֵי זֶה יִתְבָּאֵר לְךָ גַּם כֵּן הַפְּרָט הַחֲמִישִׁי הַנַּ''ל. דַּע, דְּכָל עֶצֶם הַהֶתֵּר, שֶׁכָּתַבְנוּ בְּסָעִיף א', הַיְנוּ, דַּוְקָא אִם הָאִישׁ, שֶׁהוּא מְסַפֵּר לוֹ, לֹא גָּמַר עֲדַיִן הָעִנְיָן עִם ((טו)) הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, רַק הִסְכִּימוּ בְּיַחַד לִגְמֹר אֶת הָעִנְיָן הַהוּא. אֲבָל אִם גָּמַר עִמּוֹ הָעִנְיָן, (כָּל אֶחָד לְפִי עִנְיָנוֹ הַמְבֹאָר בַּפּוֹסְקִים, בְּמַה שֶּׁנִּגְמַר דַּרְכֵי קִנְיָנָם, שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִים לַחְזֹר מִזֶּה אַחַר כָּךְ), תָּלוּי בָּזֶה, ((טז)) אִם הוּא יוֹדֵע שֶׁמֵּחֲמַת דִּבּוּרוֹ, שֶׁיְּגַלֶּה לוֹ, לֹא יַעֲשֶׂה לַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ שׁוּם הֶזֵּק, רַק שֶׁמֵּעַתָּה יִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא יָבוֹא לוֹ שׁוּם הֶזֵּק מִמֶּנּוּ, וְנִשְׁלְמוּ לָזֶה גַּם כֵּן הַפְּרָטִים הַמְבאָרִים לְעֵיל בְּסָעִיף ב', אֲזַי מֻתָּר וְנָכוֹן הַדָּבָר לַעֲשׂוֹת כֵּן. אֲבָל אִם הוּא מַכִּיר אֶת טֶבַע הָאִישׁ, שֶׁהוּא מְסַפֵּר לוֹ, שֶׁאִם יְגַלֶּה לוֹ אֶת הַדָּבָר, יַחְלִיטוֹ תֵּכֶף לְוַדַּאי גָּמוּר, (אוֹ מִשּׁוּם שֶׁטִּבְעוֹ לְהַאֲמִין תֵּכֶף רַע עַל חֲבֵרוֹ, אוֹ מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, אוֹ מִשּׁוּם שֶׁסוֹמֵךְ עָלָיו מְאֹד), וְיִפְסֹק תֵּכֶף הַדִּין לְעַצְמוֹ ((יז)) וְיַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה, דְּהַיְנוּ, לַחְזֹר מֵהַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, אוֹ שְׁאָר עִנְיְנֵי הֶזֵּק, עַל פִּי דִּבּוּרוֹ, אַף שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה גָּרוּעַ יוֹתֵר מֵעֵרֶךְ הַדִּין, שֶׁהָיָה יוֹצֵא בְּבֵית דִּין עַל פִּי דִּבּוּרוֹ, אִלּוּ הָיוּ שְׁנִי עֵדִים מְעִידִין כִּדְבָרָיו, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר, כֵּיוָן שֶׁבְּדִבּוּרוֹ הוּא גּוֹרֵם הֶזֵּק לַנִּדּוֹן, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יוֹצֵא עַל יְדֵי דְּבָרָיו, אֲפִלּוּ אִם הָיָה מֵעִיד עָלָיו בְּבֵית דִּין, כִּי אִלּוּ הָיָה אוֹמֵר עָלָיו עִנִיָן זֶה גּוּפָא בְּבֵית דִּין, לֹא הָיְתָה יְכֹלֶת בְּיַד בֵּית דִּין יּ לְחַיֵּב אוֹתוֹ מָמוֹן עַל יְדֵי דִּבּוּרוֹ, כִּי הוּא עֵד אֶחָד, וְעַתָּה הוּא גּוֹרֵם לַנִּדּוֹן הֶזֵּק מַמָּשׁ עַל יְדֵי דִּבּוּרוֹ. וּלְפִי זֶה, אִם הַמְסַפְּרִים אֶת הָעִנְיָן ((יח)) הֵם שְׁנַיִם, ((יט)) שֶׁהֵם רָאוּ בְּעַצְּמָם אֶת הָעִנְיָן, הָיָה נִרְאֶה לְהַתִּיר בְּעִנְיָן זֶה, ((כ)) שֶׁאֵין כַּוָּנָתָם בְּסִפּוּרָם, רַק לְסַלֵּק הַנְּזָקִים מִזֶּה, וְגַם שֶׁלֹּא יְסוּבַב עַל יְדֵי סִפּוּרָם יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, (דְּאִם הֵם רוֹאִין, שֶׁאִם יְגַלּוּ לוֹ אֶת הָעִנְיָן, יַעֲשֶׂה עִמּוֹ דָּבָר, שֶׁאֲפִלּוּ בֵּית דִּין לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כֵּן עַל פִּי דִּבְרֵיהֶן, אֵין לָהֶם שׁוּם יִתְרוֹן מִמְּסַפֵּר יְחִידִי, וּבְוַדַּאי דְּאָסוּר לָהֶם לְסַפֵּר), וְגַם שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ בָּזֶה שְׁאָר ((כא)) הַפְּרָטִים הַנַּ''ל בְּסָעִיף ב'. בתיבה זו כללתי כל הציורים שיבואו איה' ש בסוף הספר על זה הדין, דהיינו בענין השתתפותו עם פועל, שעשה עם הפועל קנין, או משך כלי אומנותו דגם זה הוא קנין כמבואר בח''מ. והוא הדין בכל אחד לפי קנינו השייך לו, ואי אפשר להאריך בהן כי משתנין כמה פעמים לפי הענין. דאם מסופק בזה צ''ע, דאף דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, מכל מקום לפי מה שאנו רואין בעינינו בעו''ה מצוי מאוד שיעשה שלא על פי דין להאיש שהוא מגלה לו עליו. ומ''ש אח''כ בפנים מותר ונכון הדבר לעשות כן, כי כל הראיות והסברות ששייכים לעיל שייכים גם בזה כיון שלא יגיע להשכנגדו שום היזק עי''ז רק שהאיש שהוא מספר לו הוא ישמור את עצמו. שלא אמרו (יומא פ''ו ע''ב) מצוה לפרסם את החנפים אלא לענין להזהיר לכתחלה שלא יבוא להתחבר עמו כדי שלא יבוא לידי הפסד, או אפילו אם כבר נתחבר עמו, והוא יודע את טבע האיש שהוא מספר לו שרק יחוש לדיבורו לענין לשמור את עצמו, אבל לא שיסובב לו על ידו היזק ממש ממה שלא היה בא לו אפילו אם היה מעיד עליו בב''ד לבד. וראיה על זה ממה דגרסינן בכריתות (דף י''ב ע''א) דאם אמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי, וקאמר שם ר' יהודה דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וחכמים פליגי שם עליה, וגרסינן (שם ע''ב) בגמרא אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה, אמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ולעצמו, ועיין שם ברש''י שפירש לא אמר ר' יהודה שהוא נאמן וטהור אלא לאכול טהרות בינו לבין עצמו אבל לפני אחרים לא יאכל דילמא אתי לזלזולי בטהרות. לעצמו, נאמן לאכול טהרות שהוא נוגע דאדם נאמן על עצמו אבל לאחרים לא יאכילם עכ''ל רש''י. הרי דאף אם נפסוק כר' יהודה (והוא שיטת הראב''ד שפסק כר' יהודה, וכ''ש להרמב''ם דפסק בהלכותיו כהחכמים תו לא צריכין לכל זה) דנאמן לאכול הטהרות שהוא נוגע בהן כיון דהוא יודע בינו לבין עצמו האמת שהוא טהור הרי לא הותר לו אלא לעצמו, ולא להאכיל טהרותיו לאחרים. ומשמע בפשיטות דאפילו האחרים לא ידעו שום מעשה מענין העדאת העדים עליו שהוא טמא, אפ''ה אסור להאכיל טהרותיו לאחרים, אף דיודע בעצמו שהוא טהור, כיון דהוא יודע שדבריו אינם מקובלים לפני הבית דין לאמת, דלהכי קאמר ר' יהודה אדם נאמן על עצמו יותר ובו' על עצמו ולא לאחרים. והכי נמי בנידון דידן, אף דיודע שהאמת אתו, אפ''ה כיון דעל פי דין תורה דברי עד אחד לענין ממון כמאן דליתא דמיא רק לשבועה, והוא יודע שיתקבלו דבריו לאיש שמספר לו כדברי שני עדים ויפסיד עי''ז להשכנגדו, אסור לספר לו. וכעין זה בב''ק (קי''ז ע''א) בההוא שותא דהוו מינצו עלה בי תרי קם חד וכו' א''ל רבא כל כמיניה וכו' אף דיודע בעצמו שהאמת אתו. ובשבועות (ל' ע''ב) בעד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו, אף דיודע בעצמו שהדבר אמת שזה חייב לזה ממון, והבית דין ג''כ לא יעשו שלא כדין במה שיוציאו ממון ע''י שניהם כיון דהם אינם יודעים שהשני הוא גזלן, אפ''ה לפי מה שהוא יודע בעצמו שהשני הוא פסול להיות עד בדבר א''כ הוא ישאר עד אחד, אסור לו להעיד עמו כי יגרום שיפסקו בית דין כעל פי ב' עדים ויחייבו להנתבע עבור זה, ובאמת אין כאן רק עד אחד כדפירש''י שם. וכ''ש בנידון דידן, שהאיש שהוא מספר לו הוא יעשה שלא כדין ע''י שהוא אינו שומע את הדבר רק מיחיד, בודאי שהוא אסור לגרום דבר זה. והאיר ה' יתברך עיני ומצאתי גמרא מפורשת כעניננו ממש, שעי''ז נוכל לידע כל פרטי הדין. דז''ל הגמרא ב''ק (קי''ג ע''ב) מכריז רבא האי בר ישראל דידע סהדותא לאינו יהודי, ואזל ואסהיד ליה בדיני דאינם יהודים על ישראל חבריה, משמתינן ליה, מאי טעמא דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד סהדא, ולא אמרן אלא בחד אבל בתרי לא, ועיין ברש''י ד''ה אפומא דחד ונמצא שהפסידו שלא כדין, עד כאן. אלמא אף דהעד יודע בעצמו שבאמת הוא חייב לו ממון אעפ''כ היו משמתינן לעד עבור זה כיון דאם היה בא עמו לבית דין של ישראל לא היה גובה ממנו נמצא דהוא מפסידו בדיבורו. ואין לדחות דשם טעם האיסור משום דאזיל לאסהודי בערכאות של עובדי כוכבים, אחת, דהא מוכח שם בגמרא דבתרי לא משמתינן ליה ואי משום ערכאות אמאי לא, אלא הטעם כנ''ל, וכיון דבתרי על פי דייני ישראל נמי היה גובה על פי דבריהן, לא הפסידוהו כלום. ולבד מן זה מצאתי מפורש בכנה''ג לח''מ בסימן כ''ח ובתשובות רמ''א סימן נ''ב כיון דבעלי הדין הוא אחד אינו יהודי ואחד ישראל לא שייך בענין זה האיסור דערכאות של אינם יהודים, שלא נאמר אלא כששני בעלי הדין הם ישראלים. וכן מוכח בח''מ סימן כ''ח ס''ג בפנים ובסמ''ע עי''ש דעיקר הטעם הוא משום דאף שהעד יודע בעצמו שבאמת הוא חייב לו ומטעם זה הוא פטור בדיעבד מלשלם משום דיכול לומר אמת העדתי כמבואר שם בח''מ, מכל מקום כיון דעל פי דין תורה לא היה באפשר לגבות ממנו ממון על פי זה העד, ועל פי דיבורו גרם להפסיד לחבירו, היו משמתינן ליה, משום דלא היה לו לילך ולהגיד. והוא הדין נמי בנידון דידן דאיסור גדול עשה בזה, כיון דהוא מכיר את טבע האיש שהוא מספר לו, שלא ילך עמו לבית דין, רק יפסוק הדין לעצמו ויפסיד בזה לשכנגדו בלי שום בית דין (דהיינו בהציור שציירנו כמה פעמים לענין משרת, שיגרש אותו מביתו תיכף, וכן כהאי גוונא בשאר הציורים שיובאו בסוף הספר איה''ש, שיפריד תיכף ההשתתפות שהיה לו עד עתה עם השכנגדו, או בשידוך או במסחר, וכפי מה שנבאר איה''ש ג''כ לקמן בפירוש, או שאר עניני היזק שיעלה על פי ערך דיבורו לפי הדין אם היה נתבאר שהוא אמת), או משום שטבעו נוטה תיכף להאמין רע על חברו, או משום שהוא סומך על המספר כבי תרי. איך שיהיה, כיון דע''י דיבור המספר נעשה מעשה שלא היה על פי דין תורה, שאצל בית דין בודאי לא היה זוכה האחד שיהא יכול לבטל את הקנין שעשה עם השכנגדו ולחזור ממנו או שאר עניני היזק, משום דיש לו עליו עד אחד דהוא מהימן ליה כבי תרי, כמו שכתבנו לעיל בחלק א' בכלל ז' בבמ''ח ס''ק ט''ו בשם הפוסקים, וע''י דיבורו נעשה המעשה הזה, בודאי אסור. ואין לדחות דשם הטעם משום דהעיד לאינו יהודי, והטובה נעשתה על ידו לאינו יהודי, לפיכך החמירו חז''ל אף דיודע שהאמת עם האינו יהודי, אבל אם העיד לישראל על חברו בדינא דאינם יהודים, והוא נפרע על ידו, לא משמתינן ליה, כיון שיודע שבאמת הוא חייב לו, והוא הדין נמי בעניננו, כיון שזה המספר יודע שאמת הוא הענין שסיפר עליו, ואילו היו הבית דין יודעים כמותו שדבר זה הוא אמת היו ג''כ פוסקים שנתבטלה ההשתתפות שביניהם עבור זה, אפשר דאין בידו איסור. אבל גם זה אינו, דהרי מסיק הט''ז שם בסימן כ''ח ס''ג הנ''ל דגם מישראל לישראל דינא הכי דהיו משמתינן ליה כיון דעל ידו נעשה מעשה שלא היה נעשה על פי דין תורה אף דיודע שהאמת אתו (דלא כמהרש''ל שמצדד להקל בזה). וכן מצאתי בתומים בסימן זה שמביא בשם תשובת רמ''א סימן נ''ב שדעתו ג''כ כהט''ז, וכן מצאתי אח''כ בכנה''ג ח''מ בסימן הנ''ל שמביא בשם תשובת משפט צדק ושארי תשובות כהט''ז עי''ש. ומ''ש בפנים או משום שיש לו עליו דברים הניכרים, כי כבר כתבנו לעיל בכלל ז' שמן הדין אינו יכול להפסידו ממון עבור זה. כיון דאילו היו באין לדין ג''כ היה הדין יוצא כמו שיעשה האיש שסיפר לו בעצמו, וראיה מגמרא ב''ק הנ''ל דקאמר שם והני מילי בחד אבל בתרי לא, ועי''ש בח''מ בסימן הנ''ל דעיקר הטעם הוא כמו שכתבנו, וא''כ הכי נמי בנידון דידן. פירוש, הענין הרע ההוא שעי''ז יהיה מותר לאחד לסלק ההשתתפות מהשכנגדו, כגון בענין משרת שהוא גנב, ועל פי זה מותר מן הדין לסלקו אם נתודע לז החסרון הזה, וכהאי גוונא בשאר ציורים לפי דינם. ומה שדקדקתי וכתבתי שהם ראו בעצמם, פירוש לאפוקי אם שמעו, דזה בודאי לא מהני הכא, (ועיין בתשובת שבו''י בסימן קע''ד, ועי' לעיל בסק''ט לעגין אם מהני שם שמיעה קודם שנגמרה השתתפותם), דהא כאן צריך שתועיל אמירתם בב''ד ומפני זה הותר אפילו שלא בב''ד, ואילו עד מפי עד בודאי לא היה מהני בב''ד. ולכן אפילו אחד ראה בעצמו ואחד שמע מאחרים, ג''כ לא מהני הכא. וגם צריכין שלא יהיו אלו השנים קרובים זה לזה מטעם זה, דהא בב''ד לא היתה מתקבלת עדותן לשנים, וכן איתא בח''מ בסימן כ''ח הנ''ל בפירוש. פירוש, דזה אינו דומה למה שביררנו כמה פעמים דאיסור לשה''ר ורכילות הוא אפילו אם המספרין הם שנים ואפילו על דבר אמת, דזה בענין שהם מכוונים לגנותו של פלוני. לא כן בזה שמטרת כוונת הסיפור היא רק לתועלת של זה, וממילא נתבזה זה שכנגדו, ואין שייך בזה איסור לשה''ר ורכילות כאשר ביארנז בתחלת הכלל. ולא נשאר לנו בזה רק מפני שעל ידו יסובב לו היזק יותד מכפי הדין שהיה יוצא על פי דיבורו, כי דיבורו לא היה מועיל ביחידי בב''ד, וזה לא שייך אם המספרין הם שנים. ולענין פרט דהוכחה יבואר איה''ש לקמן בהציורים ובבמ''ח שם.

אַךְ כָּל זֶה הַהֶתֵּר דְּעַל יְדֵי שְׁנַיִם, לְאִישׁ שֶׁטִּבְעוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה בְּעַצְמוֹ, אֵינוֹ מוֹעִיל, רַק שֶׁיִּנָּצְלוּ עַל יְדֵי זֶה מֵעֶצֶם הָאִסוּר שֶׁל דִּבּוּרִים הָאֲסוּרִים, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים ((כב)) מִמְּסַיֵּעַ יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה לֹא נָפְקָּי {לא יצאו}, שֶׁעַל יָדָם יַעֲשֶׂה הָאִישׁ, שֶׁמְסַפְּרִין לוֹ, דְּבַר אִסוּר. כִּי עַל פִּי דִּין אָסוּר לוֹ לְקָּבֵּל דִּבְרֵיהֶן וְלַעַשׂוֹת מַעֲשֶׂה בְּעַצְמוֹ לְהַפְסִיד לַחבֵרוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֵעִידוּ עָלָיו בְּבֵית דִּין וְהִרְשׁוּהוּ בֵּית דִּין לַעֲשׂוֹת כֵּן, כַּמְבֹאָר לְעֵיל בִּכְלָל ו' סָעִיף ט' וְסָעִיף י'. וּלְבַד זֶה קָשֶׁה מְאֹד, שֶׁיְּ צִיַּר דִּין זֶה לְמַעֲשֶׂה לְהַתִּיר בְּעִנְיָן זֶה, (מִלְּבַד דְּלֹא שָׁכִיחַ, שֶׁיִּתְקַבְּצוּ כָּל הַפְּרָטִים), דְּאֵין מָצוּי כְּלָל שֶׁיֵּדְעוּ הַמְסַפְּרִין מֵעַצְמָן מִתְּחִלָּה כָּל חֶלְקֵי הַדִּינִין, שֶׁשַּׁיָּךְ בְּעִנְיָן זֶה, כְּדֵי שֶׁיְּשַׁעֲרוּ עַל יְדֵי זֶה, שֶׁמַּה שֶּׁיַּעֲשֶׂה עִמּוֹ פְּלוֹנִי עַל יְדֵי דִּבּוּרָן, יַעֲשֶׂה עִמּוֹ כְּדִין תּוֹרָה, עַל כֵּן יֵשׁ לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת שׁוּם עִנְיָן לְאִישׁ, שֶׁטִּבְעוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה בְּעַצְמוֹ, בְּלִי רְשׁוּת מִבֵּית דִּין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלָּכְדוּ עַל יָדוֹ בְּרֶשֶׁת שֶׁל בַּעַלֵי הַלָּשׁוֹן, וְשׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. וכן מוכח בקידושין (דף ל''ב ע''א) בתוס' ד''ה דמחיל, דאפילו אם אני יודע באמת שאין זה איסור, כיון דהוא אינו יודע, אסור לגרום לו זאת, וכל שכן הכא דגרע טפי מכמה טעמים, ומ''ש בח''מ סימן כ''ח בס''ג בהגה''ה דב' עדים יכולים להעיד אף לכתחלה, היינו שם שהבעל דין שכנגדו הוא עכו''ם דלא שייך בזה מסייע ידי עוברי עבירה. ומה שלמדו מזה בסימן כ''ו ס''ב בהגה''ה דכל שכן לישראל עי''ש בביאור הגר''א היינו באופן דמותר לו לילך בערכאות כמבואר שם בהדיא.

וְהוּא הַדִּין ((כג)) לְעִנְיַן לְגַלּוֹת לְאֶחָד, מַה שֶּׁאֶחָד גְּזָלוֹ אוֹ הִזִּיקוֹ, אוֹ שׁוּם רָעָה כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵין מִתָּר, עַד שֶׁיִּשְׁלְמוּ כָּל הַפְּרָטִים הַנַּ''ל, וְגַם הוֹכִיחוֹ מִתְּחִלָּה, וְלֹא קִבֵּל דְּבָרָיו, אֲבָל בְּלָאו הָכִי {בלא זה} אָסוּר, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בִּכְלָל א' סָעִיף ג', עַיֵּן שָׁם. וּמה מְּאֹד יֵשׁ לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לְהוֹרוֹת לְעַצְמוֹ הֶתֵּר תֵּכֶף בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, עַד שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב מִתְּחִלָּה, אִם נִשְׁלְמוּ בּוֹ הַפְּרָטִים הַנַּ''ל, דְּאִי לָאו הָכִי עָלוּל מְאֹד, שֶׁיַּעֲבֹר עַל יְדֵי זֶה לָאו גָּמוּר דִּרְכִילוּת. פי' דעד כאן לא איירינן שנשתתף עמו, ובענין השותפות יפסיד על ידו כמו שיבואו בהציורים לקמן, ואילו הכא איירינן שגזלו והזיקו סתם. ומה שכתבתי או שום רעה כיו''ב, הכונה דבר שיוכל לבוא ע''י הגילוי תועלת על להבא דומיא דגזל והיזק, אבל בלאו הכי רכילות גמורה היא.

וְדַע, ((כד)) דְּאֵין שׁוּם חִלּוּק בְּכָל זֶה הַכְּלָל שֶׁכָּתַבְנוּ, בֵּין אִם חֲבֵרוֹ שׁוֹאֵל וְדוֹרֵשׁ מֵאִתּוֹ שֶׁיֹּאמַר לוֹ, וּבֵין לוֹמַר לוֹ מֵעַצְמוֹ. דְּאִם יֻשְׁלְמוּ כָּל הַפְּרָטִים ((כה)) שֶׁבִּכְלָל זֶה, אֲפִלּוּ אִם אֵין דּוֹרֵשׁ מֵאִתּוֹ דָּבָר, גַּם כֵּן צָּרִיךְ לְהַגִּיד וְאִם לֹא יִשְׁלְמוּ הַפְּרָטִים, אָסוּר בְּכָל גַּוְנִי {בכל האפנים}. פשוט הוא בכל הפרטים ועיין לעיל בכלל א' סעיף ה'. ולבד זה הלא בפרט הד' הראיה מיהושע, ושם הלא ביקש מהקב''ה שיגלה לו, ואפילו הכי אמר לו הקב''ה וכי סבור אתה שאני מדבר לשה''ר, וכמו שכתבנו לעיל בשם התנד' א. וגם בפרט הה' שהבאנו ראיה מב''ק בנ''ל הלא שם נפסק בח''מ בסימן כ''ח דאפילו תבעו אסור וכפי גירסת הרי''ף שם. וע''ש בביאור הגר''א. פירוש, בין לענין לספר קודם שנשתתף עמו דצריך לזה הה' פרטים הראשונים, ובין אחר שנשתתף ולענין להצילו מהזיקו דצריך בזה ג''כ הפרטים האחרונים. וענין זה כבר ביארנוהו בארוכה בחלק א' בכלל י' עיין שם.

וְדַע עוֹד, דְּצָרִיךְ לִזָּהֵר בְּכָל אֵלּוּ הַפְּרָטִים שֶׁבִּכְלָל זֶה, אֲפִלּוּ אִם לֹא יִרְצֶּה, רַק לְסַפֵּר הָעִנְיָן לַאֲחֵרִים, דְּזֶה גַּם כֵּן בִּכְלַל רְכִילוּת הוּא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בְּחֵלֶק זֶה בִּכְלָל ג' סָעִיף ג'.

וּמִפְּנִי שֶׁהָעִנְיָן הַזֶּה נָקֵל מְאֹד לִהְיוֹת נִכְשָׁל עַל יָדוֹ בְּאִסוּר רְכִילוּת, עַל כֵּן נִצְטָרֵךְ לְצַיֵּר בָּזֶה כַּמָּה צִיּוּרִים וּלְהַרְחִיב הַדִּבּוּר בָּהֶן, כְּדֵי שֶׁמִּמֶּנּוּ יָקִישׁ הַמַּשְׂכִּיל לְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אַךְ שֶׁלֹּא יָקוּץ הַקּוֹרֵא בּוֹ מִפְּנִי הָאֲרִיכוּת, לֹא אֶכְתֹּב פֹּה, כִּי אִם צִיּוּר אֶחָד, וְאִם יִרְצֶה ה', בְּסוֹף הַסֵפֶר יָבוֹאוּ עוֹד צִיּוּרִים. הוּא רוֹאֶה, שֶׁאֶחָד רוֹצֶה לְהִכָּנֵס לַחֲנוּת לִקְנוֹת סְחוֹרָה אֵצֶל אֶחָד, וְהוּא מִתְבּוֹנֵן בְּטֶבַע הָאִישׁ הַהוּא, כִּי הוּא אִישׁ תַּם, (הַיְנוּ, שֶׁאֵינֶנּוּ חָרִיף כָּל כָּךְ לְהָבִין עַרְמוּמִיּוּת בְּנֵי אָדָם), וְהוּא מַכִּיר אֶת טֶבַע בַּעַל הַחֲנוּת הַהִיא, שֶׁכָּל תְּשׁוּקָתוֹ וְחֶפְצוֹ הוּא לְהַשִּׂיג אִישׁ כָּזֶה לְרַמּוֹתוֹ, אִם בִּסְחוֹרָה אוֹ בְּמִדּוֹת וּבְמִשְׁקָלוֹת אוֹ בְּמִקָּח, צָרִיךְ לְסַפֵּר לוֹ אֶת עִנְיַן הַחֲנוּת הַהִיא וּלְהַזְהִירוֹ, שֶׁלֹּא יִכָּנִס בָּה, אֲפִלּוּ אִם כְּבָר פָּסַקּ עִם בַּעַל הַחֲנוּת הַהִיא שֶׁיִּקְּנְה אֶצְלוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא רוֹאֶה בְּפֵרוּשׁ, שֶׁאֶחָד רוֹצֶה לְרַמּוֹת לַחֲבֵרוֹ בִּסְחוֹרָה, (הַיְנוּ, שֶׁמְפַתֵּהוּ, כִּי הִיא מִין סְחוֹרָה פְּלוֹנִית, שֶׁמְּפֻרְסֶמֶת בָּעוֹלָם לְמִין חָשׁוּב, ((כו)) וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא שֶׁקֶר), אוֹ בְּמִדּוֹת וּבְמִשְׁקָלוֹת אוֹ בְּשִׁוּוּי הַמִּקָּח *, בְּוַדַּאי צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לָזֶה, אַךְ מְאֹד צָּרִיךְ לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ בָּזֶה הַפְּרָטִים הַנַּ''ל בְּסָעִיף ב'. הגה''ה: כגון, שהחפץ שוה חמשה זהובים, והוא רוצה לקח ממנו ששה, אבל אם האונאה היא (כז) פחות משתות (מששית), אפשר דאין לומר לו, ועין בבאר מים חיים. אבל במדות ובמשקלות (כח) בכל גוני (בכל האפנים) צריך לומר לו. אף ששוה המקח שהוא נותן, כיון שאינו רוצה לקנות סחורה זו. וכל שכן אם באמת איננה שוה כל כך. בדין זה היה לי צ''ע, מי נימא כיון דלכתחלה אסור לרמותו אפילו בפחות משתות כמו שנפסק בח''מ בסימן רכ''ז ממילא צריך להגיד לו, או דילמא כיון דהוא ספיקא דדינא כמו שמובא בהרא''ש בב''מ דאפשר דאפילו לכתחלה מותר בפחות משתות, א''כ ממילא אסור מן הדין לילך ולרגל עליו, והוא בכלל לישנא בישא. ואפשר כיון דספיקא דאורייתא הוא, וזיל הכא לחומרא לענין אונאה, וזיל הכא לחומרא לענין סיפור. כי כל דבר שבמדה ושבמשקל אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר *. EE* הגה''ה: ודע דמה שכתבתי בפנים שלא יחסרו הפרטים הנ''ל, לכאורה הפרט הג', והוא שלא יעשה זה הדבר מצד שנאה, לא שייך רק לדברי הסמ''ע בח''מ בסי' תכ''א סקכ''ח, ע''ש שכתב דהיכא שהוא מצד שנאה אין נפטר במה שהוא מציל עי''ז את חברו, אבל לדברי הט''ז שם בד''ה כדי, שכתב כיון דהוא עושה מצוה בזה אין נפקא מינה בכונתו, לכאורה לא שייך הפרט הזה. אולם באמת כד דייקת גם הט''ז מודה דצריך כאן גם הפרט הזה, דאם יעשה הדבר מצד שנאה לא יושלמו גם שאר הפרטים, דבודאי יחשוב הדבר תיכף לענין רע ויגדיל העולה, ולא יסתכל גם כן אם יצא על ידי סיפורו יותר מכפי הדין, משא''כ בענין דמיירי הט''ז שם. ולענין הפרט הד', נ''ל דאם הוא מכיר את טבע בעל החנות שהוא מרמה תמיד את הבריות מותר לגלות בכל גווני אף דיוכל לסבב את תועלתו בעצה אחרת כדי לפרסם את החנפים, שלא ירמה עוד את בני אדם אחרים. אבל אם לא ראהו רק בפעם הזו שהוא רוצה לרמות לזה, ולא נתחזק עד עתה בזה, נ''ל דאסור לגלות לזה אם הוא יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת. FF

וְכָל זֶה אִם הוּא רוֹצֶה לְהַזְהִירוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי אוֹנָאָה. אֲבָל אִם כְּבָר לָקַח מֵאֶחָד סְחוֹרָה, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁרִמָּהוּ, אוֹ בְּשִׁוּוּי הַמִּקָּח אוֹ בִּשְׁאָר חֶסְרוֹנוֹת, תָּלוּי בָּזֶה, אִם עַל פִּי דִּין תּוֹרָה, אֵין לוֹ עַתָּה עַל הַמְאַנְּה כְּלוּם, בֵּין מִפְּנֵי שֶׁהָאוֹנָאָה בְּשִׁוּוּי הַמִּקָּח הָיְתָה בְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת, וּבֵין מִפְּנֵי שֶׁעָבַר הַזְמַן, כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לְתַגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, אוֹ ((כט)) שְׁאָר סִבָּה שֶׁבִּגְלָלָה הִפְסִיד הַמִּתְאַנֶּה, בְּוַדַּאי מִי שֶׁהוֹלֵךְ וּמְעוֹרֵר לְהַמִּתְאַנְּה וּמַרְאֵהוּ, אֵיךְ שֶׁפְּלוֹנִי רִמָּהוּ, עוֹבֵר עַל אִסוּר רְבִילוּת, כֵּיוָן דְּעַל פִּי דִּין תּוֹרָה, אֵין לוֹ עָלָיו עַתָּה כְּלוּם, שׁוּב לֹא הֲוֵי זֶה הַסִפּוּר, כִּי אִם דְּבָרִים בְּעָלְמָא, וְהוּא * כְּרוֹכֵל שֶׁנִּזְכָּר בְּכָל מָקוֹם, שֶׁהוּא טוֹעֵן דְּבָרִים ((ל)) מִזֶּה לָזֶה. וַאֲפִלּוּ אִם הַמִּתְאַנֶּה שׁוֹאֲלוֹ, גַּם כֵּן ((לא)) לֹא יֹאמַר לוֹ הָאֱמֶת. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁעַל יְדֵי דִּבּוּרוֹ יָכוֹל הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ לָבוֹא לִידֵי הֶפְסֵד, כְּגוֹן שֶׁיִּתְפְּסֶנּוּ, אוֹ שֶׁלֹּא יְשַׁלֵּם לוֹ יִתְרוֹן הַמָּעוֹת, שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ עֲדַיִן לָעֵסֶקּ הַזֶּה, בְּוַדַּאי עָוֹן גָּדוֹל הוּא לַמֵּבִיא לָזֶה. אֲבָל אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁעַל פִּי דִּין תּוֹרָה, יִהְיֶה הַדִּין עִמּוֹ, (אוֹ שֶׁיְּהֵא יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ מֵהַמִּקָּח הָרַע הַזֶּה, אוֹ שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הָאוֹנָאָח) וְאִם הָיָה יוֹדֵעַ הַמִּתְאַנֶּה, לֹא הָיָה מִתְרַצֶּה לָזֶה, ((לב)) צָרִיךְ לוֹמַּר לוֹ הָאֱמֶת כַּאֲשֶׁר הוּא, כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ אֶת אוֹנָאָתוֹ. אַךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת זָהִיר בְּאֵלּוּ הָאֳפָנִים שֶׁאֶכְתֹּב, וְאֵלּוּ הֵן: ועין לקמן בסוף סעיף קטן ל''ד, מה שכתבנו שם, באם שהוא משער בהקונה וכו', עין שם, והוא הדין כאן. זה קאי גם על שאר חסרונות, אבל פחות משתות או יותר מכדי שיראה אין שייך בשאר חסרונות כי אם בשווי המקח, כמו שמבואר בחו''מ סימן רל''ב. דהלא אף בעד אחד שהולך ומעיד עליו בב''ד אם הוא יודע מתחלה שדבריו לא יתקבלו בב''ד אפילו לשבועה, ויצוייר זה בכמה גווני, אסור לו לילך ולהעיד. והמעיד עובר על לא יקום עד אחד באיש, כמו שמבואר בח''מ בסימן כ''ח בביאור הגר''א שם בשם הספרי, ובכלל לישנא בישא הוא כמו שמוכח להמעיין שם, וכבר הארכנו בזה לעיל. כמו שביארנו בכמה מקומות דאיסור רכילות הוא אפילו אם הוא דורשו ומבקש ממנו שיאמר לו אם עשה לי פלוני או דיבר עלי פלוני כל שאין בזה תועלת על להבא. וראיה מב''מ (נ''א ע''ב) לא שנו אלא לוקח וכו' מאי טעמא לוקח כל היכא דאזיל מחוי ליה, ואמרי ליה אי טעי אי לא טעה, אלמא דמותר לומר לו. ולא תקשה על דברינו הנ''ל בענין פחות משתות, דידוע דזו המימרא לא קאי רק לשתות או ליתר, דאילו לפחות משתות לאלתר הוי מחילה כמו שפירשו רש''י ותוספות שם (דף נ''א ע''ב) עי''ש. ודע דכל היכי דמותר לומר, הוא אפילו אם אין שואלו, וכמו שכתבנו בתחלת הכלל עי''ש.

שֶׁלֹּא יַגְדִּיל בְּסִפּוּרוֹ אֶת הָעַוְלָה אוֹ הַחִסָרוֹן יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא. שֶׁתִּהְיֶה עִקַּר כַּוָּנָתוֹ לְקַנִּא לָאֱמֶת וְלַעֲזֹר לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ, דְּהַיְנוּ לְתוֹעֶלֶת המִּתְאַנֶּה, וְלֹא ((לג)) לִשְׂמֹחַ בִּקְלוֹן הַמְאַנֶּה, אַף שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ בְּבֵרוּר, שֶׁהוֹנָה אוֹתוֹ הַמּוֹכֵר בְּזֶה הַמִּקָּח. הַפְּרָט נִכְלָל עוֹד עִנְיָן אֶחָד, וְהוּא כִּמְעַט אוֹתוֹ הַפְּרָט בְּעַצְּמוֹ, דְּהַיְנוּ, שֶׁיְּשַׁעֵר, שֶׁתּוּכַל לָבוֹא מִזֶּה תּוֹעֶלֶת, לַאֲפוּקֵי {להוציא} אִם הוּא יוֹדֵעַ אֶת טֶבַע הַמִּתְאַנֶּה, שֶׁלֹּא אִישׁ דְּבָרִים הוּא לֵילֵךְ בְּדִינָא וְדַיָּנָא, וּלְבַקֵּשׁ אֲנָשִׁים, שֶׁיַּעַזְרוּהוּ בְּעִנְיָן זֶה, רַק יַכְאִיב לִבּוֹ בִּלְבַד בְּסִפּוּרוֹ, וְיַכְנִיס לוֹ שִׂנְאָה בְּלִבּוֹ עַל הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, ((לד)) אֵין לוֹמַר לוֹ, וּבְיוֹתֵר אִם שׁוֹאֲלוֹ בְּאֹפֶן זֶה. וּבָאֹפֶן הָרִאשׁוֹן שֶׁצִּיַּרְנוּ, דְּהַיְנוּ, בְּמָקוֹם שֶׁעַל פִּי דִּין אָסוּר לַחְזֹר מִזֶּה הַמִּקָּח, מִצְוָה לְשַׁבֵּחַ הַמִּקָּח בְּפָנָיו, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם ''מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'', (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ''ל בִּכְתֻבּוֹת י''ז. הַרֵי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק וְכוּ', הֱוֵי אוֹמֵר יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו). אִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁדְּבָרָיו יִהְיוּ נִשְׁמָעִין לְהַמְאַנְּה בְּהוֹכָחָה לְהַחְזִיר הָאוֹנָאָה, יוֹכִיחַ אוֹתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ לְהַחְזִיר הָאוֹנָאָה, וְלֹא יְגַלֶּה לַנִּדּוֹן. אִם יָכוֹל לְסַבֵּב אֶת הַתּוֹעֶלֶת ((לה)) בְּעֵצָה אַחֶרֶת, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְסַפֵּר הַגְּנוּת עָלָיו, לֹא יְסַפֵּר. שֶׁהָאִישׁ שֶׁהוּא מְסַפֵּר לוֹ, לֹא יִהְיֶה בְּטִבְעוֹ הוֹלֵךְ רָכִיל, דְּאִם הוּא מַכִּירוֹ בְּמִדָּה גְּרוּעָה הַזּוֹ, וּמִסְתָמָא יְסַפֵּר לַמּוֹכֵר, אֵיךְ שֶׁפְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהַסְחוֹרָה הַזּוֹ הִיא רָעָה, אוֹ שֶׁאֵינֶנָּה שָׁוָה דְּמֵי הַמִּקָּח שֶׁנָּתַן בַּעֲדָה, צָּרִיךְ עִיּוּן, אִם מֻתָּר לְסַפֵּר לְאִישׁ כָּזֶה הָאֱמֶת, כִּי הוּא מַכְשִׁילוֹ בְּאִסוּר רְכִילוּת. וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה, דְּאִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁאִם יַזְהִירוֹ, שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אֶת שְׁמוֹ, יִשְׁמַע לוֹ יַעֲשֶׂה כֵן. כי אפילו בשאר עונות שאין שום צד זכות על העושה, כתבנו לעיל כמה פעמים בתנאי המספר שצריך ליזהר בזה מאוד, וכ''ש בזה שמצוי הוא מאוד שהמאנה בעצמו אינו יודע שהונה אותו, שהוא סבור שהסחורה שוה המקח הזה, או שאר אמתלאות שעי''ז כהיתירא דמיא להו. וזה איסורא הוא, ולא מדה טובה בעלמא. ומאי דמשמע מלשון הגמרא דכתובות (י''ז ע''א) מכאן אמרו מי שלקח מקח רע מן השוק וכו' מכאן אמרו חכמים וכו' דמשמע דמדה טובה בעלמא היא, זה אינו, דשם הלא איירי מן השוק שמתקבצים שם הרבה אנשים, ולא שייך בזה רכילות, דעל מי יכניס שנאה בלבו, כי מסתמא לא ידע ממי קנה, (דאם ידע ממי קנה, הרי היה צריך לגלות לו האמת כדי שיוציא את אונאתו או להחזיר את המקח וכמ''ש בפנים, ובהכי אתי שפיר דדקדקה הגמרא מן השוק), משא''כ בעניננו דהלוקח מכיר את המוכר, ובסיפורו יכניס שנאה בלבו עליו, אסור מן הדין. אם לא שהוא משער בקונה, שאם לא יגלה לו האמת יכנס עוד הפעם לאותה החנות וירמהו החנוני, צריך לגלות לו כיון שנשלמו שאר הפרטים. פירוש, דיוכל לסבב שיתגלה לו ממילא ולא יצטרך לספר לו, יעשה כן ולא יגלה לו. והראיה מסנהדרין (י''א ע''א) וכי דילטור אני, לך הטל גורלות. וכדלעיל בחלק א' בכלל י' ס''ק י''א עי''ש. וזו העצה אינה שייכת רק בענינים שאיירינן בכלל זה ובחלק א' כלל י'. אבל בכל שאר עניני לשה''ר ורכילות, הכל אסור, בין אם מספר לו בפירוש ובין אם מסבב לזה, וכדלעיל בחלק א' כלל א' ס''ח ובכלל ג' ס''ד עי''ש.

כָּל זֶה דִּבַּרְנוּ, אִם הוּא מַכִּיר לְהַמִּתְאַנֶּה בְּטִבְעוֹ, שֶׁכַּאֲשֶׁר יִוָּדַע לוֹ הָאֱמֶת מֵהָאוֹנָאָה, לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵעַצְמוֹ, רַק יִתְבְּעֶנּוּ לְבֵית דִּין וְיַעֲשֶׂה עַל פִּי דִּין תּוֹרָה. אבָל אִם מַכִּירוֹ בְּטִבְעוֹ, שֶׁכַּאשֶׁר יִוָּדַע לוֹ מִזֶּה, יַעֲשֶׂה דִּין לְעַצְמוֹ וְיִתְפְּסֶנּוּ, אוֹ שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַסְּחוֹרָה, אוֹ לֹא יַשְׁלִים לוֹ הַמָּעוֹת, שֶׁנִּשְׁאַר חַיָּב לוֹ בְּלִי שׁוּם בֵּית דִּין, יֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּגַלּוֹת לוֹ, כִּי כְּדֵי שֶׁיִּנָצֵל מֵעֶצֶם דִּבּוּר הָאָסוּר, צָּרִיךְ לָזֶה עוֹד שְׁל שָה פְּרָטִים: שֶׁיִּהְיֶה יָדוּעַ עִנְיָן זֶה שֶׁל אוֹנָאָה, דְּהַיְנוּ, מַה שֶּׁהוֹנָה אוֹתוֹ, לַמְסַפְּרִים עַצְמָם. לֹא כֵן אִם שָׁמְעוּ מִפִּי אֲחֵרים, שֶׁיֵּשׁ אוֹנָאָה בַּמִּקָּח הַזֶּה, ((לו)) אֲסוּרִים לוֹמַר לוֹ. שֶׁיִּהְיוּ ((לז)) הַמְסַפְּרִים שְׁנַיִם. שֶׁלֹּא יְסֻבַּב הֶזֵּק לְהַמְאַנְּה עַל פִּי דִּבּוּרָם, יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין שֶׁהָיָה יוֹצֵא עַל יָדָם בְּבֵית דִּין. אֲבָל אִם ((לח)) מַכִּירִין אֶת טִבְעוֹ שֶׁל הַמִּתְאַנֶּה, שֶׁיַּפְסִיד לְהַמְאַנְּה יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, וְלֹא יְצַיֵּת דִּינָא אַחַר כָּךְ לְהַמְאַנְּה, אָסוּר לְגַלּוֹת לוֹ בְּכָל גַּוְנִי. הַחֲמִשָּׁה פְּרָטִים הָרִאשׁוֹנִים יֵשׁ בְּסַךְ הַכֹּלּ שְׁמוֹנָה פְּרָטִים, וְאֵינוֹ מָצוּי שֶׁיִּתְקַבְּצּוּ כִּלָּם, וַאֲפִלּוּ אִם יִתְקַבְּצוּ, אֵינוֹ מוֹעִיל, רַק לְהִנָּצֵל מֵעֶצֶם דִּבּוּר הָאָסוּר, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים מִמְסַיֵּעַ יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה לָא נָפֵיקּ {לא יצא}, שֶׁעַל פִּי דִּין אָסוּר לוֹ לְהַשּׁוֹמֵעַ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה עַל פִּי דִּבּוּרָם, אֲפִלּוּ אִם סִפְּרוּ לוֹ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֵעִידוּ עָלָיו בְּבֵית דִּין, וְהִרְשׁוּהוּ בֵּית דִּין לַעֲשׂוֹת כֵּן, כַּמְבֹאָר לְעֵיל בִּכְלָל ו' סָעִיף ט' וְי'. עַל כֵּן יֵשׁ לִזָּהֵר מְאֹד מִלְּגַלּוֹת לְאִישׁ, שֶׁטִּבְעוֹ לַעֲשׂוֹת דִּין בְּעַצְמוֹ בְּלִי רְשׁוּת מִבֵּית דִּין, וְעַיֵּן לְעֵיל בְּסָעִיף ו'. אָחִי רְאֵה גַּם רְאֵה, אֵיךְ, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, כַּמָּה וְכַמָּה אֲנָשִׁים נִכְשָׁלִין בָּזֶה מְאֹד, שֶׁכַּאֲשֶׁר אֶחָד לוֹקֵחַ סְחוֹרָה מֵּחֲנוּת, וְקָנָה אוֹתָה בִּמְשִׁיכָה כַּדִּין, וּמַרְאֶה לַחֲבֵרוֹ, אִם שָׁוֶה הַמִּקָּח שֶׁשִּׁלֵּם אוֹ לֹא, לֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁבְּחוֹ, עוֹד הוּא מְגַנֵּהוּ לוֹמַר: כִּי רִמָּה אוֹתְךָ מְאֹד. וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה לֵידַע הֵיטֵב אֶת מִקָּחָהּ, כְּפִי מַה שֶּׁהִיא נִמְכֶּרֶת עַתָּה בַּשּׁוּק, כִּי כַּמָּה פְּעָמִים מִשְׁתַּנְּה הַשַּׁעַר בִּזְמַן קָצָר. וְגַם לֵידַע כַּמָּה הוֹנָה אוֹתוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ שִׁעוּר אוֹנָאָה עַל פִּי דִּין תּוֹרָה. וְגַם מָתַי הוֹנָה אוֹתוֹ, כִּי אוּלַי כְּבָר עָבַר הַשִּׁעוּר, כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לְתַגָּר וְלִקְרוֹבוֹ, וּלְלֹא תּוֹעֶלֶת יִהְיֶה, רַקּ בִּדְבָרָיו יַכְנִיס שִׂנְאָה חֲזָקָה בְּלִבּוֹ עַל הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, וְהוּא רוֹכֵל מַמָּשׁ, שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים מִזֶּה לָזֶה. פְּעָמִים אֵרַע, שֶׁמִּשִּׂנְאָה דִּבֵּר עָלָיו, וְנִתְבָּרֵר אַחַר כָּךְ, כִּי שָׁוֶה הַמָּעוֹת שֶׁנָּתַן בַּעֲדוֹ. וְהַרְבֵּה פְּעָמִים אֵרַע מִזֶּה הֶפְסֵד מָעוֹת לְהַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, כִּי יְסִיתֵהוּ לֵאמֹר: לֵךְ הַחְזֵר לוֹ הַסְחוֹרָה וּטְרוף אוֹתָה בְּפָנָיו, וְאִם אַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ בְּעַצְּמְךָ, שְׁלַח אוֹתָה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וְאִם לֹא יִרְצֶּה לְקַבְּלָה מִמְּךָ, לֹא תְּשַׁלֵּם לוֹ הַמָּעוֹת שֶׁאַתָּה חַיָּב לוֹ לִסְחוֹרָה זוֹ אוֹ מִכְּבָר, (וְכַמָּה פְּעָמִים הוּא זֶה שֶׁלֹּא כַּדִּין, וְגֶזֶל וְעֹשֶקּ מַמָּשׁ הוּא), וּכְשֶׁהוּא מֵבִיא אֶת הַסְחוֹרָה לַמּוֹכֵר, וְהַמּוֹכֵר אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל מִמֶנּוּ, בְּאָמְרוֹ, שֶׁהוּא מַפְסִידוֹ שֶׁלֹּא כְּדִין תּוֹרָה, בָּאִים לִידֵי מְרִיבָה וּנְאָצוֹת גְּדוֹלוֹת אֶחָד לַחֲבֵרוֹ. כַּמָּה רָעוֹת עָשָׂה הָרוֹכֵל הַזֶּה: שֶׁעָבַר עַל לָאו דְּ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ'', (אִם אֵינוֹ מְדַקְדֵּק עַל עַצְּמוֹ בְּמַה שֶּׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל), וְעַל ''לִפְנִי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל'', שֶׁיָּעַץ לַחֲבֵרוֹ לְהַחְזִיר לוֹ הַסְחוֹרָה שֶׁלֹּא כַּדָּת אוֹ שְׁאָר הֶפְסֵדִים, וְלָבוֹא עַל יָדוֹ לִידֵי מַחֲלֹקֶת, לַעֲבֹר עַל לָאו דְּ''לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ'', וּלְכַמָּה לָאוִין אֲחֵרִים, שֶׁיּוֹצְאִים עַל יְדֵי מַחֲלֹקֶת, רַחֲמָנָא לִיצְלָן. וְאִם כֵּן מַה מְּאֹד רָאוּי לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לְהִתְעָרֵב בְּעִנְיָנִים כָּאֵלּוּ, אִם לֹא שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בְּכָל מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל, וְאָז יִהְיֶה ה' בְּעֶזְרוֹ, שֶׁלֹּא יָבוֹא שׁוּם מִכְשׁוֹל עַל יָדוֹ. אפילו בשנים וכל שכן ביחיד. דכיון דהשומע דבר כזה אסור על פי דין להאמין בהחלטה שדבר זה אמת הוא, אפילו שמע מהרבה אנשים, כל זמן שלא העידו עליו בב''ד שהונה אותו, וכמו שמבואר בכלל ז' בחלק א' דאיסור קבלת לשה''ר הוא אפילו אם שמע מהרבה אנשים, ורק לחוש מותר. (ואין להתיר להאמין מטעם מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי, דנראה דלא שייך כלל זה כי אם בעד אחד שהעיד על אשה שמת בעלה. וכן ביבמות (ע''ז ע''א) בגמרא שאני התם דהא שמואל וב''ד קיים ועי' ברש''י שם, וכן בקידושין (מ''ד ע''א) כמן ימא לטיגני ועי' בתוס' שם, וכן בר''ה (כ''ב ע''ב) קדשוה לירחא וכו'. דשם אם שקר הוא, עביד מאוד לאיגלויי השקר, דאין דרך לו לנטות ימין ושמאל. מה שאין כן הכא, אפילו אם באמת שקר אמר, דבקיאים ישומו אותה שהיא שוה יותר, עדיין יאמר שלפי דעתו איננה שוה יותר. וגם מטעם זה אין שייכת כאן ג''כ הסברא דשלח ואחוי בקידושין (ס''ו ע''ב) עי''ש, דדוקא במקוה ובעל מום שחסרונו ניכר לכל בזה אין שייך שישקר דעשוי מאוד להתברר משא''כ בעניננו) וכל שכן דאסור לספר לאחרים במקום שמשער שעי''ז יבא הפסד להנידון. ועוד דכבר ביארנו דכיון דעל פי דין עד מפי עד הוא, ולא יהיה כח בדבריהן להוציא ממנו ממון בבית דין עי''ז, ממילא אין להם רשות לסבב הפסד בדבריהן. וכל זה אפילו אם אותן שסיפרו להן הם בקיאין בשומא, דאי לאו הכי אין אנו צריכין לכל הסברות שכתבנו. כיון שיסובב ע''י דבריהן הפסד ממש, וכמו שביארנו לעיל בס''ק י''ז כמה ראיות לזה שאין רשות לאדם לסבב בדיבורו דבר שבבית דין לא היה מועיל דיבורו שיסובב דבר זה, וא''כ אם היה מעיד עליו בבית דין ביחידי שהונה אותו בודאי לא היו בית דין מפסידים עי''ז להמאנה. ודע דפרט זה אין שייך רק בסחורה שאין מצויין לה בקיאים במקום הזה, שיתברר עי''ז שהונה אותו, לפיכך אסור ביחידי לגלות להמתאנה את הונאתו כיון דעי''ז יפסיד ממון לשכנגדו, אבל אם הוא טעות דגלוי לכל, וממילא כשהיה בא עמו לבית דין היה הדין עמו, מותר לספר לו אף ביחידי, דבאמירת המספר לא נעשה לו היזק, דכשהיה בא עמו לדין היה ג''כ יוצא חייב. וזה אינו מועיל רק להנצל מעצם דיבור האסור, ולא חסרנו בזה רק פרט דשנים, אבל כל שאר הפרטים והסברות שנזכרים בענין זה שייכים גם בזה. וביותר מצוי דין זה באיש שמכירין אותו מכבר שבכמה מקומות נשאר חייב לסחורה, והוא לוה רשע ולא ישלם, ולהחנוני הזה נשאר חייב ג''כ לסחורה, וידוע הוא שלאיש כזה אם אחד יאמר לו שפלוני הונה אותך, יגרע לו עבור זה כפלי כפלים בלי שום טענה ומענה, לאנשים כאלו בודאי אסורין לגלות שום ענין.

אִם ((לט)) נַעֲשָׂה דָּבָר לִרְאוּבֵן שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, אַךְ לֹא נוֹדַע לוֹ, מִי עָשָׂה לוֹ אֶת הַדָּבָר. וּבָא רְאוּבֵן זֶה וְשָׁאַל לְשִׁמְעוֹן: מִי עָשָׂה לִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה? אַף שֶׁהוּא מֵבִין, שֶׁרְאוּבֵן חוֹשְׁדוֹ בָּזֶה, אָסוּר לְגַלּוֹת לוֹ אֶת שֵׁם הָעוֹשֶׂה, אַף שֶׁהוּא רָאָה בְּעַצְּמוֹ. רַקּ יָשִׁיב לוֹ: אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר *, (אִם לֹא שֶׁהוּא דָּבָר אֲשֶׁר אֲפִלּוּ אִם לֹא הָיָה חוֹשְׁדוֹ כְּלָל בָּזֶה וְלֹא הָיָה שׁוֹאֲלוֹ, הָיָה גַּם כֵּן צָרִיךְ לְסַפֵּר לוֹ מֵעַצְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁלְמוּ בּוֹ כָּל הַפְּרָטִים הַנַּ''ל בִּתְחִלַּת הַסִימָן, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בְּסָעִיף ז'), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל י' בְּסָעִיף י''ז לְעִנְיַן לָשׁוֹן הָרָע, וְעַיֵּן שָׁם הֵיטֵב, כִּי כָּל הַסְבָרוֹת הַנִּזְכָּרוֹת שָׁם בִּמְקוֹר הַחַיִּים וּבִבְאֵר מַיִם חַיִּים, בֵּין לְעִנְיַן דִּינָא וּבֵין לְעִנְיַן לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, שַׁיָּךְ גַּם בָּזֶה. הגה''ה: אך יש לזהר, שלא להורות קלא מזה הדין לענין אם היה הוא גם כן מן המנויין, כגון, לפי מה שמצוי בענין טובי העיר, שיושבים ומעינים בדבר הנהגת אנשי העיר, אפלו אם הוא לא הסכים עמהם בענין זה, ולפי דעתו שלא כהגן הוא מה שהסכימו בענין ההוא נגד ראובן, אך הם רבו עליו ובטלו את דעתו. ואחר כך בא ראובן ושואלו, אם גם ידו היתה בענין זה, אף שראובן חושדו בזה, אף על פי כן (מ) אסור לו מן הדין להשיב, אפלו בלשון: אני לא עשיתי את הדבר הזה, וכל שכן לגלות בפרוש את שמם, ורוכל מקרי עבור זה, וכמו שבארנו לעיל בחלק א' כלל ב' סעיף י''א, עין שם היטב. עי' לעיל בחלק א' בכלל י' בסי''ז בבמ''ח ותדע את הדין הזה ומקורו בכל פרטיו, כי כל הסברות ששייכים שם דאיירינן לענין לשה''ר שייך גם בעניננו לענין רכילות. מקור לזה עיין לעיל בחלק א' כלל ב' סי''א בבמ''ח.

וְעַתָּה נָבוֹא לְבָאֵר מַה שֶּׁנִּכְשָׁלִין בָּזֶה הַרְבֵּה אֲנָשִׁים, וַאֲצַיֵּר צִּיּוּר אֶחָד, וּמִמֶּנּוּ יָקִישׁ הַמַּשְׂכִּיל לְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. מַה שֶּׁמָּצוּי, שֶׁאֶחָד מֵבִיא סְחוֹרָה לָעִיר לִמְכֹּר, וּבָאִים אֶצְלוֹ קוֹנִים הַרְבֵּה, וְרָגִיל מְאֹד, שֶׁמִּי שֶׁאֵין לוֹ מָעוֹת בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, הוּא בּוֹרֵר סְחוֹרָה וּמְבַקֵּשׁ מֵהַמּוֹכֵר, שֶׁלֹּא יִמְכֹּר אֶת הַסְחוֹרָה לְאַחֵר, כִּי הוּא יֵלֵךְ וְיָבִיא לוֹ מָעוֹת, וּבְתוֹךְ כָּךְ בָּאִים אֶצְלוֹ קוֹנִים אֲחֵרִים וּמַפְצִירִים בּוֹ הַרְבֵּה, שֶׁיִּמְכֹּר לָהֶם אוֹתָה הַסְחוֹרָה שֶׁבָּרַר הָרִאשׁוֹן, וְנִתְרַצָּה לָהֶם. וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא הָרִאשׁוֹן וּמְבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ, שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת הַסְחוֹרָה שֶׁבָּרַר מִתְּחִלָּה, הוּא מֵשִׁיבוֹ: פְּלוֹנִי בָּא, וְלֹא הָיִיתִי רוֹצֶה לָתֵת לוֹ, וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַמָּעוֹת וְלָקַח אֶת הַסְחוֹרָה, וּבְעַל כָּרְחִי נִתְרַצֵּיתִי לוֹ, שֶׁלֹּא הָיִיתִי רוֹצֶה לְהִתְקוֹטֵט עִמּוֹ. כְּגוֹן זֶה, עָבַר עַל לָאו גָּמוּר דְּ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ'', הֲגַם ((מא)) שֶׁעַוְלָה גְּדוֹלָה עָשָׂה אוֹתוֹ, שֶׁהִפְצִיר לָתֵת לוֹ אֶת הַסְחוֹרָה שֶׁבָּרַר הָרִאשׁוֹן, מִכָּל מָקּוֹם, כֵּיוָן ((מב)) שֶׁמָּכַר לוֹ וְקִבֵּל הַמָּעוֹת מֵאִתּוֹ, בְּוַדַּאי מְכִירָה גְּמוּרָה הִיא, וְלֹא תֵּצֵּא שׁוּם תּוֹעֶלֶת, מִזֶּה שֶׁיְּגַלֶּה לוֹ שֵׁם הַמַּפְצִּיר, רַק שֶׁיּכְנִיס לוֹ שִׂנְאָה בְּלִבּוֹ עָלָיו, וְזוֹ הִיא רְכִילוּת גְּמוּרָה, וְכַנַּ''ל בִּכְלָל א' סָעִיף ג', וְזֶה הַדִּין דּוֹמֶה בְּכָל פְּרָטָיו לְסָעִיף י''ד הַנַּ''ל. שֶׁכֵּן לְפִי מַה שֶּׁמָּצוּי כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁלֹּא הִפְצִיר בּוֹ הַשֵּׁנִי הַזֶּה כָּל כָּךְ וְלֹא הוֹדִיעוֹ שֶׁפָּסַק עַל הַסְחוֹרָה הַזּוֹ עִם אַחֵר, וְרַק לְטוֹבַת עַצְמוֹ מָכַר לוֹ אֶת הַסְחוֹרָה הַזּוֹ ((מג)) בְּאֵיזֶה טַעַם שֶׁהָיָה לוֹ, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לַקּוֹנְה הָרִאשׁוֹן תַּרְעוֹמוֹת עָלָיו, שֶׁיֹּאמַר עָלָיו, שֶׁהוּא מְשַׁנְּה בִּדְבָרָיו, הוּא מֵסִיר הָעַוְלָה מֵעַצְמוֹ וְנוֹתְנָה עַל חֲבֵרוֹ, בְּוַדַּאי הוּא עָוֹן גָּדוֹל עַד מְאֹד, כִּי הוּא בִּכְלַל מוֹצִיא שֵׁם רָע, וְשַׁיָּךְ בּוֹ כָּל הַלָּאוִין וְהָעֲשִׂין הַמְבֹאָרִין לְעֵיל בַּפְּתִיחָה. לִזָּהֵר מְאֹד בְּעִנְיָן כָּזֶה, שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת לוֹ שֵׁם הַלּוֹקֵחַ הַשֵּׁנִי שֶׁלָּקַח הַסְחוֹרָה, אֲפִלּוּ אִם יִרְצֶה הַמּוֹכֵר הַזֶּה לְהַמְשִׁיךְ הָעַוְלָה עַל עַצְּמוֹ, וְלוֹמַר: אֲנִי הוּא שֶׁשָּׁגַגְתִּי בָּעִנְיָן הַזֶּה, כִּי הוּא לֹא יָדַע מִזֶּה, שֶׁאַתָּה פָּסַקְתָּ עִמִּי מִתְּחִלָּה. כִּי רָגִיל הוּא מְאֹד, שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֹפֶן זֶה יַכְנִיס שִׂנְאָה בְּלִבּוֹ עַל הַלּוֹקֵחַ הַשֵּׁנִי, שֶׁיַּחְשֹׁב עָלָיו שֶׁהוּא יָרַד לְחַיָּיו. רַקּ יָשִׁיב לוֹ הַמּוֹכֵר סְתָם: אֲנִי מְכַרְתִּיהָ בִּשְׁגָגָה לְאַחֵר. דְּכָל מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ בְּסֵפֶר זֶה מֵעִנְיַן גֹּדֶל הַזְּהִירוּת מֵעֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע, הַיְנוּ לְמִי שֶׁהוּא עֲדַיִן בִּכְלַל ''עֲמִיתֶךָ''. אֲבָל בְּאוֹתָן הָאֲנָשִׁים, הַכּוֹפְרִים בְּתוֹרַת ה', אֲפִלּוּ רַק בְּאוֹת אַחַת, וְהַמַּלְעִיגִים מִדִּבְרֵי חֲזַ''ל, מִצְוָה לְפַרְסֵם דַּעְתָּם הַכּוֹזֶבֶת לְעֵינֵי הַכֹּל וּלְגַנּוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. עיין בח''מ בסימן רל''ז בדין עני המהפך בחררה. תפשתי דבר המצוי, והוא הדין אם היה באופן שנקנה לו אפילו בלא קבלת המעות עתה. ויותר נראה פשוט שאפילו אם המוכר הזה עייל ונפיק אזוזא, ולוקח השני הזה הלך להביא מעות, גם כן לא יגלה זה לראשון. כיון דאם יביא זה השני מעות בתוך הזמן שהגביל, יקנה את הסחורה למפרע במשיכה שמשך אותה מתחלה לתוך ביתו כמו שמבואר בח''מ, אם כן ממילא לעת עתה לא תצא שום תועלת מהגילוי ההוא שהוא מגלה לו את שם השני רק רכילות בעלמא. פעמים מצד שהקונה השני הוא ממיודעיו ומכיריו, ופעמים מצד שהקונה השני הוא רוצה לקנות אצלו עוד הרבה סחורות אחרות בצירוף סחורה זו, או שנותן לו המקח יותר מהראשון, ושאר סיבות אשר עי''ז הוא מתרצה בעצמו למכור אותה קודם שיבוא הראשון.