יֵשׁ הַרְבֵּה דְּבָרִים, שֶׁאֲסוּרִין מִטַּעַם אֲבַק רְכִילוּת. וַאֲבָאֵר בְּקִצּוּר אֵיזֶה עִנְיָנִים, וּמֵהֶם יָקִישׁ הַמַּשְׂכִּיל לְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּגוֹן, ((א)) הַמְסַפֵּר לַחֲבֵרוֹ, אֵיךְ שֶׁשָּׁאֲלוּ מֵאֶחָד אוֹדוֹתָיו, וְהֵשִׁיב עַל זֶה: שִׁתְקוּ, אֵינִי רוֹצֶּה לְהוֹדִיעַ מָה אֵרַע, וּמַה יִּהְיֶה, וְכָל כַּיּוֹצֵּא בָּזֶה, שֶׁמְסַפֵּר לוֹ, אֵיךְ שֶׁמִּדִּבְרֵי פְּלוֹנִי נִרְמַז עָלָיו שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, בִּכְלַל אֲבַק רְכִילוּת הוּא. פשוט הוא דכיון דדבר זה הוא בכלל אבק לשה''ר וכדלעיל בח''א כלל ט' אלמא דדיבור זה הוא דיבור שאינו הגון, ממילא אם יספר לו שאמר פלוני עליו באופן זה יכנס בלבו תרעומות על אותו פלוני, ואפשר דהוא בכלל רוכל ממש שטוען דברים מזה לזה, ועכ''פ מכלל אבק רכילות בודאי לא נפקא.

וְכֵן הַמְשַׁבֵּחַ אֶת אֶחָד בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ, ((ב)) בְּמָקּוֹם שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְהַעֲלוֹת בְּלֵב חֲבֵרוֹ תַּרְעוֹמוֹת עָלָיו, וְעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְהִסָבֵב לוֹ רָעָה, בִּכְלַל אֲבַקּ רְכִילוּת הוּא. עַל כֵּן נִרְאֶה לִי, דְּיֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּשַׁבֵּחַ אֶת רְאוּבֵן בִּפְנִי שִׁמְעוֹן שֻׁתָּפוֹ, (אוֹ לְאִשָּׁה בִּפְנִי בַּעְלָה, וּלְבַעַל בִּפְנִי אִשְׁתּוֹ), שֶׁהֵיטִיב עִמּוֹ בְּהַלְוָאָה אוֹ בִּנְתִינַת צְּדָקָה וּבְשִׁלּוּם שְׂכַר שָׂכִיר, שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ כָּרָאוּי, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כִּי מָצוּי הוּא עַל יְדֵי זֶה לְהעֲלוֹת תַּרְעוֹמוֹת בְּלֵב שִׁמְעוֹן עַל שֻׁתָּפוֹ רְאוּבֵן, וּפְעָמִים שֶׁיְּסֻבַּב גַּם כֵּן עַל יְדֵי זֶה לִרְאוּבֵן הֶזֵּק אוֹ מַחְלֹקֶת (וְכֵן לְאִשָּׁה עַל בַּעְלָה, וּלְבַעַל עַל אִשְׁתּוֹ) בְּחָשְׁבוֹ, כִּי הוּא פִּזֵּר אֶת מָמוֹנוֹ בְּוַתְּרָנוּתוֹ. גם זה נלמד ממה דאיתא לעיל [בח''א כלל ט' ס''א] שאסור לשבח אחד במקום שעי''ז גורם שיספרו בגנותו, וממילא הוא הדין לשאר רעה, דבגמרא ערכין (ט''ז) איתא אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו, וכל רעות בכלל. ומה שכתבנו בנתינת הצדקה, דוקא אם היא מתנה מרובה (וכן כה''ג בהלואה ובשילום שכר שכיר כל אחד לפי ענינו) שעי''ז יוכל שותפו להקפיד עליו.

וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר, כְּשֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵאֵת חֲבֵרוֹ, שֶׁיֵּיטִיב עִמּוֹ בְּאֵיזֶה דָּבָר, וְהוּא מְשִׁיבוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְמַלְּאוֹת בַּקָּשָׁתוֹ בָּזֶה, ((ג)) שֶׁלֹּא יִשְׁאָלֵנוּ: לָמָּה עָשִׂיתָ טוֹבָה זוֹ לִפְלוֹנִי, ((ד)) שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ סִפֵּר לִי אֶת הַדָּבָר, כִּי מָּצּוּי הוּא עַל יְדֵי דָּבָר כָּזֶה גַּם כֵּן לְהַעֲלוֹת תַּרְעוֹמוֹת בְּלֵב חֲבֵרוֹ עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, עַל שֶׁגִּלָּה אֶת הַדָּבָר לַאֲנָשִׁים וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁמִיט עַצְמוֹ מֵהֶם. גם זה נובע ממה דאיתא למעלה בח''א כלל ט' בס''ג, ומזה יש ללמוד דה''ה וכו' וא''כ ממילא זה שמגלה לו דבר זה בכלל איסור הוא ופעמים אפילו היכא דלא יסיים בדבריו שהוא בעצמו סיפר לי, ג''כ אסור, כגון אם המלוה יבין מעצמו דלא נודע הדבר כי אם על ידי הלוה.

עוֹד יֵשׁ דְּבָרִים, שֶׁהֵן אֲסוּרִין מִטַּעַם אֲבַק רְכִילוּת, כְּגוֹן, אִם מַה שֶּׁמְסַפֵּר לוֹ, מַה שֶּׁאָמַר פְּלוֹנִי עָלָיו, ((ה)) אֵינוֹ דְּבַר גְּנַאי, רַק דָּבָר, ((ו)) שֶׁדֶּרֶךְ בְּנִי אָדָם לְהַקְפִּיד קְצָת, כְּשֶאוֹמְרִים לוֹ בְּפָנָיו. וכל שכן אם הוא דבר גנאי, אפילו לית ביה איסור כל כך רק הוא דבר שאינו הגון, כגון שיספר לו איך שאמר פלוני עליו איה נמצא אש כי אם בביתו שמבשלין תמיד בשר ודגים וכיו''ב, בודאי הוא בכלל אבק רכילות. וכל שכן לפי מה שכתבנו בחלק א' בכלל ט' בשם הסמ''ג והגהמ''י דדבר זה הוא לשה''ר גמורה, ממילא אם יספר לו שאמר פלוני דבר זה עליו הוא בכלל רכילות. שז''ל הירושלמי דפאה (פרק א') בא וראה כמה קשה הוא אבק לשה''ר, שדברו הכתובים לשון בדאי בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה ותצחק שרה וכו'. וז''ל הפני משה שם: אבק לשה''ר, לפי שאין זה לשה''ר ממש אפילו אם אמרה ואדוני זקן דמאי גנאי דיברה עליו, אלא כאבק לשה''ר הוא, ואפ''ה דברו הכתובים דברי בדאי שלא נכתב אח''כ מה שאמרה ואדוני זקן, ומה שאמר הירושלמי אבק לשה''ר ולא אבק רכילות, לפי שהדבר קאי על שרה כמו שפירש הפני משה, וגם ידוע הוא שכמה פעמים נקרא רכילות בשם לשה''ר, ולכך הזכירו חז''ל בכל מקוס סתם אבק לשה''ר.

((ז)) וְחַיָּב אָדָם לְהַסְתִּיר הַסוֹד, אֲשֶׁר יְגַלֶּה לוֹ חֲבֵרוֹ דֶּרֶךְ סֵתֶר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּגִלּוּי הַסוֹד הַהוּא עִנְיַן רְכִילוּת, כִּי יֵשׁ בְּגִלּוּי הַסוֹד נֵזֶק לִבְעָלָיו וְסִבָּה לְהָפֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ, גַּם בָּזֶה הוּא יוֹצֵא מִדֶּרֶךְ הַצְּנִיעוּת, וְהוּא מַעֲבִיר עַל דַּעַת בַּעַל הַסּוֹד. הוא לשון ר' יונה בש''ת במאמר רכ''ה עי''ש, וסנהדרין (דף ל''א) דין גלי רזיא עי''ש. ודבר זה הוא חמור הרבה יותר מסתם אבק לשה''ר ורכילות, כן מוכח בר' יונה שם ע''ש. דע דממה שכתב הרמב''ם בפרק ז' מהלכות דיעות הלכה ה' בזה הלשון: והמספר לחבירו דברים, שגורמים אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חבירו בגופו, או בממונו, או להצר לו, או להפחידו, הרי זה לשון הרע. מוכח שדין זה דלשה''ר איננו כשאר חלקי נזקי ממון, שלא כתבתם התורה לחיוב על גרמא, מה שאין כן בלאו זה דלשה''ר. וטעם לזה, כי שם בנזקי ממון לא מיירי התורה רק בדיעבד, אם הזיקו לענין תשלומין, ולכך פטרה בהם גרמא, מה שאין כן בעניננו בלשה''ר דאיירינן לענין לכתחלה, אם הוא מותר לדבר דבר זה או לא, ולכך אסרה התורה אפילו אם רק גורם היזק בדיבורו לחבירו, כי בגרמא בניזקין גם כן דינא הכי דאסור לכתחלה כדאמרינן בב''ב (דף כ''ב ע''ב) זאת אומרת גרמא בניזקין אסור. ואם כן נוכל לידע מזה דמי שמסבב בדיבורו רעה לחבירו, כגון, שאחד רוצה להשתתף במסחרו עם אחד, או להשכיר את עצמו אצל אחד, (וה''ה בכל הציורים דלקמן) והוא הולך וטוען דברים מזה לזה (כי כן לשון התורת כהנים על הפסוק דלא תלך רכיל: שלא תהיה כרוכל שטוען דברים מזה לזה) עד שעי''ז נתבטל הענין שביניהם, וגורם לו בזה היזק, בכלל לשה''ר הוא. ואין לדחות, דכוונת הרמב''ם הוא דוקא אם גורם בדיבורו לזה היזק ממש, משא''כ בזה דלא היה רק מניעת הטובה, איננו בכלל לשה''ר. זה אינו, דהלא מכלל להצר לו לא נפקא. (ועוד דבעניננו עכ''פ לא גרע מעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה שנקרא רשע, וק''ו בזה, דמה התם שבזה שהוא מסיר החררה מזה משתכר הוא בזה שנוטל לעצמו, ואעפ''כ הוא נקרא רשע מפני שבזה יורד לחיי חבירו, וכמו שפירש''י שם בקדושין בריש פרק האומר, על אחת כמה וכמה בעניננו שאינו משתכר בזה כלל, כי אינו נוטל השותפות לעצמו, ואינו משכיר עצמו אצל זה, וה''ה בכל הציורים דלקמן, רק שהוא מרע בזה לחבירו שלא ישתכר הוא מזה, דמכלל רשע לא נפקא. וז''ל הח''מ בסימן רל''ז ס''א: המחזיר אחר דבר לקנותו וכו' ובא אחר וקנאו נקרא רשע, והוא הדין לרוצה להשכיר עצמו אצל אחר עי''ש ובעניננו כל הדיעות הנזכרות שם מודים דבכהאי גוונא נקרא רשע, כיון שאינו מיטיב בזה לעצמו). הארכתי בזה כדי שידע המעיין שדבר זה נכנס בכלל לשה''ר ורכילות גמורה, אם לא שיושלמו בו הפרטים המבוארים לקמן בכלל זה. ומה שכתבתי באיזה דבר, כללתי בזה כל הציורים שיבואו בסוף הספר אי''ה.