חפץ חיים-הלכות רכילות - כלל ז'-
הלכות רכילות כלל ז - א
אֵין חִלּוּק בְּאִסוּר סִפּוּר הָרְכִילוּת, בֵּין אִם הַמְסַפֵּר ((א)) אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, קָרוֹב אוֹ רָחוֹקּ, וַאֲפִלּוּ אִם שָׁמַע לְאֶחָד, שֶׁדִּבֵּר דִּבְרֵי גְּנַאי עַל אָבִיו וְאִמּוֹ *, וּמֵחֲמַת שֶׁהֵצֵר לוֹ מְאֹד עַל כְּבוֹדָם, גִּלָּה לָהֶם אֶת הַדָּבָר, גַּם כֵּן בִּכְלַל רְכִילוּת הוּא. גַּם אֵין חִלּוּק אִם עַל מִי שֶׁמְסַפְּרִין עָלָיו הוּא אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, גָּדוֹל אוֹ ((ב)) קָטָן, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ח' סָעִיף א' ב' ג'.
אֲנָשִׁים שֶׁנִּכְשָׁלִין בָּזֶה, שֶׁכְּשֶׁאֶחָד רוֹאֶה, שֶׁשְּׁנִי נְעָרִים מַכִּין זֶה אֶת זֶה, הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לְאָבִיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶם: הֵיאַךְ שֶׁנַּעַר פְּלוֹנִי הִכָּה בִּנְךָ, וְעַל יְדֵי זֶה רָגִיל לָבוֹא אַחַר כָּךְ קִלְקוּלִים גְּדוֹלִים, שֶׁאָבִיו שֶׁל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מַכֶּה אַחַר כָּךְ לְנַעַר קָּטָן זֶה מִפְּנִי גֹּדֶל הַשִּׂנְאָה, וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה אַחַר כָּךְ מַחֲלֹקֶת גְּדוֹלָה בֵּין אֲבוֹתֵיהֶן שֶׁל הַנְּעָרִים, וּבְיוֹתֵר מָצוּי זֶה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְהִנִּה אִם בָּאנוּ לַחֲשֹׁב גֹּדֶל הָאִסוּרִין, שֶׁבָּאוּ עַל יְדֵי הַמְרַגֵּל הַזֶּה, רַבּוּ מִלִּסְפֹּר. וְלָא מִבָּעֵי {ואין צריך לומר} אִם אֵינוֹ יוֹדֵע בְּבֵרוּר הַדִּין עִם מִי, דְּאָסוּר לְהַגִּיד לְאָבִיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹדֵע בְּבֵרוּר, דְּהַדִּין עִם הָאֶחָד, אַף עַל פִּי כֵן אֵין לוֹ לְהַגִּיד לְאָבִיו שֶׁל הַשֵּׁנִי, אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁלְמוּ הַפְּרָטִים הַמְבאָרִים לְקַמָּן בִּכְלָל ט', עַיֵּן שָׁם.
והוא הדין על רבו, כמו שכתבנו לעיל בחלק א' בכלל י' סעיף ה'. ואין להקשות ממה שאיתא בקדושין (דף ע.) אזלו ואמרו לה (הלכו ואמרו לו) לר' יהודה וכו', דפשוט דאז היה שם שלוחא דרב יהודה, (וכדמוכח ברש''י שם דבור המתחיל 'נטר', ולית בה משום לישנא בישא, אם הוא מספר אחר כך לפני בית דין, מה שאחד בזה אותו או את בית דין, וגם הוא מהימן כבי תרי, ועין בחשן המשפט בסוף סימן ח' ובבאר הגולה שם), ולהכי השיב רב יהודה גם כן לבסוף דצער שלוחא דרבנן.
ממעשה דמרים שהיה בלשה''ר, והוא הדין ברכילות.
ומ''ש על אביו וכו', עיין לעיל בחלק א' בכלל י' בבמ''ח ס''ק כ' שהבאנו לזה גמרא מפורשת.
פשוט דגם הוא בכלל עמיך. וגם לפי הטעם שכתבו כולם על איסור הרכילות שעי''ז מתעורר מדנים ורגיל לבוא מזה נזקים גדולים, א''כ קטן ג''כ בכלל הזה, דהא חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב, וקטן דמכלמו ליה ומיכלם גם על בושתו חייב כדאיתא בב''ק (פ''ו ע''ב).
הלכות רכילות כלל ז - ב
וְדַע דְּאִסוּר רְכִילוּת הוּא אֲפִלּוּ עַל עַם הָאָרֶץ, כִּי גַּם הוּא בִּכְלַל ''עַמֶּיךָ''. וְאַף שֶׁהוּא רוֹאֶה בְּבֵרוּר, שֶׁעַם הָאָרֶץ זֶה גִּנָּה לְאֶחָד שֶׁלֹּא בְּפָנָיו עַל חִנָּם, וְהַדִּין הוּא עִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי כֵן הֲלֹא בֵּרַרְנוּ לְעֵיל בִּכְלָל א', דְּאִסוּר רְכִילוּת הוּא אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת. וְכָל שֶׁכֵּן לְסַפֵּר רְכִילוּת עַל תַּלְמִיד חָכָם, הֶעָוֹן יוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר עָצוּם מִפְּנִי כַּמָּה טְעָמִים:
מִצַּד עֶצֶּם הָרְכִילוּת, דַּהֲלֹא פָּשׁוּט הוּא, שֶׁאִם בִּרְכִילוּת, שֶׁסִפֵּר עַל חֲבֵרוֹ, הָיְתָה תַּעֲיּובֶת שֶׁקִָּר, בְּוַדַּאי עָנְשׁוֹ חָמוּר יוֹתֵר, מִשֶּׁאִם הָיָה אֱמֶת, וְכַאֲשֶׁר נְדַיֵּק בְּעִנְיָנֵנוּ, יִמָּצִא עַל פִּי הָרוֹב, שֶׁהִיא רְכִילוּת שֶׁל שֶׁקֶּר, כִּי תַּלְמִיד חָכָם מִסְּתָמָא אֵינוֹ מְגַנְּה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה רָעָה לְאָדָם בְּחִנָּם, וְיֵשׁ לָנוּ לִתְלוֹת שֶׁכַּדִּין עָשָׂה מַה שֶּׁעָשָׂה, עַל כֵּן, הַהוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר עָלָיו דָּבָר זֶה לְעַוְלָה, הוּא רְכִילוּת שֶׁל שֶׁקֶר.
מִצַּד עַצְמִיּוּת הָאִישׁ הַהוּא, שֶׁהֲרֵי צִוְּתָה לָנוּ הַתּוֹרָה לְהִתְדַּבֵּק בָּהֶם בְּכָל מִינִי חִבּוּר, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלַעֲשׂוֹת פְּרַקְמַטְיָא עִם תַּלְמִיד חָכָם וּלְהַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וְלִנְהֹג בָּהֶן כָּבוֹד הַרְבֵּה, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא לְעוֹרֵר מְדָנִים עָלָיו, שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם הִפּוּךְ כָּל הַנַּ"ל.
מִצַּד הַסִבָּה הַצּוֹמַחַת מִסִפּוּרוֹ, כִּי יָדוּעַ הוּא שֶׁלֹּא יִתְפַּעֵל אָדָם כָּל כָּךְ, כְּשֶׁאֶחָד מֵעַם הָאָרֶץ גִּנָּה אוֹתוֹ, אוֹ עָשָׂה לוֹ שׁוּם דְּבַר עַוְלָה, אֲבָל אִם יְסַפֵּר לוֹ אֶחָד, שֶׁתַּלְמִיד חָכָם גִּנָּה אוֹתוֹ, בְּוַדַּאי יוֹתֵר תִּכָּנֵס שִׂנְאָה בְּלִבּוֹ עָלָיו, וְרָגִיל מְאֹד לְהִתְעוֹרֵר מְדָנִים עַל יְדֵי זֶה, וּבִפְרָט אִם מְסַפֵּר עַל הָרַב שֶׁבָּעִיר, בְּוַדַּאי רָגִיל לָבוֹא עַל יְדֵי זֶה קִלְקוּלִים גְּדוֹלִים עַד מְאֹד, וְכַמָּה פְּעָמִים יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו מַמָּשׁ עַל יְדֵי זֶה.
הלכות רכילות כלל ז - ג
וְדַע עוֹד, דְּאֵין שׁוּם חִלּוּקּ בְּאִסוּר רְכִילוּת, בֵּין אִם הוּא מְסַפֵּר לִרְאוּבֵן גּוּפֵה, מַה שֶּׁפְּלוֹנִי דִּבֵּר עָלָיו, אוֹ מְסַפֵּר דָּבָר זֶה ((ג)) לְאֵשֶׁת רְאוּבֵן וּקְרוֹבָיו, כִּי בְּוַדַּאי יֵרַע בְּעֵינֵיהֶם, וְיִנְקְטוּ בְּלִבָּם עַל פְּלוֹנִי עֲבוּר זֶה, וְלָכֵן אֲפִלּוּ אִם הִזְהִירָם, שֶׁאַל יִוָּדַע מֵהֶם דָּבָר, לֹא נָפְקָא דָּבָר זֶה מִכְּלַל רְכִילוּת.
הגם דאסור לספר אפילו לאחר, מה שפלוני דיבר על פלוני, פן יוודע עי''ז לפלוני, דחברך חברא אית ליה וכנ''ל בכלל ג' ס''ג, מכל מקום נפקא מינה אם הזהירן מלגלות לשום אדם ולא נודע מהם דבר וכמו שכתבנו בפנים, דבאחר כהאי גוונא לית ביה משום איסור רכילות. ודע עוד דזה הסעיף מיירי אפילו אם מתוך דבריו לא נשמע גנות על פלוני ועל ראובן, כגון שיש פנים לכל אחד מהם שהדין עמו, דאי לאו הכי לא נפקא דבר זה עכ''פ מכלל לשה''ר, ואסור בכל גווני אפילו באחר, ועיין לעיל בכלל ג' בס''ג ובבמ''ח שם שביארנו כל זה היטב.
הלכות רכילות כלל ז - ד
גַּם אֵין חִלּוּק בְּאִסוּר רְכִילוּת, בֵּין אִם הוּא מַרְגִּיל עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנִי יִשְׂרָאֵל, וּבֵין אִם הוּא מַרְגִּיל עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי נָכְרִים, וְכַאֲשֶׁר נְדַיֵּק הֵיטֵב, נִמְצָא, דַּעֲוֹנוֹ גָּדוֹל בָּזֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִסְתַם רְכִילוּת, כִּי עַל יְדֵי מַה שֶּׁהוּא מְסַפֵּר, שֶׁפְּלוֹנִי עָשָׂה לוֹ, אוֹ דִּבֵּר עָלָיו, בְּוַדַּאי יוּכַל לְהִסָבֵב לוֹ עַל יְדֵי זֶה הֶזֵּקּ וְצַעַר, (ועוֹד טעָמִים, אַחֵרִים וּכמוֹ שִׁהֶאִרַכנוּ לעַיל בּחֵלִק א' כּלָל ח' סִימָן י"ב). וְיֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁנִּכְשָׁלִין בָּזֶה עַד מְאֹד, שֶׁמַּטִּילִין מוּם בִּפְנִי נָכְרִי * בִּסְחוֹרוֹת, שֶׁמָּכַר לוֹ יִשְׂרָאֵל, אוֹ בִּמְלָאכָה שֶׁעָשָׂה לוֹ וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא {וכל כיוצא בזה}, וּבָזֶה מָצוּי שֶׁגּוֹרֵם לוֹ הֶזֵּק וְצַעַר, וְכַמָּה פְּעָמִים יוֹרֵד לְחַיָּיו מַמָּשׁ עַל יְדֵי זֶה.
פרוש: דוקא בשקר בעלילה, אבל באמת שרי {מותר} כמו בישראל כי כן צותה לנו התורה: ''צדק צדק תרדף'', וישראל קדושים חיבין לזהר בזה. (הגהה זו, כנראה, מחמת הצנזורה).
הלכות רכילות כלל ז - ה
וּלְעִנְיַן אִסוּר קַבָּלַת רְכִילוּת, דִּיגוֹ הוּא כְּמוֹ בְּלָשׁוֹן הָרָע, בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ח' בְּסָעִיף י''ג י''ד, עַיֵּן שָׁם. עַל כֵּן יֵשׁ לִזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא לְקַּבֵּל רְכִילוּת מִשּׁוּם אָדָם, וַאֲפִלּוּ מֵאִשְׁתּוֹ. וְכַאֲשֶׁר נִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב, נִמְצָּא, שֶׁבַּמֶּה שֶּׁהוּא מְקַבֵּל רְכִילוּת מֵאִשְׁתּוֹ, בְּמַה שֶּׁסִפְּרָה לוֹ, שֶׁפְּלוֹנִי דִּבֵּר עָלָיו כָּךְ וְכָךְ, לְבַד הֶעָוֹן הָעַצְּמִי שֶׁל קַּבָּלַת רְכִילוּת, הוּא מֵבִיא לְעַצְמוֹ עַל יְדֵי זֶה צָרוֹת רַבּוֹת, כִּי בִּרְאוֹתָה שֶׁבַּעֲלָה מְקַבֵּל דְּבָרֶיהָ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, תְּסַפֵּר לוֹ תָּמִיד מֵעִנְיָנִים כָּאֵלּוּ, וּמְבִיאָתוֹ עַל יְדֵי זֶה לִידֵי כַּעַס וּמַצָּה וּמְרִיבָה וְדַאֲבוֹן נֶפֶשׁ. עַל כֵּן הַנָּכוֹן מְאֹד לְבַעַל נֶפֶשׁ לִגְעֹר בְּאִשְׁתּוֹ, כְּשֶׁמְסַפֶּרֶת לוֹ מֵעִנְיָנִים כָּאֵלּוּ.