אָסוּר לְקַבֵּל רְכִילוּת, אֲפִלּוּ אִם הַמְסַפֵּר סִפֵּר אֶת הַדָּבָר בְּפִרְסוּם ((א)) לִפְנִי כַּמָּה אֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי כֵן אֵין לְהַחְלִיט מֵחֲמַת זֶה שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, רַק יֵשׁ לָחוּשׁ אַחַר זֶה וְלַחֲקֹר אֶת הַדָּבָר, ((ב)) אִם נוֹגֵעַ לוֹ זֶה עַל לְהַבָּא. עיין לעיל בהלכות לשה''ר כלל ב' בבמ''ח סק''ב שהבאנו על זה כמה כתובים מפורשים. פירוש, כגון שסיפר לו שעשה לו פלוני היזק, או שסיפר לו שהוא גינה אותו בפני פלוני, צריך לידע לפעמים האמת, כדי לידע איך לשמור את עצמו מכאן ואילך ממנו. אבל אם אין נוגע לו הדבר על להבא, אין לו לדרוש כלל מאנשים מה דיבר פלוני אודותי, כי בודאי יהיה נכשל על ידי זה בכמה איסורים, ובפרט באיסור לפני עור, כי המשיב לו יקרא הולך רכיל על זה, ועיין לעיל בכלל הסמוך לזה בסעיף ה'.

כְּשֵׁם שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ז' סָעִיף ב', דְּלָשׁוֹן הָרָע אָסוּר לְקַבֵּל מִן הדִּין, אֲפִלּוּ אִם סִפֵּר עָלָיו ((ג)) בְּפָנָיו, כֵּן הַדִּין בִּרְכִילוּת. דְּהַיְנוּ, שֶׁאָמַּר לוֹ בְּפָנָיו: אַתָּה דִּבַּרְתָּ עָלָיו כָּךְ וְכָךְ, וַאֲפִלּוּ אִם שׁוֹתֵק עַתָּה, בְּשָׁעָה שֶׁסִפֵּר עָלָיו הָרְכִילוּת בְּפָנָיו, גַּם כֵּן אָסוּר לְקַבֵּל, וְאֵין לִקַּח מִזֶּה שׁוּם רְאָיָה שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, וַאֲפִלּוּ אִם טִבְעוֹ שֶׁל זֶה הָאִישׁ, שֶׁלֹּא לִשְׁתֹּק בִּשְׁאָר דְּבָרִים, וּבָזֶה הוּא שׁוֹתֵק, אַף עַל פִּי כֵן אֵין זוֹ רְאָיָה לְהַחְלִיט שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הַכּל לְמַעְלָה, עַיֵּן שָׁם. זֶה ((ד)) אֲפִלּוּ אִם הַמְרַגֵּל אֵינוֹ עוֹבֵר לִדְבָרָיו עַל לָאו דְּ''לֹא תֵלֵךְ רָבִיל בְּעַמֶּיךָ'', כְּגוֹן, שֶׁמְסַפֵּר לוֹ, שֶׁיִּשְׁמֹר עַצְּמוֹ מִפְּלוֹנִי, שֶׁרוֹצֶה לְהַזִּיקוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵּא בָּזֶה, וּכְמוֹ שֶׁנְּבָאֵר לְקַמָּן, וְכָל שֶׁכֵּן אִם מְסַפֵּר עָלָיו דִּבְרֵי לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת בְּעָלְמָא, הֲלֹא כְּבָר בֵּררְנוּ לְעֵיל בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִּים, דְּלָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת אָסוּר, בֵּין בְּפָנָיו וּבֵין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וַאֲפִלּוּ עַל דְּבַר אֱמֶת, וְאִם כֵּן אֲפִלּוּ אִם הַכֹּל אֱמֶת כִּדְבָרָיו, שֶׁדִּבֵּר עָלָיו פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ, אַף עַל פִּי כֵן הוּא רָשָׁע גָּמוּר לְפִי סִפּוּרוֹ בְּעַצְמוֹ, שֶׁעָבַר עַל לָאו דְּ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ'', ''וְלֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא'' וּשְׁאָר לָאוִין וַעֲשִׂין הַמְבֹאָרִין לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, וְאִם כֵּן, מִפְּנֵי רָשָׁע זֶה נוֹצִּיא לְאִידָךְ מֵחֶזְקַת כַּשְׁרוּתוֹ וְלוֹמַר, שֶׁעָבַר עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה? בְּוַדַּאי הֶחָשׁוּד עַל לָאו דִּרְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע, חָשׁוּד גַּם כֵּן לְשַׁקֵּר וּלְהוֹסִיף דְּבָרִים וּלְהַחְלִיף מִסוֹפוֹ לִתְחִלָּתוֹ. עיין לעיל בח''א בכלל הנ''ל שכל הראיות המפורשות שהובאו לשם הוא סובב והולך על שניהן. ונזכר זה ג''כ לעיל בבמ''ח, אלא שם כתבתי זה הדין מכח לשה''ר וכאן מכח רכילות

וְאִם הָיָה לוֹ הֶזֵּק בְּעִסְקוֹ, וְלֹא נוֹדַע לוֹ סִבָּתוֹ, כְּגוֹן, שֶׁמַּחֲזִיק ''הַארֶענְדֶע'' {חכירה} מִשַּׂר, וְסִלֵּק אוֹתוֹ הַשַּׂר, וְלֹא נוֹדַע לוֹ, אִם אֶחָד הִלְשִׁין עָלָיו, אוֹ שֶׁהַשַּׂר מִצַּד עַצְמוֹ הֶעֱבִירוֹ, וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, אָסוּר לוֹ לַחְשֹׁד לְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, (אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, וּכְפִי מַה שֶּׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, מַה נִּקְרָא דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, אָז מֻתָּר לְהַחְלִיט בְּלִבּוֹ עָלָיו, אֲבָל לֹא לְהַפְסִידוֹ עַל יְדֵי זֶה וּכְדִלְקַמָּן) דְּאַחֲזוּקֵי אִנְשֵׁי בִּרְשִׁיעֵי לֹא מַחְזְקִינָן. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''בְּצֶּדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ'' *. אִם שָׁמַע, שֶׁהוּא סִבֵּב לוֹ הַהֶזֵּק, אַף עַל פִּי כֵן אֵין מֻתָּר לוֹ, רַק לָחוּשׁ, וְלֹא לְהַחְלִיט הַדָּבָר בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא אֱמֶת, וַאֲפִלּוּ אִם אֲנָשִׁים עָשׂוּ מְרִיבָה עֲבוּר זֶה עִם הַנֶּחְשָׁד, וְאָמְרוּ לוֹ, שֶׁעַוְלָה גְּדוֹלָה עָשָׂה בְּמַה שֶּׁנִּשְׁמַע עָלָיו, שֶׁהוּא סִבֵּב הַהֶזֵּק לְהַיִּשְׂרָאֵל וְשָׁתַק, אַף עַל פִּי כֵן אֵין לוֹ לְהַחְלִיט מִטַּעַם זֶה, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, כִּי הֲגַם שֶׁבֶּאֱמֶת מִצְּוָה לְהַצִּיל עַצְּמוֹ מִן הַחֲשָׁד וּלְהַצִּיעַ לִפְנִי הַחוֹשְׁדוֹ, אֵיךְ שֶׁנָּקִי הוּא מִן הַחֲשָׁד, וּכְמַאֲמַר הַכָּתוּב {במדבר ל''ב כ''ב}: ''וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל'', ((ה)) מִכָּל מָקוֹם, פֶּן רָאָה לְפִי הָעִנְיָן, שֶׁקִּבְּלוּ עָלָיו לִישָׁנָא בִּישָׁא כָּל כָּךְ וְנֶחְלָט בְּרַעְיוֹנוֹתֵיהֶם לְדָבָר אֲמִתִּי, עַד שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ מִמֶּנּוּ שׁוּם תְּשׁוּבָה, וְעַל כֵּן קִּבֵּל עַל עַצְּמוֹ, שֶׁטּוֹב יוֹתֵר לִשְׁתֹּק בָּזֶה וְלִהְיוֹת מֵהַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן ((ו)) וְאֵינָן מְשִׁיבִין. ובעונותינו הרבים, כמה מכשולין באין על ידי מדה גרועה הזו של קבלת רכילות. ואציר בזה שני ציורים קטנים, מה שמצוי, בעונותינו הרבים, אולי יתן ה' ברחמיו, שיועיל מעט על ידי שנגלה את תרמית היצר, ומזה יקיש המשכיל לכל כיוצא בזה. בענין השר הנ''ל וכיוצא בזה בנכרים המעלילים עליו, שכאשר הוא שואל מאתם: למה תעשו לי כך וכך לירד לחיי. והם משיבים כדי לסלק האשמה מאתם: לא עלינו תלונותיך, פלוני היהודי הלשין עליך. ותכף נכנס הדבר באזניו, ומקבל את הדבר לאמת גמורה, וחושב את היהודי למלשין ואת הנכרי חושב בלבו, שאינו משקר בדבורו, ולא מחליף ולא מוסיף, ועבור זה נוטר ליהודי שנאה בלבו. והיה כזה יום מחר, ילך גם הוא וילשין על חברו ונעשה על ידי זה מלשין גמור. (וכיוצא בזה מצוי, כגון, שנכרי קבע אצל יהודי אחד לקנות ממנו משקה וכיוצא בזה, וגמר את המקח, והניח לו גם כן כליו בביתו, ויש מהקונים, שאף אחר שגומרין המקח עם אחד לגמרי, אחר כך הולכין למוכרין אחרים מזה המין, לדרש מהם המקחים של אלו הסחורות, אולי יוכלו להשיג מעט בפחות מהמקח הראשון, ויחזרו ממנו, ואין מספרין להמוכר השני שום דבר מזה, איך שגמר בזה מתחלה עם אחר. וכשהמוכר השני אינו יודע מזה, לפעמים ארע שמתרצה במקח פחות מעט מהמקח של המוכר הראשון כידוע, וכשמע הנכרי את הדבר הזה הוא הולך תכף אצל הראשון ולוקח כליו ממנו בלי שום טענה ומענה. וכשהוא שואלו: למה אתה עושה לי ככה. וכדי לסלק העולה מעל עצמו הוא משיבו: פלוני המוכר פגעני ואמר לי: למה אין אתה רוצה לקנות ממני סחורה. הלא אצלי הסחורה טובה הרבה יותר משל פלוני, וגם המקח אוזיל לך ממנו. ותכף מקבל את זה לאמת גמורה וחושב את היהודי לעני המהפך בחררה וכו', שנקרא רשע, ונוטר להיהודי שנאה בלבו, ולמחר יזלזל נגד חברו הרבה במקחים, עד שיורד פשוט לחייו, ונעשים על ידי זה שונאים גמורים, שכל אחד רוצה לבלע את חברו ולראות את דמו, והכל אצלם כהתירא ולשם מצוה, בחשבם שחברו עשה לו גם כן ככה). ראה כמה לאוין עבר על ידי זה: ''לא תשא שמע שוא'', ו''לא תשנא את אחיך'' וכו', ו''לא תקם ולא תטור'', ועוד הרבה לאוין ועשין המבארין לעיל בפתיחה, ולפעמים גם כן מלשין גמור על פי התורה. וכל אלו נעשו על ידי קבלת רכילות, שחשב שספר לו דברי אמת. והלא על פי דין אסור קבלת רכילות הוא אפלו אם יהודי ספר לו בפניו, וגם אין לו שום נגיעה בדבר, והוא שתק גם כן, אפלו הכי אסור להחליט בלבו שהדבר אמת, (וכמו שבררנו לעיל בחלק א' מכל הפוסקים), וכל שכן בזה שהמספר הוא אינו יהודי, (ועין בבא בתרא דף מ''ה.), וגם בספורו הוא דורש את טובת עצמו כדי לדחות את העולה מעליו, והוא נו, גע בדבר זה, על אחת כמה וכמה שאסור לקבל את דבריו ולהאמינו. ויותר טוב היה לו בנדון זה להחזיק את הנוגע בדבר לשקרן, ולדון את הישראל לכף זכות [בציור הראשון]. ובציור השני היה לו גם כן לחשב, שהיהודי לא היה יודע שקבע אצלו מתחלה וגמר אתו לקנות ממנו, והיה נצול בזה מכמה לאוין, ובראשם היה מקים מצות עשה ד''בצדק תשפט עמיתך'', וממילא כשהיה חברו רואה, שדן אותו לכף זכות ואינו נוטר לו שנאה עבור זה, בודאי היה הוא גם כן נזהר מכאן ולהבא מלהפסידו בשום דבר, ולא היה יוצא, חס ושלום, שום קלקול לשניהם על ידי מלשינות והורדת המקחים וכדומה, ועל ידי זה היה טוב לשניהן בעולם הזה ובעולם הבא, ועל זה וכיוצא בזה נאמר: ''מי האיש החפץ חיים (פרוש בעולם הבא) אהב ימים לראות טוב (פרוש בעולם הזה) נצר לשונך מרע'', ובודאי שלא לקבל גם כן, כי גדול עון המקבלו יותר מהאומרו, ה' ישמרנו. ואפילו אם יצא עליו קול שהוא עשה לו את הדבר הזה, אעפ''כ אסור להחליט בלבו שהדבר אמת ולהיות לו שונא עבור זה, כל זמן שלא העידו עליו בבית דין, וכמו שנכתוב בסעיף שאחר זה, (וכ''ש שאסור לגמול לו כמעשהו משום זה ועיין לקמן בסעיף י'), רק לחוש בלבד מותר. וכמ''ש חז''ל בחולין (פ''ט) על מי העולם קיים על מי שבולם את פיו בשעת מריבה.

וְדַע עוֹד, דְּאִסוּר קַבָּלַת רְכִילוּת הוּא אֲפִלּוּ אִם שָׁמַע ((ז)) מִשְּׁנַיִם וְיוֹתֵר, אוֹ שֶׁיָּצָא קוֹל בָּעִיר, שֶׁפְּלוֹנִי דִּבֵּר עָלָיו, אוֹ עָשָׂה לוֹ כָּךְ וְכָךְ, אֲפִלּוּ הָכֵי {אף על פי כן} אָסוּר לְקַבֵּל וּלְהַחְלִיט הַדָּבָר בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא אֱמֶת, אֲפִלּוּ אִם כַּוָּנַת הַמְסַפְּרִים לְפִי דִּבְרֵיהֶם הֵם לְטוֹבָתוֹ שֶׁל זֶה עַל לְהַבָּא, שֶׁאֵין נַעֲשִׂין רְשָׁעִים עַל יְדֵי סִפּוּרָם, וְכַנַּ''ל בְּסָעִיף ב'. אם תרצה לידע שורש הדברים, עיין לעיל בחלק א' בכלל ז' בסעיף ג' וד' ובבמ''ח שם ותמצא שהם מימרות חז''ל ופסוקים מפורשים על לשה''ר ועל רכילות עי''ש. וכל הדינים שנזכרים שם באלו הסעיפים לענין לשה''ר שייכים ג''כ לענין רכילות. ודע עוד, דאם נתחזק בעיר לאדם רשע מכבר, נלענ''ד דאפשר דמותר לקבל עליו רכילות, כמ''ש לעיל בחלק א' [כלל ז' ס''ה] לענין לשה''ר עי''ש.

אִסוּר קַבָּלַת רְכִילוּת הוּא אֲפִלּוּ מֵאִישׁ דִּמְהֵימָן לֵה כִּשְׁנַיִם, וַאֲפִלּוּ אִם אֵין בַּדָּבָר הַהוּא ((ח)) שׁוּם צַּד זְכוּת עָלָיו. וְהַנֵּי מִלֵּי {וכל זה}, שֶׁאֵין לוֹ מִידִיעַת עִנְיָן הַזֶּה תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא, אֲבָל אִם ((ט)) יֵשׁ לוִֹ מִזֶּה תּוֹעֶלֶת עַל לְהבָּא, כְּגוֹן, שֶׁסִפֵּר לוֹ, שֶׁפְּלוֹנִי רוֹצֶּה לְהַזִּיקוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ וִכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וְעַל כֵּן יִשְׁמֹר עַצְּמוֹ מִמֶּנּוּ, מֻתָּר לְקַבֵּל דָּבָר זֶה מִמֶּנּוּ וּלְהַאֲמִין בָּזֶה. אֲבָל ((י)) לֹא יְגַלֶּה זֶה לַאֲחֵרִים, וַאֲפִלּוּ לְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּהַגִּלּוּי הַהוּא תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא. וְכָל זֶה אִם הוּא מְסַפֵּר לוֹ, שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ דָּבָר זֶה בְּעַצְּמוֹ, אֲבָל אִם הוּא ((יא)) שָׁמַּע מֵאִישׁ אַחֵר, שֶׁאָמַר לוֹ, שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ, אֵין לוֹ שׁוּם יִתְרוֹן מִשְׁאָר אָדָם. דהיינו על מי שסיפר לו שדיבר עליו או עשה מעשה נגדו, וטעם לזה הוא כמו שביארנו לעיל בחלק א' בכלל ו' בבמ''ח ס''ק כ''א [בהג''ה שם] בשם היד הקטנה, דכלל הדבר, כל שיש איסור על המספר מצד סיפורו, יש איסור על המקבל מצד שמיעתו את הדבר הזה. ולבד זה יש ג''כ איסור לפני עור וכו'. כמו שכתבתי בתחלת כלל ה' בחלק זה דבענין זה מותר לשמוע רכילות ולחוש עי''ש, לכך אם הוא מהימן ליה כבי תרי מותר ג''כ להאמין בהחלטה. וראיה לזה ממה דאיתא בפסחים (קי''ג ע''ב) גבי מעשה דטוביה מהו למימר ליה לרביה למיסנייה, א''ל אי מהימן ליה לרביה כבי תרי לימא ליה וכו', אלמא דמותר לו לרבו לקבל דבר זה ממנו בהחלטה מחמת דהוא מהימן ליה בכל דבר כבי תרי, ולא אסרה התורה בזה משום קבלת לשה''ר, וראיה מדמתירה הגמרא לרבו לשנוא אותו עבור זה, וידוע הוא מה שכתב מהרי''ק (הובא לעיל בחלק א' בכלל ו' בבמ''ח ס''ק ל''א עי''ש) דבסתם לשה''ר שאסור לקבל, רק לחוש בעלמא, שאסור ח''ו לשנוא אותו עבור זה, א''כ פשוט הוא דהכא אפילו ההחלטה מותרת. ואף דאיירי במעשה דטוביה לענין לשה''ר, פשוט הוא דה''ה לענין רכילות. ועם כל זה אם יש בענין ההוא לשופטו לצד זכות, יזהר שלא יתגנה בעיניו עבור זה. דלא עדיף מאם חרפו אחד בפניו בינו לבין עצמו, שביררנו לעיל שאסור לו לילך אח''כ ולספר דבר זה לאחרים, אם לא שיש לו מזה תועלת על להבא. ומ''ש ואפילו לאנשי ביתו, הוא כמו שנכתוב לקמן בפשיטות דאיסור לשה''ר ורכילות אין חילוק בין אם לספר לאיש דעלמא ובין לספר לאשתו. פשוט הוא כיון שגם הוא בעצמו אסור לו לקבל ולהאמין ביה.

וַאֲפִלּוּ בָּאֹפֶן הַמּוֹעִיל, הַנֵּי מִלֵּי דְּקִים לֵה בְּגַוֵּה דְּאִישׁ הַהוּא טוּבָא, דְּהַיְנוּ, ((יב)) שֶׁמַּכִּיר הֵיטֵב אֶת טֶבַע הָאִישׁ הַהוּא, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁקֵּר בְּשׁוּם אֹפֶן, וְאֵינוֹ מְגַזֵּם בַּדָּבָר, וְדַעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עָלָיו כָּל כָּךְ, עַד שֶׁנֶּאֱמָנִים לוֹ דְּבָרָיו ((יג)) בָּזֶה, וְגַם כֵּן בִּשְׁאָר דְּבָרִים תָּמִיד, כִּשְׁנִי עֵדִים הַמְעִידִים בְּבֵית דִּין, שֶׁאֵין אַחֲרֵיהֶם שׁוּם סָפֵק *. אֲבָל אִם בִּשְׁאָר דְּבָרִים אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ כָּל כָּךְ, וְרַק בָּזֶה, מִשּׁוּם דְּמָתְקוּ לוֹ רִגְבֵי לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, גּוֹמֵר בְּנַפְשׁוֹ הַדָּבָר, שֶׁהוּא מַאֲמִינוֹ כְּבֵי תְּרֵי, בְּוַדַּאי אָסוּר, דְּאַדְרַבָּה, כָּל שֶׁיּוֹתֵר יַאֲמִין וְיַחְלִיט הַדָּבָר שֶׁהוּא אֱמֶת, יוֹתֵר יִכָּנִס בִּכְלַל מְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת. הגה''ה: ודע, דאפלו יתקבצו כל חלקי ההתר של מהימן ליה כבי תרי {נאמן לו כשני עדים}, אין מועיל, רק לענין להאמין בעצמו, אבל לא (יד) להפסידו בממון או להכותו, חס וחלילה, או לגנותו בדברים עבור זה, דלאו כל כמנה להאמין לזה כבי תרי {פרוש: מפני שאין בכחו להאמין לו כשני עדים} ולגרע בזה לאחר. פירוש לאפוקי אם אינו מכיר בעצם את טבעו, רק הוא מאמינו כבי תרי מצד שהוא מוחזק אצלו בחסידות, זה לא מהני לזה. וכמו דאיתא להדיא בתשובת מהרי''ק סימן פ''ב בענין מעשה שהיה שם באשת איש אחת שסיפר עד אחד עליה שהודית לפניו שזינתה, והיא מכחשת שלא הודית בשום פעם, כתב מהרי''ק על זה וזה לשונו: ועוד נלענ''ד דאפילו להאסר על בעלה לא מהימן אלא אם כן קים ליה בגוויה דלא משקר, כגון אדם שהוא מצוי אצלו תדיר וגס ביה בגוויה טובא, אבל אדם אחר דלא קים ליה בגוויה, לא, ואע''ג שהוא מוחזק הרבה לאדם כשר והגון. וראיה מפרק הכותב (פ''ה ע''א) מדלא הימניה רבא לרב פפא לאורועי לההוא שטרא ואע''ג דהימניה לבת רב חסדא, ועל הברור שרב פפא היה כשר והגון מאד בעיני רבא וגם היה תדיר אצלו הרבה כדמוכח בכולי תלמודא, ואפ''ה לא הימניה ליה ולא סמך עליו כבי תרי, ואמר, מר לא קים לי בגויה כדאיתא התם. וכן יש לדקדק מתשובת הרשב''א דבעינן קים ליה בגוויה טובא וכו'. וא''כ פשיטא שאין כח לבעל להאמין אלא עד אחד דקים ליה בגוויה טובא, ואפילו נאמן עליו כר' חנינא בן תרדיון, וכמו שהוכחתי לעיל מפרק הכותב דלא הימניה רבא לרב פפא עכ''ל המהרי''ק. והובא דין זה באה''ע בסימן קט''ו בס''ז בהגה''ה ובב''ש שם עי''ש. וא''כ הוא הדין בעניננו דקאמרה הגמרא אי מהימן לרבו כבי תרי, בעינן ג''כ שיהיו נאמנים אצלו דברי המספר מאד מאד. דזה אין לדחות דהתם לענין לאסור אשתו עליו אין כח בית דין לאוסרה עליו כל זמן שאינו נאמן אצלו מאד מאד. חדא, דהתם הלא לא איירינן לענין דינא רק לענין לצאת ידי שמים כמבואר בדברי הראשונים, ואפ''ה אמרינן דאין לו לקבל את דבריו כל זמן שאינו מכיר את טבעו שאינו משקר בשום אופן. ועוד, דמנא לן להקל בעניננו בקבלת לשה''ר שגם זה הוא איסורא דאורייתא, ולבדות קולא מדעתנו ולומר שמה שאמרה הגמרא בפסחים (דף קי''ג ע''ב) כבי תרי פירושו משונה ממה שאמרו בקדושין (דף ס''ו ע''א). ולבד כל זה הלא הבאנו לעיל בחלק א' בכלל ז' בבמ''ח סק''ז בשם הרבינו יונה שכתב בפירוש דבעינן שיאמין דבריו כדברי שני עדים ולא כדברי שני אנשים סתם עי''ש, ודבר זה נוטה ג''כ לדברי מהרי''ק ולדברי הרשב''א הנ''ל. ומעתה יתברר לך היטב כל דברי שבפנים בסעיף ו' , כן משמע בתשובת הרשב''א שהובא במהרי''ק הנ''ל. ומ''ש כדברי שני עדים, הוא מדברי רבינו יונה הנ''ל. שורש הדברים תמצא לעיל בחלק א' בכלל ז' בבמ''ח בס''ק ט''ו ובס''ק כ' עי''ש.

וְכָל זֶה הוּא בִּזְמַן הַתַּלְמוּד, אֲבָל היּוֹם לְפִי מַה ((טו)) שֶּׁהִסְכִּימוּ הַפּוֹסְקִים, שֶׁאֵין לוֹ לְאָדָם לוֹמַר, שֶׁפְּלוֹנִי מְהֵימָן לֵה כְּבֵי תְּרֵי דְּלֹא מְשַׁקֵּר, עַל כֵּן אָסוּר לוֹ לְקַבֵּל דְּבָרָיו בְּשׁוּם אֹפֶן, רַק לָחוּשׁ בִּלְבַד. וּבְלָאו הָכִי {ובלא זה} אֵין מָצוּי, שֶׁיֻּשְׁלְמוּ כָּל הַתְּנָאִים הַנִּזְכָּרִים בְּסָעִיף ה' ו'. וּמִזֶּה תִּרְאֶה, כַּמָּה אֲנָשִׁים טוֹעִין בְּעִנְיָן זֶה, שֶׁהֵם נִזְהָרִין מֵאִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וְקַבָּלָתָם, אִם הֵם שׁוֹמְעִין זֶה מֵאֲחֵרִים, וְלֹא אִם הֵם שׁוֹמְעִין זֶה מֵאֲבִיהֶם וְאִמָּם וּנְשֵׁיהֶם, בְּחָשְׁבָם, שֶׁאֵלּוּ בְּוַדַּאי לֹא יְשַׁקְּרוּ לָהֶם, וְזוֹהִי טָעוּת גְּמוּרָה, כִּי ((טז)) אֵין חִלּוּקּ בָּזֶה. וְעַיֵּן לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ח' סָעִיף י''ד וּלְקַמָּן בִּכְלָל ז' סָעִיף ח'. הוצאתי ממה שהובא ברי''ף וברא''ש בפרק הכותב סימן ו' בא''ד וז''ל: וחזינן לגאון דקאמר והאידנא לית ליה לדיין לומר קים ליה בגוויה, דלא ברירא לן קים ליה בגוויה היכי הוי, והובא דבר זה בח''מ סימן ט''ו סעיף ה' לפסק הלכה. ואע''ג דבאהע''ז בסימן קט''ו הנ''ל לא הובא דבר זה, התם משום דלאפרושי מאיסורא החמירו בדבר, אבל הכא אם לא נקבל לשה''ר ורכילות להחליט מה בכך, והלא לחוש לשמור את עצמו בלא''ה מותר. ובלא''ה אינו מצוי אפילו כמעט אחד מאלף שנוכל לומר עליו בענינים כאלו (שהרבה אנשים בעו''ה אינם חושבים זה כמעט לאיסור) שדבריו יהיו נאמנים אצלו כבי תרי, שלא לגרע ושלא להוסיף אפילו תיבה אחת, ושלא יהיה שום צד זכות בדבר, ויהיה תועלת על להבא. כי מה יאמר שהן נאמנות אצלו כבי תרי, הלא אפילו הצנועות שבהן אנו רואין שהן גורעות ומוסיפות, ולא מצוי כלל שיהיו דבדיהן בצמצום אמיתי כדברי שני עדים המעידים בבית דין, ועוד דאנו צריכין שיהיו דברי המספר נאמנים לו בכל שאר דברים ג''כ כדברי שני עדים, ולא דוקא בזה, וזה אינו מצוי כלל. ואחר כל ההיתרים צריך שלא יהיה בו שום צד זכות, ושיהיה בהגילוי תועלת על להבא וכנ''ל, וכל התנאים אינו מצוי כמעט במציאות.

דִּין אִסוּר קַבָּלַת רְכִילוּת ((יז)) הוּא אֲפִלּוּ מִמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהַמְסַפֵּר לֹא כִּוֵּן בָּזֶה לְעוֹרֵר מְדָנִים עַל חֲבֵרוֹ, רַק שֶׁבְּמִקְרֶה יָצָא דָּבָר זֶה מִפִּיו. וְכָל יֶתֶר פְּרָטָיו מְבֹאָר לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ז' בְּסָעִיף ט' לְעִנְיַן לָשׁוֹן הָרָע, וְהוּא הַדִּין לְעִנְיַן רְכִילוּת. עיין לעיל בחלק א' בכלל ז' ס''ט ובבמ''ח שם, כי כל הדינים וכל הסברות אשר נזכרו שם לענין לשה''ר שייכים גם ברכילות.

וְאִם רָאָה עָלָיו דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, שֶׁנִּרְאֶה עַל יָדָם שֶׁאֱמֶת הוּא, מַה שֶּׁסִפְּרוּ לוֹ עָלָיו, שֶׁהוּא עָשָׂה לוֹ, אוֹ דִּבֵּר עָלָיו כָּךְ וְכָךְ, אִם מֻתָּר לְהַאֲמִין מֵחֲמַת זֶה עָלָיו אוֹ לֹא, עַיֵּן לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ז' מִסָעִיף י' עַד סָעִיף י''ד, כִּי שָׁם בֵּאַרְנוּ בְּעֶזְרַת ה' כָּל הַפְּרָטִים שֶׁשַּׁיָּכִים בָּזֶה. אַךְ כְּדֵי לְהָקֵּל עַל הַקּוֹרֵא אֶכְתֹּב בְּקִצּוּר הַיּוֹצֵא מִשָּׁם, דְּצָרִיךְ לָזֶה אֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה פְּרָטִים: ((יח)) שֶׁהָעִנְיָן, שֶׁהַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים מוֹרִים עָלָיו שֶׁהוּא אֱמֶת, לֹא יִהְיֶה בּוֹ בְּמַה לְּשָׁפְטוֹ לְצַד הַזְּכוּת, דְּאִי לָאו הָכִי {דאם לא כן}, מַה שַּׁיָּךְ בָּזֶה דְּבָרִים נִכָּרִים שֶׁהוּא אֱמֶת? אֲפִלּוּ אִם הוּא אֱמֶת, אֵין לְהַחְלִיט בַּלֵּב עַל הַנִּדּוֹן מִשּׁוּם זֶה לְרַע, וּכְדִלְעֵיל בְּכַמָּה מְקּוֹמוֹת. שֶׁיְּהֵא דָּבָר הַנִּכָּר מַמָּשׁ, שֶׁיַּגִּיעַ לְעִנְיַן הַסִפּוּר, לֹא דָּבָר הַנִּכָּר קְצָת. שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים בְּעַצְּמוֹ, וְלֹא שֶׁיִּשְׁמַע אוֹתָן מִפִּי אֲחֵרִים. דַּוְקָא אִם יוּכַל לִהְיוֹת לוֹ מִידִיעַת הַסִפּוּר הַזֶּה תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא, דְּאִי לָאו הָכִי, אָסוּר לְהַטּוֹת אָזְנוֹ וְלִשְׁמֹעַ אֶת הַסִפּוּר, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. אַחַר כָּל זֶה אֵינוֹ מוֹעִיל עִנְיָן זֶה, דִּדְבָרִים הַנִּכָּרִים רַק לְעִנְיַן לְהַאֲמִין וּלְקַבֵּל בְּלִבּוֹ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לֶאֱמֶת, ((יט)) אֲבָל לֹא לֵילֵךְ וּלְסַפֵּר דָּבָר זֶה לַאֲחֵרִים, ((כ)) וּבְכָל אֹפֶן אָסוּר לִסְמֹךְ עַל דְּבָרִים הַנִּכָּרִים מַמָּשׁ לְעִנְיַן לְהַפְסִידוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּמָמוֹן אוֹ לְהַכּוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, וְעַיֵּן לְעֵיל שָׁם בְּסָעִיף י''ד, שֶׁהֶאֱרַכְנוּ בָּזֶה. הרוצה לידע מקור הדברים יעיין בחלק א' בכלל ז' מסעיף י' ולהלן ובבמ''ח שם ויראה ראיות מפורשות לזה. דלא יהא עדיף מאם שמע בעצמו שאחד ביזה אותו שאסור לספר אח''כ דבר זה לאנשים וכמ''ש בכמה מקומות, אם לא שיש תועלת בזה על להבא שלא יעשה לו עוד כך או שלא יגנה אותו יותר, דבאופן זה גם בכאן אפשר דמותר. פירוש אפילו במקום שכוונתו בזה לתועלת על להבא שלא יעשה לו עוד כך או שלא יגנה אותו יותר, ואפילו אם הוא דבר שאם היה אמת שפלוני עשה לו זאת היה מותר זה ג''כ להפסידו בענין זה וכענין מה שציירתי אח''כ בפנים, אפ''ה כיון דעתה לא נתברר לו דבר זה על פי עדים בבית דין רק ע''י דברים הניכרים, אסור לו להפסידו בענין זה, ואין חילוק בין אם מהיזק חבירו לא יגיע לו הנאת ממון, ובין אם הוא רוצה לתפוס ממנו ממון אפילו תפיסה שלא בעדים עבור זה, הכל אסור. וראיה לזה מדגרסינן בב''ב (דף צ''ג) שור שהיה מנוגח ושור שמועד ליגח עומד בצדו, אין אומרים בידוע שזה נגחו, ונפסק כן בח''מ בסימן ת''ח דאין הניזקין משתלמין אלא בראיה גמורה ע''ש. וכתב מהרי''ק בשורש קכ''ט דאפילו אומדנא רבה כי האי דסנהדרין (ל''ז ע''ב) באחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי חרב בידו והרוג מפרפר ודמו מטפטף, דאמרינן שם דלא מחייבינן ליה מיתה עבור זה, כן הוא הדין בדיני ממונות, אפילו אם יהיה אומדנא רבה על עצם המעשה כי האי דסנהדרין ג''כ לא מחייבינן ליה, דעל פי שנים עדים אמר רחמנא, ע''כ דבריו. וממילא פשוט בעניננו, דהיינו בעצמו ג''כ לא יוכל לתפוס ממנו אפילו תפיסה שלא בעדים מטעם זה, דמאי נפקא מיניה אם העידו עדים על אלו הדברים הניכרים לפני בית דין או שהוא בעצמו יודע את הדברים הניכרים. והנה בפנים ציירתי דברים הניכרים לענין מלשינות. ואצייר עוד ציור קטן במה שמצוי, כגון שנגנבו מעות מבית שמעון, וראובן לן באותו הלילה בביתו, ובדק שמעון תיבתו ומצאה פרוצה וכל כה''ג דברים שמראים לעין שחבירו הפסידו, אפילו הכי אסור לתפסו אפילו תפיסה שלא בעדים, רק לתבעו שילך עמו לדין ושם ישביעהו היסת על זה *. ולא תשיג על דברינו ממ''ש בשבת (נ''ו ע''ב) לא קיבל דוד לשה''ר מאי טעמא דברים הניכרים חזא ביה, ושם הפסיד דוד עי''ז למפיבושת, שגזר דוד משום זה שהוא וציבא יחלקו את השדה, דלא קשיא מידי כמו שכתבתי לעיל בחלק א' בכלל ז' ס''ק כ''ב עי''ש. ולענין לגנותו בדברים מחמת דברים הניכרים צ''ע גדול. EE* הגה''ה: וכן הוא להדיא בח''מ סימן ע''ה בש''ך שם בס''ק ס''ד, וגם הט''ז שם בסעיף י''ז הסכים לדינא לדברי הש''ך דלא יוכל לתפוס ממנו אפילו שלא בעדים מטעם זה, דלא כהסמ''ע עי''ש. FF

וְעַל פִּי זֶה תִּרְאֶה בְּחוּשׁ, בַּמֶּה שֶּׁנִּכְשָׁלִין, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁאִם אֶחָד יֵשׁ לוֹ הֶזֵּק בְּעִסְקוֹ מִצַּד מַלְשִׁינוּת וְכַדּוֹמֶה, וְיֵשׁ לוֹ עַל יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, שֶׁהוּא עָשָׂה לוֹ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, עַל זֶה הַסְמָךְ הוּא הוֹלֵךְ אַחַר כָּךְ וּמַלְשִׁין אוֹתוֹ גַּם כֵּן, כִּי מַרְגְּלָא בְּפוּמַיְהוּ דְּאִינְשֵׁי {מורגל, בפי האנשים}, שֶׁאִם אֶחָד הִלְשִׁין עַל חֲבֵרוֹ, מֻתָּר הוּא גַּם כֵּן אַחַר כָּךְ לְהַלְשִׁינוֹ, וּבֶאֱמֶת הִיא טָעוּת גְּמוּרָה מִכַּמָּה טְעָמִים: דְּדִין זֶה הוּא דַּוְקָא אִם עַל יְדֵי מַלְשִׁינוּת הַשְּׁנִיָה תִּהְיֶה תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא, שֶׁהַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ לֹא יַחֲזֹר וְיַלְשִׁינוֹ עוֹד, וְאִי אֶפְשָׁר לְהַצִּיל עַצְּמוֹ בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת, אָז מֻתָּר. אֲבָל אִם הוּא מִתְכַּוֵּן רַק לִנְקֹם נָקָם, בְּוַדַּאי אִסוּר גָּמוּר הוּא, וְכַמְבֹאָר בְּחֹשֶן מִשְׁפָּט {בסימן שפ''ח סעיף ט' בהגה''ה}. וְעוֹד, דְּכָל זֶה אִם הוּא רוֹאֶה בְּעֵינָיו שֶׁהִלְשִׁינוֹ, אֲבָל לֹא לִסְמֹךְ עַל דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, אֲפִלּוּ אִם הֵם דְּבָרִים נִכָּרִים מַמָּשׁ, וְרָאָה אוֹתָן בְּעַצְּמוֹ, וְכַנַּ''ל. וְכָל שֶׁכֵּן אִם רַק אֲנָשִׁים סִפְּרוּ לוֹ שֶׁהוּא הִלְשִׁינוֹ, דְּבָזֶה אפִלּוּ לְהַחְלִיט בְּלִבּוֹ, שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה אֱמֶת, גַּם כֵּן אָסוּר, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֵעִידוּ עָלָיו בְּבֵית דִּין, (אוֹ אֲפִלּוּ חוּץ לְבֵית דִּין, רַק שֶׁנִּתְבָּרֵר בְּבֵרוּר, שֶׁאֵין אַחֲרָיו סָפֵק), וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאָסוּר לִסְמֹךְ עַל זֶה וּלְהַפְסִיד לַחֲבֵרוֹ הֶפְסֵד כָּל דְּהוּא, אֲפִלּוּ אִם הוּא מְכַוֵּן בָּזֶה לְתוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא.