כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע מִן הַתּוֹרָה, כָּךְ ((א)) אָסוּר לְקַבֵּל רְכִילוּת מִן הַתּוֹרָה, שֶׁגַּם הִיא בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע. דְּהַיְנוּ, שֶׁלֹּא יַאֲמִין בְּלִבּוֹ, שֶׁמַּה שֶּׁסִפֵּר לוֹ, שֶׁכָּךְ וְכָךְ עָשָׂה לוֹ פְּלוֹנִי, אוֹ דִּבֵּר עָלָיו פְּלוֹנִי, הוּא אֱמֶת. וְהַמְקַבֵּל עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא'' לְבַד שְׁאָר לָאוִין וַעֲשִׂין הַמִּצְּטָרְפִין לָזֶה, כַּמְבֹאָר לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, עַיֵּן שָׁם. וְאָמְרוּ חֲזַ''ל: שְׁלֹשָה לָשׁוֹן הָרָע הוֹרַגְתָּן, הָאוֹמְרוֹ, וְהַמְקַבְּלוֹ, וּמִי שֶׁנֶּאֱמָר עָלָיו, (כְּמוֹ שֶׁיָּדוּעַ מֵעִנְיַן דּוֹאֵג, שֶׁנִּטְרַד מֵעוֹלָם הַבָּא בְּסִבַּת הָרְכִילוּת, וְנֶהֶרְגָה נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, אֲשֶׁר נֶאֱמַר עֲלֵיהֶם הָרְכִילוּת, וְנְהרַג שָׁאוּל אַחַר כָּךְ, עֲבוּר שֶׁקִּבֵּל אֶת הָרְכִילוּת), וְהַמְקַבְּלוֹ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל: שֶׁכָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וְהַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, רָאוּי לְהַשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא'', וְסָמִיךְ לֵה: ''לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיבוּן אוֹתוֹ''. כן איתא ברמב''ם פכ''א מהלכות סנהדרין הלכה ז' דלא תשא שמע שוא כולל נמי אזהרה למקבל לשה ''ר ובודאי ארכילות ג''כ קאי דשם לשה''ר כולל לשניהן, דכן מוכח מהרמב''ם גופא בפ''ז מהלכות דיעות שכתב שם ועוד אמרו חכמים ג' לה''ר הורגתן האומרו והמקבלו וכו' ובודאי האי מימרא ארכילות קאי כמו שהבאתי לעיל בכלל ג' בבמ''ח סק ''ב מירושלמי מפורש, ומה שקראו בשם לה''ר כדי לכלול גם בזה ענין לשה''ר והכי נמי דכותיה, ומה שהגמרא בפסחים (קי''ח ע''א) נקטה האיסור על מקבל לשה''ר שאמרו שם כל המספר לשה''ר והמקבל לשה''ר וכו' ג''כ מטעם הזה הוא, וכהאי גוונא בשבת (נ''ו ע''א) דאמרינן שם קיבל דוד לה''ר וכו' ושם ארכילות קאי כמו שמוכח מהקראי שהביאה שם הגמרא, אלא על כרחך דשם לה''ר כולל לשניהן, וכן איתא להדיא בספר ש''ת לר' יונה במאמר רכ''ה וז''ל והוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשה ''ר שנאמר לא תשא שמע שוא והר' יונה קאי על רכילות מתחלת מאמר רכ''ב עד סוף המאמר הזה, וזה הלאו כולל ג''כ לשה''ר כמו שמוזכר בר' יונה במאמר רי''ג בסופו עי''ש.

וְאַף עַל שְׁמִיעַת רְכִילוּת בִּלְבַד ((ב)) גַּם כֵּן יֵשׁ אִסוּר גָּדוֹל כְּמוֹ בְּלָשׁוֹן הָרָע, וְכַנַּ''ל בְּחֵלֶק א' נכְּלָל ו' סִימָן ב' , אף דִּבְעֵת הַשְּׁמִיעָה לֹא נִגְמָר עֲדַיִן בְּדַעְתּוֹ אִם יַאֲמִין אוֹ לֹא. וּמִכָּל מָקּוֹם אִסוּר קַבָּלָה חָמוּר מִמֶּנּוּ, דִּלְעִנְיַן שְׁמִיעָה הֵיכָא דְּהוּא מֵּבִין מִתְּחִלַּת הַסִפּוּר, שֶׁתִּהְיֶה יְדִיעַת דָּבָר זֶה נוֹגֵעַ לוֹ עַל לְהַבָּא, אִם אֱמֶת הוּא, כְּגוֹן, שֶׁהוּא רוֹאֶה, שֶׁחֲבֵרוֹ רוֹצֶּה לְסַפֵּר לוֹ, אֵיךְ שֶׁפְּלוֹנִי רוֹצֶה לְהַזִּיקוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמ וֹנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, בְּוַדַּאי ((ג)) מֻתָּר לִשְׁמֹעַ לְכַתְּחִ לָּה כְּדֵי לֵידַע, אֵיךְ לָח וּשׁ וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ. אֲבָל לְקָּבֵּל בְּהַחְלָטָה אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בְּכָל גַּוְנִי {בכל האופנים}, רַק דֶּרֶךְ חֲשָׁשׁ בְּעָלְמָא, וּכְדֵי שֶׁיִּזָּהֵר אֶת עַצְּמוֹ בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ''ל, דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא אַף עַל גַּב דְּלִקְבּוּלֵי לָא מִבָּעֵי לְמֵיחַשׁ מִבָּעֵי {לשון הרע אפילו שלקבל לא צריך - לחשוש צריך}, וְעַיֵּן לְעֵיל בְּהִלְכוֹת אִסוּרֵי לָשׁוֹן הָרָע בִּכְלָל ו', תִּרְאֶה אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּעִנְיַן הַשְּׁמִיעָה לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, וְהוּא הַדִּין כָּאן. דבר זה ביארתי בעזה''י היטב בחלק א' בכלל ו' בבמ''ח סק''ב וג' עי''ש. גם דבר זה ביארנו בהנ''ל עי''ש.

וְאִם הוּא רוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַזִּיקוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ, אֲפִלּוּ לֹא שָׁמַע עָלָיו עַד עַתָּה דָּבָר זֶה מִשּׁוּם אָדָם, מִכָּל מָקּוֹם מֻתָּר לִדְרֹש וְלַחֲקֹר אַחַר זֶה אֵצֶל אֲנָשִׁים אִם מַחֲשַׁבְתּוֹ לְהַזִּיקוֹ בְּעִנְיַן פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי ((ד)) כְּדֵי לֵידַע ((ה)) אֵיךְ לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, וְאֵין לוֹ לָחוּשׁ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יְסֻבַּב, שֶׁיְּסַפְּרוּ בְּנִי אָדָם בִּגְנוּתוֹ. וראיה ממ''ש בשבת (נ''ו ע''א) דאם חזא ביה דברים הניכרים מותר להאמין רע עליו, ואין בזה לאו דקבלת רכילות, וק''ו דמותר לדרוש לכתחלה כדי לידע האיך להשמר ממנו. ואפשר דאפילו לא ראה עליו דברים הניכרים, רק שמע מאחר שפלוני רוצה להזיקו בגופו או בממונו, ג''כ מותר לדרוש ולחקור אצל אנשים אחר זה כדי לידע איך להשמר ממנו, דאף דלענין לחוש די לו אפילו לא שמע רק מאחד, מכל מקום כשישמע מהרבה אנשים יחוש לזה יותר. אך יזהר מאוד אפילו אחר שידרוש מהרבה אנשים ויאמרו לו כמו הראשון, אפילו הכי לא יקבל דבריהם בהחלטה, וכמו שנבאר לקמן דקבלת רכילות אסור אף מהרבה בני אדם, רק ישמור את עצמו ממנו. ויותר נ''ל דאפילו לא ראה עליו דברים הניכרים, ולא שמע עדיין משום אדם שיש לפלוני שנאה עליו, רק ראה עליו מילתא דתמיה באופן שלא נקרא עדיין דברים הניכרים גמורים, רק דבר הניכר במקצת, אפילו הכי מותר לדרוש ולחקור זה אצל אנשים לידע סיבת הדבר, אם הוא רואה שע''י שנאתו יוכל להולד לו היזק בגופו או בממונו, ואין לחוש פן יספרו בגנותו, אך יזהר שלא יקבל דבריהם בהחלטה רק ישמור את עצמו. וקצת ראיה לזה משבת (נ''ו ע''א) בענין דוד עם ציבא דאמר שם שמואל לא קיבל דוד לשה''ר דברים הניכרים חזא ביה, הא ניחא לבסוף כשראה עליו דברים ניכרים, אבל לכתחילה היכי דרש מציבא אודותיו והלא היה לו לחוש פן יספר בגנותו, ובפרט שהיה יודע דוד מכבר שציבא אינו אוהב למפיבושת וכדאיתא שם שאמר עליו שהוא בלא דבר ודוד מצאו מלא דבר, וזה שלא בא מפיבושת עם ציבא בשעת מעשה לא מיקרי דברים ניכרים רק דבר הניכר במקצת (וכדמוכח מרש''י שם בסוף העמוד שכתב דעל תנאי אמר כן דוד, אם יראה לבסוף שיש ממש בדבריו, אלמא דזה לא מיקרי עדיין דברים הניכרים). אלא ודאי כמו שכתבנו כיון שראה עליו מילתא דתמיה במקצת דהיינו במה שלא בא ביחד עם ציבא, והוא שיער שעי''ז תוכל לבוא לו סיבת ההפסד בעניניו, כי אולי גם הוא מורד כנגדו וחושב עליו רעה, מותר לדרוש אודותיו. אף שיש לדחות דהתם משום דיכול להיות נוגע לו בעניני נפשו, אעפ''כ נלענ''ד דבעניננו ג''כ מותר.

וְדַע עוֹד, דְּכָל הַכְּלָלִים, שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ו' אֵצֶל קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע לְעִנְיַן לָחוּשׁ, ((ו)) כֵּן הוּא הַדִּין בְּעִנְיַן לָחוּשׁ אֵצֶל רְכִילוּת. וְלָכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, כְּשֶׁשָּׁמַע שֶׁאֶחָד דִּבֵּר עָלָיו, אוֹ עָשָׂה לוֹ כָּךְ וְכָךְ, אוֹ רוֹצֶּה לַעֲשׂוֹת לוֹ כָּךְ וְכָךְ, שֶׁלֹּא לְהַאֲמִין בַּדָּבָר, רַק בְּדֶרֶךְ חֲשָׁשׁ בְּעָלְמָא, דְּהַיְנוּ לִשְׁמֹר אֶת עַצְּמוֹ מִמֶּנּוּ, וְלֹא בְּגֶדֶר סָפֵק, דְּמַעֲמִידִין לְאָדָם בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת, וּמִסְתָמָא לֹא עָשָׂה לוֹ רָעָה וְלֹא גִּנָּהוּ. וְעַל כֵּן אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם מַעֲשֶׂה אוֹ לִגְרֹם לוֹ שׁוּם הֶזֵּק אוֹ בִּיּוּשׁ עֲבוּר זֶה, לֹא גָּדוֹל וְלֹא קָטָן, וַאֲפִלּוּ רַק לִשְׂנֹא אוֹתוֹ בַּלֵּב, אָסוּר גַּם כֵּן מִן הַתּוֹרָה, וְכָל שֶׁכֵּן ((ז)) שֶׁלֹּא לִפְטֹר אֶת עַצְּמוֹ עַל יְדֵי הָרְכִילוּת, מִמַּה שֶּׁהוּא מְחֻיָּב לְהַנִּדּוֹן. וּמְחֻיָּב הוּא גַּם כֵּן עֲדַיִן לְהֵיטִיב עִמּוֹ בְּכָל הַטּוֹבוֹת, שֶׁצִּוְּתָה התּוֹרָה לִשְׁאָר אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל, כִּי לֹא נִגְרָע עֶרְכּוֹ בְּעֵינֵינוּ עַל יְדֵי זֶה לְשׁוּם דָּבָר. וּכְלָל כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים, דְּאֵין מֻתָּר לָחוּשׁ, רַק לְעִנְיַן לִשְׁמֹר אֶת עַצְּמוֹ עַל לְהַבָּא, שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי הֶזֵּק מִמֶּנּוּ, אֲבָל בְּעִנְיָן אַחֵר אָסוּר לָחוּשׁ כְּלָל. עיין בחלק א' שכל הסברות והראיות שנזכרים שם לענין לשה''ר שייך כאן ברכילות. פירוש, אפילו היה לו היזק בענין ממון, וסיפרו לו שהוא עשה לו ההיזק הזה, אין לו לפטור את עצמו משום זה מהממון שהוא מחוייב להנידון. ומה שכתבנו להיטיב עמו, היינו אפילו היה לו היזק ממלשינות, וסיפרו לו על אחד שהוא עשה לו את הדבר הזה. דאם היה מותר להאמין שדבר הזה הוא אמת, לכאורה יראה דהיה פטור עוד מלעשות לו שום טובה, ועיין ביו''ד בסימן קנ''ח ובסימן רנ''א ובאחרונים שם ובח''מ בסימן שפ''ח בש''ך סקנ''ה [נראה שצ''ל סקס''ב]. ולכך ציירתי לענין מלשינות, דאם רק גינה אותו שלא בפניו, נ''ל דאפילו אם היה נתברר לו שהדבר אמת, ג''כ מחוייב עדיין להיטיב עמו בכל הטובות, כגון להלוות לו מעות וכיו''ב כמו לשאר ישראל, דאל''ה יעבור בלא תקום ולא תטור, דלא שרינן ביומא (דף כ''ג) רק בצערא דגופא, וגנות שלא בפניו לכאורה לא מיקרי צערא דגופא, (אם לא שהוא איש אשר יהיה קשה אח''כ להוציא ההלואה מתחת ידו מחמת טבעו הרע וצריך למיקם עמו בדינא ודיינא דפטור מלהלוות לו). וכל שכן אם התרעומות שיש לו עליו הוא מחמת שלא רצה להיטיב עמו בענין ממון, בודאי עובר על לא תקום ולא תטור כשהוא נוקם אח''כ ממנו ואינו עושה לו טובה, וכמ''ש לעיל בפתיחה בלאו הזה בשם הספר יראים דמממון לממון שייך נקימה ונטירה.

וּמִזֶּה תִּרְאֶה, כַּמָּה נוֹאֲלוּ הַרְבֵּה מִבְּנִי אָדָם, שֶׁטִּבְעָם תָּמִיד לִדְרֹש מֵחבְרֵיהֶם, מַה דִּבֵּר פְּלוֹנִי אוֹדוֹתָם, וַאֲפִלּוּ אִם מִידִיעַת דָּבָר הַזֶּה אֵין נָפְקָא מִנַּה לָהֶם עַל לְהַבָּא, וּכְשֶׁהֵם אֵינָם רוֹצִּים לְגַלּוֹת לָהֶם, מַפְצִּירִים בָּהֶם הַרְבֵּה, עַד שֶׁמְגַלִּים לָהֶם, מַה שֶּׁדִּבֵּר פְּלוֹנִי אוֹדוֹתָם, וְיֵשׁ בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים עִנְין גְּנַאי עֲלֵיהֶם, וּמְקַבְּלִים אֶת הַדָּבָר לֶאֱמֶת גְּמוּרָה, וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשׂוּ שׂוֹנְאִים גְּמוּרִים. וְהִנִּה אִם נָבוֹא לִמְנוֹת אֶת גֹּדֶל הַקִּלְקוּלִין וְחֶשְׁבּוֹן הַלָּאוִין וְהָעֲשִׂין שֶׁרָגִיל לַעֲבֹר, מִי שֶׁמֻּטְבָּע בַּמִּדָּה הַמְגוּנָה הַזֹּאת, קָצְרָה הַיְרִיעָה מֵהָכִילָם, וְעַיֵּן לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, וְתָבִין אֶת דְּבָרֵינוּ, כִּי בֶּאֱמֶת אִסוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת הוּא אֲפִלּוּ אִם אֶחָד סִפֵּר לָהֶם מֵעַצְּמוֹ דָּבָר, שֶׁנּוֹגֵעַ לוֹ עַל לְהַבָּא, צִּוְּתָה הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לְהַאֲמִין בָּזֶה, רַק לָחוּשׁ, וּכְשֶׁאֵין נוֹגֵעַ עַל לְהַבָּא, אֲסוּרָה אֲפִלּוּ הַשְּׁמִיעָה לְבַד וְכַנַּ''ל בְּסָעִיף ב', וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לַעֲמֹד עַל חֲבֵרוֹ וּלְהַפְצִירוֹ, עַד שֶׁיָּבוֹא הַמְסַפֵּר לִכְלַל סִפּוּר רְכִילוּת, וְהַשּׁוֹמֵעַ לְאִסוּר קַבָּלַת רְכִילוּת, דְּאָסוּר, וְהוּא חוֹטֵא וּמַחֲטִיא אֶת חֲבֵרוֹ. עַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם מְאֹד מְאֹד לְהִתְרַחֵק מִלִּדְרֹש עִנְיָן כָּזֶה, אִם לֹא שֶׁבָּרוּר לוֹ, שֶׁנּוֹגֵעַ לוֹ הַדָּבָר הַזֶּה עַל לְהַבָּא לֵידַע, הֵיאַךְ לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִפְּלוֹנִי.

וְדַע, דְּיֵשׁ עוֹד חֵלֶק בְּאִסוּר קַבָּלַת רְכִילוּת וּכְמוֹ שֶׁאֲבָאֵר, שֶׁאֲפִלּוּ אִם נִתְבָּרֵר לוֹ שֶׁהוּא אֱמֶת, מַה שֶּׁסִפְּרוּ לוֹ, שֶׁאֶחָד דִּבֵּר עָלָיו, אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה נֶגֶד רְצוֹנוֹ, ((ח)) אַךְ יֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה לְשָׁפְטוֹ לְצַד הַטּוֹב וּלְצַּד הַזְּכוּת, שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְהַקְנִיטוֹ בָּזֶה, רַק עִנְיָן אַחֵר, שֶׁלְּפִי הָעִנְיָן הַהוּא לֹא יִהְיֶה תּוּ {שוב} עַוְלָה עָלָיו, וְיָדוּעַ דְּמִצְוָה מִן הַדִּין לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, וְהוּא עַל יְדֵי שֶׁלֹּא רָצָּה לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, מִמֵּילָא נִשְׁתַּרְבֵּב עָלָיו עִנְיָן זֶה לְעַוְלָה, מַה שֶּׁדִּבֵּר עָלָיו אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה נֶגְדּוֹ, וְנָקַט לֵה בְּלִבּוֹ עָלָיו עֲבוּר זֶה, לָכֵן נִקְרָא מִשּׁוּם זֶה בְּשֵׁם מְקַבֵּל רְכִילוּת, (ועַיֵּן, לקָּמָּן בִּכלָל ו' ס''ג בּהעָרָה, מַה שֶׁצִּיּרנוּ, שׁני צִיּוּרִים לְעִנין קָּבָּלַת רכִילוּת, וְהכּל בָּא, על ידֵי זֶה שֶׁלֹּא דָּן אוֹתָם לכַף זכוּת). מקור לדברים אלו תמצא בחלק א' בכלל ו' בס''ק כ' בבמ''ח עי''ש. ודע דאיירינן כאן שהכף חוב אין מכריע יותר, שעל זה קאי המצות עשה דבצדק תשפוט עמיתך, כמ''ש הר' יונה בש''ת במאמר רי''ח עי''ש, (דאל''ה אף דמצוה שלא להכריעו לכף חוב וכמ''ש הר' יונה שם מכל מקום אם עבר על זה איננו בכלל לשה''ר וכנ''ל בכלל ג'). ואף דהמתעקש יוכל לדחות הראיות שהבאתי לעיל בחלק א' ויאמר דכל הני הכף זכות היה מכריע יותר, ולכך המספר או המקבל לגנות עבור זה נקרא בשם מקבל לשה''ר, מה שאין כן אם הם שוים, אולי הוא רק מצוה בעלמא. אף אני אשיב לו, , כיון דחזינן דרצון התורה לדונו לכף זכות ולהחשיבו בגדר זכאי, והוא עושה היפך מזה שמחליטו ברעיוניו לגנאי ולבזיון עי''ז, ממילא הוא עון פלילי. , ועוד דמי הוא שיש לו פלס ומאזני משפט, להכריע בעניננו שהכף זכות היא שוה עם הכף חובה אולי היא מעט יותר, ואם כן ממילא נלכד ברשת של מספר לה''ר ומקבל, על כן השומר נפשו ירחק מזה מאוד.

וְאִם כְּבָר עָבַר וְקִבֵּל רְכִילוּת, ((ט)) תִּקּוּנוֹ, שֶׁיִּתְחַזֵּק לְהוֹצִיא הַדָּבָר מִלִּבּוֹ שֶׁלֹּא לְהַאֲמִינָם. וַאֲפִלּוּ אִם קָשֶׁה לוֹ הַדָּבָר לַחֲשֹׁב, שֶׁהַמְסַפֵּר בָּדָה אֶת כָּל הַדְּבָרִים מִלִּבּוֹ, יַחֲשֹׁב, אוּלַי הוֹסִיף המְסַפֵּר, אוֹ גָּרַע אֵיזֶה פְּרָט מֵהַמַּעֲשֶׂה אוֹ אֵיזֶה תֵּבוֹת מֵהַדִּבּוּר, שֶׁאָמַר פְּלוֹנִי עָלָיו, אוֹ אָמַר בְּנִגּוּן אַחֵר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִשְׁתַּנָּה הָעִנְיָן מִטּוֹב לְרַע, וִיקַבֵּל על עַצְּמוֹ עַל לְהַבָּא, שֶׁלֹּא לְקַבֵּל עוֹד לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת עַל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, וְיִתְוַדֶּה עַל זֶה. וּבָזֶה יְתַקֵּן הָאִסוּר שֶׁעָבַר, אִם לֹא סִפֵּר הַדָּבָר עֲדַיִן לַאֲחֵרִים. מקורו עיין לעיל בחלק א' בכלל ו' בסי''ב ובבמ''ח שם.