אָסוּר לְסַפֵּר רְכִילוּת, אֲפִלּוּ בִּפְנֵי יָחִיד, ((א)) וְכָל שֶׁכֵּן בִּפְנֵי רַבִּים. ולא אמרינן כיון דסיפר בפני רבים, א''כ ידע בודאי שיבוא הדבר לאזני האיש שסיפר עליו הרכילות, והוי כאלו אמר לו בפניו אתה דיברת על האיש הזה כך וכך. משום דגם זה רכילות גמורה היא, כמו שמבואר לקמן בכלל ג' ס''א. ועיין לעיל בהלכות לשה''ר בתחלת כלל ב' בבמ''ח שדין זה הוא הסכמת כל הפוסקים.

אֲפִלּוּ אֲבַק רְכִילוּת (כְּפִי מה שנבאר לקמן בכלל ח מה נקרא אבק רכִילוּת) גַּם כֵּן אָסוּר לְסַפֵּר בְּכָל גַּוְנִי. וַאֲפִלּוּ אִם הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ שֶׁמְּסַפֵּר לוֹ, מַה שֶּׁאָמַר פְּלוֹנִי עָלָיו, יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי פָּנִים, אִם הוּא אוֹמְרָה ((ב)) בְּאֹפֶן דְּמוּכָח, שֶׁכַּוָּנַת הָרִאשׁוֹן הָיְתָה לְגַנּוֹתוֹ, בְּוַדַּאי אָסוּר בְּכָל גַּוְנִי, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא מוֹצִיא זֶה מִלְּשׁוֹנוֹ, בְּעִנְיַן דְּנוֹטֶה יוֹתֵר כַּפֵּרוּשׁ הָאַחֵר שֶׁיֵּשׁ בִּדְבָרָיו, שֶׁכַּוָּנַת הָרִאשׁוֹן לֹא הָיְתָה לְגַנּוֹתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן ((ג)) אִם הוּא מַכִּיר אֶת טִבְעוֹ שֶׁל זֶה הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא אִישׁ נִרְגָן, (הַיְנוּ, שֶׁהוּא דָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף חוֹב תָּמִיד, וְכָל מַה שֶּׁחֲבֵרוֹ עוֹשֶׂה, אוֹ מְדַבֵּר, הוּא אוֹמֵר שֶׁכִּוֵּן רַק לְהִתְנַגֵּד לוֹ בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה לְרַבֵּנוּ יוֹנָה), אוֹ שֶׁיֵּשׁ לְבַד זֶה קְצָת שִׂנְאָה בֵּינֵיהֶם מִכְּבָר, וְאִישׁ כָּזֶה אֵינוֹ צָּרִיךְ רַק לִמְצֹא עֲלִילָה עַל חֲבֵרוֹ, אָסוּר בְּכָל גַּוְנִי. כל זה ביארנו לעיל בחלק א' בבמ''ח הנ''ל באות ב' עי''ש *. EE* ואם הוא אומרה בלשון דמישתמע לתרי אפי, ואינה נוטה לכאן יותר מכאן, צ''ע אם מותר או אסור. דאפשר דחיישינן פן ידין השומע אותו לכף חוב, ויחשוב שבודאי כונתו היתה לגנות אותו. ולכאורה ראיה מב''ק (צ''ט ע''ב) דמותר, דאיתא שם בההוא עובדא דמגרומתא דטרפיה רב ופטריה לטבח מלשלומי דמי, ופגעו ביה רב כהנא ור' אסי בבעל הבהמה ואמרו ליה עבד בך רב תרתי. וקמקשי הגמרא מאי תרתי, אילימא תרתי לגריעותא וכו' והתניא מנין ליוצא מבית דין לא יאמר אני מזכה וחבירי מחייבין וכו'. אלא תרתי למעליותא, דלא אוכלך ספק איסורא וכו'. ועל כרחך רב כהנא ור' אסי לא פירשו דבריהם, דאל''ה מאי מקשי הגמ' בתחלה, ואפ''ה לא חששו פן יחשוב בעל הבהמה שכונתם לגריעותא. ויש לדחות, דכונת הגמרא מאי תרתי, איך סיימו רב כהנא ור' אסי את דבריהן, אילימא וכו'. אי נמי דאמוראים ובפרט רב הוו פקיע שמייהו טובא, וודאי ידין אותו בעל הבהמה דכונתו למעליותא, ולא יהיה לו עי''ז תרעומות עליו. ?? [כעין זה תירץ בתשובת ר''י ברונא על ר' יהושע בשבת קכ''ז במה שהביא עצמו לכאורה לידי חשד]. אבל באנשים דעלמא, אימא לך דאסור. ואפשר דדבר זה תלוי, אם אדם מתבייש לומר באופן זה בפני הראשון, (פי' כגון שראובן אומר לשמעון, לוי אמר עליך כך, לוי הוא הראשון). ועיין לעיל בבמ''ח הנ''ל בביאורנו את שיטת התוספות. FF הוא פשוט ממה שכתבנו לעיל בכלל א' ס''ג דאפילו אם גם הרוכל בעצמו וכו' אפ''ה כיון דזה גורם שיכנס שנאה וכו' עי''ש א''כ ה''ה הכא. ובלא''ה הלא הוא נותן מכשול לפני הנרגן העור הזה ומסייעו שיעבר על בצדק תשפט וכו' ועוד כמה עונות ועי' בחלק א' כלל ב' בבמ''ח אות ב' שביארנו שם דין דאפי תלתא לענין איש שאיננו נרגן.

יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאִם אֶחָד ((ד)) סִפֵּר ((ה)) גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ בִּפְנִי שְׁלשָׁה, תּוּ {יותר} אֵין בּוֹ מִשּׁוּם רְכִילוּת, אִם יַחְזְרוּ וְיֹּאמְרוּ לוֹ: פְּלוֹנִי דִּבֵּר עָלֶיךָ כָּךְ וְכָךְ. וְהַטַּעַם הוּא, מִשּׁוּם דְּהוּא דָּבָר הֶעָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת לְבַסוֹף, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵהּ, וְזֶה מְגַלֶּה לָזֶה וְזֶה לָזֶה עַד שֶׁיּוֹדֵעַ, וְלֹא אָסְרָה הַתּוֹרָה בָּזֶה מִשּׁוּם רְכִילוּת, רַק צָּרִיךְ לָזֶה הַפְּרָטִים הַמְבֹאָרִים לְעֵיל בְּהִלְכוֹת לָשׁוֹן הָרָע כְּלָל ב' מִסָעִיף ד' וָאֵילָךְ. אֲבָל אֵין לִסְמֹךְ עַל דֵּעָה זוֹ לְמַעֲשֶׂה, כִּי הַמַּהַרְשָׁ''ל בְּבֵאוּרוֹ על הַסְמָ''ג כָּתַב, שֶׁרַבִּים מֵהָרִאשׁוֹנִים (הַלֹא הֵמָּה הָרַמבַּ''ם והַסּמָ''ג והַתּוספוֹת) חוֹלְקִים עַל דֵּעָה זוֹ וְאוֹסְרִים בְּכָל גַּוְנֵי, אֲפִלּוּ לְסַפֵּר לְאַחֵר ((ו)) אִם מִתְכַּוֵּן לְגַלּוֹתוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן לָזֶה בְּעַצְּמוֹ. עיין לעיל בהלכות לשה''ר כלל ב' בבמ''ח בס''ק ו' שם הראנו שאף שרשב''ם פירש כן בב''ב (דף ל''ט) ורמזו ג''כ לזה הפירוש הרבה מהראשונים, הלא המהרש''ל גדול האחרונים הסכים בזה לאיסור משום דהר''מ והסמ''ג והתוספות חולקין על זה, ובפרט דאיסור דאורייתא הוא ע''כ אסור להקל בזה. ועיין במה שכתבנו שם בהגה''ה בבמ''ח. ה''ה כל דבר שיגרום להעלות שנאה בלב אחד על חברו וכנ''ל. ואם אינו מתכוין לגלות כבר ביארנו דינו לעיל בחלק א' בכלל ב' מסעיף ג' ומעלה עי''ש.

וּלְפִי זֶה, אִם שֻׁתָּף אֶחָד רָצָּה לְהִסְתַּלֵּק בְּנִדּוֹן הָעֵסֶק שֶׁלּוֹ מִ שִּׁתָּפוֹ, כִּי חָשַׁב, שֶׁאֲחֵרִים יִשְׁתַּתְּפוּ עִמּוֹ, וּלְבַסוֹף לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ, (וְכֵן בִּכְהַאי גַּוְנָא הֶחָתָן מֵהַשִּׁדּוּךְ שֶׁלּוֹ), ((ז)) אָסוּר לְגלּוֹת דָּבָר זֶה לְהַשֻּׁתָּף הָרִאשׁוֹן שֶׁלּוֹ, אַף דִּכְבָר נִשְׁמַע דָּבָר זֶה בְּאַפֵּי תְּלָתָא אוֹ יוֹתֵר, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּסָעִיף ג', דִּבְוַדַּאי יִנְקֹט לֵה בְּלִבּוֹ עַל שֻׁתָּפוֹ עַל דָּבָר זֶה, שֶׁרָצָּה לְהִסְתַּלֵּק מֵאִתּוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיִפְתַּח {שופטים י''א ז'}: ''וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַּר לָכֶם'', וּפֶן יִהְיֶה סִבָּה, שֶׁיְּבֻטַּל עַל יְדֵי זֶה שֻׁתְּפוּתָם, אוֹ שֶׁיִּצַּר לוֹ מֵחֲמַת זֶה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ''ם {הלכות דעות פרק ז' , הלָכָה ה'}, וְהַמְסַפֵר לַחֲבֵרוֹ דְּבָרִים שֶׁגּוֹרְמִים וְכוּ' לְהַזִּיק חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ אוֹ לְהָצֵּר לוֹ אוֹ לְהַפְחִידוֹ, הֲרֵי זֶה לָשׁוֹן הָרָע. וכן הרב שנסע מעירו לבקש לו עיר אחרת אך לא עלתה בידו, אין לבני העיר האחרת לגלות דבר זה לאחד מאנשי עירו הראשונה מטעם זה הנ''ל. ואף שכבר נשמע דבר זה בפני הרבה אנשים, ובודאי לבסוף יתגלה זה להם, אעפ''כ אסור, משום דכל אחד מאנשי עירו הראשונה יתרעמו עליו עבור זה שדבר זה איננו להם לכבוד, ורכילות מיקרי ואסור בכל גווני וכנ''ל.