אָסוּר לְסַפֵּר רְכִילוּת, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת גָּמוּר, שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם תַּעֲרוֹבוֹת שֶׁקֶר, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ, ((א)) שֶׁהָיָה אוֹמֵר דָּבָר זֶה אךְ בְּפָנָיו, גַּם כֵּן אָסוּר, וּרְכִילוּת מִקְּרֵי. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא מֵעִיז פָּנָיו לוֹמַר לוֹ ((ב)) בְּפָנָיו מַמָּשׁ: אַתָּה דִּבַּרְתָּ עָלָיו, אוֹ עָשִׂיתָ לוֹ כָּךְ וְכָךְ, דְּאָסוּר, וַעֲוֹנוֹ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר. אֶחָד, שֶׁבָּזֶה הוּא מַכְנִיס שִׂנְאָה חֲזָקָה בְּלִבּוֹ שֶׁל הַנִּדּוֹן עַל זֶה, כִּי מֵעַתָּה יִתְקַּבֵּל הַדָּבָר אֶצְלוֹ לֶאֱמֶת גָּמוּר, שֶׁבְּוַדַּאי יֹאמַר: אִלּוּלֵא שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת גָּמוּר, לֹא הָיָה זֶה מֵעִיז פָּנָיו לוֹמַר לוֹ בְּפָנָיו מַמָּשׁ. וְעוֹד, לְבַד זֶה הוּא מַכְנִיס אֶת עַצְּמוֹ וְאֶת אֵלּוּ הַשְּׁנַיִם לַעֲבֹר עַל יְדֵי רְכִילוּת כָּזוֹ עַל כַּמָּה לָאוִין וַעֲשִׂין הַמְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה, וְכַאֲשֶׁר בֵּאַרְתִּי כָּל זֶה הֵיטֵב בַּפְּתִיחָה בַּלָּאוִין אוֹת י''ד שָׁם בִּמְקוֹר הַחַיִּים בַּהַגָּהָה, עַיֵּן שָׁם. דלמה יהא עדיף בזה כיון דרכילות אסור בין בפניו ובין שלא בפניו כמו שנבאר תיכף. וכדי שלא תטעה בדברי ר' יוסי שאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, לפיכך הוצרכתי להאריך קצת כדי להראות מכל הפוסקים הראשונים והש''ס שאין שום ספק בדין זה. שז''ל הרמב''ם בהלכה הנ''ל [הל' דעות פ''ז ה''ה]: אחד המספר לשה''ר בין בפניו ובין שלא בפניו, והרמב''ם אפילו על דבר אמת קאי כמו שכתב בעצמו בתחלת הענין, ובודאי דארכילות נמי קאי האיסור דבפניו, אלא שהקדים הרמב''ם בתחלת הפרק וביאר מה הוא לשה''ר ורכילות, ואח''כ כלל לשניהן בשם אחד של לשה''ר, כי שניהן לשון רע הוא (כמו שכתב רבינו יונה בשע''ת). וכל הדינין שכתב אח''כ סובב והולך הכל על שניהן, וכמו שהרביתי על זה בראיות לעיל בהלכות לשה''ר כלל ב' בבמ''ח בס''ק ג'. ולמען רוות עין הקורא אראה לך עוד ראיה ברורה ממ''ש הרמב''ם בזה הפרק, ג' לשה''ר הורגתן, ובירושלמי פ''א דפיאה איתא להדיא האי מימרא ארכילות, דקאמר שם דואג שאמרו שאול שקבלו וכו' אלמא דגם רכילות נקרא לשה''ר *. ועוד כבר הבאתי ראיה לעיל בחלק א' בכלל ב' בבמ''ח סק''ב מתוספות לאסור אף ברכילות בכל גווני, אפילו באפי תלתא ובפניו עי''ש, ולמה לנו לומר שהרמב''ם יחלוק על התוספות. ועוד פשוט הוא דצריך להיות לכו''ע אסור אפילו אם הוא יודע שהיה אומרה בפניו, דזה ידוע דענין בפניו תלוי אם מותר לספר רכילות על דבר אמת, וזה הלא כבר בררנו לעיל בכלל א' מהגמרא והרמב''ם והסמ''ג והחנוך והר''י שאסרה התורה רכילות אפילו על אמת כדי שלא להטיל שנאה בין איש לרעהו, וא''כ מה לי אם הוא אומרה בפניו או שלא בפניו. עוד ראיה מב''ק (צ''ט ע''ב) דמקשי על רב כהנא ורב אסי היכי עבדי הכי (פי' דשם איתא שאמרו לבעל הבהמה עביד בך רב תרתי, שטרפיה לבהמה ופטריה לטבח מלשלומי דמי עבור ההיזק, שסותרים דברי רב אהדדי) והתניא מנין ליוצא מבית דין לא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין אבל וכו' תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמך, אימא דהם ידעו שהיו אומרים לרב ג''כ בפניו וממילא מותר להם לומר שלא בפניו, ואפילו אם תרצה לדחות דמפני שהם תלמידיו לא מסתבר שהיו אומרים לו בפניו (ובאמת אין זו דחיה גמורה דאי לאו משום אסור רכילות היה מותר להם לומר ולתמוה אף בפניו מפני מה פטר את הטבח מלשלם, כיון דלדעת רב הטריף הטבח בשחיטתו את הבהמה, וכדאמרינן בסנהדרין דף ו', מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וכו' תלמוד לומר לא תגורו מפני איש), אביא לך עוד שתי ראיות שאין עליהם תשובה. מה שהבאתי לעיל בחלק א' ראיה מסנהדרין (ל'.) מכתב היכי כתבי ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל בעמיך, ואף דשם חותם בפניו כדמוכח בירושלמי על משנה זו, שמע מיניה דאף בפניו אסור משום רכילות. ועוד ראיה ברורה ממו''ק (ט''ז ע''א) דאמר רבא ואי איתפקר בשלוחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא, וכפי מה שפירשנו לעיל לפי דברי הרא''ש והר''ן דקאי הענין על רכילות שהגיד השליח למשה רבנו ע''ה מה שדיברו עליו דתן ואבירם, ואם איתא דמימרא דר' יוסי שאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי קאי גם על רכילות, מאי ראיה מייתי, אימא דהשליח היה יודע שהיה אומר דבר זה, שהוא אמת אף בפני דתן ואבירם, ורבא בעצמו פסק שם בערכין (ט''ו ע''ב) כר' יוסי דמותר. ואין לומר דאעפ''כ למשה רבנו ע''ה היה אסור לשמוע אותן הדיבורים ולכתבם בתורה הקדושה, ומאי דאמרה הגמרא כל מילתא דמתאמרא וכו' היינו לאומר בלבד, א''כ האיך אמר ר' יוסי מעולם לא אמרתי וכו' הלא הכשיל בזה את השומעים, ועוד דהא להרמב''ם איירינן השתא וכבר כתבנו לעיל בחלק א' [כלל ב' סק''ג] דלהרמב''ם האי מימרא דמו''ק אשליח ג''כ קאי, אלא ודאי דאין חילוק ובכל גווני אסור מן התורה אפילו על דבר אמת ובפניו **. היוצא מכל מה שכתבנו דרכילות אסור אפילו על דבר אמת ובפניו כמו שביררנו דבר זה מכמה מקומות מהש''ס והרמב''ם, וכן הסמ''ג העתיק ג''כ דברי הרמב''ם, וכן דעת התוספות ג''כ לאסר ברכילות אפילו על דבר אמת והיה אומרה בפניו וכמ''ש לעיל בחלק א' בכלל ב' הנ''ל, דדבר פשוט הוא להמעיין בדבריהם דאין חלוק בין אם אומרה שלא בפניו והוא משער שהיה אומרה בפניו, או בפניו ממש, בכל גוני אסור. וכן מוכח בר''י בשערי תשובה במאמר רכ''ח דאסור בכל גוני לומר לשה''ר ורכילות, ולכך הוא מכרח להעמיד דברי ר' יוסי באפן המבאר שם, ועפ''ז כתבתי בפנים כל הסעיף א'. EE* הגה''ה: וצ''ע על הכ''מ מירושלמי זה, דמשמע ממנו דדברי הרמב''ם ג' לשה''ר הורגתן אלשה''ר לבד קאי. אם לא שנדחוק דכונת הכ''מ רק לתרץ דברי הרמב''ם במה שסבר דלא כהראב''ד, דמימרא זו ארכילות לבד קאי, אלא אלשה''ר ג''כ קאי. דלא מיסתבר שיאמרו חז''ל לשה''ר וכונתם תהיה ארכילות דוקא, ולהדין שלנו אין שייך דברי הכ''מ, דגם הוא יודה דדין זה ארכילות גם כן קאי, כמו שהוכחתי לעיל בחלק א' מדברי הכ''מ גופא דהלכות הרמב''ם שבפ' זה סובבות על שניהן. ** הגה''ה: ומה שפסק בספר יראים להרא''ם כר' יוסי, הכל על לשה''ר נאמר ולא על רכילות, ואף דבלשה''ר ג''כ ביררנו לעיל בחלק א' דאסור בכל גווני, הוא איירי בגווני דמן התורה אין בו משום לשה''ר כגון מה שמתיר ר''י בשע''ת במאמר רכ''א וכפי מה שביארנו לעיל בחלק א' בכלל ג' בבמ''ח סוף סק''א את דבריו. ואולם סוף דבריו קשה לי מאוד שכתב ור' יוסי לומד דבריו מרכילות של ציבא, דכתיב וירגל בעבדך את אדוני המלך והתם שלא בפני מפיבושת הוה ולא היה רוצה ציבא בשעה שאמר כן שישמע מפיבושת, וילמוד סתום מן המפורש עכ''ל דאם היה אמת מה שציבא דיבר עליו, בודאי היה מותר אפילו לא היה רוצה שישמע מפיבושת דבריו, וכמו שנבאר אי''ה לקמן בכלל ט'. ועל זה נוכל לאמר אמנם לא תלך רכיל בעמך אבל לא תעמד על דם רעך, ומצוה רבה היא לומר לדוד כדי שישמור את עצמו בזה, וכן עשו אח''כ כמה פעמים בענין זה וכמו דכתיב והפרת לי את עצת אחיתופל וכו' וכה''ג. ואם שקר דבר עליו ציבא, בודאי בכל גוונא אסור ורכיל מקרי, כמו שהוכחנו לעיל בחלק א' בכלל ב' בבמ''ח בסק''א מכתובות (מ''ו ע''א), וא''כ היכי מצי יליף ר' יוסי מענין ציבא לעלמא לדבר אמת, כיון דעל כרחך מוכרחין אנו לומר דבענין ציבא בכל גוני אסור. FF

אִם רְאוּבֵן דִּבֵּר עַל שִׁמְעוֹן בִּפְנִי לֵוִי, וְהָלַךְ לֵוִי וְסִפֵּר הַדְּבָרִים לְשִׁמְעוֹן, אָסוּר לְשִׁמְעוֹן לוֹמַר אַחַר כָּךְ לִרְאוּבֵן: אֵיךְ דִּבַּרְתָּ עָלַי בִּפְנִי לֵוִי? כִּי עַל יְדֵי זֶה ((ג)) גַּם הוּא עוֹבֵר עַל אִסוּר רְכִילוּת מֵחֲמַת לֵוִי, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא יַזְכִּיר לוֹ בְּפֵרוּשׁ אֶת שֵׁם לֵוִי, וְיֹאמַר לוֹ סְתָם: שֶׁשָּׁמַעְתִּי שֶׁדִּבַּרְתָּ עָלַי כָּךְ וְכָךְ, אִם עַל יְדֵי זֶה ((ד)) מִמֵּילָא יָבִין רְאוּבֵן, מִי הָיָה הַמְגַלֶּה לוֹ, אָסוּר. וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, הַרְבֵּה אֲנָשִׁים נִכְשָׁלִין בָּזֶה. כי גם הוא כרוכל שטוען דברים מזה לזה, ובודאי ינקוט ליה ראובן על לוי עבור זה. ואין לומר כיון דקעבר לוי על אסור רכילות יהא מותר להרגיל עליו, א''כ ראובן הראשון דעבר על אסור לשון הרע במה שספר הדברים על שמעון בפני לוי ואסור לשון הרע גרע מרכילות לפירוש הרמב''ם, ואפילו הכי אסרה התורה ללוי לילך ולספר הדברים לשמעון, והכי נמי דכוותיה. והטעם הוא פשוט, דמשום דבור בעלמא לא נפיק ישראל מעמיתך, וכמו שכתב הסמ''ג במצות עשה של כבוד אב. כמו שכתבנו לעיל בחלק זה בכלל א' סעיף ט', דאיסור גמור הוא אפילו אם אינו מזכיר לו שם האיש שדבר עליו רק מספר לו את הענין וממילא יבין את שמו. ואין לומר דהכא כיון דלא נתכוין בעקר לגלות את שם לוי יהא מותר, זה אינו, דבכל גוני אסור וכמו שכתבנו בחלק זה לעיל בכלל א' סעיף ג' עי''ש כיון דסוף הדבר שע''י דבורו מעלה שנאה בלבו עליו.

וְדַע עוֹד, דִּרְכִילוּת נִקְרָא ((ה)) אֲפִלּוּ לֹא אָמַר בִּפְנִי הַנּוֹגֵעַ לוֹ, כְּגוֹן, הָאוֹמֵר בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ: כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל רְאוּבֵן, שֶׁהָיָה אוֹמֵר עַל שִׁמְּעוֹן, כִּי דְּבָרִים כָּאֵלּוּ גּוֹרְמִים, אִם נִשְׁמְעוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ, לְעוֹרֵר מְדָנִים בֵּין רְאוּבֵן הָאוֹמֵר וּבֵין פְּלוֹנִי הַנֶּאֱמָר עָלָיו. (וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּסַפֵּר עִנְיָן כָּזֶה, אֲפִלּוּ אִם יִרְצֶּה לְהַזְהִיר לַחֲבֵרוֹ, שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת הַסִפּוּר הַזֶּה לְשׁוּם אָדָם, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹדֵעַ בְּבֵרוּר, שֶׁיְּקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, כִּי ((ו)) עַל פִּי רֹב נִשְׁמַע מִמֵּילָא בְּעֵת הַסִפּוּר גְּנוּת עַל רְאוּבֵן אוֹ עַל שִׁמְעוֹן, וּמִכְּלַל לָשׁוֹן הָרָע לֹא נָפְקָא). שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לְסַפֵּר לוֹ, מַה שֶּׁפְּלוֹנִי דִּבֵּר ((ז)) עַל בָּנָיו וּקְרוֹבָיו, דְּטֶבַע הָאָדָם לִהְיוֹת מֵצֵר בָּזֶה, וְרָכִיל מִקְרֵי. מקורו מהרמב''ם בפרק ז' הנ''ל הלכה ה' במ''ש והמספר דברים שגורמים וכו' או להצר לו וכו' וכן כתב הספר יד הקטנה בפרק ט' מהלכות דעות שלו. ויש ראיה לזה ג''כ משבת (ל''ג ע''ב) במעשה דרבי יהודה בן גרים שספר הדברים ונשמעו וכו' ופירש''י שם שספר הדברים בביתו ולבסוף נתגלגלו הדברים עי''ז, ודבר זה נחשב ללשה''ר מדעשאו לבסוף ר' שמעון בר יוחאי עבור זה גל של עצמות, ולראיה זו רמז הכסף משנה. ועוד ראיה מסנהדרין (כ''ט) במשנה ומנין כשיצא מבית דין לא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין וכו' ומשמע מסתימת לשון המשנה דאפילו לאחר אסור לומר זה פן יודע לבעל דין. כי לפעמים ימצא שע''י דברי המספר לא יהיה שום רמז גנות על אחד מהם, כגון שיש פנים לכל אחד מהם שהדין עמו. דבזה בודאי אפילו הזהירו מלגלות זה לבנו רכילות גמורה היא, כי תכף ינקוט בלבו על אותו פלוני, כידוע כי האב שונא למי שמדבר על בנו בכל אפן שידבר עליו, (וכמ''ש רצוץ פה שאמר דילטוריא על בני). והוא הדין לבנו על אביו ואמו, ממ''ש בספרי פ' ראה כי יסיתך אחיך וכו' רעך אשר כנפשך זה אביך והובא ברש''י בחמש. וזוהי כונת הגמרא בסנהדרין (פ''ה ע''ב) לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו, חוץ ממסית, שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו, פרוש דהא קאי על כל מה דכתיב בתחלת קרא כי יסיתך. ומה שכתבנו לענין שאר קרובים, הוא מצד הסברא, כיון דהוא גואלו וקרובו, אם יספר לו שפלוני דבר עליו, יחרה אפו עליו עבור זה. ואין להשיג על זה ממ''ש בסנהדרין (ע''ב ע''ב) בענינא דאם זרחה השמש, דאם אביו חתר במחתרת אסור להרגו, דמסתמא אביו אוהב לבנו אפילו אם בנו יעמד כנגדו לא יהרגנו, ובשאר קרובים אין הדבר כן. דהתם יש חזקה כנגדו, דאין אדם עומד עצמו על ממונו עי''ש בגמרא, דאם לא כן איך התירה התורה בספק לרצח נפש, אך באמת התורה חשבתו לודאי, דבודאי הסכם בדעתו להרג את חברו כשיעמוד כנגדו. ותדע שהרי בן לאביו בודאי בטבע הוא אוהב נאמן וכדהוכחנו לעיל מספרי פרשת ראה, ואפילו הכי לענין מחתרת התירה התורה את דמו, ועל כרחך משום חזקה. ואין להקשות למה הוצרכה התורה לפרט במסית רעך אשר כנפשך לרבות אביו, שהרי אפילו בבנך שהוא בטבע אוהבו יותר וכנ''ל הזהירה התורה שלא לחמול ולכסות עליו וכמ''ש או בנך וכו' ק''ו לבן על אביו, תריץ משום שהתורה רצתה לסיים ידך תהיה בו בראשונה, שמצוה תחלה ביד המוסת להרגו, ואי לא דגילתה לנו התורה לא היינו יודעין זה מצד הסברא וכמ''ש לכל אין הבן נעשה שליח וכו' חוץ ממסית וכנ''ל. וכל זה שהארכנו לענין שאר קרובים, הוא נפקא מינה לענין אפילו אם יזהירן מלגלות לשום אדם, והוא דבר שלא נשמע שום גנות על אחד מהם בעת הסיפור, דאי לאו הכי אין צריך לכל זה וכנ''ל

וְאִם כַּוָּנָתוֹ בְּסַפְּרוֹ אֶת הַדָּבָר לַחֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁיּוֹכִיחַ אֶת רְאוּבֵן עַל שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל שִׁמְעוֹן, עַיֵּן לְעֵיל בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל י' סָעִיף ו'.