אף שכמה דינים בהלכה זו היינו יכולים ללמד אותם מעצמם מהלכה ראשונה, שהיא הלכות אסור לשון הרע, אף על פי כן לא סמכנו על זה ובארנום בפרוש מפני כמה טעמים, כמו שכתבנו בסוף ההקדמה.

((א)) הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ'' וְעָוֹן גָּדוֹל הוּא, וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, לְכָךְ נִסְמַךְ לוֹ: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ''. צֵּא וּלְמַד, מָה אֵרַע מֵרְכִילוּתוֹ שֶׁל דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי, שֶׁנֶּהֶרְגָה עַל יְדֵי זֶה כָּל נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. וְלָאו זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ, הוּא מַה שֶּׁכְּתַבְתּוֹ הַתּוֹרָה בְּפֵרוּשׁ מְיֻחָד לְאִסוּר זֶה, אְבָל בְּלָאו הָכִי {בלא זה} יֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה לָאוִין וַעֲשִׂין אֲחֵרִים, כַּמְבֹאָר לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, עַיֵּן שָׁם. לשון הרמב''ם בפ''ז מהלכות דעות, והסמ''ג לאוין ט'. ועין במה שכתבתי לעיל בהלכות לה''ר כלל א' בבמ''ח סק''ג לישב דלא יקשה עליהם מכתובות (מ''ו ע''א) עי''ש.

אֵיזֶהוּ רָכִיל? זֶה ((ב)) שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים מִזֶּה לָזֶה וְהוֹלֵךְ וְאוֹמֵר: כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי ((ג)) עָלֶיךָ, כָּךְ עָשָׂה לְךָ פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו שֶׁעָשָׂה לְךָ, אוֹ רוֹצֶּה לַעְשׂוֹת לְךָ. אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ דָּבָר אֵין גְּנוּת עַל מִי שֶׁמְסַפֵּר, אַף לְפִי דִּבְרֵי הָ רוֹכֵל, ((ד)) וְאִלּוּ הָיוּ שׁוֹאֲלִין לוֹ בְּעַצְמוֹ, לֹא הָיָה מַכְחִישׁ, ((ה)) אוֹ מִשּׁוּם שֶׁהָ אֱמֶת וְהַצֶּדֶקּ אִתּוֹ, ((ו)) אוֹ מִשּׁוּם שֶׁהִתְכַּוֵּן בְּאֵלּוּ הַפְּעֻלּוֹת וְהַדִּבּוּרִים כַּוָּנָה אַחֶ רֶת, אֲפִלּוּ הָכֵי {אף על פי כן} רָכִיל מִקְרֵי {נִקָּרָא}. גם זה לשון הספרא פ' קדושים והרמב''ם שם. הוא לשון הכ''מ שם. וכן כתב הסמ''ג לאוין ט' איזהו רכיל המגלה לחברו דברים שדבר ממנו אדם בסתר וכו' עי''ש. וכן כתב החנוך במצוה רל''ו וז''ל שנמנע מן הרכילות שנאמר לא תלך רכיל, והענין הוא שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר בך כך וכך ע''ש. וכן משמע בש''ת לר''י דעקרו דהאי לאו קאי על זה. ומ''ש בפנים פלוני עשה וכו' או רוצה וכו' היינו בענין שהדין עם פלוני, או שלא יצמח לחברו מידיעתו תועלת להסיר ממנו נזק, ועין בב''ק (צ''ט ע''ב) במעשה דמגרומתא, דאל''ה יש הרבה אפגים דמותר וכמו שיבאר אי''ה לקמן בכלל ט' בארכה. כמו בהלשנת דואג שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד, ואלו היו שואלין לו בעצמו לא היה מכחישו כמו שהתנצל הוא בעצמו לשאל אחר כך, דאדרבה חשב שעושה בזה עבודה לשאול כמ''ש ומי כדוד נכבד בביתך וחתן המלך, אפ''ה כיון דידע דואג את לב שאול רכיל מקרי, כן כתב הכ''מ. וראיה ממ''ש בסנהדרין (כ''ט) מנין לדיין שלא יצא וכו'. וראיה מהלשנת דואג על אחימלך וכנ''ל.

וְדַע, דְּאִסוּר רְכִילוּת הוּא ((ז)) אֲפִלּוּ אִם אֵין מִתְכַּוֵּן בִּרְכִילוּתוֹ לְהַכְנִיס שִׂנְאָה בְּלִבּוֹ עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וַאֲפִלּוּ אִם גַּם לְפִי דַּעְתּוֹ כַּדִּין עָשָׂה פְּלוֹנִי, שֶׁדִּבֵּר עָלָיו, אוֹ עָשָׂה לוֹ הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה. כְּגוֹן, שֶׁשִּׁמְעוֹן מוֹכִיחַ לִרְאוּבֵן, עַל מַה שֶּׁדִּבֵּר עָלָיו, אוֹ עָשָׂה לוֹ עִנְין פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וּרְאוּבֵן מִתְנַצֵּל עַצְמוֹ שֶׁהַדִּין עִמּוֹ, וְהָרְאָיָה, שֶׁגַּם יְהוּדָה אָמַר עָלָיו כֵּן, אֲפִלּוּ הָכֵי {אף על פי כן}, אִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁעל יְדֵי זֶה תִּכָּנֵס שִׂנְאָה בְּלֵב שִׁמְעוֹן עַל יְהוּדָה, רָכִיל מִקְרֵי. וראיה ממה שכתב ר''י במאמר ע''ד דנענשין על הפשיעה בלשה''ר אעפ''י שלא נתכוין להבזות בעליהן. וכן ארז''ל בספרי ומה מרים שלא נתכונה לגנותו וכו'. וכן כתב הרמב''ן בחמש פ' תצא דאסור לשה''ר הוא אע''פ שאינו מתכוין להזיק כלל, ונראה דהוא הדין ברכילות. וראיה גמורה לזה מסנהדרין (ל'.) מכתב היכי כתבי ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחיב וכו', ואף דשם בעת שכותבים הדינים הפסק אינם מכונים לרגל בזה, ואינו דומה למה שנזכר במשנה בלשון אבל מה אעשה כמ''ש הפני משה בירושלמי שם, ואפ''ה סבירא ליה לר' יוחנן דהלכה כותיה נגד ריש לקיש דהוא בכלל רכילות. ועוד ראיה מפרשת ממעשה דיהודה בן גרים בשבת (ל''ג ע''ב) שהלך וספר דברים וכו' עין ברש''י שם, והרי שם לא נתכוין ח''ו לבזות בזה את ר' שמעון בן יוחאי, דאדם גדול היה כמו שפרשו התוספות שם, ועין במהרש''א שם שגם ר' יהודה ב''ר אילעאי לא פליג ארשב''י, ור' יוסי משמע נמי שס''ל כוותיה, אך משום יראה לא רצה לדבר בם. וא''כ שכלם סוברים כן, בודאי יהודה בן גרים ג''כ לא פליג עליהו, דאף דאדם גדול היה מ''מ נראה דתלמידם היה, ואפ''ה יהודה בן גרים רכיל מקרי עבור זה ממה שהענישו אח''כ רשב''י ועשהו גל של עצמות. ולא תדחה דמעשה זו דיהודה בן גרים אין שיך ללשה''ר, דזה אינו, דגם הרמב''ם למד ממעשה זו לענין לשה''ר במה שכתב בהלכה ה' ונשמעו איש מפי איש וכו' להצר לו או להפחידו וכתב בכ''מ שזה יצא לו ממעשה דיהודה בן גרים הנ''ל, הרי דרכיל מקרי בכל האפנים, וזה ראיה לכל מה שכתבנו בזה הסעיף.

כָּל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ דְּאָסוּר, הוּא אֲפִלּוּ אִם הוּא ((ח)) אֱמֶת גָּמוּר, שֶׁאֵין בּוֹ תַּעֲרובֶת שֶׁקֶר. וְלָא מִבָּעֵי {ואין צריך לומר} אִם הָיוּ אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה מִתְּחִלָּה, וְהוֹלֵךְ וּמְרַגֵּל מִזֶּה לָזֶה, רָשָׁע מִקְרֵי, וְהוּא מְתֹעָב עֲבוּר זֶה מְאֹד לִפְנֵי ה' כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {משלי ו' ט''ז י''ט}: ''שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנִא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ וְכוּ' וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים''. וְאָמְרוּ חֲזַ''ל {ויקרא רבה מצרע פרשה ט''ז ס''א}, דְּזוֹ הִיא הַשְּׁבִיעִית הַקָּשָׁה שֶׁבְּכֻלָּן. אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם בְּלֹא זֶה הָיוּ גַּם כֵּן ((ט)) שׂוֹנְאִים זֶה לָזֶה מְאֹד, וְשׁוֹמֵעַ שֶׁאֶחָד מְדַבֵּר רָעָה עַל חֲבֵרוֹ, וְהוּא הוֹלֵךְ וּמְרַגֵּל, רָכִיל מִקְּרֵי. ומפני שרגילין העולם לטעות בזה אאריך קצת מהגמרא והפוסקים. דגרסינן במו''ק (ט''ז) ומנלן דאי מתפקר בשלוחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא וכו' ועי' בגירסת הרא''ש ובפירוש הר''ן שם שהכונה שחרף את הבית דין לפני השליח, והביאה הגמרא ראיה על זה דשרי ממה שכתוב העיני האנשים ההם תנקר, שכונתם הרעה היתה על משה רבנו ע''ה, ואפ''ה הגיד השליח למשה רבנו ע''ה, אלמא דאע''פ שהשליח היה יודע שהוא אמת, אפ''ה רכיל מקרי אי לאו שלוחא דבי דינא. מסנהדרין (כ''ט ע''א) מנין לדין וכו', ואף דהוא אמת, רכיל מקרי. מב''ק (צ''ט ע''ב) במעשה דההוא מגרומתא דטרפיה רב ופטריה לטבח מלשלומי דמי. ופגעו ביה רב כהנא ורב אסי בבעל הבהמה ואמרו לו עביד בך רב תרתי, וקמקשי עליהם הגמרא והתניא מנין לדין כו', אלמא דאע' פ שהם יודעין שהאמת אתם שרב שלא כדין עבד, אפ''ה לא היה להם לספר זה לבעל הבהמה מטעם רכילות. ועוד יש הרבה ראיות אך קצרה היריעה מהכילם. וגם בדברי הרמב''ם ובהסמ''ג לאוין ט' ובחינוך הנ''ל איתא בהדיא דאפילו על אמת רכיל מקרי. וכן משמע מדברי ר''י בש''ת במאמר רכ''ב ובשארי מאמרים דהולכי רכיל גם הם בכלל מספרי לה''ר, וכבר באר ר''י במאמר רי''ד דהכוונה אפילו על אמת. וראיה מגמרא הנ''ל במו''ק, והרי בודאי היו שונאים זה לזה, דדתן ואבירם בודאי היו שונאים למשה רבנו ע''ה מכבר כמ''ש כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך משמע דהם עדיין מבקשים, וגם עתה היו שונאים לו כדמוכחי קראי בפ' קרח בכל הסיפור, ומשה רבנו ע''ה בודאי היה ג''כ שונאם כמ''ש הלא משנאיך ה' אשנא וכו' והם בודאי בכלל שונאי ה' הם שרצו להדיח את כל ישראל מתורת ה' שהכחישו את נבואתו הקדושה ויציאת מצרים שהיה על ידי ה' והפכו את הקערה על פיה שאמרו מדוע תתנשאו וגו'. ועוד נ''ל פשוט שעליהם יש לאו מן התורה שלא לאוהבם, ממה דצוותה התורה במסית לא תאבה לו ופירש רש''י והוא מהספרי וכן פסק הרמב''ם בהלכותיו דהצווי הוא מן התורה שלא לאוהבו. ואין לומר דהצווי הוא רק למסית לעבודת גילולים. דזה אינו, דזיל בתר טעמא כי ביקש להדיחך מעל ה' אלהיך וכו', ואחד מדיח את היחיד או את הרבים כדאיתא בסנהדרין (דף ס''ז), על אחת כמה וכמה היכא שמחזיק מחלוקת על אדון הנביאים בעצמו, ומושך אחריו כמה מאות מבני ישראל להסיתם בפתויים וחלקלקות שלא להאמין בתורת משה רבנו ע''ה, על אחת כמה וכמה דמצווין אנו מן התורה שלא לאוהבם.

אֵין חִלּוּק בְּאִסוּר סִפּוּר רְכִילוּת, בֵּין אִם סִפֵּר לוֹ מֵעַצְּמוֹ בִּרְצוֹנוֹ, וּבֵין אִם חֲבֵרוֹ הֵבִין קְצָּת מֵעַצְמוֹ בַּדָּבָר ((י)) וְעָמַד עָלָיו וְהִפְצִּירוֹ, שֶׁיְּסַפֵּר לוֹ מַה שֶּׁדִּבֵּר פְּלוֹנִי לְפָנָיו עַל אוֹדוֹתָיו. ((יא)) וַאֲפִלּוּ אָבִיו אוֹ רַבּוֹ הִפְצִּירוּהוּ שֶׁיְּסַפֵּר לָהֶם, מַה שֶּׁדִּבֵּר פְּלוֹנִי לְפָנָיו עַל אוֹדוֹתָם, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא רַק אֲבַק רְכִילוּת, אַף עַל פִּי כֵן בְּכָל גַּוְנֵי {בכל האפנים} אָסוּר. ממעשה דדואג שכתוב בקרא דשאול הפצירם מאוד בזה, כמו שכתוב כולכם קשרתם עלי וגו' בכרת בני עם בן ישי וגו'. ואף דהיה להם יראה גדולה ממנו, אעפ''כ נחשב דואג בכל מקום לרוכל עבור זה. ובלאו הכי הדבר פשוט, דאטו אם אחד יסיתנו לאכול בשר חזיר יהא מותר לאכול עבור זה. ואם יהיה בהגילוי תועלת להסיר הנזק, עיין לקמן בכלל ט' ס''ג. כבר ביארתי לעיל בעז''ה בהלכות לשה''ר כלל א' בסק''ח בבמ''ח בראיות מפורשות לזה ע''ש.

אֲפִלּוּ אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה, יְסֻבַּב לוֹ ((יב)) הֶפְסֵד גָּדוֹל בְּעִנְיָנָיו, כְּגוֹן, שֶׁהוּא תַּחַת רְשׁוּת אֲחֵרִים, וּכְשֶׁהֵם מְבִינִים אֶת הַדָּבָר וְעוֹמְדִים עָלָיו, שֶׁיְּגַלֶּה לָהֶם, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶּה, יַחְשְׁדוּהוּ, שֶׁגַּם יָדוֹ הוּא עִם פְּלוֹנִי, וַעֲבוּר זֶה יְסַלְּקוּהוּ מִמִּשְׁמַרְתּוֹ, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ אַחַר כָּךְ ((יג)) בַּמֶּה לְפַרְנִס אֶת בְּנִי בֵּיתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר, כְּכָל שְׁאָר חַיָּבֵי לָאוִין, שֶׁמְּחֻיָּב לִתֵּן כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא לַעֲבֹר עֲלֵיהֶן, כַּמְבֹאָר בְּיוֹרֶה דֵּעָה בְּסִימָן קנ''ז סָעִיף א' בהגה''ה. אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁבּגִּלּוּי תִּהְיֶה תּוֹעֶלֶת לְסַלֵּק הַנְּזָקִין וּלְהַשְׁבִּית הָרִיב. אֲבָל אֵין לְמַהֵר לִסְמֹךְ עַל זֶה הַהֶתֵּר, כִּי צָּרִיךְ לָזֶה פְּרָטִים רבִּים, וּכְמוֹ שֶׁנְּבָאֵר, אִם יִרְצֶה ה', לְקַמָּן בִּכְלָל ט' בַּאֲרֻכָּה. ולא תשיג על זה דהלא אפילו במלשין גמור שבודאי חמור מזה ואפ''ה פסק הש''ך בח''מ בסימן שפ''ח ס''ק כ''ב דאפילו לא היה לו להמלשין רק אונס ממון אפ''ה יכול לומר קים לי כהני פוסקים דפטרי בו מלשלם. דזה אינו, חדא דאפילו באונס נפשות דלכ''ע מיקרי אונס ופטור מלשלם כמבואר שם בח''מ, אפ''ה כתב הסמ''ע שם בס''ק י''ב דרק מתשלומין פטרוהו מטעם אונס נפשות, אבל איסור יש עליו משום דהיה לו ליתן ממון עצמו והיה ניצול מהסכנת מות ולא להראות על אחרים, ואפילו להט''ז שכתב שם בד''ה הרי זה פטור, דאפילו לכתחלה מותר, היינו דוקא שם דאיכא סכנת נפשות, אבל באונס ממון בודאי לכ''ע איסור גדול עשה ורשע מיקרי עבור זה, אפילו להני פוסקים דפטרי אונס ממון, כדמפורש בביאור הגר''א שם בס''ק כ''ח שהביא שם ראיה ע''ז מכתובות (דף י''ח ע''ב) דאנוסים היינו מחמת ממון דהוי מחמת זה רשעים. ונחזור לעניננו דכי היכי דשם הוו רשעים משום דלא הוו להו לחתום בשקר ולעבור עי''ז על הלאו דלא תענה כו' בשביל ממון, דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב''ד, הכי נמי בודאי הלאו דלא תלך רכיל לא גרע מניה. ובלא''ה בכל מקום משוה להו הגמרא בפסחים (קי''ח ע''א) המספר לשון הרע וכו' והמעיד עדות שקר וכו'. ועוד דאפילו בלעבור על איסור דרבנן כתבו הפוסקים דמחוייב ליתן ג''כ כל אשר לו ולא לעבור, וכל שכן בעון החמור הזה. דבר פשוט הוא לכל יודעי דת ודין שדבר זה אינו נכנס בכלל סכנת נפשות שיהא מותר לעבור עבור זה על לאו דאורייתא.

וּבִפְרָט אִם עַל יְדֵי מְנִיעַת הַסִפּוּר לֹא יַגִּיעַ לוֹ הֶזֵּק מָמוֹן, רַק דִּבְרֵי חֵרוּפִין וְגִדּוּפִין בְּעָלְמָא, שֶׁיְּחָרְפוּהוּ עֲבוּר זֶה, בְּוַדַּאי אָסוּר, וְאֵין לוֹ לָחוּשׁ לָזֶה כְּלָל, וְיֵדַע בְּנַפְשׁוֹ, כִּי עֲבוּר זֶה יִהְיֶה נֶחְשָׁב לֶעָתִיד מֵאוֹהֲבֵי ה' יִתְבָּרַךְ, וּפָנָיו יָאִירוּ כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ''ל {יומא כ''ג}: הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָם מְשִׁיבִין וְכוּ', עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר {שופטים ה' ל''א}: ''וְאֹהֲבָיו כְּצֵּאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ'', וְכָל שֶׁכֵּן בְּזֶה שֶׁסוֹבֵל בִּזָּיוֹן עֲבוּר מִצְּוַת ה'. וְעַיֵּן בְּמַה שֶּׁהֶאֱרַכְנוּ לְעֵיל בְּהִלְכוֹת לָשׁוֹן הָרָע כְּלָל א' סָעִיף ו', עַיֵּן שָׁם.

וּלְעִנְיַן מַה לְּהָשִׁיב, אִם שׁוֹאֲלוֹ: מַּה דִּבֵּר פְּלוֹנִי אוֹדוֹתַי, תָּלוּי בָּזֶה, ((יד)) אִם יֵשׁ לוֹ עֵצָּה לַהֲשִׁיבוֹ, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁקֶר גָּמוּר וְגַם לֹא יִהְיֶה רְכִילוּת, יְשִׁיבֵהוּ בְּאֹפֶן זֶה, וְלֹא יוֹצִּיא שֶׁקֶר מִפִּיו. וְאִם הוּא מֵבִין, שֶׁחֲבֵרוֹ לֹא יְקַבֵּל זֶה לִתְשׁוּבָה, מֻתָּר לוֹמַר שֶׁקֶּר גָּמוּר מִפְּנִי הַשָּׁלוֹם, ((טו)) אֲבָל לֹא יִשָּׁבַע, הַס וְשָׁלוֹם, לַשֶּׁקֶר בִּשְׁבִיל זֶה, וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. מקורו מסנהדרין (ל'.) בגמרא מכתב היכי כתבי (פי' כשנחלקו הדיינין והלכו בתר רובא האיך יכתבו לשון הפסק דין) ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל, ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב משום דמחזי כשיקרא, ור' אלעזר אמר מדבריהן נזדכה פלוני, משום דאית ליה דמר ואית ליה דמר הלכך כתבי מדבריהם כו', ופסקו הפוסקים כר' אלעזר, הרי דיש לומר לכתחלה בלשון שלא יהיה מחזי כשיקרא. ומ''ש בפנים דאם הוא מבין וכו', הוא משום דבודאי ר' אלעזר גופיה הוה ג''כ מסכים לר' יוחנן רבו, רק משום דיש לו עצה אחרת האיך להמלט מן השקר, אבל בלאו הכי בודאי הלכה כר' יוחנן נגד ריש לקיש. ועוד דהלא כבר פסקה הגמרא ביבמות (דף ס''ה ע''ב) דמצוה לשנות מפני השלום ופסקו שם כן הרי''ף והרא''ש ובפ''ב דב''מ. ועוד נ''ל פשוט דגם ריש לקיש אית ליה האי דינא דמימרא דתנאי הוא ביבמות, וגם בית הלל אית להו הכי בכתובות (י''ז ע''א) בשמעתא דכיצד מרקדין דפירש שם הריטב''א דהיתירא דב''ה הוא מפני השלום, רק טעמא דריש לקיש הוא דדוקא כשאומר בפיו בלשון אני מזכה וכו', אבל מה אעשה וכו' משמע שעדין עומד בדעתו שהדין עם זה החייב, ועי''ז תכנס שנאה בלב זה החייב על חבריו הדינים, אבל כשכותב כן בכתב דמתחלה היה ביניהם התחלקות ואח''כ הושוו בדין זה לחייבו, לא יהיה עי''ז שנאה בלבו על האחרים וזה הוא כונת התוספות במה שכתבו ומשום לא תלך רכיל אין כאן. וכעין זה ראיתי בפני משה בירושלמי, אבל בעניננו כולי עלמא מודים דמותר לשנות מפני השלום. ואין להקשות לפי מה שכתבנו בפנים דאם יש לו עצה וכו', א''כ האיך הוכיחה הגמרא הנ''ל ביבמות, גדול השלום שאף הקב''ה שנה בו, דמעיקרא כתיב ואדוני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי, אימא דכונת הכתוב בזה רק להעתיק מאמרה דאחרי בלותי היתה לי עדנה, ולא לשנות מן ואדוני זקן לאני זקנתי, דכך יפה לנו לומר דלא הוציא מפיו דבר שקר אחרי שסוף כל סוף לא העתיק הקב''ה רק דבר עולה אחת מדבריה אשר צחוק היה לה מעצמה, ולא אמר לאברהם העולה השניה מה שלפלא היה לה ג''כ על אברהם שגם הוא זקן. די''ל דאין הכי נמי דכונת הכתוב כך הוא, וכן ראיתי אח''כ בפי' הרמב''ן בחמש עי''ש, רק דסברת הגמרא דגם זה מקרי שנוי בדברי ה' יתברך במה שהעתיק רק מחצה מדבריה ולא אמר המחצה השניה ואדוני זקן. וזה היה כונתנו בפנים במה שכתבנו שלא יהיה שקר גמור, היינו שפעמים הרבה יוכל לספר לו מה שאמר לו חברו, רק ידלג לו מה שהוא נגד רצונו, וכמעשה דאברהם. דע''פ רב יכול לאשתמוטי מיניה בזה אפילו כשחברו עומד עליו שישבע לו, לומר שאינו נשבע אפילו על אמת, ואפילו אם לא יוכל לאשתמוטי מיניה בזה, שאינו רוצה להאמינו אם לא שישבע לו, והוא רואה שבזה שישבע לו יפייס לו את כעסו, אם אינו רואה הפסד ברור שיצא לחברו בזה נלע''ד דבודאי אסור, דעל כרחך לא אמרו רק דמותר לשנות מפני השלום אבל לא שישבע לשקר ח''ו עבור זה, ועין בתשובת רמ''א סימן (לג) [יא] ואפילו אם רואה הפסד ברור של ממון שיגיע לחברו מזה ג''כ צע''ג לענ''ד אם זה מקרי שבועת אונסין, ועין ביו''ד בסימן רל''ב סי''ב בהגה''ה ע''ש.

וְדַע, דַּאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ בְּפֵרוּשׁ שֵׁם הָאִישׁ הַהוּא ((טז)) שֶׁרִגֵּל עָלָיו, רַק הוּא ((יז)) מְסַפֵּר לוֹ סְתָם, וְעַל יְדֵי סִפּוּדוֹ מִמֵּילָא נִתְוַדַּע לוֹ אַחַר כָּךְ שֵׁם הָאִישׁ הַהוּא, אוֹ שֶׁעֶצֶּם הָעִנְיָן, מַה שֶּׁדִּבְּרוּ עָלָיו, אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ, יָדַע מֵּעַצְּמוֹ, אַךְ לֹא יָדַע מִי עָשָׂה לוֹ, אוֹ דִּבֵּר עָלָיו זֶה, וּבָא זֶה הַמְרַגֵּל וְהֶרְאָה לוֹ ((יח)) בְּדֶרֶךְ רֶמֶז, שֶׁיָּבִין מִי הוּא, גַּם כֵּן אָסוּר. וה''ה בכל מה שכתבנו לעיל בס''ג. מקור לדין זה עיין לעיל בהלכות לשה''ר בכלל ג' בבמ''ח ס''ק ג' מההיא דירושלמי עי''ש. עיין לעיל בחלק א' כלל א' סקי''ג ותראה מקור לזה.

וְכֵן אָסוּר לְסַפֵּר רְכִילוּת ((יט)) דֶּרֶךְ רַמָּאוּת. וְהוּא שֶׁיּוֹדֵעַ, שֶׁעַל יְדֵי אֶחָד נִסְבַּב מִכְּבָר רָעָה אוֹ גְּנוּת לַחֲבֵרוֹ, וְהָיָה בֵּינֵיהֶם מְרִיבָה עֲבוּר זֶה. וְהוּא רוֹצֶּה עַתָּה לְעוֹרֵר אֶת הַמַּחְלֹקֶת הַיְשָׁנָה, שֶׁהָיְתָה בֵּינֵיהֶם עֲבוּר זֶה, וּרְצוֹנוֹ, שֶׁלֹּא יַכִּיר הַנִּדּוֹן בָּזֶה, עַל כֵּן הוּא מְסַבֵּב בִּשְׂפָתָיו הַחֲלַקְלַקּוֹת וּמַזְכִּיר אֶת עִנְיַן הָרָעָה אוֹ הַגְּנוּת, שֶׁהָיָה לוֹ לָזֶה מִכְּבָר, וּכְאִלּוּ מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, מִי עָשָׂה לוֹ דָּבָר זֶה, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכֵר הַנִּדּוֹן בְּעַצְּמוֹ, שֶׁפְּלוֹנִי עָשָׂה לוֹ דָּבָר זֶה, כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה אִסוּר גָּמוּר הוּא. הוא מדברי הרמב''ם בפ''ז מהלכות דעות ה''ד במה שכתב וכן המספר לה''ר דרך רמאות וכו' או שאלו מעשיו של פלוני, רק שביארתי דבף זה גופיה לענין רכילות, כמ''ש כמה פעמים דמה שקורא הרמב''ם לשה''ר כוונתו ג''כ על רכילות.

וְדַע עוֹד, דְּאֵין חִלּוּק בְּאִסוּר רְכִילוּת, בֵּין אִם הוּא מְסַפֵּר לוֹ בְּפֵרוּשׁ, מַה שֶּׁאֶחָד עָשָׂה לוֹ, אוֹ דִּבֵּר עָלָיו, וּבֵין עַל יְדֵי ((כ)) מִכְתָּב. וְאַחַת הִיא, אִם הוּא מְסַפֵּר לוֹ, שֶׁפְּלוֹנִי גִּנָּה אוֹתוֹ בְּעַצְמוֹ, אוֹ שֶׁמְּסַפֵּר לוֹ שֶׁפְּלוֹנִי גִּנָּה אֶת סְחוֹרָתוֹ, (כְּמוֹ לעִנְין לָשׁוֹן הָרָע בְּחֵלֶק א' כְּלָל א' סָעִיף ח' וּכְלָל ה' סָעִיף ז') כֵּיוָן שֶׁעַל יְדֵי זֶה מַכְנִיס שִׂנְאָה בְּלִבּוֹ עָלָיו. מסנהדרין (ל'.) מכתב היכי כתבי ר' יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל.