הִנֵּה לְעֵיל בִּכְלָל ד' בֵּאַרְנוּ דִּין לָשׁוֹן הָרָע מֵהָעִנְיָנִים, שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, וְעתָּה נַתְחִיל בְּעֶזְרַת ה' לְבָאֵר דִּין לָשׁוֹן הָרָע מֵהָעִנְיָנִים, שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְחִלַּקְנוּהוּ בִּכְלָל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, עְבוּר כִּי הוּא נִשְׁתַּנָּה לְדִינָא בְּהַרְבֵּה עִנְיָנִים, וְזֶה הֵחֵלִי בְּעֶזְרַת הַחוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת.

((א)) אִם אֶחָד רָאָה אָדָם, שֶׁעָשָׂה עַוְלָה לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ אוֹ הִזִּיקוֹ, בֵּין אִם הַנִּגְזָל וְהַנִּזָּק ((ב)) יוֹדְעִים מִזֶּה אוֹ לֹא. אוֹ שֶׁבִּיְּשׁוֹ, אוֹ שֶׁצִּעֲרוֹ וְהוֹנָה אוֹתוֹ בִּדְבָרִים. ((ג)) וְנוֹדַע לוֹ בְּבֵרוּר, שֶׁלֹּא הֵשִׁיב לוֹ אֶת הַגְּזֵלָה וְלֹא שִׁלֵּם לוֹ אֶת נִזְקוֹ ((ד)) וְלֹא בִּקֵּשׁ פָּנָיו לְהַעֲבִיר לוֹ עַל עֲוֹנוֹ, אֲפִלּוּ רָאָה דָּבָר זֶה בִּיחִידִי, יָכוֹל לְסַפֵּר הַדְּבָרִים לִבְנֵי אָדָם כְּדֵי לַעֲזֹר לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ וּלְגַנּוֹת הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים בִּפְנִי הַבְּרִיוֹת, אַךְ יִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ אֵלּוּ הַשִּׁבְעָה פְּרָטִים, שֶׁנְּבָאֲרֵם בְּסָמוּךְ. שזה לשון רבינו יונה בשערי תשובה במאמר רכ''א: ודע כי בדברים שבין אדם לחבירו כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם גם היחיד אשר ראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת, והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בב''ד כדי לחייב את הנתבע שבועה. אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחלה עכ''ל. והנה לכאורה להרמב''ם יש חילוק בדין זה שז''ל בפ''ו מהלכות דיעות הלכה ח': המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא וכו' במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו וכו' עד שיחזור למוטב עכ''ל, ומשמע דבדברים שבין אדם לחבירו אפילו אם הוכיחו ולא חזר בו אין לפרסם חטאו דלא כרבינו יונה. אולם בגזל ועושק ונזק אם לא יוכל להציל את ממון הנגזל והניזק אם לא שיפרסם הדברים לבני אדם, והם יסבבו שיוחזר הגזילה וההיזק לבעליהם, בודאי צריך לעשות כן, ולא שייך בזה כלל איסור לשה''ר ורכילות וכמו שנכתוב אי''ה לקמן בהלכות רכילות, והרמב''ם ג''כ אין כוונתו להחמיר באופן זה, רק כל דברינו הם אם לא תגיע תועלת הזאת, רק שירננו בני אדם אחריו, דלרבינו יונה מותר כמו שכתב בהדיא בשיטה מקובצת ב''ב (דף ל''ט) בשמו וכמו שנעתיק דין זה לקמן בפנים, או אם ציערו בדברים וביישו. דמשמע לכאורה מהרמב''ם דאסור לפרסם אף אם לא חזר בו ע''י הוכחה, דאל''ה מאי ממעט הרמב''ם מלפרסם בענינים דבין אדם לחבירו. אכן לפי מה שמסיק הלחם משנה בסוף ד''ה המוכיח, דכוונת הרמב''ם הוא דבדברים שבין אדם לחבירו מותר להכלים אותו בינו לבין עצמו אם לא חזר בו, אבל בדברי שמים מותר אפילו להכלימו ברבים עי''ש בל''מ, יתורץ ג''כ קצת קושיתנו. דהכי קאמר הרמב''ם דבדברי שמים מכלימין אותו ברבים ג''כ, אבל מה שכתב ומפרסמין חטאו וכו' זה אפילו בדברים שבין אדם לחבירו מותר, כמו דלדברי הלחם משנה אתה מוכרח לומר דמה שכתב הרמב''ם ומחרפין אותו בפניו אדברים שבין אדם לחבירו ג''כ קאי, כן גם זה, וא''כ אפשר דסובר כר' יונה. אבל אין להביא ראיה לזה מדכתב לקמן בפ''ז הלכה ה' והמספר דברים שגורמים וכו' להזיק חבירו בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו הרי זו לשה''ר, וא''כ בעניננו שע''פ דין מגיע לו הצער מה לשה''ר שייך בזה, דיש לומר דהרמב''ם כלל בדיבורו זה אפילו היכי שאין מספר עליו שום דברי גנות ע''פ אמת, כמו שכתב הכסף משנה שם דדברי הרמב''ם נובעים ממעשה דיהודה בן גרים שלא חשב בזה לגנות לרשב''י, וכמו שכתבנו במקום אחר, אפ''ה כיון שבדיבורו נסבבה רעה לחבירו בכלל לשה''ר הוא, משא''כ בעניננו דמספר עליו דברי גנות אפשר דאסור. סוף דבר אפילו אם יסבור הרמב''ם כר' יונה עכ''פ מוכח מדבריו שעל פי הדין אסור לפרסם חטאו אם לא הוכיחו מתחלה, ועיין במה שנכתוב לקמן בסק''ז. הוא מדכתב ר' יונה דומיא דעד אחד בב''ד ושם בכל גווני צריך להעיד. כן כתב ר' יונה במאמר רכ''ח, ודין זה הוא אפילו בסתם איש ישראל, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם בודאי צריך שיתברר לו מתחלה שלא השיב הגזילה ולא פייסו, כמו שאמרו בברכות (י''ט) אם ראית ת''ח וכו'. ומה שאמרו שם אבל בממונא וכו' היינו אם ידוע שלא השיב, אין לומר עליו שמא עשה תשובה לה', כי עיקר התשובה בענין ממון היא ההשבה, אבל אם בדבר זה גופא הוא ספק שמא השיב לו את הגזילה או פייסו עבור הצער והבושת, בודאי אסור לגנותו בזה אצל אחרים. כן כתב ר' יונה במאמר רכ''ח עי''ש וקאי על ציערו וביישו וגם על גזלו או עשקו דשם מהני נמי אם פייסו ומחל לו. ומ''ש ולגנות המעשים הרעים, כן כתב ר' יונה בדבריו המובאים בשיטה מקובצת ב''ב והעתקנוהו פה בסוף הספר.

וְאֵלּוּ הֵן: ((ה)) שֶׁיִּרְאֶה זֶה הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי שְׁמִיעָה מֵאֲחֵרִים, אִם לֹא שֶׁנִּתְבָּרֵר לוֹ אַחַר כָּךְ, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת. שֶׁיִּזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא יַחְלִיט תֵּכֶף אֶת הָעִנְיָן בְּדַעְתּוֹ לְגְזֶל וְעשֶק אוֹ לְהֶזֵּק וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, ((ו)) רַק יִתְבּוֹנִן הֵיטֵב אֶת עֶצֶּם הָעִנְיָן, אִם הוּא עַל פִּי דִּין בִּכְלַל גֶּזֶל אוֹ הֶזֵּק. ((ז)) שֶׁיּוֹכִיחַ אֶת הַחוֹטֵא מִתְּחִלָּה ((ח)) וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, אוּלַי יוּכַל לְהוֹעִיל לוֹ, וְיֵיטִיב עַל יְדֵי זֶה אֶת דְּרָכָיו, וְאִם לֹא יִשְׁמַע לוֹ, אָז יוֹדִיעַ לָרַבִּים אֶת אַשְׁמַת הָאִישׁ הַזֶּה, מַה שֶּׁהֵזִיד עַל רֵעֵהוּ. (וְאִם יוֹדֵעַ בּוֹ, שֶׁלֹּא יְקַבֵּל תּוֹכַחְתּוֹ, יְבֹאַר לְקַמָּן, אִם יִרְצֶה ה', בְּסָעִיף ז'). ((ט)) שֶׁלֹּא יַגְדִּיל הָעַוְלָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִיא. ((י)) שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, וּכְמוֹ שֶׁנְּבָאֵר לְקַמָּן בְּסָעִיף ד', וְלֹא לֵהָנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מֵהַפְּגָם הַהוּא, שֶׁהוּא נוֹתֵן בַּחֲבֵרוֹ, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו מִכְּבָר. אִם הוּא ((יא)) יָכוֹל לְסַבֵּב אֶת הַתּוֹעֶלֶת הַזֹּאת גּוּפָא {עצמה} בְּעֵצָּה אַחֶרֶת, שֶׁלֹּא יִצְּטָרֵךְ לְסַפֵּר אֶת עִנְיַן הַלָשׁוֹן הָרָע עָלָיו, אֲזַי בְּכָל גַּוְנִי אָסוּר לְסַפֵּר. ((יב)) שֶׁלֹּא יְסוֹבֵב עַל יְדֵי הַסִפּוּר הֶזֵּק לְהַנִּדּוֹן יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, שֶׁהָיָה יוֹצֵּא, אִלּוּ הוּעַד עָלָיו בְּאֹפֶן זֶה עַל דָּבָר זֶה בְּבֵית דִּין, וּבֵאוּר דָּבָר זֶה עַיֵּן לְקַמָּן בְּהִלְכוֹת רְכִילוּת בִּכְלָל ט', כִּי שָׁם מְקוֹמוֹ. דהלא על השמיעה אין לו רק לחוש, וא''כ איך ילך ויספר זה לאחרים בגדר ודאי. וגם אין שייך בזה התירא דר' יונה שכתב דומיא דהתירה התורה עד אחד, דהלא עדות אין שייך רק אם הוא יודע את הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים. ואין להקשות על זה מרשב''ם דב''ב (דף ל''ט ע''ב) ד''ה ומ''ד בפני ג' שמשמע מדבריו דאם יספר אחד לחבירו מה ששמע מאנשים שפלוני אמר על פלוני שהוא מחזיק שדהו בגזלנותא, דאין זה בכלל לישנא בישא (דאל''ה איך יכול לבוא לבסוף לאזני המחזיק) משום שיוכל לצמוח לבסוף טובה להמחזיק עי''ז שיזהר בשטרו, אף שיכול להיות שכל עצם הענין הוא שקר שלא אמר עליו מעולם שהוא גזלן. וא''כ הכי נמי אם כוונתו שתצמח מזה תועלת להנידון אמאי יהיה אסור. דיש לחלק, דהתם אינו אומר סתם שהוא מחזיק שדהו של פלוני בגזלנותא, או שפלוני המערער אמר על הלוקח זה שהוא גזלן, רק שהוא מספר מה שנשמע שאמר פלוני עליו שהוא מחזיק שדהו בגזלנותא, לא כן בעניננו, שעל סמך ששמע מתחלה דבר עולה על אחד הוא מספר אח''כ סתם עליו שהוא איש גזלן וכיוצא בזה, זה בודאי אסור, ועוד דהתם התועלת מצויה יותר מהכא, משום דכשיבוא הדבר לאזניו בודאי יזהר בשטרו, משא''כ הכא דאיירינן לענין לספר לאחרים שהם יעזרו להנגזל והניזק, או שע''י רינונם ישוב מעצמו מדרכיו הרעים, דזה אינו מצוי כל כך, בודאי מסתברא דאסור אם לא ראה בעצמו. ולענין אם לגלות דבר זה להנגזל בעצמו אם עדיין לא ידע מזה, יבואר אי''ה לקמן בהלכות רכילות כלל ט' סעיף ז'. פשוט הוא, כי מה מאוד צריך ליזהר הרוצה להיות דיין לעצמו להתיר לנפשו הלאו דלשה''ר מטעם לקנא לאמת, לבדוק תחלה אחר האמת היטב. כי זה אינו מצוי שיראה לאחד בפשיטות שהולך וגונב מכיסו של חבירו או ששובר כליו של חבירו, רק ע''י עסק וכיו''ב נסבב, שלפי הנראה נשאר בידו ממון של חבירו בעול, על כן צריך לדרוש מתחלה הענין לאמתו בכל פרטיו, כי למה יהא הדין זה של לשה''ר גרוע יותר משארי דברים שיש להם חזקת איסור שכל זמן שלא נמצא להם היתר ברור באיסורייהו קיימי, ה''נ דכותיה והוא הדין אם ראה לאחד שציער ובייש לחבירו, ידרוש ג''כ אולי חבירו ציערו וביישו מתחלה, וכל כיוצא בזה. כן כתב ר' יונה במאמר רכ''א שכתב אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחלה, ואף דבמאמר רכ''ח כתב אמנם המטיבים דרכם דבר ידברו בראשונה את החוטא וכו' ומשמע שם להמעיין דהוא רק מדרבנן בעלמא שבלא''ה יהיה דבר זה בכלל אבק לשה''ר, שם לא איירי ר' יונה רק לענין איסור לשה''ר, אבל לענין מצות הוכחה לעולם אימא לך דמן הדין מחוייב להוכיחו קודם שיפרסם עליו שום גנאי. כיון דאיירינן בסתם איש ישראל שלא נתחזק עד עתה לרשע, בודאי הוא בכלל עמיתך ומחוייב להוכיחו פן יקבל תוכחתו ולא יצטרך לפרסם עליו שום גנאי. ואם כן אפילו אם ירצה לאמר הדברים בפני שלשה דתו אין בו משום אבק לשה''ר כדמוכח בר' יונה במאמר רכ''ח בסופו עי''ש עכ''פ יהיה אסור לפרסמו קודם שהוכיחו משום מצות הוכחה, אם לא שיודע בו שאיננו מקבל תוכחתו (ובזה מיירי המימרא דבפני שלשה שהביא הר''י בסוף המאמר הנ''ל). דאי לא תימא הכי כדברינו, ותאמר דאין עובר על מצות הוכחה רק אם אינו מוכיחו כלל, משא''כ אם ברצונו להוכיחו אחר זה מותר לעת עתה לפרסם גנותו לעין כל כדי לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו, יקשו דברי ר' יונה שבשערי תשובה אדבריו שמובאים בשמו בספר שיטה מקובצת על ב''ב (בדף לט), דכתב שם כגון שיודע בו שאינו מקבל תוכחתו וכו', אלא ודאי כמו שכתבנו. ואפילו אם תדחה את דברינו ותאמר שבשיטה מקובצת נקט ר' יונה רק למדה טובה ומצוה בעלמא, או דשם נקט רק לפי הסברא שהוסיף שם שיתכוין שיגיעו הדברים לאזניו ויתקן מעשיו, ולכך כתב כגון שיודע בו שאינו מקבל תוכחתו, דאל''ה כיון שאינו מתכוין רק לטובתו יותר טובה היא לו שיוכיח אותו אולי ישמע לו ולא יצטרך לבזות אותו לפני אנשים, אבל בש''ת שלא זכר סברא זו כלל, רק כדי לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו אך שיזהר שלא יהיה נחשד לחונף או לשקרן וכאידך סברות המובאות שם בשיטה מקובצת בשם ר' יונה, אפשר דאין מחוייב מן התורה להוכיחו קודם שיפרסם עליו רק למצוה ומדה טובה בעלמא, מכל מקום לפי מה שהעתקנו לעיל את דברי הרמב''ם בסוף סק''א [י''א שצ''ל י''א] מבואר שם בהדיא דאסור לפרסם גנותו אם לא הוכיח אותו מתחלה. ועיין לעיל בכלל ג' בבמ''ח סוף סק''א. וע''פ דברינו אלה כתבתי דברי שבפנים דצריך להוכיח אותו מתחלה. וזה הוא אפילו בסתם איש ישראל, ובפרט אם מי שעשה העולה הוא איש בן תורה, בודאי הוא מוכרח לדבר עמו תחלה לידע מאתו טעם ההיתר שלו ומה הביאו לזה, דאל''ה לא יושלם הפרט השני הנ''ל בפנים, כי אולי יראה לו שהדין עמו, וכמאמרם ז''ל באבות ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו *. EE* הגה''ה: וכן מוכח לענ''ד במעשה דרב ור' שילא ביבמות (דף קכ''א), שר' שילא התיר לאשה אחת להנשא שלא כדין, ורצה רב לשמתיה על זה, ועכבו שמואל עד שישאלו מתחלה את פי ר' שילא. וכן היה, והודה ר' שילא שטעה. וקרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און, ועיין שם ברש''י. אלמא דדבר זה נקרא און אם היה מנדיהו קודם ששאל לר' שילא בעצמו. ונוכל לומר דבענינינו בודאי גם רב מודה דצריך לנהוג כשמואל, דשם סבר רב מתחלה שצריך לנדות את רב שילא שעבר על איסור שאין תקנה לאיסורו במה שהתירה להנשא. משא''כ בנידון דידן שיש תקנה בהשבה או בפיוס גם רב סובר דצריך להוכיח אותו מתחלה קודם שיפרסם קלונו לאנשים. FF כ''כ הרמב''ם בפרק ו' מהלכות דעות עי''ש. פשוט הוא דהוא בכלל שקר, ומוציא שם רע נקרא עבור זה. וראיה לדבר לפי מה דאמרינן בערכין (ט''ו ע''א) במשנה נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה (פירוש שהאונס או מפתה חייב רק נ' כסף ומוציא שם רע מאה) ומסקינן בגמרא שם דהעיקר מה שקנסה התורה מוציא שם רע הוא על השם רע שהוציא עליה ולאו משום דרצה לגרום לה מיתה עי''ש. ומוציא שם רע נקדא אם בא לבית דין ומספר לפניהם איך שאשתו זינתה אחר אירוסין שלו, ומביא עדים על זה. ואם אח''כ הביא האב עדים והזימום לעידי הבעל, אז נידון הבעל בתורת מוציא שם רע. וידוע הוא דאף אם יאמרו העדים השניים שאמת הוא שהיא פרוצה ביותר, שזינתה קודם אירוסין בנדותה והם בעצמם התרו בה והיא חייבת כרת על זה, אפ''ה נידון הבעל בתורת מוציא שם רע משום דלא היה לו להגדיל השם רע כל כך. וידוע הוא מאמר הגמרא בכתובות (מ''ו ע''א) דאזהרת מוציא שם רע היא מלא תלך רכיל בעמיך, וכן כתב הרמב''ם בסה''מ ל''ת ש''א. וא''כ ה''נ בעניננו צריך ליזהר מאוד שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא דיהיה בכלל מוציא שם רע, כמו שכתב הרמב''ם בריש פ''ז מהלכות דעות דהמספר על חברו גנות של שקר הוא בכלל מוציא שם רע. ולבר מן דין, הלא עיקר ההיתר של ר' יונה הוא דומיא דעד אחד שהוצרך להעיד בב''ד כדי לחייב את חבירו שבועה, ועד אחד בוודאי אסור להוסיף בעדותו אפילו פרוטה אחת על מאה מנה. גם הלא מפורש הוא דאסור להוסיף במלקות לרשע יותר מכפי חיובו, וה''נ דכוותיה דהלא שנינו בערכין (דף ט''ו) דהאומר בפיו חמור מן העושה מעשה. וא''כ לפי מה שביררנו, אם מספר דבר עולה שעשה אחד לחבירו, ויודע שום חלק זכות שיש בענין המעשה הזה, שאם ידעו השומעים את החלק ההוא לא יחשב בעיניהם דבר זה לעולה גדולה כל כך, וכשישמיט המספר את הפרט הזה יתבזה בעיניהם מאוד, צריך ליזהר מאוד שלא להשמיט. כן מוכח בר' יונה במאמר רכ''ח ורט''ז ורי''ט ובמה שהביא בשיטה מקובצת (ל''ט ע''א) בשם עליות הר' יונה ז''ל וכן מוכח בב''מ (דף נ''ח ע''ב) ברש''י ד''ה דדש וכו' עי''ש. ומילתא דמסתברא הוא, שדבר זה מפורש בכמה מקומות בספרי חז''ל דמה שקוצף הקב''ה על העובדי כוכבים המריעים לישראל, אף שהרעה המגיעה לנו מאתם הוא מאת הש''י בדין ובמשפט כפי עונותינו, והוא לתועלתינו כדי שינכה עי''ז מעונינו ונהיה נקיים לעתיד לבא, עם כל זון יענשו אחר כך העובדי כוכבים בעונש גדול, מפני שהם אינם מכוונים לתועלת רק מצד שנאה ושמחים בצרתינו, והכי נמי דכוותיה. וראיה לזה ממאי דאמרינן בסנהדרין (י''א ע''א) במעשה דעכן דכתיב ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך חטא ישראל, אמר לפניו רבש''ע מי חטא, אמר לו וכי דילטור אני, לך הטל גורלות, ופירש''י דילטור רכיל. וכעין זה ג''כ איתא בתנד''א בפרק י''ח כשביקש יהושע שיודיענו הקב''ה מי חטא השיבו הקב''ה מה לך יהושע וכי אני מדבר אליך היום לשה''ר וכו'. ולכאורה יפלא מאד וכי על איש כעכן שמעל בחרם, ועל ידו נפלו ישראל במלחמה, ובא על נערה מאורסה, ועבר על חמשה חומשי תורה כמ''ש בסנהדרין (דף מ''ד ע''א), שייך לשה''ר, ומלשון הגמרא והתנד''א משמע שהוא לשה''ר גמורה ולא חומרא בעלמא, אלא ודאי כמו שכתבנו, דכל היכי דיוכל לסבב התועלת מבלי שיצטרך לספר עליו, אסור מן הדין. והתם נמי הלא יש עצה בגורלות, וזה הוא שאמר לו הקב''ה וכי דילטור אני, לך הטל גורלות. וכענין זה מצינו ג''כ בשאר חלקי התורה ביבמות (דף כ':) אם אתה וכו', ובב''ק (דף כ''ח ע''א) היה לו לשמטו עי''ש, וכגון ברודף שאם יכול להצילו באחד מאבריו ולא הצילו נחשב לרוצח עי''ז וכה''ג בח''מ בסימן תכ''א סי''ג באדם הרואה אחד מישראל מכה חבירו ואינו יכול להצילו וכו' ומשמע אבל אם יכול להצילו בענין אחר ממילא נחשב חובל ממש, והכי נמי בעניננו כיון שהוא יכול לסבב את התועלת הזו דהיינו להציל חבירו בענין אחר, ממילא נחשב למספר לשה''ר ממש. ועיין לקמן בח''ב כלל ט' ס''ק ל''ה. ומה שכתבנו בעצה אחרת וכו', היינו בין לענין התועלת לעזור לאשר אשם לו, ובין אם כוונתו לגנות לעושי רשעה וכמו שכתבתי בפנים בסעיף ד', ג''כ יצוייר פשט זה, כי לפעמים תוכל להגיע התועלת הזו אף אם לא יזכיר שם מי שעשה העולה הזו, רק יראה לכל על פי התורה את גודל גנות מי שיש לו מדה רעה הזו דהיינו לגזול או לבייש בני אדם וכיו''ב. פירוש דאם הוא משער לפי ענין השומעים שיעשו עמו יותר מכפי הדין שהיה יוצא עליו בבית דין אסור לספר להם. ולא יקשה על זה המעיין ממ''ש בח''מ בסימן שפ''ח ס''ז בהגה''ה י''א דאדם המוכה מחבירו יכול וכו' וה''ה אחר כמו דאיתא בש''ך שם ס''ק מ''ה בשם מהר''מ מריזבורק, דשם איירי שיש בזה תועלת על להבא שלא יכהו עוד ואי אפשר להציל אותו בעגין אחר, ומשום דאל''כ אין לך אדם שיציל את חבירו מיד מכהו כמו איתא בש''ך שם ובביאור הגר''א, ובענינא דידן איירינן רק להציל ממנו את ממונו שנתחייב לו עד עתה, ולהכי אסור אם יודע המספר שעי''ז יעשו אח''כ עם הנידון שלא כדין. וכל זה אפילו אם המספרין הם שנים, אבל אם המספר הוא אחד, יזהר יותר בענין זה, דהיינו, אם הוא רואה שיעשו השומעים מעשה ממש על ידו, ועל פי דין בודאי לא היו מועילים דבריו רק לענין שבועה וכה''ג, אסור לו לספר להם רק לזרזם שיביאו הגזלן והעושק לדין, ושם יעיד להנגזל או להנעשק והניזק. וביאור דבר זה בכל פרטיו ומקור לדין זה עיין לקמן בהלכות רכילות בכלל ט' סעיף ה' ו' עי''ש.

וְכָל זֶה אִם הָרוֹאֶה טוֹב מִמֶּנּוּ, אֲבָל אִם הוּא ((יג)) חוֹטֵא כְּמוֹתוֹ, וְגַם הוּא חוֹלֶה בַּעֲבֵרוֹת הָאֵלֶּה כָּמוֹהוּ, הֲרֵי זֶה אָסוּר לְפַרְסְמוֹ. כִּי אִישׁ כָּזֶה, אֵין כַּוָּנָתוֹ בְּגַלּוֹתוֹ מִסְתָּרָיו לְטוֹבָה וּלְיִרְאָה, כִּי אִם לִשְׂמֹחַ לָאֵיד וּלְבַזּוֹתוֹ בָּזֶה. וּכְבָר נְאֱמַר בְּעִנְיָן זֶה {הושע א' ד'}: ''וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא'', הִנִּה כִּי אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה יֵהוּא מִצְּוָה בְּהַכְרִיתוֹ אֶת בֵּית אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל, כִּי נִצְּטַוָּה כֵּן עַל יְדֵי נָבִיא, וְנִתְּנָה לוֹ עֲבוּר זֶה מְלוּכָה עַד אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {מלכים ב''י' ל'}: ''יַעַן אֲשֶׁר כִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב, בְּנִי רְבָעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵא יִשְׂרָאֵל'', בְּכָל זֹאת נִפְקַד עָלָיו לְבַסוֹף דְּמֵי אַחְאָב, מִפְּנֵי כִּי גַּם הוּא הָיָה רַב פֶּשַׁע. כן כתב ר' יונה בש''ת במאמר רי''ט בסופו, ואף שהוא כתב דבר זה לענין אם יצא מעמיתך ע''י עונות שבין אדם למקום, פשוט דהוא הדין ג''כ לעניננו, דהלא כתב ר' יונה טעם האיסור משום דכוונתו רק לשמוח לאיד, וזה הלא כבר ביררנו לעיל בסק''י מדברי ר' יונה גופא דאפילו בענינים דבין אדם לחבירו אם כוונתו בסיפורו לשמוח לאיד אסור.

הַפְּרָט הַחֲמִישִׁי, שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל, שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, הוּא כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר, דְּהַיְנוּ לָא מִבָּעֵי {לא משנה} אִם הָאֲנָשִׁים, שֶׁהוּא מְסַפֵּר לִפְנֵיהֶם יְכוֹלִים הֵם ((יד)) לַעֲזֹר לַנִּגְזָל וְהַנֶּעֱשָׁק וְהַנִּזָּק וְהַ מִּתְבַּיֵּשׁ בְּעִנְיָנָם, בְּודַּאי נָכוֹן לַעֲשׂוֹת הדָּבָר כֵּן. וַאֲפִלּוּ אִם הַתּוֹעֶלֶת הַזֹּאת לֹא תּוּכַל לְהַגִּיעַ עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ, ((טו)) רַק שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁיִּתְרַחֲקוּ בְּנֵי אָדָם מִדֶּרֶךְ רֶשַׁע כְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ, שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְגַנּוֹת פּוֹעֲלֵי אָוֶן, וְאוּלַי הוּא בְּעַצְמוֹ יָשׁוּב עַל יְדֵי זֶה מִדְּרָכָיו הָרָעִים וִיתַקֵּן מַעֲשָׂיו, כְּשֶׁיִּשְׁמַע, שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְגַנּוֹת אוֹתוֹ עֲבוּר זֶה, גַּם זֶה אֵינֶנּוּ בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע, וּלְתוֹעֶלֶת יֵחָשֵׁב, ((טז)) כֵּיוָן שֶׁעַל כָּל פָּנִים אֵין מְכַוֵּן לֵהָנוֹת מֵהַפְּגָם הַהוּא, שֶׁהוּא נוֹתֵן בַּחֲבֵרוֹ רַק לְקַנִּא לָאֱמֶת, וְאוּלַי תָּבוֹא עַל יְדֵי זֶה תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא *. אֲבָל אִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁבְּוַדַּאי לֹא תִּהְיֶה שׁוּם תּוֹעֶלֶת, כְּגוֹן, אִם הָאֲנָשִׁים, שֶׁהוּא מְסַפֵּר לִפְנֵיהֶם גַּם הֵם בַּעֲלֵי הָרֶשַׁע, שֶׁגַּם הֵם עָשׂוּ כַּמָּה פְּעָמִים כְּהָרָעָה הַזֹּאת לַאֲנָשִׁים, וְלֹא נֶחְשַׁב בְּעֵינֵיהֶם לְעָוֹן כְּלָל, לַאֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ יִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לְסַפֵּר כְּלָל עִנְיָן כָּזֶה. כִּי מִלְּבַד שֶׁלֹּא תָּבוֹא שׁוּם תּוֹעֶלֶת מִסִפּוּרוֹ, עוֹד יוּכַל לִצְּמֹחַ מִזֶּה קִלְקוּל גָּדוֹל, כִּי הֵם יֵלְכוּ וִיסַפְּרוּ דָּבָר זֶה לְהַגַּזְלָן וְהָעוֹשֵׁק וְהַמְבַיֵּשׁ וְיַעַבְרוּ עַל יְדֵי זֶה עַל הַלָּאו דְּ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ'' וְגַם עַל יְדֵי זֶה רָגִּיל לָבוֹא אַחַר כָּךְ מַחְלוֹקוֹת גְּדוֹלוֹת, וּבִפְרָט אִם, חַס וְשָׁלוֹם, יוּכַל לָבוֹא עַל יְדֵי זֶה לְעִנְיַן מַלְשִׁינוּת, אֲפִלּוּ אִם יֻשְׁלְמוּ כָּל הַפְּרָטִים, גַּם כֵּן אָסוּר לְסַפֵּר שׁוּם דָּבָר. וְדַע, דְּאֵין חִלּוּק בְּכָל אֵלּוּ הַפְּרָטִים, בֵּין אִם בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ הַנִּגְזָל וְהַנִּזָּק וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ, שֶׁיִּדְרושׁ עֲבוּרוֹ אֶת הֶזֵּקוֹ אוֹ עֶלְבּוֹנוֹ, אוֹ לֹא בִּקְּשׁוֹ. דִּבְאֹפֶן הַמֻּתָּר, הוּא אֲפִלּוּ לֹא בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ. וְאֹפֶן הָאָסוּר, דְּהַיְנוּ, אִם לֹא נִשְׁלְמוּ הפְּרָטִים הַנַּ''ל, ((יט)) לֹא מְהַנִּי אֲפִלּוּ בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּא קְרוֹבוֹ, גַּם כֵּן אָסוּר. (וּבָזֶה נִכְשָׁלִין כַּמָּה אֲנָשִׁים מְאֹד, שֶׁאִם נִשְׁמַע לָהֶם, שֶׁאֶחָד עָשָׂה לִקְרוֹבוֹ דְּבַר מָה, אַף שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר לָהֶם, אִם הוּא אֱמֶת אוֹ סִבַּת הַדָּבָר, הוֹלְכִין וְגוֹמְלִין לוֹ תֵּכֶף רָעָה עֲבוּר זֶה, בְּחָשְׁבָם, כִּי הֵם מְקַיְּמִין בָּזֶה מִצְּוַת {ישעיהו נ''ח ז'}: ''וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם''. וְטוֹעִין בָּזֶה טָעוּת גְּדוֹלָה, כִּי אֵין חִלּוּק בֵּין קָרוֹב לְרָחוֹק לְכָל הַדִּינִים הַנַּ''ל, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר ''וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם'' כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אִסוּר, חַס וְשָׁלוֹם). הגה''ה: (יז) ובאפן זה אינו מתר, רק אם כבר נתגלה הדבר להנגזל והנעשק והנזק, אבל אם לא נתגלה הדבר עדין להם, נראה שאסור לספר לאחרים, וכפי מה שמבאר לקמן בהלכות רכילות בשם הפוסקים, דאסור רכילות הוא אפלו אם מספר לאחד מה שפלוני דבר ועשה נגד פלוני, פן יודע להנדון, (יח) דחברך חברא אית ליה, {שחברך חבר יש לו}, ותכנס לו שנאה בלבו על זה, ועין בבאר מים חיים. שזו כוונת ר' יונה במ''ש לעזור לאשר אשם לו. ומ''ש בפנים והמתבייש וכו', כן מוכח מר' יונה ג''כ, כי על הכל כתב כדי לעזור וכו' והכוונה שע''י שיספר הבושת שלו לאנשים וידעו הכל שפלוני גינהו בחנם על לא חמס בכפיו, יתמעט ממנו הצער והכלימה שנשאר לו בלבו ע''י הבושת הזו, בראותו עתה כי נחשב הוא בין האנשים שהכל מצטערים על צערו, או שכוונת רבינו יונה, כדי שהשומעים כשיתברר להם שהדבר אמת, יוכיחו בעצמם את המלבין על פניו על הבושת אשר בייש חבירו בחנם, ואולי על ידי זה תהיה סיבה שיכיר בעצמו את העולה אשר עשה ויפייס אותו על זה. כן מוכח במש''כ בשיטה מקובצת בשם עליות הר''י ז''ל עי''ש שגם זה לתועלת יחשב. ולא ישיג עלי המעיין דאמאי לא כתבתי דצריך בזה שיהיה באפי תלתא וכדמשמע בשיטה מקובצת שם, שמקור דברי אלו שבפנים נובעים ממנו. דזה אינו, דהכא הלא איירינן שהוכיח אותו מתחלה וכמו שכתבתי בסעיף ב' בפרט ג', וזה מוכח בש''ת מאמר רכ''ח דאם הוכיחו מתחלה בפניו ולא שמע לדבריו מותר לו לגלות אח''כ הדבר לבני אדם אפילו שלא באפי תלתא. ואין לדחות דהר''י בשערי תשובה לא מיירי רק אם יוכל בסיפורו לעזור לאשר אשם לו, משא''כ בזה דאיירינן עתה שהתועלת הזו לא תהיה מזה, רק שיתרחקו הבריות מדרך רשע כשישמעו שאנשים מגנים פועלי און וגם אולי בעצמו ישוב עי''ז כמ''ש בפנים, וזה נראה לכאורה דאין שייך רק אם מספר באפי תלתא שנתפרסם גנות החוטא לפני אנשים רבים, משא''כ לפני אחד או שנים, כי כן משמע לכאורה בהטעם הראשון שהביא הש''מ שם על האי דינא דאפי תלתא. אבל גם זה אינו, דהרי מסיים שם הש''מ בסוף הענין בפירושו על האי מימרא דאפי מרא וז''ל: והמדה הזאת מוכחת על האדם שאינו מתכוין להנות בנתינת פגם בחבירו אלא מתכוין הוא שישמע עצה שהבריות מגנות אותו וכו', והרי שם מתיר ר' יונה אפילו שלא באפי תלתא באיש שהוא מוחזק לרבים שאיננו חונף ושקרן משום שהיה בודאי אומר לו ג''כ בפניו, כמו שמסיים שם באפי מרא או ברבים שיגידו לו משום האי סברא גופא שמתכוין הוא שישמע עצה שהבריות מגנות אותו וכו' וכדי לגנות המעשים הרעים, אלמא דסברא זו שייכה אפילו שלא באפי תלתא, וכ''ש בעניננו היכא דהוכיח אותו מתחלה בפניו ולא שמע לדבריו, דודאי אין לחשדו שכוונתו להנות מסיפור לשה''ר, וכוונת ר' יונה בטעם הא' היא כך: דהיכא שלא הוכיח אותו מתחלה בפניו, יהיה מסתברא יותר להשומעים שכוונתו כדי להנות מסיפור לשה''ר, ולא שיגיעו הדברים לאזניו, דזה אינו מצוי כ''כ כשמספר שלא בפרהסיא. אבל אם הוכיח אותו בפניו מתחלה על כרחך שכוונתו רק לתועלת הזו ולא להנות מסיפור לשה''ר וכל זה פשוט. וצ''ע באופן זה שאין תועלת להנידון בענין ממון, אפשר דאין להתיר לפרסם הדבר בין אנשים רק אם אין צד זכות עליו, אבל אם יש לחשוב עליו צד זכות, כגון שהוא אינו יודע שדבר זה הוא בכלל גזל או היזק וכי''ב, יאסר לספר עליו, ואפילו אם איזה יחידים אמרו לו שגם זה הוא בכלל גזל והיזק, אולי אינו רוצה להאמינם בזה כל זמן שלא שמע מפי בית דין, וכן משמע קצת בר' יונה שכתב על דבר אשר הזיד על רעהו וכו' משמע דוקא הזיד, אך יש לדחות דע''כ אין כוונת ר' יונה בדוקא, דהרי ר' יונה בשערי תשובה איירי במקום שיש תועלת בהסיפור לעזור לאשר אשם לו כמ''ש בהדיא, ובאופן זה בודאי אפילו שבר כליו של חבירו בשוגג, כיון שהמספר יודע שע''י שיספר את הדברים לבני אדם יהיה מוכרח אח''כ לשלם, בודאי מותר לספר כטעם ר' יונה דומיא דעד אחד, אלא ע''כ דגם זה הוא בכלל אשר הזיד על רעהו במה שאינו רוצה אח''כ לשלם את הגזילה או ההיזק לבעליו. וא''כ אין ראיה לעניננו מלשון ר' יונה, וצריך עיון. פירוש שהוא משער שלא יהיה תועלת להנידון בממון. ואינו דומה לדלעיל בסעיף א' שהתרנו אפילו אם לא נתגלה עדיין הדבר להנגזל והניזק, דהלא הטעם שם הוא כמו שכתבנו בשם ר''י דומיא דעד אחד דמותר בכל גווני להעיד, וזה אינו שייך רק אם הוא משער שתוכל לבוא מזה תועלת בענין ממון, לכך אין אנו חוששין שיתגלה לו דומיא דעד אחד, משא''כ בעניננו שמשער שלא תהיה ע''י השומעים תועלת בענין ממון, נהי דהאיסור לשה''ר והוא הגנות שמגנה אותו בפני בני אדם איננו בעניננו, כיון דעיקר כוונתו הוא כדי שיראו בני אדם שמגנים את פועלי און ועי''ז יתרחקו מלילך בדרכם הרעה, עכ''פ האיסור רכילות היכן הלך. ולפי הנראה בעו''ה הקלקול פן יתגלה לנידון ויסובב עי''ז מחלוקות רבות ועצומות וללא תועלת (כידוע דעיקר הטעם איסור רכילות הוא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל), קרוב יותר מהתיקון שיתרחקו בני אדם עי''ז מלילך בדרך רעה בראותם שהבריות מגנות פועלי און. ואף שיש סברא קצת להתיר דאולי הוא בעצמו ישוב עי''ז מדרכיו הרעים וישיב הגזילה וההיזק לבעליו כשישמע שהבריות מגנות אותו מטעם זה וכמו שכתבתי בפנים, אעפ''כ נראה לי פשוט להחמיר, דמי יודע אם ישוב עי''ז, כיון דאיירינן שכבר הוכיח אותו וכמו שכתבתי בפנים בסעיף ב', או באיש שהוא יודע שלא יקבל תוכחתו, א''כ רחוקה מאוד התועלת הזו, ורכילות וקלקולין הרגילין לבוא ע''י רכילות דהיינו מחלוקת ואונאת דברים וכי''ב יותר קרוב שיבוא עי''ז, ע''כ נראה לי פשוט לאסור לפרסם גנותו באופן שללא תועלת יהיה, פן יתגלה לנידון. אם לא שהוא משער שאם לבסוף יוודע להנגזל והניזק, יהיה יכול בעצמו להוציא את בלעו מפיו, דמותר. דהלא באופן זה מותר לגלות אפילו להנגזל והניזק בעצמו וכמו שיתבאר אי''ה לקמן בהלכות רכילות, אך צריך שלא יחסרו ג''כ בזה כל הפרטים המבוארים בסימן זה. עיין לקמן בהלכות רכילות כלל ט' ס''ח. ומ''ש כדי לעשות איסור ח''ו, אף שהוא דבר פשוט אראה לך ג''כ מקור לזה ברא''ש פ''ק דב''מ סימן מ''ח על ההיא מעשה דקריבתיה דר''נ עי''ש.

וְאִם הוּא רוֹאֶה, ((כ)) שֶׁאֶחָד מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ, גַּם זֶה הוּא מִכְּלַל הָעֲוֹנוֹת, שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. וְלָכֵן, אִם יִשְׁלְמוּ בּוֹ כָּל הַפְּרָטִים הַנַּ''ל, מִתָּר לְפַרְסֵם גֹּדֶל גְּנוּת הַמְסַפֵּר הַזֶּה לִבְנֵי אָדָם. וְכָל זֶה אֵינוֹ מוֹעִיל רַק אִם בְּלָאו הָכִי גַּם כֵּן כְּבָר נִתְגַּלָּה הַדָּבָר לְהָאִישׁ, שֶׁסִפֵּר עָלָיו. אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא נִתְגַּלָּה הַדָּבָר, אָסוּר לְסַפֵּר הַדָּבָר, אַף לַאֲחֵרִים, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵה, וּמִמֵּילָא יִתְגַּלֶּה הַדָּבָר גַּם לוֹ, וּבִכְלַל רְכִילוּת הוּא, וּכְמוֹ שֶׁנִּכְתֹּב, אִם יִרְצֶה ה''לְקַמָּן בְּהִלְכוֹת רְכִילוּת. וְכָל שֶׁכֵּן, שֶׁאָסוּר לְגַלּוֹת הַדָּבָר לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי גּוּפָא, שֶׁדִּבֵּר עָלָיו, אַף שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְקַּנִּא לָאֱמֶת, דְּזֶה הוּא רְכִילוּת גְּמוּרָה, אֲפִלּוּ אִם אֶחָד מִן הַפְּחוּתִים מְלַגְלֵג מִן הֶחָשׁוּב שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וְהוּא אָבִיו אוֹ רַבּוֹ. כן מוכח מר' יונה במאמר רכ''ח שכתב ומבאיש ומחפיר מספר לה''ר וכו'. ומ''ש רק אם בלא''ה וכו', ובאופן זה יהיה מיירי ר''י מה שהתיר לספר גודל העולה של המספר לשה''ר דאל''ה רכילות מיקרי וכמו שנכתוב לקמן בשם הרמב''ם ושאר פוסקים דלספר לאחד מה שפלוני דיבר על פלוני בכלל רכילות הוא כיון דבזה הסעיף איירינן שלא יבוא מזה תועלת ממש להנידון רק לגנות עושי עול לפני בני אדם וכמו שכתבנו לעיל בס''ק י''ח ודין זה וכן הדין דסעיף ו' שוים בכל חלקיהם להסעיף ד' וההגה''ה שבתוכו דהיכא דיש תועלת ממש אפילו לא נתגלה הדבר עדיין מותר לספר עליו ובלא''ה אסור אפילו אם יושלמו בכל הפרטים. ומה שכתבתי וכ''ש שאסור וכו' דלא התיר ר''י רק אם כבר נתגלה לו הדבר ולענין לספר לאחרים ולא לגלות להנידון בעצמו ודוק בלשונו בסימן רכ''א שכתב יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו וכו' הרי דמיירי לספר לאחרים. ומ''ש אפילו אם המלגלג וכו' דרק לנדותו היה צריך, כמבואר ביו''ד סימן של''ד דמי ששומע שאחד מבזה לתלמיד חכם אפילו שלא בפניו וכו', ואין לו לחוש פן יתגלה עי''ז להנידון, אבל לגלות להנידון אפילו הוא תלמיד חכם ביותר אסור. וראיה מוכרחת לזה מהא דאמרינן במו''ק (ט''ז ע''א) ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה, ולפי גירסת הרא''ש והר''ן שם דקאי על רכילות דהיינו מה שהשלוחא דבי דינא סיפר למשה רבנו ע''ה מה שאמרו עליו דתן ואבירם העיני האנשים ההם תנקר, והרי דתן ואבירם היו הפחותים שבישראל כי בעודם במצרים הלשינו על משה רבנו ע''ה, והם שיצאו בשבת ללקוט והותירו המן, ואמרו למשה רבנו ע''ה ולאהרן ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ומשה רבנו ע''ה היה אדון הנביאים רבן של כל ישראל וכבודו חמור מכבוד אביו, אפ''ה סבירא לה להגמרא דאסור לגלות דבר זה למשה רבנו ע''ה, אם לא מחמת שלוחא דבי דינא, ולא מועיל מה שברצון השליח היה לקנא לאמת. ולענין לגלות לאחרים, אם הוא רואה שתבוא עי''ז תועלת, שיקנאו עבור כבוד התלמיד חכם, מותר, אך באופן שיושלמו הפרטים שנכתבו לעיל בסעיף ב'. ועיין במה שנכתוב בסוף ס''ק כ''א דלפעמים משתנה זה הדין.

וּפְעָמִים דְּמֻתָּר לְסַפֵּר הַדָּבָר לַאֲחֵרִים, אַף אִם עֲדַיִן לֹא נוֹדַע לְהַנִּדּוֹן, דְּהַיְנוּ אִם הוּא רוֹאֶה ((כא)) שֶׁיַּגִּיעַ לְהַנִּדּוֹן מִזֶּה תּוֹעֶלֶת מַמָּשׁ, ((כב)) וְלֹא יַחְסְרוּ בָּזֶה גַּם כֵּן הַפְּרָטִים הַנַּ''ל, וְעַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. וַאֲבָאֵר אֶת דְּבָרַי בְּעִנְיַן הַתּוֹעֶלֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא הַקּוֹרֵא לִטְעוֹת בָּזֶה, כְּגוֹן, שֶׁהוּא מַכִּיר בְּטֶבַע הָאִישׁ הָ רוֹכֵל וּלְפִי עִנְיַן הַסִפּוּר, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהוּא מְגַנְּה אוֹתוֹ בְּפָנָיו, כֵּן יֵלֵךְ אַחַר כָּךְ מִמֶּנּוּ וִיגַנְּה אוֹתוֹ עוֹד בִּפְנֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים, וּבִפְרָט, לְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ, דְּצָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ מִקֹּדֶם, וְהוֹכִיחוֹ, וְלֹא קִבֵּל דְּבָרָיו. וְדָבָר זֶה יָדוּעַ, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, כִּי כִּמְעַט כֻּלָּנוּ נִבְשָׁלִין בְּלָשׁוֹן הָרָע, וּבִפְרָט, בְּקַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, וְקָרוֹב הַדָּבָר, שֶׁתִּתְקַבֵּל הַלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ, וְיִהְיֶה קָשֶׁה אַחַר כָּךְ לְהוֹצִיא אֶת הַדְּבָרִים מִלִּבָּם, כִּי צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ. לָכֵן בְּוַדַּאי נָכוֹן הַדָּבָר, שֶׁיַּקְדִּים אֶת עַצְּמוֹ לִפְנִי אוֹתָם הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲרִיךְ לִפְנֵיהֶם גֹּדֶל עַוְלָתוֹ שֶׁל הַמְרַגֵּל, וִיסַפֵּר לִפְנֵיהֶם, אֵיךְ שֶׁהוּא מְגַנְּה לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי בְּחִנָּם עַל לֹא חָמָס בְּכַפּוֹ, כְּדֵי שֶׁכַּאֲשֶׁר יָבוֹא אַחַר כָּךְ הַמְרַגֵּל וִיסַפֵּר לִפְנֵיהֶם, לֹא יִתְקַבְּלוּ דְּבָרָיו, וְאַדְּרַבָּה, יוֹכִיחוּהוּ עַל פָּנָיו, וּבְוַדַּאי, כְּשֶׁיִּרְאֶה, שֶׁלֹּא יִתְקַבְּלוּ דְּבָרָיו, וְגַם הֵם לוֹ לְקָלוֹן וּלְחֶרְפָּה, יִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִזֶּה עַל לְהַבָּא. וְאֹפֶן זֶה בְּוַדַּאי מֻתָּר, כִּי בָּזֶה יַצִּיל אֶת נְפֶשׁ הַנִּדּוֹן מִצַּעַר וּכְלִמָּה, וְגַם אֶת נְפֶשׁ הַמְסַפֵּר וְהַמְקַבֵּל מִדִּינָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם, וְגַם יְקַיְּמוּ עַל יָדוֹ מִצְּוַת עֲשֵׂה דְּהוֹכָחָה. דבאופן זה בודאי אין לחוש פן יתגלה לו, דאף לכתחלה מותר לגלות להנידון אם הוא רואה שיגיע לו עי''ז תועלת, כגון ששמע לאחד שרוצה להזיק לאחד, או ששמע אותו שאמר אם אפגע לפלוני אחרפנו, והוא מכיר לפי הענין שלא אמר זה בדרך הגזמה רק בדרך אמת, בודאי צריך להגיד לפלוני כדי שישמור עצמו ממנו כמו שמבואר לקמן בהלכות רכילות בכלל ט' ס''ג. (אך צריך ליזהר שלא יחסרו בזה הפרטים המבוארים שם, שהם כעין אלו שבכלל זה, דאל''ה ילכד ברשת של רכילות). וכל שכן דלאחר מותר לספר אם הוא רואה שתבוא תועלת מזה וכמו שכתבנו בפנים בסעיף זה. ובאמת כל דברינו שבפנים בסעיף זה נכללו במה שאמרו מותר לדבר לשה''ר על בעלי המחלוקת. ואף דדינא הכי כמו שכתבנו, מכל מקום ר''י שכתב והמספר לשה''ר לא איירי בזה האופן רק כמו שכתבנו בסק''כ, מדכתב ולא ביקש פניו להעביר על עונו, משמע דההיתר שלו משום זה בלבד, אף שלא יגיע עוד ריעותא אחרת להנידון, ולא חשש ר''י לאיסור רכילות, אלא ודאי כמו שכתבנו דאיירי שכבר נתגלה להנידון ולא נשאר לנו רק מטעם סיפור גנות של זה המספר ולכן התיר ר''י, וטעמו הוא כמו שהובא בשמו בש''מ לב''ב כדי שיגנו הבריות פועלי און וגם אולי הוא בעצמו ישוב עי''ז ויפייס להנידון כשישמע שהבריות מגנות אותו עבור זה. ואבארם בפירוש מפני דבר שנתחדש בזה. שישמע בעצמו שהוא סיפר עליו לשה''ר, ולא ששמע זה מאחרים, אם לא שנתברר לו. שיתבונן היטב מן הדין שהוא בכלל לשה''ר. שלא יגדיל עליו העולה יותר ממה שהיא. שיכוין לתועלת כמ''ש בסעיף זה בפנים ולא מצד שנאה. הפרט דהוכחה תלוי בזה, אם הוא משער שיועיל לו בתוכחתו לא יספר עליו לעת עתה לאחרים, רק יוכיחנו מתחלה על הסיפור לשה''ר שסיפר על חברו, אולי עי''ז ימנע שלא לספר עוד לשה''ר עליו, אבל אם הוא משער שתוכחתו לא תועיל לו, לא יתוכח עמו כלל בענין זה, אחד, כי עי''ז שיוכיח אותו, יוסיף לבזות אותו יותר תיכף בפניו ממש, ולא גרע ממה שאמרו חז''ל אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך וכו'. ועוד, כי קרוב מאוד לצאת קלקול עי''ז, כי כשידע שאחד נלחם עמו בענין זה יהיה רוצה מאוד להראות לכל שהדין עמו, ויקדים עצמו לספר הדבר לפני כל אחד ואחד בשפתיו החלקלקות המלאים מרמה, ושוב יהיה קשה לו לזה להוציא הדבר מלבם. על כן טוב יותר שלא לדבר עמו כלל בענין זה מתחלה. וממילא מחמת זה הטעם גופא נראה פשוט דאין צריך ג''כ באפי תלתא, כדי שלא יתפרסם הדבר ולא יוודע להמרגל וכנ''ל. ואף שהדבר פשוט אביא ראיה על זה ממה שהובא בענין היתר לדבר לשה''ר על בעלי המחלוקת, ראיה מנתן, שאמר ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך, והרי מוכח שם בכתוב שבעת אמירת נתן לדוד לא היה באפי תלתא, ולא מצינו ג''כ שהוכיח נתן לאדוניהו מתחלה. אלא ודאי כמו שכתבנו הטעם, דאם היה מתגלה הדבר לאדוניהו אפשר שהיה קשה לו שוב אח''כ לתקן את הדבר, כי היה מסבב בעצות רעות להפר מחשבת נתן הנביא, ועל כן נהג עצמו נתן בהצנע, והכי נמי בעניננו. הפרט הששי שלא יסובב להמספר הזה קלקול יותר מכפי מה שהוא חייב לזה על פי דרכי התורה שייך גם בזה. הפרט השביעי אם אפשר לסבב את התועלת הזה באופן אחר מבלי שיצטרך לספר עליו בכל גווני אסור, שייך גם בזה.

וְעַתָּה נְבָאֵר הַפְּרָט הַג', שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בְּסָעִיף ב', וְהוּא מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ שָׁם, דְּצָּרִיךְ לְהוֹכִיחַ אוֹתוֹ מִתְּחִלָּה, הַיְנוּ דַּוְקָא בִּסְתָמָא, אֲבָל ((כג)) אִם הוּא יוֹדֵעַ וּמַכִּיר בּוֹ, שֶׁלֹּא יִוָּסֵר בִּדְבָרָיו וְלֹא יְקַבֵּל תּוֹכַחְתּוֹ אֵין צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ, רַק שֶׁיִּזָּהֵר לְסַפֵּר דָּבָר זֶה בִּפְנִי שְׁל שָה, וְהַטַּעַם, שֶׁאִם יְסַפֵּר דָּבָר זֶה בִּפְנִי אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, יִתְרָאֶה, שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן, שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ הַדְּבָרִים לְאָזְנָיו, וְרוֹצֶה לְהַחֲנִיפוֹ וְלִגְנֹב דַּעְתּוֹ, וּבַסֵתֶר הוּא מְגַנֵּהוּ, וְנִרְאֶה כְּנֶהֱנְה בְּסִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ. וְעוֹד טַעַם אַחֵר, שֶׁיָּבוֹאוּ לְחָשְׁדוֹ וְיֹאמְרוּ, שֶׁבְּוַדַּאי אֵין הַדָּבָר אֱמֶת, וּמִלִּבּוֹ הוּא בּוֹדְאָם, דְּאִם לֹא, מַדּוּעַ לֹא גִּלָּה אֶת עֲוֹנוֹ בְּפָנָיו רִאשׁוֹנָה, וְאִם כֵּן לֹא יָבוֹא מִסִפּוּרוֹ שׁוּם תּוֹעֶלֶת, הַמְבֹאֶרֶת לְעֵיל בְּסָעִיף ד'. עַל כֵּן צָרִיךְ לְסַפֵּר הַדָּבָר בְּפִרְסוּם, דְּהַיְנוּ בִּפְנִי שְׁל-שָה, דְּזֶה הֱוֵי, כְּאִלּוּ אָמַר הַדְּבָרִים בְּפָנָיו, וְתוּ לֹא אָתֵי לְמִיחְשְׁדֵה {ויותר לא יבואו לחשוד בו}, שֶׁאֵינוֹ מָצּוּי הוּא, שֶׁאָדָם כָּשֵׁר יְסַפֵּר דְּבַר שֶׁקֶּר בְּעִקָּרוֹ בָּרַבִּים. ((כד)) וְאַף שֶׁגּם עַתָּה אֲסוּרִים הַשּׁוֹמְעִים לְקַּבֵּל דָּבָר זֶה בְּהַחְלָטָה, שֶׁיִּתְגַּנֶּה עַל יְדֵי זֶה הַנִּדּוֹן בְּלִבָּם, וְכַמְבֹאָר לְעֵיל בִּכְלָל ו' סָעִיף א', הַיְנוּ טַעְמָא, שֶׁאַף שֶׁאֵין הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁקֶר מֵעִקָּרוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אוּלַי חָסֵר עוֹד פְּרָט אֶחָד לְזֶה הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר עַל יָדוֹ יִשְׁתַּנְּה זֶה הָעִנְיָן מִסוֹפוֹ לִתְחִלָּתוֹ, עַל כֵּן אָסוּר לָהֶם לְעֵת עַתָּה לְהַחְלִיטוֹ לִגְנַאי עֲבוּר זֶה הַסִפּוּר, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים יִכָּנִס הַדָּבָר בְּאָזְנֵיהֶם לְעִנְיָן זֶה, שֶׁיִּרְאוּ לַחֲקֹר אַחַר הַדָּבָר אִם אֱמֶת הוּא וּלְהוֹכִיחַ אֶת הָאִישׁ הַהוּא, שֶׁמְּסַפְּרִים עָלָיו הַדְּבָרִים הָרָעִים, וְאוּלַי יִשְׁמַע לְדִבְרֵיהֶם, וְעוֹד שְׁאָר תּוֹעֲלִיּוֹת, כַּמְבֹאָר לְעֵיל בְּסָעִיף ד', עַיֵּן שָׁם. כן כתוב בשיטה מקובצת לב''ב בשם עליות הר''י ז''ל עי''ש, ורוב סעיף זה הוא מלוקט מדברי ר' יונה שבש''ת ודבריו שבשיטה מקובצת. ואעתיק על זה מה שכתבתי בביאור דברי ר''י שבשיטה מקובצת וז''ל השיטה מקובצת שמא אין הדברים אמת וכו' הכל יודעין שאין אדם כשר וכו'. אף דכבר ביררנו בראיות שאין לקבל לשה''ר אף אם שמע באפי תלתא, דפשוט דכוונתו אם לא יספר באפי תלתא יחזיקו הדבר כמעט קרוב לודאי שהוא שקר ואתו לחשדו וגם לא יחקרו אחר הדברים, אבל עתה יכנסו הדברים באזניהם לענין שיהיה עיקר הדברים נוטה בלבם לאמת, אך אף על פי כן עדיין לא נתגנה פלוני משום זה כי אולי חסר פרט אחד קטן שעי''ז נשתנה כל הענין, ועל כן יבואו לחקור אחר כל הענין בשלימותו ולהוכיח את האיש וכו'. אבל אין כוונתו שמא וכו' דהדבר כמו ספק ועתה בפני שלשה הוא ודאי אמת, אחר דכבר ביררנו בראיות מוכרחות דאסור לקבל בכל גווני ועוד דלא משמע כן בש''ת במאמר רכ''ח הנ''ל דשלא באפי תלתא יחזיקו השומעים הדבר לספק ממ''ש שם אין הדברים כנים ומלבו הוא בודאם ואם לא איפוא וכו' עי''ש ועוד ממקומו הוא מוכרח פה ממה שסיים אבל יש להם לחקור הדברים וכו' משמע דאף עתה עדיין חקירה צריך ופשוט, עד כאן כתבתי שם.

וְכָל זֶה, ((כה)) כְּשֶׁאֵין עָלָיו אֵימָה מִן הָאִישׁ הַהוּא, שֶׁמְדַבֵּר עָלָיו, אֲבָל אִם יֵשׁ עָלָיו אֵימָה, שֶׁיֵּשׁ לְאֵל יָדוֹ לְהָרַע עִמּוֹ, אֶפְשָׁר שֶׁיֵּשׁ לְהָקֵל לְסַפֵּר עָלָיו הָעַוְלָה, שֶׁעָשָׂה לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּאַפֵּי תְּלָתָא. כן כתוב בשיטה מקובצת שם בשם ר''י, ומ''ש אפשר וכו' דאולי לא כתב שם זה רק להסברא שלא יחזיקו אותו לחונף וע''כ כתב ר''י דבכגון זה מותר שכבר אמרו מותר להחניף לרשעים וכו', משא''כ לטעם השני שכתב דיחשדוהו לשקרן אפשר דגם בזה שייך כל זמן שלא סיפר הדבר בפירסום. ואפשר דגם לטעם זה שרי, דלא יחזיקו אותו לשקרן רק היכא שיש ראיה לדבר מדלא גילה על עונו בפניו ראשונה כמו שכתב הר''י בש''ת, ובזה שיש עליו אימה ממנו אפשר שלא שייך זה ע''כ כתבתי אפשר וכו'. ולענין הוכחה, תלוי, אם הוא רואה לפי הענין שאפשר שיקבל תוכחתו, צריך להוכיחו ולא יפרסם עליו קודם שהוכיחו וכנ''ל בפרט ג', אבל אם הוא רואה שלא יקבל תוכחתו בזה, אין צריך להוכיחו, ויותר טוב שלא להוכיחו, דכשיתודע לו שהוא תופסו עבור זה לגנאי יוכל לצמוח עי''ז קלקול דהיינו שאח''כ לא תבוא התועלת שמכוין זה בסיפורו וכמו שביארתי בס''ק כ''ב בפרט ה' עי''ש ע''כ לא יוכיחו מתחלה.

וְאִם הַמְסַפֵּר ((כו)) מִחְזָק לָרַבִּים, כִּי לֹא יִשָּׂא פְּנֵי אִישׁ, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר, שֶׁלֹּא בִּפְנִי חֲבֵרוֹ, אוֹתוֹ יְדַבֵּר בְּפָנָיו, ((כז)) וְלֹא יָגוּר מִפְּנִי אִישׁ, וְהֻחְזַק גַּם כֵּן בְּתוֹךְ עַמּוֹ, אֲשֶׁר לֹא יְדַבֵּר רַק אֱמֶת, מֻתָּר לְסַפֵּר לַאֲנָשִׁים דְּבַר עַוְלָה, ((כח)) שֶׁעוֹשֶׂה אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְיוֹדֵעַ בּוֹ, שֶׁלֹּא יְקַבֵּל תּוֹכַחְתּוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּאַפֵּי תְּלָתָא, כִּי לְאִישׁ כָּזֶה הַשּׁוֹמְעִים לֹא יַחְשְׁדוּהוּ לְחוֹנִף אוֹ לְשַׁקְרָן, רַק שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן לְקַנֵּא לָאֱמֶת וְלַעֲזֹר לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ וּלְגַנּוֹת הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים בִּפְנֵי כֹּל. אַךְ בָּזֶה, וְכֵן בְּמַה שֶּׁכָּתַבְנוּ בְּסָעִיף ח', צָּרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ בָּזֶה כָּל הַפְּרָטִים הַנַּ''ל בִּתְחִלַּת הַסִימָן, כִּי לֹא חָסַרְנוּ מֵהֶם, רַק הַפְּרָט דְּאַפֵּי תְּלָתָא. כן כתב ר' יונה בשערי תשובה במאמר רכ''ח. דבזה יסור החשד דחונף. ומ''ש אשר לא ידבר רק אמת, דאל''ה עדיין יאמרו שהדבר הזה הוא שקר והראיה שלא גילה על עונו בפניו ראשונה. וה''ה בבין אדם למקום אם מוחזק לעבור וכההיא דסעיף י'. ומ''ש ויודע בו שלא יקבל תוכחתו, כן מוכח מדברי ר''י שבשיטה מקובצת שמשוה דין זה עם הדין דאפי תלתא בכל סברותיו דהיינו שאיש כזה בודאי מתכוין הוא שישמע עצה שהבריות מגנות אותו ועי''ז ישוב מדרכיו הרעים ולמעלה בדין דאפי תלתא כתב הר''י אצל סברא זו כגון שיודע בו שאינו מקבל תוכחתו, ופשוט הוא דכיון שהוא מתכוין לטובתו יותר טובה היא לו שיוכיח אותו מתחלה אולי ישמע לדבריו ולא יצטרך לפרסם גנותו אם כן הוא הדין בזה. ואף דלכאורה בש''ת הנ''ל לא משמע כן להמעיין שם, זהו רק מדין אבק לשה''ר, אבל בודאי מדין מצות הוכחה מחוייב על פי דין להוכיחו אולי ישמע אליו קודם שיפרסם גנותו, והכל כמו שכתבתי לעיל בסק''ז כי שם ביארתי הכל על נכון בעזה''י עי''ש.

וְדַע עוֹד, ((כט)) דְּשָׁוִין יַחַד דִּין סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע עַל דְּבַר עָוֹן, שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְסִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע עַל דְּבַר עָוֹן, שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקּוֹם. אַךְ בַּעֲבֵרָה, שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, אֵין מֻתָּר לְסַפֵּר עָלָיו, אֲפִלּוּ יֻשְׁלְמוּ כָּל הַפְּרָטִים הַנַּ''ל שֶׁבְּסָעִיף ב', אֶלָּא אִם כֵּן רָאָה עָלָיו, שֶׁאוֹחֵז בָּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָה כַּמָּה פְּעָמִים בְּמֵזִיד, וְהוּא דָּבָר הַמְפֻרְסָם לַכֹּל, שֶׁהוּא אִסוּר, וְעיֵּן לְעֵיל בִּכְלָל ד' סָעִיף ז', ((ל)) שֶׁבֵּאַרְנוּ דָּבָר זֶה בְּבָל פְּרָטָיו. שז''ל השיטה מקובצת על ב''ב בשם הר''י או בשאר עבירות שאוחז בהם ועושה אותם במזיד ועודנו מחזיק בהם ולא במקרה אבל הם מדרכיו ולמודו (פירוש דאם לא ראהו רק פעם אחת ראוי לחשוב עליו שמא עשה תשובה והמגלה דבר זה אשם אשם על זה וכמו שכתב ר''י במאמר רט''ו עי''ש) מצוה לגנותו בפני כל אדם וכו'. ומ''ש באיסור המפורסם לכל שהוא אסור, כן כתב ר''י במאמר רי''ט בא''ד ואינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שער עמו יודעים שהיא עבירה עי''ש וכמעט כל הדין זה נזכר ג''כ שם בש''ת להתירא אך שכאן בש''מ חידש שאף שעל פי דין תורה מותר לספר עליו שהוא איננו בכלל עמיתך אע''פ כן צריך לזה באפי תלתא כדי שלא יבואו לחושדו. ופשוט דכל הפרטים שצריך בכאן צריך ג''כ שם ועי''ש בבמ''ח ס''ק ל''ב. אמנם נראה פשוט דמה שכתבנו לעיל בתחלח הסימן ונודע בבירור שלא השיב את הגזילה וכו' כאן אין שייך זה דכיון שהוא למוד ונתחזק באותן עבירות אין לחשוב עליו שמא עשה תשובה כל כמה שלא ראינו בפירוש דלא גרע ממה דאמרינן במגילה (כ''ה ע''ב) בסוף פירקא, האי מאן דסנאי שומעניה שרי וכו'. גם הפרט דהוכחה צע''ג דאף שבש''מ שם כתב כגון שיודע בו שאינו מקבל תוכחה משמע הא לאו הכי מחוייב להוכיחו, אפשר דהוא רק למדה טובה ומצוה בעלמא כיון דכוונת המספר הוא רק לתועלתו שישוב ע''י שירננו אחריו ולא ח''ו להנות מסיפור לשה''ר יותר טוב הוא שיוכיחוהו מתחלה אולי יוכל להועילו בזה ויוצא בזה ידי הכל ולא יצטרך לספר גנותו וכמ''ש למעלה, אבל מן הדין כיון שראינו שפקר כמה פעמים בעבירה המפורסמת לכל ישראל שהיא אסורה א''כ יצא מכלל עמיתך בזה וכמו דיצא מכלל עמיתך לענין לא תונו איש את עמיתו ולענין לא תלך רכיל בעמיך וכמו שכתב ר''י בש''ת במאמר רי''ט דמטעם זה מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו כן אפשר דהוא הדין נמי לענין מצות הוכחה אפילו אם אינו יודע בבירור שלא יקבל תוכחתו, דהא ה''נ הוכח תוכיח את עמיתך כתיב עם שאתך בתורה ובמצוות, וכן ראיתי בספר אדרת אליהו בפ' קדושים דכתב על עמיתך דהוכחה, עם שאתך בתורה ומצות, ולא גרע האיש הזה מלץ דכתיב אל תוכח לץ וכו'. והנה כל זה כתבנו בענין שבין אדם למקום, אבל בענינים שבין אדם לחבירו אף שהוא מתנהג בהן שלא כדין כמה פעמים מחוייבין אנו להוכיחו דאינו יוצא מכלל עמיתך עי''ז. ורק לענין לשה''ר התיר עליו ר' יונה, ולא משום דאינו בכלל עמיתך רק משום לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו, אבל לענין הוכחה ולענין אהבת רעים ולכל שאר ענינים אשר אנו מצווין לאיש עמיתנו מחוייבין אנו גם לו. וראיה לדבר דבענין בין אדם למקום התנה ר''י במאמר רי''ט שכתב אשר כל שער עמו יודעים שהיא עבירה, ונראה בעליל כונתו דאל''ה עדיין הוא בכלל עמיתך. ודבר זה ידוע בבין אדם לחבירו בכל מה שצייר ר' יונה בגזל ונזק וצער ובושת הוא בא לכתחלה מצד סיבה אשר על ידה היצר הטעהו שמותר לעשות דבר זה לחבירו, אף שבאמת השכנגדו צדיק בריבו, אך עכ''פ מצא לו היצר מקום לפתותו שמותר לעשות לאיש ריבו כל דבר רצח, ולפעמים מפתהו היצר שמצוה ג''כ יש בזה, ואם יראה בעצמו שאיש אחר יעשה ככה העולה או הבושת ואונאת דברים לאיש אחר כמו שהוא עושה לאיש זה ירים קולו עליו לאמר שהוא עושק או מבייש לאדם מישראל בחנם, וא''כ אנו רואין בחוש שרק היצר מעור את עיניו לאמר שלאיש הנוכחי עליו לא צותה התורה כל האזהרות הלאוין והעשין לא שנא וגו' ואהבת לרעך כמוך וכיוצא בזה, וא''כ איך נוציא לאומר מותר הזה מכלל עמיתך, אם לא שהוא נראה לכל שאין באותו הדבר במה לטעות בשום אופן רק החוטא הזה הוא גנב או גזלן פשוט אז יש לעיין הרבה בזה לענין הוכחה וכיוצא בזה.

וּמַה מְּאֹד יֵשׁ לִזָּהֵר, ((לא)) שֶׁלֹּא לְהַתִּיר לְעַצְמוֹ לְסַפֵּר לַאֲחֵרִים, אֵיךְ שֶׁהָיָה לוֹ עֵסֶק עִם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וּגְזָלוֹ, אוֹ עֲשָׁקוֹ בְּזֶה וּבְזֶה הָאֹפֶן, אוֹ שֶׁחֵרְפוֹ, אוֹ צִּעֲרוֹ וּבִיְּשׁוֹ וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא {וכל כיוצא בזה}, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְּמוֹ, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁקֵּר בַּסִפּוּר הַזֶּה, (אִם לֹא, בּאֹפֶן שֶׁנּבָאֵר לקָּמָּן בּסָעִיף י''ג), וַאֲפִלּוּ אִם יִצְּטָרְפוּ לָזֶה כָּל שְׁאָר פְּרָטֵי הַהֶתֵּר הַנַּ''ל, דִּבְוַדַּאי אֵין כַּוָּנָתוֹ בְּעֵת הַסִפּוּר לְתוֹעֶלֶת, דְּהַיְנוּ, לְפַרְסֵם גְּנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁיָּבוּזוּ עוֹשֵׂי רִשְׁעָה בְּעֵינִי בְּנִי אָדָם, וְיִזָּהֲרוּ עַל יְדֵי זֶה מִלָּלֶכֶת בְּדַרְכֵיהֶם הָרָעִים, אוֹ כְּדֵי שֶׁהוּא יִרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְגַנּוֹת אוֹתוֹ, אוּלַי עַל יְדֵי זֶה יָשׁוּב מִדְּרָכָיו הָרָעִים, רַק כַּוָּנָתוֹ כְּדֵי לְבַזּוֹתוֹ בְּעֵינִי בְּנִי אָדָם, שֶׁיְּפֻרְסַם לִפְנֵיהֶם לְחֶרְפָּה וּלְקָלוֹן עֲבוּר זֶה שֶׁנָּגַע בְּמָמוֹנוֹ אוֹ בִּכְבוֹדוֹ, וְכָל שֶׁיִּרְאֶה יוֹתֵר, שֶׁדְּבָרָיו יִתְקַבְּלוּ לִפְנִי הַשּׁוֹמְעִים, וְיִתְפַּרְסֵם בְּעֵינֵיהֶם לִגְנוּת וּלְבִזָּיוֹן עֲבוּר זֶה, יִהְיֶה יוֹתֵר שָׂמֵחַ וְיוֹתֵר נֶהֱנְה מִזֶּה. הטעם דבודאי חסר כאן פרט אחד והוא פרט החמישי הנכתב לעיל והוא מה שכתבתי בפנים דבודאי אין וכו' ומפני שרגילין הרבה לטעות בזה לכן ארחיב קצת הדיבור בזה כדי שלא יאמר הקורא שאני מחמיר עליו חומרא בעלמא. וז''ל הרבינו יונה בשערי תשובה במאמר רכ''א, ודע דבדברים שבין אדם לחבירו כמו גזל ועושק וכו' גם היחיד אשר ראה יגיד כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בבית דין כדי לחייב הנתבע שבועה עכ''ל. וא''כ דבנידון דידן דאיירינן בסעיף זה שאין לו מזה תועלת על להבא אפילו אם יהיה בעד אחד כהאי גוונא דהיינו שמעדותו לא יצא שום נפקא מינא לדינא, לשה''ר מיקרי, בין בבין אדם למקום וכדאיתא בפסחים (קי''ג ע''ב) במעשה דזיגוד דנגדיה רב פפא משום זה, ובין בבין אדם לחבירו אם יזדמן כהאי גוונא שמדברי העדות שלו לא יהיה שום נפקא מינא לדינא ג''כ אסור מן התורה להעיד וכמו שכתב הגר''א בח''מ בסימן כ''ח סק''ט בשם הספרי (והכונה היכא דהעד יודע מתחלה שע''פ דין לא יועיל עדותו לכן לא יעיד דרק ענין ביש בעלמא הוא דקא מפיק עליה דפלניא וכההיא מעשה דזיגוד אבל בסתמא מחויב להעיד פן יועיל עדותו לענין מה), וכל שכן שלא בבית דין בדרך סיפור בעלמא ודאי לשה''ר הוא, וכל זה אפילו אם הוא מספר מה שפלוני עשה לפלוני וק''ו בנידון דידן שהוא מספר מה שפלוני עשה לו דעל זה לא שייך כלל התירא דר' יונה דומיא דעד אחד דמה שייך עדות על עצמו (אם לא שיש תועלת מהסיפור שלו וכפי מה שמבואר הטעם לקמן). ועוד הלא אסור לבעל דין להשמיע דבריו להדיין קודם שיכנס לדין אף דיודע שהאמת אתו ועובר בזה על הלאו דלא תשא שמע שוא וכדאיתא בסנהדרין (ז':) ובשבועות (דף ל''א) ובח''מ סימן י''ז וה''ה בודאי בענינינו לענין לספר לאדם אחר מה שעשה לו פלוני דבחד פסוק כללתם התורה וכדאיתא בפסחים (קי''ח ע''א) דפסוק זה לא תשא שמע שוא הוא אזהרה למספר לשה''ר ג''כ דקרי ביה לא תשיא, ואף דבתורה כתיב שמע שוא, הלא ע''כ אנו צריכין לומר דהוי כמו להשמיע דבריו לדיין דאסור בכל גווני, וע''כ אנו צריכין לומר הא דקראתו התורה שמע שוא אף דהמספר יודע שהאמת אתו, משום השומע שלא ידע שהוא אמת וכדי שלא יכנס לנפשו צורת הדברים (וכמו שכתב בסה''מ להרמב''ם ל''ת רפ''א טעם זה על מה דאסרה התורה להדיין לשמוע) כן בודאי ה''ה בעניננו כיון דעצם אמונה בלב להחליט שהוא אמת מה ששמע גנות על אחד הוא איסור של קבלת לשה''ר וכמ''ש למעלה בכלל ו', וה''ה לטעם האחר שכתבתי למעלה בפתיחה אות ב' א''כ בודאי גם בזה אסור להשיא להשומע שמע שוא וכמו שאסור להשיאו מה שפלוני עשה לפלוני. ועוד ראיה לדברינו ממה דאמרינן במו''ק ט''ז ואי אתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה ופירש''י שחירף שליח בית דין ושליח אמר חרפני (דלפירוש רש''י העיני האנשים ההם תנקר על השליח אמרו דתן ואבירם) הרי דאי לאו המעלה דשלוחא דבי דינא לא הוי שרי לשלוחו של משה רבנו ע''ה לספר מה שחירפוהו דתן ואבירם אף דהיה יודע בעצמו שהסיפור הוא אמת, אלא ודאי כמו שכתבנו בפנים דאין כונת המספר בזה לתועלת. ולא תקשה על דברינו ממה דאיתא בח''מ בסימן רכ''ח דאם הוא מאנה את עצמו וכו' ופירושו דאם הונה אותך בדברים אתה מותר להונאו (ופליאה על בעל הסמ''ע שדחה פירוש זה דהרי מבואר כן להדיא בספר יראים להרא''ם בעל התוס') היינו בינו לבין עצמו בלבד אבל לא לגלות דבר זה שהיה בינך לבינו לאחרים. ולא תקשה על דברינו ממה דאמרינן בברכות (דף ה':) רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא על לגביה רב יהודא וכו' א''ל אי איכא מאן דשמיע עלי מילתא לימא א''ל הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא (פי' זמורות הגפן) לאריסא א''ל מי קא שביק לי מידי הא קא גניב לי כוליה, והלא אף כאן לא יצא מדברי רב הונא תועלת על להבא שלא יגנוב אותו יותר, ולא היתה כונתו ג''כ שיוכיחוהו הרבנן רק לדחות מעל עצמו הגנאי, דזה אסור בעלמא לספר לשה''ר על אחר אף שהוא אמת וכונתו רק לדחות גנאי מעל עצמו, וראיה לזה מב''ב (דף קס''ד ע''ב) דאמר ליה ר' שמעון ברבי לרבי לאו אנא כתבתיה יהודא חייטא כתביה וא''ל רבי כלך מלשון הרע הזה אף דכוונתו היה רק להציל את עצמו, וא''כ היאך היה מותר לרב הונא לספר לפניהם מה שהאריס גונב מאתו הזמורות לפי מה שהחלטנו בפנים דלספר שאחד גזלו גם זה בכלל לשה''ר הוא. אבל באמת זה אינו קושיא, א' דרש''י פירש בד''ה הא קא גניב לי וז''ל וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו, וכוונת רש''י שהיו מכירין אותו הרבנן להאריס שהוא גנב וא''כ אין שייך בזה לשה''ר. ואפילו אם היינו מפרשים להא דקא גניב כפשטיה אפ''ה לא קשיא לדברינו דכונת רב הונא היתה רק לדחות מעל עצמו הגנאי, ולא דמי לההיא דב''ב הנ''ל, דהתם כדי לדחות מעל עצמו הוי ליה לר' שמעון ברבי להשיב לא כתבתיו להציל את עצמו ולמה היה לו להטיל את הגנאי על יהודא חייטא וכמו שפירש רשב''ם שם, משא''כ בעניננו דלא היה לו להציל את עצמו בענין אחר ולכך הוכרח לו לספר האמת. ובהכי ניחא נמי מה דאמרינן בערכין (ט''ז ע''ב) במעשה דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל א''ל חזי מר דקא מצער לי פירוש שהוא מכה וחובט אוחי, קביל עליה רב הונא דתו לא מצער ליה, לבתר דנפיק אמר ליה הכי והכי קא עביד עי''ש, דהיה כוונח רב הונא לדחוח הגנאי מעל עצמו בדבר אמת ולא לבזות לחייא בר רב, ולא היה יכול באופן אחר כי אם לגלות המעשה כאשר הוא (וכדמות ראיה להיתר זה ממה דאיתא בח''מ בסימן תכ''א ס''א בהגה''ה עי''ש) אך מאוד ומאוד יזהר שלא יחסרו בזה כל הפרטים המבוארים לקמן בסעיף י''ד בפנים דאם לא כן בודאי יכשל ע''י ההיתר זה בעון לשה''ר, ואי לא היה תועלת בזה לדחות הגנאי מעל עצמו, אפילו איננו מתכוין לגנות לחבירו בכלל לשה''ר הוא וכמו שכתבנו לעיל בכלל ג' ס''ג, מטעם דסוף סוף נתגנה חבירו בזה והתורה אסרה לשה''ר אפילו על אמת. ונחזור לעניננו דאין להקשות על דברינו שבפנים שאסרנו לספר מה שפלוני חרפו ממה דאמרינן בכתובות (ס''ט ע''א) במעשה דרב הונא ששלח לרב ענן, ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי עי''ש בגמרא ואמר ליה רב ענן למר עוקבא חזי מר היכי שלח לי רב הונא ענן ענן וכו' והרי בתוך כך סיפר גנות על רב הונא, ומה שעבר אין, דנוכל לומר דכונת רב ענן לא היה לגנות בזה לרב הונא, רק בדרך עצה שאל כאומר מה לעשות במה שיש לרב הונא תרעומות עלי מדשלח לי ענן וכו' כי לא ידעתי סיבת הדבר. וכן במה דאמרינן בכתובות (ע''ט ע''א) דא''ל רב ענן למר עוקבא חזי מר נחמן חקלאה היכי מקרע שטרא דאינשי, ג''כ נראה דכוונתו היה בשביל שהיה אז מר עוקבא אב''ד אף בימי שמואל וכדאמרינן במו''ק ולכך היה קובל רב ענן על רב נחמן לפני מר עוקבא שהוא אינו בקי בדינין כמו שפירש רש''י שם ועושה מעשה בעצמו ומקרע שטרות דאינשי, וכונת רב ענן היה בשביל קנאת האמת כדי שמר עוקבא ימנעהו מזה על להבא או על השטר זה גופא יחזיר המעשה, וכענין שאמרו בערכין (ט''ז) א''ר יוחנן בן נורי הרבה פעמים לקה עקיבא על ידי לפני ר' שמעון וכו' והוספתי בו אהבה עי''ש, דעל זה לא שייך ענין לשה''ר כיון שכוונת המספר הוא כדי שיצמח מזה תועלת ולא לגנותו ח''ו (ועל מר עוקבא בעצמו בודאי לא קשיא כלל האיך שמע הסיפור מרב ענן אף דשמיעת לשה''ר ג''כ אסור וכנ''ל בכלל ו' דפשוט הוא דלא היה כונת מר עוקבא לקבל רק שמע מרב ענן כדי לחקור אח''כ על זה היטב כדי שיסיר עי''ז התרעומות מלב רב ענן כמו שהיה כן בסוף ובאופן זה בודאי מצוה לשמוע דהוא בכלל הבאת שלום ודן לכף זכות). וממעשה דמר עוקבא הנ''ל יש ללמוד הנהגה גדולה בענינים אלו, דהיינו אם אחד סיפר לחבירו שפלוני עשה לו רעה או חירפו וגידפו, יהיה מי שיהיה המספר, אפילו מגדולי הדור דבודאי לא ישקר, אעפ''כ לא יבוש חבירו מלשאל ממנו את עצם המעשה אשר היה מתחלה, כי הרבה פעמים ישתנה עי''ז הענין להפכו, והראיה מרב ענן שהיה אמורא והיה לו גילוי אליהו כמו דאיתא בכתובות (דף ק''ו) אעפ''כ כשדרש ממנו מר עוקבא המעשה בשלימותו נשתנה עי''ז הענין מרע לטוב. וכן אין להקשות על דברי שבפנים מהא דאיתא בקידושין (ל''ג ע''א) בר' חייא דהוה יתיב בי מסחותא וחליף ואזיל ר' שמעון ברבי קמיה ולא קם ר' חייא מקמיה, ואיקפד, ואתא א''ל לאבוה שני חומשים שניתי לו בספר תהלים ולא קם מקמי וכו', וכהאי גוונא עוד מעשה אחר שם, ואיך היה מותר לר' שמעון ברבי לספר דבר זה לפני רבי, די''ל דכונת ר' שמעון לא היה לגנותו רק שידע אביו מזה ויוכיחו עבור זה ודבריו יהיו נשמעין לו יותר משאם היה מוכיחו בעצמו *. סוף דבר להיתר אין לנו שום ראיה, ולאיסור הבאנו כמה ראיות חזקות וכנ''ל. ויש לי עוד כדמות ראיה מהא דאמרינן בגיטין (דף ז'.) דשלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרם למלכות מהו וכו' הרי שלא רצה לגלות את שמם אף דעמדו עליו, וע''כ כסברתנו בפנים, כיון שללא תועלת יהיה הגילוי שיגלה לפני ר' אלעזר לפיכך לא רצה לגלות, על כן מאוד יש לזהר בזה. EE* וכן אין להקשות ממה דאיתא בבכורות (דף ל':) ר' יהודה ור' יוסי איסתפק להו מילתא בטהרות שדרו רבנן לגבי בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס, אזילו אמרו ליה לעיין בה כו' אותיב רבנן מדידיה לגבייהו וכו', אתו אמרו ליה לר' יהודה אמר להו ר' יהודה אביו של זה וכו' אמר ליה כו' כבוד זקן יהא מונח במקומו וכו', האיך היה מותר להזוגא דרבנן לספר לפני ר' יהודה ור' יוסי במה שנגע בכבודם שלא האמינם על הטהרות (דדוחק לומר דהם היו בכלל שלוחא דבי דינא) דהכא ג''כ י''ל שלא כיוונו בסיפורם לגנותו בזה רק לתועלת שר' יהודה ור' יוסי יוכיחוהו על להבא שלא יתנהג כן עם רבנן אחרים שלא להאמינם על הטהרות שבזה הוא מבזה אותם, ויותר נכון לומר שכל אחד מהרבנן היה כונתו בסיפורו רק לקנא עבור בזיון חבירו התלמיד חכם ועיין לעיל בבמ''ח ס''ק י''ד. וכן אין להקשות על ר' יהודה האיך היה מותר לו לקבל את דבריהם להאמינם בזה עד שעי''ז רתח עליו ואמר אביו וכו' הא אין מותר רק לחוש (דזה אין לתרץ משום דהיו שנים דעל פי דין אסור לקבל בהחלטה אפילו משנים וכמ''ש לעיל בכלל ז' ס''ד ולבד זה הלא הם היו נוגעים בזה) די''ל דהיו מהימני ליה כדברי שני עדים ועיין לעיל בכלל ז' ס''ז ובבמ''ח שם סק''ד או ע''פ דאיתא ביבמות (ע''ח ע''א) הא שמואל וב''ד קיים עי''ש. FF

וְקַל וָחֹמֶר אִם לֹא הֵרַע לוֹ, רַק לֹא הֵיטִיב עִמּוֹ בְּטוֹבוֹת, אֲשֶׁר הָיָה רָאוּי לְהֵיטִיב עִמּוֹ בְּעִנְיְנֵי הַלְוָאָה וּצְּדָקָה וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אִם הוּא הוֹלֵךְ וּמְגַלֶּה אַחַר כָּךְ דָּבָר זֶה לַאֲנָשִׁים לְגַנּוֹת פְּלוֹנִי בָּזֶה, לָשׁוֹן הָרָע גְּמוּרָה הִיא מִן הַדִּין, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בִּכְלָל ה' סָעִיף א', וְעוֹבֵר בָּזֶה עוֹד עַל כַּמָּה לָאוִין אֲחֵרִים, לְבַד אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּכְּלָל הַנַּ''ל. וְנִכְשָׁלִין בָּזֶה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, הַרְבֵּה אֲנָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בַּעֲלִיל, שֶׁאִם לֹא יְקַבְּלוּ לְאֶחָד בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת כִּרְצּוֹנוֹ בְּעִיר אַחַת, כְּשֶׁהוּא נוֹסֵעַ אַחַר כָּךְ לְעִיר אַחֶרֶת, מְפַרְסֵם לִגְנוּת עֲבוּר זֶה הָאֲנָשִׁים הַחֲשׁוּבִים דְּשָׁם, מִפְּנִי שֶׁלֹּא סִיְּעוּהוּ בְּעִנְיָנָיו. וְכָל שֶׁכֵּן אִם מְבַזֶּה עֲבוּר זֶה סְתָם לְכָל הָעִיר, ((לב)) בְּוַדַּאי עָוֹן פְּלִילִי הוּא, כִּי אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, שֶׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה, הוּא אֲפִלּוּ אִם מְסַפֵּר עַל אִישׁ פְּרָטִי, וְכָל שֶׁכֵּן עַל עִיר שְׁלֵמָה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל הַמַּחֲזִיקִים בֶּאֱמוּנַת ה', וַדַּאי עָוֹן גָּדוֹל הוּא. אם לא שהוא משער שבסיפורו עתה את הדבר הזה לאנשים יצמח מזה לאותה העיר תועלת על להבא, כגון אם אלו האנשים ששומעים את הסיפור שלו יש בכחם להוכיח לאנשי העיר ההיא עבור שאין בידם מצות הכנסת אורחים כראוי והמספר הזה הוא מכוין רק לתועלת הזו ולא לגנותם נראה דמותר, אך אעפי''כ יזהר בשאר הפרטים הג''ל בתחלת הסימן שלא יחסרו בזה.

וְאַף עַל פִּי כֵן נִרְאֶה לִי, דְּאִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, שֶׁיְּסַפֵּר לַאֲנָשִׁים, הַאֵיךְ שֶׁפְּלוֹנִי ((לג)) עָשָׂה לוֹ עַוְלָה בְּעִנְיַן מָמוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, תּוּכַל לָבוֹא לוֹ מִזֶּה תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא, כְּגוֹן, שֶׁיְּסַפֵּר לַאֲנָשִׁים, שֶׁדִּבְרֵיהֶן נִשְׁמָעִין לוֹ, אִם יוֹכִיחוּהוּ עַל זֶה, וְאוּלַי עַל יְדֵי זֶה יָשִׁיב לוֹ הַגְּזֵלָה וְהַהֶזֵּק וְבַיּוֹצֵא בָּזֶה, ((לד)) מֻתָּר לוֹ לְסַפֵּר לָהֶם וּלְבַקֵּשׁ מֵאִתָּם, שֶׁיְּסַיְּעוּהוּ בָּזֶה. וְלִפְעָמִּים יְצֻיַּר תּוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא מֵהַסִפּוּר, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּעִנְיַן מָמּוֹן, (דְּהַיְנוּ עִנְיַן צַּעַר וּבֹשֶת וְאוֹנָאַת דְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה), כְּגוֹן, אִם נוֹדַע לוֹ בְּבֵרוּר, אֵיךְ שֶׁפְּלוֹנִי רוֹצֶּה לְחָרְפוֹ וּלְגַדְּפוֹ עַל דָּבָר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, אִם יְסַפֵּר זֶה לַאֲנָשִׁים חֲשׁוּבִים אוֹ לִקְרוֹבָיו שֶׁל פְּלוֹנִי, וְיַעֲרִיךְ לִפְנֵיהֶם אֶת אֲמִתַּת הָעִנְיָן, וְיִרְאוּ בְּעַצְּמָם שֶׁהַדִּין עִמּוֹ, אֶפְשָׁר שֶׁיִּמְנְעוּהוּ מִּזֶּה, אוֹ אֲפִלּוּ הוּא דָּבָר, שֶׁכְּבָר עָבַר, שֶׁכְּבָר חֵרֵף אוֹתוֹ, אַךְ שֶׁהוּא מְשַׁעֵר, שֶׁאִם לֹא יְסַפֵּר הַדָּבָר לִקְּרוֹבָיו, אוֹ לַאֲנָשִׁים חֲשׁוּבִים, כְּדֵי שֶׁיִּמְנְעוּהוּ מִזֶּה, יָבוֹא עוֹד לְחָ רְפוֹ וּלְגַדְּפוֹ ((לה)) בְּכָל אֵלּוּ הָאֳפָנִים וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, מֻתָּר לְסַפֵּר הַדָּבָר לִבְנִי אָ דָם, אַף שֶׁעַל יְדֵי הַסִפּוּר יִתְבַּזֶּה חֲבֵרוֹ לִפְנִי הַשּׁוֹמְעִים, כֵּיוָן דְּאֵין כַּוָּנַת הַמְספֵּר לָזֶה, רַק הוּא רוֹצֶּה לִשְׁמֹר אֶת עַצְּמוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ מִמֶּנּוּ נְזֶק בְּעִנְיַן מָמוֹן אוֹ צַּעַר וּבִיּוּשׁ. וכל שכן אם הוא רוצה לעשות לו עולה וע''י סיפורו אפשר שימנעוהו מזה דמותר לספר להם ולבקשם שימנעוהו מזה. אף דבתוך כך מוכרח לספר כל המעשה והוא ממילא גנאי לחבירו אעפ''כ מותר ולא אמרינן לא התירה התורה אלא בבית דין, ואף דלא שייך בזה התירא דר''י כדי לקנא לאמת מ''מ נראה פשוט דמותר, כמו דלענין רכילות ג''כ לא שייך ההיתר דר''י וכמ''ש למעלה בס''ק כ' ואפ''ה היכא דנוגע לאחד בענין ממון כגון שהוא יודע שאחד רוצה להזיק לאחר או כדי שלא יתבזה חבירו, כגון אם שמע מאחד שאמר אם אפגע לפלוני במקום פלוני אחרפנו ואגדפנו והוא מכיר להאיש הזה דגזים ועביד, בודאי מותר לספר לו אם הוא רואה שע''י סיפורו ישמור את עצמו ממנו ולא יבוא לזה וכמו שנכתוב אי''ה לקמן בהלכות רכילות ואין בזה משום רכילות כיון דעיקר כונתו בסיפורו לסלק הנזקין ולהשבית הריב, כן הוא הדין בזה דאין בזה משום לשה''ר כיון דעיקר כונתו לשמור את עצמו ולא לגנות לחבירו. ומנאתי ראיה ג''כ לדברינו ממה דאמרינן בקידושין בריש פרק האומר רב גידל הוה מהפך בההיא ארעא אזל רב אבא זבנה, אזל רב גידל קבליה לר' זירא, אזל ר' זירא וקבליה לר' יצחק נפחא, א''ל המתן עד שיעלה אצלנו לרגל, כי סליק אשכחיה, אמר ליה עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מאי א''ל נקרא רשע, ואלא מר מאי טעמא עביד הכי אמר ליה לא ידענא וכו' עי''ש ופירש רש''י בד''ה וקבליה סיפר דברי צעקתו לפני ר' זירא, ובודאי ר' זירא לא היה דיין בדבר זה כי מוכח שם בגמרא דר' אבא לא בא אז ביחד עם רב גידל לפני ר' זירא, דאי ר' אבא ג''כ בא אז עמו בודאי היה ר' זירא שואלו למה קנה והלא הוא עני המהפך וכו' ובודאי היה משיבו ג''כ דלא ידע מתחלה שרב גידל היפך על שדה זו כאשר היה האמת וכאשר השיב אח''כ לר' יצחק נפחא ולא היה צריך ר' זירא לילך ולקבול עליו עבור זה לפני ר' יצחק נפחא, אלא ודאי דר' אבא לא היה אז אצל ר' זירא בעת שקבל עליו רב גידל, ואם היה רבי זירא דיין בדבר האיך מותר לו לרב גידל לספר ולר' זירא לשמוע שלא בפני בעל דין, אלא ודאי דדרך סיפור בעלמא סיפר רב גידל לר' זירא את העולה אשר עשה לו ר' אבא, וא''כ איסור לשה''ר יש בזה וכנ''ל, אלא ודאי כמו שכתבנו בפנים דלתועלת שרי, וכונת רב גידל ג''כ היתה כדי שיסייעו ר' זירא בענין זה שתוחזר השדה אליו, וכונת ר' זירא בסיפורו את הדבר לר' יצחק נפחא ג''כ היה כדי שיאמר לר' אבא כי לדבריו בודאי ישמע כי רבו היה וכדמוכח מתשובתו המתן עד שיעלה וכו' וכפירש''י שם, אבל לא ח''ו לגנות בזה לר' אבא כי אם לקנא לאמת וכמ''ש ר''י בש''ת במאמר רכ''א (ומזה ראיה לדברי ר''י דשם). והא דלא הוכיח אותו תחלה נוכל לומר בפשיטות דר' זירא מוחזק לרבים היה וכמ''ש ר''י במאמר רכ''ח עי''ש. ואף לפי מה שכתבנו לעיל בשם הפוסקים דבכל גווני חייב להוכיחו תחלה נוכל לומר דר' זירא היה רחוק מר' אבא ולא היה יכול להוכיחו. ואין צריך לזה הסיפור באפי תלתא, דלא מיבעי אם הוכיחו מעצמו מתחלה בפניו ולא שמע לדבריו דשוב אין צריך לזה הסיפור בא''ת וכמ''ש למעלה בס''ק ט''ו, אלא אפילו אם לא הוכיחו מתחלה משום ששיער שלא יקבל תוכחתו אעפ''כ נראה לי דאין צריך לזה אח''כ באפי תלתא, דלא שייך כאן הטעם שכתב ר''י בש''ת במאמר רכ''ח שיחשדוהו לחונף או לשקרן עי''ש כיון שהם רואין מסיפורו שכונתו רק לתועלת וכמ''ש בפנים.

אַךְ מַה מְּאֹד צָּרִיךְ לְהִזָּהֵר בַּהֶתֵּר הַזֶּה, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ בּוֹ כָּל הפְּרָטִים הנַּ''ל בִּתְחִלַּת הַסִימָן, כִּי אִם לֹא יִזָּהֵר בִּשְׁמִירָה יְתֵרָה, בְּקַל יוּכַל לְהִלָּכֵד בְּפַח הַיֵּצֶּר וְלִהְיוֹת מִבַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע דְּאוֹרַיְתָא עַל יְדֵי הַהֶתֵּר הַנַּ''ל. ומִטַּעַם זֶה אֶחְזֹר בְּכָאן בְּפֵרוּשׁ כָּל הַפְּרָטִים הַנַּ''ל וּבִמְעַט נֹפֶךְ, כְּלָלָן שֶׁל דְּבָרִים בְּקִצּוּר כָּךְ הוּא, ((לו)) אַחַר שֶׁיָּדַע, שֶׁחֲבֵרוֹ לֹא שָׁב עֲדַיִן מֵהָעִנְיָן הַהוּא הַנַּ''ל, וְהוּא מְכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ, מֻתּר לְסַפֵּר, אַךְ בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ אֵלּוּ הַפְּרָטִים: שֶׁיִּרְאֶה זֶה הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי שְׁמִיעָה מֵאֲחֵרִים, שֶׁהֲגַם שֶׁבֶּאֱמֶת הָיָה לוֹ הֶזֵּק בְּעִנְיָנָיו, מִי יוֹדֵעַ, אִם הוּא הַמַּזִּיקוֹ. לִזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא לְהַחְלִיט תֵּכֶף, שֶׁדָּבָר זֶה הוּא בִּכְלַל גֶּזֶל וְהֶזֵּק וְאוֹנָאַת דְּבָרִים וּבֹשֶת וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, רַק יִתְבּוֹנִן הֵיטֵב מִתְּחִלָּה עַל פִּי דּרְכֵי הַתּוֹרָה, אִם הַדִּין עִמּוֹ, וְהַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ הוּא הַגַּזְלָן וְהַמַּזִּיק וְהַמְבַיֵּשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְכִמְעַט פְּרַט זֶה קָשֶׁה לְצַיֵּר מִן הַכֹּל, כִּי אֵין אָדָם רוֹאֶה חוֹב לְעַצְמוֹ, וְכָל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְאִם יִכָּשֵׁל בָּזֶה מִמֵּילָא הוּא בִּכְלַל מוֹצִיא שֵׁם רָע, אֲשֶׁר הוּא חָמוּר מֵאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע. שֶׁאִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁאֶפְשָׁר ((לז)) שֶׁאִם יִתְוַכַּח עִמּוֹ בְּעַצְּמוֹ, יִהְיֶה לְתוֹעֶלֶת, צָּרִיךְ הוּא לְדַבֵּר עִמּוֹ, קֹּדֶם שֶׁיְּפַרְסֵם הַדָּבָר לַאֲנָשִׁים. בְּיוֹתֵר יִזָּהֵר, עַל כָּל פָּנִים שֶׁיּהְיֶה כָּל הַסִפּוּר אֱמֶת, בְּלִי תַּעֲרובֶת שֶׁקֶר, וְשֶׁלֹּא לְגַזֵּם הָעִנְיָן יוֹתֵר מִמַּה שֵּׁהוּא, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֹּא לְחַסֵר בַּסִפּוּר שׁוּם פְּרָט קָטָן, שֶׁהוּא מֵבִין שֶׁדָּבָר זֶה הוּא צַּד זְכוּת שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין הַדָּבָר הַזֶּה מוֹעִיל לְהַצְּדִּיק אֶת חֲבֵרוֹ, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים, אִם יֵדְעוּ הַשּׁוֹמְעִים צַּד זְכוּת זֶה, לֹא יִתְגַנְּה כָּל כָּךְ בִּפְנֵיהֶם, וּכְשֶׁהוּא יַחֲסִיר דָּבָר זֶה, יִתְגַנְּה מְּאֹד לִפְנִי הַשּׁוֹמְעִים אִסוּר גָּדוֹל הוּא לְחַסֵר פְּרָט זֶה. כְּלַל הַדָּבָר, שֶׁלֹּא יַגְדִּיל הָעַוְלָה יוֹתֵר מִּמַּה שֶּׁהִיא, דְּאִם לֹא כֵן, הֲרֵי הוּא בִּכְלַל מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וְעוֹבֵר עַל כַּמָּה אִסוּרִין הַכְּתוּבִין לְמַעְלָה בַּפְּתִיחָה, עַיֵּן שָׁם. שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת *, וְהוּא הָעִקָּר, שֶׁעָלָיו סוֹבֵב כָּל הַהֶתֵּר הזֶּה, כְּתַבְנוּהוּ בְּסָעִיף י''ג. אִם הוּא יָכוֹל לְסַבֵּב אֶת הַתּוֹעֶלֶת הַזּוֹ בְּעֵצָּה אַחֶרֶת, שֶׁלֹּא יִצְּטָרֵךְ לְסַפֵּר עָלָיו, אֲזַי בְּכָל גַּוְנֵי {בכל האופנים} אָסוּר לְסַפֵּר, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא מֻכְרָח לְסַפֵּר אֶת הַמַּעֲשֶׂה, אַךְ הוּא יָכוֹל לְהַקְטִין אֶת הָעַוְלָה, שֶׁלֹּא יִתְגַנְּה כָּל כָּךְ בִּפְנִי הַשּׁוֹמְעִים, וְהַתּוֹעֶלֶת הַזּוֹ, אֲשֶׁר הוּא מְקַּוְָּה, שֶׁיֵּצֵא עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ, לֹא יִבָּצֵּר מֵחֲמַת זֶה, ((לח)) מִצְּוָה הִיא שֶׁיַּקְטִין, וְלֹא יְגַלֶּה כָּל קְּלוֹנוֹ לִפְנֵי הַשּׁוֹמְעִין, כֵּיוָן שֶׁבְּלָאו הָכִי {שבלא זה} גַּם כֵּן יֵצֵּא לוֹ הַתּוֹעֶלֶת. ((לט)) שֶׁלֹּא יְסֻבַּב לוֹ הֶזֵּק עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, שֶׁהָיָה יוֹצֵא, אִלּוּ הֵעִידוּ עָלָיו בְּאֹפֶן זֶה בְּבֵית דִּין. EE* ואפשר דהוא הדין אם כונתו בספורו להפג את דאגתו מלבו, הוי כמכון לתועלת על להבא, [ולפי זה מה שאמרו ז''ל: דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, קאי גם על ענין כזה], אך שיזהר, שלא יחסרו שאר הפרטים שבסעיף זה. FF מקורו עיין לעיל בתחלת הכלל בסק''ג. מקורו הוא מהרמב''ם פ''ו מהלכות דעות בדין הוכחה ע''ש וכן פירשו שארי הראשונים דהוא פשטיה דקרא דהוכח תוכיח. אף דיש פנים לומר דהוא מחוייב מצד הדין כיון שלא יבצר התועלת שהוא מקוה אף אם יקטין את הענין, וא''כ לכאורה דבר זה דומה לאם היה יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת שלא יצטרך לספר כלל, דמן הדין אסור לספר וכנ''ל בס''ב בפרט הששי, ודוגמא לזה בח''מ סימן תכ''א סי''ג בא''ד ומיהו צריך אומד וכו' עי''ש. אך כיון דלא מצאתי ראיה ברורה לזה וגם יש לחלק בזה, לכן כתבתי בלשון מצוה דמכלל מצוה לא נפקא. וביאור דבר זה וגם מקור לזה עי' לקמן בהלכות רכילות בכלל ט' ס''ה ו' ובבמ''ח שם. וזה איירי אם יש לו להציל את גזלתו ועשקו בעצה אחרת, אבל אם אי אפשר לו להציל בעצה אחרת והוא סרבן ולא ציית דינא והוא יודע שאם היה חבירו ציית דינא היה חבירו יוצא חייב מבית דין עי' בח''מ בסימן שפ''ח ס''ה בהגה''ה ובש''ך שם ודבר זה לא יעשה מעצמו כי אם על פי בעלי הוראה עי' בח''מ בסימן כ''ו, ויש לו ליטול רשות עי''ש. וכל שכן בעניננו דאי לא ישאל מתחלה בעלי הוראה אפשר שהוא טועה בעיקר הענין, דאולי היה יוצא חייב מבית דין אף שהוא יודע בעצמו שהאמת אתו, פעמים שאין לו ראיה לברר את זכותו על פי דין, ובאופן זה בודאי אסור כמו שמוכח בש''ך סקכ''ו הנ''ל בסופו, ועוד הרבה ראיות שנברר אי''ה לקמן בהלכות רכילות על כן לא ימהר לספר את הדבר לאנשים אם הוא רואה שחבירו יהיה נפסד עי''ז יותר מכפי הדין.

וְעַתָּה רְאֵה אָחִי, אֵיךְ צָּרִיךְ שִׁקּוּל גָּדוֹל לָזֶה בְּאֵיזֶה אֹפֶן לְסַפֵּר הָעִנְיָן, כִּי בְּעֵת הַסִפּוּר הוּא עוֹמֵד בְּסַכָּנָה עֲצוּמָה שֶׁל אִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע, אִם לֹא יִשְׁמֹר עַצְמוֹ בְּכָל הַפְּרָטִים, וּבְיוֹתֵר בִּפְרָט הַב' וְהַד', וּפָשׁוּט דְּעַל זֶה נוּכַל לוֹמַר: ''מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד הַלָּשׁוֹן''. וְאִם לֹא יִרְאֶה לַחְשֹׁב בְּעַצְמוֹ, קֹדֶם שֶׁהוּא מַתְחִיל לְדבֵּר עִנְיָן כָּזֶה, בְּאֵיזֶה אֹפֶן לְהוֹצִיא אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִפִּיו, בְּוַדַּאי יִכָּשֵׁל, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי בְּעֵת מַעֲשֶׂה מִתְגַּבֵּר כֹּחַ הַכַּעַס עַל הָאָדָם וְאִי אֶפְשָׁר לְהִזָּהֵר בָּזֶה, עַל כֵּן מְאֹד מְאֹד יָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ, קֹדֶם שֶׁמַּתְחִיל לְסַפֵּר, אֵיךְ לְהוֹצִּיא אֶת הָעִנְיָן מִפִּיו, שֶׁלֹּא לְהַגְדִּיל אֶת הָעַוְלָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִיא, וִיכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתבְנוּ בְּסָעִיף י''ג הַנַּ''ל.

וּמִכָּל מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ נוּכַל לִרְאוֹת אֶת גֹּדֶל הַטָּעוּת, שֶׁמִּשְׁתַּבְּשִׁין בּוֹ בְּנֵי אָדָם תָּמִיד, שֶׁאִם נִרְאֶה לְאֶחָד, שֶׁמְּדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וּמְגַנְּה אוֹתוֹ, וְכַאֲשֶׁר תִּשְׁאָלֶנּוּ: לָמָּה אַתָּה מְדַבֵּר עָלָיו לָשׁוֹן הָרָע? תֵּכֶף יָשִׁיב לְךָ: מִפְּנֵי שֶׁגַּם הוּא דִּבֵּר עָלַי בִּפְנִי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי. וְזוֹ טָעוּת גְּדוֹלָה מִפְּנִי כַּמָּה טְעָמִים: אֶחָד, שֶׁמִּי שֶׁסִפֵּר לְךָ זֶה, אָסוּר מִן הַתּוֹרָה לְהַאֲמִינוֹ מִפְּנֵי קַּבָּלַת רְכִילוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, וְאֵיךְ יִהְיֶה מֻתָּר לֵילֵךְ וּלְסַפֵּר עָלָיו מֵחֲמַת זֶה. וְעוֹד, דְּלוּ יְהֵא שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, שֶׁהוּא דִּבֵּר עָלֶיךָ, ((מ)) גַּם כֵּן אָסוּר מֵחֲמַת זֶה לֵילֵךְ וּלְדַבֵּר עָלָיו לָשׁוֹן הָרָע, ((מא)) וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּסָעִיף י''ד הַנַּ''ל. וכן כתב ר''י במאמר רי''ט ע''ש ופירש בזה הכתוב במשלי אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו עי''ש. כי בודאי אין מכוין לתועלת רק לפרסם גנותו של חבירו עי''ש.

אִם נַעֲשָׂה דָּבָר שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וּבָא רְאוּבֵן ((מב)) וְשָׁאַל לְשִׁמְעוֹן: מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה? אֲפִלּוּ אִם הוּא מֵבִין, שֶׁרְאוּבֵן חוֹשְׁדוֹ בָּזֶה, אָסוּר לוֹ לְגַלּוֹת, מִי שֶׁעָשָׂה אֶת הַדָּבָר, אֲפִלּוּ אִם רָאָה בְּעַצְּמוֹ, רַק ((מג)) יָשִׁיב: אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר, (אִם לֹא שֶׁהוּא דָּבָר, אֲשֶׁר אֲפִלּוּ אִם לֹא הָיָה שׁוֹאֲלוֹ וְלֹא הָיָה חוֹשְׁדוֹ כְּלָל בָּזֶה, הָיָה גַּם כֵּן צָרִיךְ לְסַפֵּר לוֹ, כְּגוֹן, אִם דָּבָר זֶה הוּא מֵעִנְיָנִים, דְּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְנִשְׁלְמוּ בּוֹ כָּל הַפְּרָטִים שֶׁבִּכְלָל זֶה, אוֹ אִם הוּא מֵהָעִנְיָנִים, דְּבֵין אָדָם לַמָּקוֹם, וְנִשְׁלְמוּ בּוֹ הַדְּבָרִים, שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בִּכְלָל ד' סָעִיף ה', ז', ח', עַיֵּן שָׁם). וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא מִצַּד הַדִּין, אֲבָל רָאוּי לְבַעַל נֶפֶשׁ, שֶׁיַּעֲשֶׂה לְפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְלֹא יַשְׁמִיט אֶת עַצְמוֹ מִזֶּה, בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁיִּתְוַדַּע לְהַשּׁוֹאֵל, וְיִתְבַּיֵּשׁ פְּלוֹנִי עַל יְדֵי זֶה, וְיוֹתֵר מִזֶּה מָצִּינוּ בְּסַנְהֶדְרִין {דף י''א} בְּכַמָּה תַּנָּאִים, שֶׁהִטִּילוּ עַל עַצְמָם הָאַשְׁמָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְוַדַּע מִי הוּא הַחוֹטֵא, וְכֵן אִיתָא {כתוב} בְּ''סֵפֶר חֲסִידִים'' סִימָן כ''ב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְאִםֹ הוּא בַּחֲבוּרַת בְּנֵי אָדָם וְנַעֲשָׂה דָּבָר אֶחָד שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְלֹא נוֹדַע מִי הַחוֹטֵא, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: אֲנִי הוּא שֶׁחָטָאתִי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָטָא כוּ', עַיֵּן שָׁם. דמפני שאלת ראובן ודאי לא נשתנה הדין וכמ''ש לעיל בכלל א' בסעיף ה' ובכלל זה בסעיף ד', ומפני שחשדו ג''כ לא נשתנה הדין, כדמוכח בב''ב (דף קס''ד ע''ב) בשטר מקושר דאתא לקמיה דרבי וכו' חזא ביה רבי בבישות וע''ש ברשב''ם דהבישות היה מפני שהיה סבור רבי שר' שמעון עשה אותו א''ל לאו אנא כתבתיה יהודא חייטא כתביה אמר ליה כלך מלשון הרע הזה ופירש הרשב''ם לא היה לך להטיל האשמה עליו היה לך לומר לא כתבתיו ועיין עוד מה שכתבנו לעיל בס''ק ל''א מענין זה. וכל זה אם ע''י תשובתו זו לא ידע עדיין השואל מי עשה את הדבר. אבל אם עי''ז ממילא יוודע לו העושה, כגון שלא היה לו הספק כי אם על שניהם, תלוי בזה, אם הוא באמת דבר שאינו הגון נראה דמותר לדחות זה מעל עצמו אף שממילא יתגלגל הדבר על חבירו. אבל אם באמת דבר זה איננו עולה, רק להשואל נראה שהדבר זה הוא עולה צריך עיון אם מותר להשיב לו אפילו בלשון אני לא עשיתי את הדבר כיון שעי''ז ממילא יתגנדר הדבר על חבירו. ונראה שדבר זה תלוי במה שמבואר בח''מ בסימן שפ''ח [סו''ס ב'] בהגה''ה, היה רואה נזק בא עליו מותר להציל עצמו אע''פ שעי''ז גורם היזק לאחר, ועי' בסמ''ע שם שכתב דאם כבר בא עליו אסור לסלק ממנו בזה, ומשמע מביאור הגר''א שם שהוא מסכים להסמ''ע, והכא נמי אם הוא רואה שנחלט לעת עתה חשדא אצל השואל עליו, אסור לו לגלות כדי להסירה מעליו ולתתה על חבירו, ועי' בביאור הגר''א שם, ואם אינו בגדר זה, מותר. ואעפ''כ דבר זה אינו מבורר אצלי היטב למעשה. ודע דכל זה הסעיף איירי בענין לשה''ר, דהיינו שדבר זה איננו נוגע בעצם לשואל, רק שרוצה סתם לידע מי עשה את הדבר הזה. ואם הדבר הזה נוגע לו, יבואר אי''ה לקמן בהלכות רכילות כלל ט' סי''ד ט''ו עם ציור המצוי בענין זה.