((א)) יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִין מִטַּעַם אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר, מִי הָיָה אוֹמֵר עַל פְּלוֹנִי, שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ שֶׁהוּא עַתָּה אוֹ שֶׁאוֹמֵר, שִׁתְקוּ מִפְּלוֹנִי, ((ב)) אֵינִי רוֹצֶּה לְהוֹדִיעַ מָה אֵרַע וּמַה יִּהְיֶה, וְכַיּוֹצֵּא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְכֵן הַמְסַפֵּר ((ג)) בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בִּפְנִי שׂוֹנְאָיו, גַּם כֵּן בִּכְלַל אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע הוּא, דְּזֶה גּוֹרֵם לָהֶם, שֶׁיְּסַפְּרוּ בִּגְנוּתוֹ *. וְאִם ((ה)) הוּא מַרְבֶּה לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי שׂוֹנְאָיו אָסוּר, כִּי עַל יְדֵי זֶה רָגִיל בְּעַצְמוֹ לְגַנּוֹתוֹ לְבַסוֹף לוֹמַר: חוּץ מִמִּדָּה רָעָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אוֹ שֶׁהַשּׁוֹמְעִין יְשִׁיבוּהוּ: לָמָּה אַתָּה מַרְבֶּה בְּשִׁבְחוֹ וַהֲלֹא מִדַּת כָּךְ וְכָךְ בְּיָדוֹ? הגה''ה: ומזה נלמד דהוא הדין לכל כיוצא בזה, אם רוצה לדבר עם אחד אודות מי, והוא משער שאין לבו שלם עם אותו פלוני, (ד) ויבוא על ידי זה לגנותו, דאסור לדבר עמו אודותיו. כל זה הוא לשון הרמב''ם בפ''ז מהלכות דעות ה''ד. ולכאורה מאין הוציא הרמב''ם את מין אבק זה, בשלמא הא דקחשיב המספר בטובת חבירו וכו' בכלל אבק, אף דבערכין (ט''ז ע''א) נוכל לפרש המימרא זו דקאי על מה דאמר שם מעיקרא מברך רעהו בקול גדול עי''ש בגמרא אבל מב''ב (קס''ד ע''ב) מוכח בהדיא דשייך בזה לשון הרע, דלכך אמר שם רבי לר' שמעון בריה כלך מלשון הרע הזה עי''ש. אבל מה שכתב הרמב''ם מי יאמר לפלוני וכו' לא נזכר בגמרא כלל. ע''כ נראה דמה שסיים הרמב''ם שזה גורם להם שיספרו בגנותו אדבריו הראשונים נמי קאי, וזה טעם האיסור. והשתא ניחא, דהוציא דין זה ממה שאמרו דאפילו בטובתו של חבירו אל יספר בפני שונאיו שמתוך זה בא לבסוף לידי גנותו, ועל אחת כמה וכמה היכי דהתחיל במאמרים שממשיכין הגנות עליו, דאסור אפילו שלא בפני שונאיו. וכדבריו כתב ר' יונה בש''ת במאמר רכ''ו וז''ל: וענין אבק לשון הרע הוא כאשר יסבב האדם בדבריו שיספרו בני אדם לשה''ר *. EE* הגה''ה: וקשה לי עליו ועל הרמב''ם למה כתבו על זה דהוא אבק לשון הרע, הלא בלאו הכי יש על זה לכאורה לאו דאורייתא של לפני עור לא תתן מכשול, דומיא דמכה לבנו הגדול דאמרינן במו''ק י''ז דעובר בזה על לפני עור משום דגורם לבן שיחטא נגדו. וכן במלוה לחבירו שלא בעדים אמרינן בבבא מציעא (ד' ע''ה) דעובר על לפני עור, ופירש''י כי עולה על רוחו לכפור. אף דבודאי אין רצונו של אביו וגם של המלוה לזה, אפילו הכי כיון דמכין לו סיבת העבירה עובר על לפני עור וכמו שכתב הרמב''ם בספר המצות מצוה רצ''ט. אם כן הכי נמי בענינינו הרי הכין לו סיבת העבירה. ועל המימרא ד''אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי גנותו'', שחשבו הרמב''ם וה''ר יונה בענין אבק ולא זכרו על זה לפני עור, לא קשיא לי כל כך, דאיכא למימר בכל הני דנזכר הלאו דלפני עור כגון המושיט כוס יין לנזיר בפ''ק דע''ז (דף ו':) אף שרש''י פירש שם שמא יבא לשתותו וכן בקידושין (דף ל''ב) בעובדא דרב הונא דקרע שיראין באפי בריה דקפריך שם הגמרא ודילמא רתח וקעבר רב הונא אלפני עור וכן בהמכה לבנו גדול דאמרינן במו''ק י''ז דעובר בלפני עור ופרש''י שמא יחטא הבן נגדו, אלמא דלאו דבר ברור הוא שיחטא על ידו, אף על פי כן שם הדבר קרוב לודאי שיחטא על ידו. אבל הכא על ידי שמספר טובתו של חבירו סבירא ליה שאף שאמרו שמתוך שבחו בא לידי גנותו, אף על פי כן אין הדבר קרוב כל כך שיבוא לזה. כי קשיא לי, אסתימת לשון ר' יונה שכתב דענין אבק לשון הרע הוא כאשר יסבב האדם בדבריו שיספרו בני אדם לשון הרע, וכן אלשון הרמב''ם שכתב בענין אבק מי היה אומר וכו' שזה גורם להם שיספרו בגנותו, משמע דבכל גווני שאינו מספר בעצמו רק מסבב לחבירו שיבוא לזה הוא רק בכלל אבק. ודוחק לומר דמה שחשבו לזה באבק לשון הרע, היינו לבד הלאו דלפני עור. ויש לתרץ קושיתינו דלכך כתבו על זה רק האיסור דאבק לשון הרע, דרצו לכלול בזה אפילו באופן דבלאו דידיה אפשר שהיו באים גם כן ללשון הרע, ובזה לא שייך לפני עור כדמוכח בע''ז (ד''ו) דלא שייך לפני עיור רק בדקאי בתרי עברי דנהרא, אבל אם בלאו דידיה לא היו באים השומעים ללשון הרע כגון שלא דיברו כלל מתחלה אודות פלוני, והוא בדבריו סיבב להם עד שדברו לשון הרע, אימא דעובר גם כן בלפני עור. ואין לדחות הקושיא הנ''ל מטעם אחר ולומר, דדוקא בתרי עברי דנהרא שאין יכול הנזיר בשום אופן להגיע אל האיסור בלאו דידיה, מה שאין כן בענינינו דזה אינו, דמכה לבנו גדול יוכיח. וכן בקדושין בעובדא דרב הונא הנ''ל דקמקשה הגמרא ודלמא רתח וקעבר אלפני עור, הרי אף דיכול להיות לפעמים שהבן יחטא לאביו אף אם לא ירגיזו אביו, מכל מקום כיון דעתה אם לא הרגיזו אביו מסתמא לא היה הבן מדבר נגדו, לכן מיקרי דבר זה קאי בתרי עברי דנהרא, ולכך עובר האב בלפני עור. אם כן הכי נמי בענינינו, אף דבלאו דידיה גם כן יש בחירה ביד האדם לדבר לשון הרע, אפילו הכי כיון שהשומע לא דיבר מתחלה כלל אודות פלוני, והמספר הזה התחיל לדבר אודותיו בדברים שעל ידם סיבב שיספרו השומעים עליו לשון הרע, הרי הכין להם סיבת העבירה, ודמיא כדקאי בתרי עברי דנהרא, על כן הנכון כמו שתירצנו דרצו לכלול בזה כל אופן. FF וזה אינו סותר למה שכתבנו לעיל בכלל א' ס''ח דלשה''ר בדרך רמז היא לשה''ר גמורה, ועי''ש בבמ''ח שכן כתב רש''י. דנוכל לומר דשם איירי שמספר לו המעשה כאשר הוא, רק הוא מספד לו דרך רמז שלא יבינו שאר השומעים, מה שאין כן בעניננו, לכן אינו אסור רק מטעם אבק, ועכ''פ איסור יש בו. וכל שכן אם שאלוהו אודות אחד, דאסור להשיב איני רוצה לדבר עליו לשון הרע, דזה בודאי מוכח ענין גנות עליו. בגמרא איתא בטובתו והכוונה ג''כ בשבחו, וברי''ף פ''ב דשבת איתא בשבחו. ומש''כ בפני שונאיו כן כתב הרמב''ם והסמ''ג בלאוין ט', וכתב הסמ''ג על זה דאי לאו הכי הלא מצינו באבות בר' יוחנן בן זכאי הוא היה מונה שבחן על כן אם הוא יודע ומכיר לאיש אחד שאיננו בשלמות עם הרב או הבית דין שבעיר, ואיש הזה יש לו דין תורה עם אחד אצל הבית דין הזה, לא ישאלנו אח''כ מה נעשה בדינך, שמא יצא חייב מבית דין וקרוב הוא מאוד שיצאו מפיו דברי גידופים על הבית דין הזה. ואז אפילו אם לא יתקבלו דבריו באזניו, עכ''פ גורם הוא שיספר האיש הזה בגנות הב''ד. (לפי מש''כ בהגה''ה הקודמת עבר בזה על לפני עור ג''כ, שעל ידו בא חבירו לאיסור לשה''ר. שאם לא היה שואלו לא היה מדבר אל הקיר, לבד איסור האבק של לשה''ר). וחרוצה לצאת ידי שמים בענין זה, יזהר מלשאלו בעת יציאתו מבית דין, אפילו אם אינו יודע אותו מכבר, איך הוא עם הדין תורה הזה, כי אנו רואין בעו''ה פעמים הרבה שעל ידי פעם אחד שיוצא חייב מב''ד יש לו שנאה על הרב והב''ד שבעיר, ועל כן עלול הוא מאוד ששאלתו תגרום לו שיספר בגנות הב''ד ויכשילו בעון לשה''ר וכנ''ל, אם לא שמוכרח הוא בשאלתו בזה מפני שגם לו נוגע דין תורה הזה מאיזה טעם. כן פירש רש''י בערכין (ט''ו ע''א) המימרא דאל יספר אדם וכו' הנ''ל, וכן פירש הרשב''ם ב''ב (קס''ד ע''ב) ד''ה בא וכן כתב הרי''ף פ''ב דשבת, וכולם כוונו ליישב דלא תיקשי מהא דתנן באבות הוא היה מונה שבחן, וכן בב''ק (דף מ'.) משתבח ליה רבא לרב נחמן בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא. ודע' דלפעמים אפילו אם אינו מרבה בשבחו אסור, כגון שמשבחו באיזה מעלות, ומתוך שבחיו ניכר שהוא חסר משאר מעלות שראוי לפי האיש ההוא ועיין תוספות כתובות (י''ז ע''א) ד''ה כלה.

וְכָל זֶה, אִם אֵינוֹ מְשַׁבְּחוֹ בָּרַבִּים, אֲבָל בָּרַבִּים אָסוּר ((ו)) בְּכָל גַּוְנִי {בכל האפנים}, כִּי בִּמְסִבַּת אֲנָשִׁים רַבִּים רָגִיל לְהִמָּצֵא שָׁם מַיְמִינִים וּמַשְׂמְאִילִים אוֹ מְקַּנְּאִים, וְעַל יְדֵי שֶׁיַּזְכִּיר בִּשְׁבָחָיו ((ז)) יָבוֹאוּ לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ *. וְאִם יַחְפֹּץ לְשַׁבֵּחַ אָדָם, אֲשֶׁר כְּבָר הֻחְזַק לָרַבִּים וְנוֹדָע לְכָשֵׁר וְצַדִּיק וַאֲשֶׁר לֹא נִמְצָּא בּוֹ רָעָה וְאַשְׁמָה, גַּם עַל פְּנִי שׂוֹנִא וּמְקַנֵּא יֵשׁ לְשַׁבְּחוֹ, כִּי לֹא יוּכַל לְגַנּוֹתוֹ, וְאִם יְגַנֵּהוּ, יֵדְעוּ הַכֹּל, אֲשֶׁר פִּיו דִּבֵּר שָׁוְא. הגה''ה: ואם הוא משער שהשומעים לא יגנוהו, כגון, שאינם מכירים אותו, מתר לשבחו, אפלו ברבים כל שאינו משבחו יותר מדי. כן כתב הרמב''ם בפ''א דאבות. וביאר שם שעבור זה גער רבי על ר' שמעון בריה כששיבח את ר' יהודא חייטא ואמר לו כלך מלשון הרע הזה, וכן כתב ר' יונה בש''ת במאמר רכ''ו עי''ש. ומזה נוכל לידע דמאוד יש למנוע מלישב באסיפת אנשים כשהם מספרים אפילו בשבחי גדולי הדור, דכמעט לא ימלט שלא יבואו לבסוף עי''ז ללשה''ר. וידוע הוא דלשה''ר על אנשים כאלו הוא חמור הרבה יותר מעל סתם איש ישראל, כדאמרינן ברכות (י''ט) דקודשא בריך הוא תבע ביקרייהו. ומ''ש ואם יחפוץ וכו', הוא מלשון ר' יונה בשערי תשובה.

גַּם יֵשׁ לוֹ לְאָדָם לִזָּהֵר מִלְּשַׁבֵּחַ אֶת חֲבֵרוֹ בְּשֶׁבַח, הַבָּא לִידֵי הֶפְסֵד, ((ח)) כְּעִנְיַן הָאוֹרֵחַ, שֶׁיֵּצֵא בִּרְחוֹב הָעִיר וִיפַרְסֵם לַב) לּ, אֶת אֲשֶׁר גְּמָלוֹ בַּעַל הַבַּיִת טוֹבָה בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְטָרַח לְפָנָיו הַרְבֵּה, כִּי עַל יְדֵי זֶה יִתְלַקְּטוּ אֲנָשִׁים רֵיקִים וְיָסוּרוּ אֶל בֵּית בַּעַל הַבַּיִת וִיכַלּוּ אֶת מָמוֹנוֹ. וְעַל עִנְיָן כָּזֶה נֶאֱמַר {במשלי כ''ז י"ד}: ''מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם קְלָלָה תֵּחָשֵׁב לוֹ''. וּמִזֶּה יֵשׁ לִלְמֹד, דְּהוּא הַדִּין, אִם אֶחָד הִשִּׂיג הַלְוָאָה מֵאֵת חֲבֵרוֹ, וּמְפַרְסֵם לַכֹּל אֶת גֹּדֶל טוֹבָתוֹ, כִּי עַל יְדֵי זֶה מָצוּי הוּא, שֶׁיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אֲנָשִׁים רָעִים, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט עַצְמוֹ מֵהֶם. וְחַיָּב הָאָדָם לִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, ((ט)) שֶׁלֹּא יֵחָשֵׁד בִּדְבָרָיו, וְיִתְּנוּ אוֹתוֹ כִּמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, וְאִם הֵבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הַחֲשָׁד, הוּא בִּכְלַל אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע *. מה שלא זכרתי נורא בי פלניא (אש אצל פלוני) בענין אבק, אף שכן בתבתי לעיל בכלל ב' (באר מים חיים ב') ומקורו מרשב''ם בבא בתרא (קס''ה. דבור המתחיל 'אבק'), והשערי תשובה לרבנו יונה, כי ראיתי אחר כך בדברי הגהות מימוני בפרק ז' מהלכות דעות ובדברי הסמ''ג, ומשמע מדבריהם דהוא לשון הרע גמורה. בגמרא בערכין (ט''ז) ור' יונה בשערי תשובה בעניני האבק. הוא לשון ר' יונה הנ''ל, וכלומר אף במקום שמותר לספר מן הדין, רק שיחשדוהו השומעים שאין הדברים כנים ומלבו הוא בודאם, או יאמרו מדוע לא גילה את אוזן החוטא למוסר בתחלה, מוכח מזה שאין כונת המספר בשביל הצדק והאמת, רק שנהנה לדבר באשמת העם ובקלונם יתכבד וכמו שביאר כל זה הר''י במאמר רכ''ח עי''ש.

אָסוּר לָדוּר ((י)) בִּשְׁכוּנַת בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע **, וְכָל שֶׁכֵּן לֵישֵׁב עִמָּהֶם וְלִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ אֵין בְּדַעְתּוֹ לְקַבֵּל אֶת הַדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁמַּטֶּה אָזְנָיו לִשְׁמֹעַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בִּכְלָל ו' סָעִיף ב'. וְאִם הוּא יוֹדֵעַ ((יא)) בְּאֶחָד מִתַּלְמִידָיו, שֶׁהוּא מִבַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, צָרִיךְ לְהַרְחִיקוֹ מֵאִתּוֹ, אִם הוּא יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא תּוֹעִיל לוֹ הוֹכָחָה. וְאִם בְּאֵיזֶה אֹנְס נִתְפָּס בַּחֲבוּרַת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, וְשׁוֹמֵעַ שֶׁהֵם מְדַבְּרִים לָשׁוֹן הָרָע, אִם הוּא מְשַׁעֵר שֶׁאֶפְשָׁר, ((יב)) שֶׁתּוֹכַחְתּוֹ תּוֹעִיל לָהֶם לְהַפְסִיקָם מִזֶּה, בְּוַדַּאי מְחֻיָּב הוּא לְהוֹכִיחָם מִדִּין תּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁתּוֹכַחְתּוֹ לֹא תּוֹעִיל לָהֶם, שֶׁיַּפְסִיקוּ עַל יְדֵי זֶה, אַךְ ((יג)) לֹא יְקַלְקֵל גַּם כֵּן עַל יְדֵי זֶה, גַּם בָּזֶה אֵינוֹ רַשַּׁאי לִשְׁתֹּקּ, כִּי פֶּן יֹאמְרוּ עָלָיו, כִּי הוּא כְּמוֹ הֵם, וְכִי הוֹדָה עַל דִּבְרֵיהֶם, אַף כִּי יִתְחַיֵּב ((יד)) לַעֲנוֹת וְלִגְעֹר בָּהֶם לִכְבוֹד נָקִּי וְצַּדִּיקּ, אֲשֶׁר יָשִׂיחוּ בּוֹ. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר יִתְחַיֵּב לַעֲזֹב עֲבוּר זֶה חֶבְרַת הָרְשָׁעִים, כִּי יֵעָנִשׁ בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵיהֶם, וְיִלְאֶה לַעֲנוֹתָם. EE** הגה''ה: ומזה נוכל ללמד, דכל שכן שיש לזהר מאד, שלא לקבע לו מקום בבית הכנסת ובבית המדרש אצל בעלי הלשון, כי מלבד שירגילוהו במדתם הרעה להיות גם הוא ממביאי הדבה על בני אדם, עוד יבטל כמה פעמים על ידם מענית ''אמן יהא שמיה רבא'' ו''ברכו'' ומלשמע קריאת התורה וחזרת הש''ץ, ועוד כמה עונות עצומים, כאשר בארתי לעיל בפתיחה במצות עשה ז', עין שם. ובפרט אם יש לו עת קבוע ללמד תורה, מאד מאד צריך לזהר בעת ההיא שלא להתערב עמהם, כי הרבה יבטל על ידם, ומעט אשד ישאר לו מעת ההיא, לא יהיה לו גם כן שום הצלחה בלמודו, חס וחלילה, כי יהיה פסקי פסקי (קטעים, קטעים), מלבד גדל הענש הידוע לכל להפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, כמו שאמרו חז''ל, ונאריך בזה, אם ירצה ה', לקמן בחלק ב'. FF הוא לשון הרמב''ם בפ''ז מהלכות דעות הלכה ו' וכדתנן באבות, ואמרו אוי לרשע ואוי לשכנו. סנהדרין (נ''א ע''א) בתלמידו של ר''א עי''ש. ואפילו אם תוכחתו לא תועיל להם, ויש לו עצה אחרת איך להשיא את לבם לענין אחר, צריך הוא לעשות כן, כמו בכל שאר איסורים שצריך לעשות בכל טצדקי להפריש את חבירו מאיסור, (וכן מוכח בספר יראים להרא''ם במצוה ל''ז). וכמו דאמרינן בברכות (י''ט ע''ב) המוצא כלאים וכו' מ''ט במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, וכפי מה שפסק הרמב''ם וביו''ד בסימן ש''ג ס''א (ועי''ש בבאר הגולה) דאפילו מצא כלאים בבגד רבו צריך לפושטו מעליו כדי להפרישו מאיסור עי''ש, ועל אחת כמה וכמה בעניננו שאינו מביישם כלל רק שמשיא את לבם לענין אחר, דודאי מחוייב הוא לעשות כן. דאם עי''ז יוסיפו לדבר עליו יותר ויותר, אין לו להשיבם כלל בענין זה, כיון שמתוך שהוא מזרזם שלא לגנותו הם מגנים אותו יותר, הוא בכלל אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך וכו'. ולענין איך יתנהג אז לצאת ידי שמים עיין לעיל בכלל ו' ס''ה. כל זה הוא לשון ר' יונה בש''ת במאמר קצ''ז עי''ש.

וְדַע, דַּאֲפִלּוּ אִם שָׁמַע לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, שֶׁהֵם מְדַבְּרִים לָשׁוֹן הָרָע, מִצְּוָה לִגְעֹר בָּהֶם וּלְהַפְרִישָׁם מִזֶּה *, כְּדִכְתִיב {משלי כ''ב ו'}: ''חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דּרְכּוֹ'' וְגוֹ', וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּאֹרַח חַיִּים {בסימן שמ''ג סעיף א'} לְעִנְיַן כָּל אִסוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה. הגה''ה: וכמה צריך האב להדריך את בניו תמיד מנערותם בענין שמירת הלשון מלשון הרע, (וכיוצא בזה שאר דבורים האסורים, כמו מחלקת ושקר), כמו שכתב הגר''א, כי הדבור והמדות צריך הרגל רב, וההרגל על כל דבר שלטון. ובאמת כאשר נתבונן היטב, נמצא שסבת פרצת העון המר של לשון הרע הוא מפני שכל אחד הרגל מנערותו לדבר מה שהוא רוצה באין מוחה, ואין מעלה על דעתו, שיש חשש אסור בדבר, ולכך אפלו אם אחר כך נודע לו שיש אסור בדבר קשה לו מאד לנטות מטבעו הטבוע לו מאז. לא כן אם היה האב מזהיר תמיד את בניו ומרגילם בזה מנערותם, שלא לדבר לשון הרע, (וכן שלא לקלל ושלא לכזב), על שום בר ישראל, ממילא היה דבר זה נטוע בנפשם מצד ההרגל, והיה נקל להם אחר כך לגדר את עצמם לגמרי במדה הקדושה ההיא, והיו זוכין עבור זה לחיי העולם הבא ולכל טוב בעולם הזה, כמו שנאמר: ''מי האיש'' וגו'.

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ ((טו)) אֵיזֶה דָּבָר, אָסוּר לוֹ לְסַ פֵּר אַחַר כָּךְ לַאֲחֵרִים, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ רְשׁוּת עַל זֶה, וְדַוְקָא אִם הוּא דָּבָר דְּלֵית בֵּה לִישָׁנָא בִּישָׁא {שאין בו לשון הרע}. גמרא דיומא (דף ד':) מנין לאומר לחבירו דבר וכו' ועיין לעיל בכלל ב' בבמ''ח ס''ק כ''ז. ומ''ש ודוקא וכו' הוא פשוט.