הִנֵּה בַּכְּלָלִים שֶׁעָבְרוּ בֵּארְנוּ, מַה נִּקְּרָא לָשׁוֹן הָרָע בְּכָל עִנְיָנָיו, וְכֵן כְּהַאי גַּוְנָא {וכן כיוצא בזה} בְּדִין קבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע. וְעַתָּה בִּכְלָל זֶה נְבָאֵר בְּאִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאָסְרָה לָנוּ התּוֹרָה, מַהוּתוֹ שֶׁל המְסַפֵּר, וְאֶת שֶׁהוּא מְסַפֵּר עָלָיו, וְהָאִישׁ שֶׁהוּא מְסַפֵּר לְפָנָיו, הַכֹּל כְּסִדְרָן, וְכֵן כְּהַאי גַּוְנָא נְבָאֵר בְּעִנְיַן קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, וְלָכֵן אַל יִפָּלֵא בְּעֵינִי הַקּוֹרֵא, כִּי לִפְעָמִים אֲנִי מעְתִּיק דָּבָר פָּשׁוּט מְאֹד, וְהוּא מִפְּנֵי שֶׁיִּהְיוּ הֶמְשֵׁךְ המַאֲמָרִים כְּסִדְרָן, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר, שֶׁרַבִּים מִשְׁתַּבְּשִׁין בָּזֶה, וְגַם כְּשֶׁיְּעַיֵּן הֵיטֵב, יִמְצָּא בְּסוֹף כָּל עִנְיָן דְּבר חִדּוּשׁ. וְרִאשׁוֹנָה נְבָאֵר אֶת מהוּתוֹ שֶׁל המְספֵּר.

אֵין חִלּוּק בְּאִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע, בֵּין אִם הַמְסַפֵּר אִישׁ אוֹ ((א)) אִשָּׁה, קָרוֹב אוֹ רָחוֹק, אַף דִּרְגִילוּת הוּא כַּמָּה פְּעָמִים, ((ב)) שֶׁלֹּא יַקְפִּיד הָאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר הַגְּנוּת עָלָיו, עַל הַמְסַפֵּר מִצַּד אַהֲבַת הַקֻּרְבָה אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם, וְגַם דֶרֶךְ קָרוֹב הוּא, כְּשֶׁמְסַפֵּר לְאֶחָד עַל קְרוֹבוֹ, אֵינֶנּוּ מְכַוֵּן לְגַנּוֹתוֹ בְּעֶצֶם, רַק מִפְּנִי קִנְאַת הָאֱמֶת, שֶׁלְּפִי דַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן עָשָׂה לְאִישׁ פְּלוֹנִי בְּעִנְיַן פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי כֵן ((ג)) אִם טָעָה בְּדִמְיוֹנוֹ בָּזֶה, דְּהַיְנוּ, שֶׁמִּהֵר לְהַחְלִיטוֹ לְכַף חוֹב, וְעַל פִּי אֱמֶת לֹא הָיָה חַיָּב בָּזֶה, אֵין דָּבָר זֶה יוֹצֵּא מִכְּלַל לָשׁוֹן הָרָע גְּמוּרָה. כל זה נלמד ממעשה דיוסף וממעשה דמרים שהיתה אחותו. ומ''ש דלפי דעתו וכו', כי ז''ל הספרי פיסקא ער''ה והרי דברים ק''ו ומה מרים שלא דיברה אלא שלא בפניו של משה ולהנייתו של משה וכו' ולכאורה מה כוונת הספרי בזה ונוכל לומר בפשיטות דידוע שכונתם כדיבורם לא היה ח''ו לגנותו למשה רבנו ע''ה רק שלפי דעתם עשה שלא כדין במה שפירש מצפורה, וסברת הספרי דמה שדיברו ביניהם בזה הוא משום דנחלט בעיניהם דשלא כדין עשה שחשבו דאין קדושת נבואתו גדולה משאר נביאים שיצטרך עי''ז לפרוש ממנה כמו שנאמר הרק אך במשה וכו' על כן הוסכם ביניהם שיראו להוכיחו עבור זה, ואף דכל זה הדיבור היה להנייתו של משה לשם שמים כדי להוכיחו אחר זה במה שפירש ממנה, ומבואר לקמן בכלל י' שאם נתברר לו שאחד עשה עולה לחבירו מותר לספר הדברים לבני אדם אם כונתו לתועלת עי''ש היטב, וא''כ מותרים היו לדבר ביניהם בענין זה אעפ''כ נענשו משום לשון הרע משום ההחלטה שנחלט בעיניהם שעשה שלא כדין כמו שאמרו הרק אך וגו' דלא היה להם להחליט לעת עתה כל זמן שלא דרשו מאתו טעם הדבר *. EE* ובעסקי בענין זה אמרתי לבאר מה דאיתא בספרי פיסקא צ''ט ומה מרים שלא נתכונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח ולא למעט מפריה ורביה אלא לרבות וכו' המתכוין לדבר בחבירו לגנאי ולא לשבח וכו' על אחת כמה וכמה, היינו דלא כוונו לפחות גדולת נבואתו, רק שחשבו שאין מעלת נבואה בעולם יותר מנבואת האבות ונבואתם, כמו שמסיים הספרי על הכתוב הרק אך במשה דבר ה' והלא אף עם אבותינו דיבר הקב''ה ולא פירשו מפריה ורביה, וכונתם היה דאף שקדושתו הוא כקדושת האבות אף על פי כן לא היה לו לפרוש ממנה וזהו השבח שכוונו עליו. ועיין היטב באבות דר' נתן פרק ט' ומשמע שהוא מחולק עם הספרי וצ''ע. FF הוא ג''כ ממעשה דמרים הנ''ל שמשה רבנו ע''ה לא הקפיד על זה כמ''ש והאיש משה עניו מאוד וכמו שכתב הרמב''ם בסוף הלכות טומאת צרעת ואעפ''כ נענשה מרים בצרעת. מה דתלינן באם טעה היינו דוקא בבין אדם לחבירו וכונתו לקנא לאמת וכמ''ש בפנים, ועיין היטב לקמן בכלל י' הדין הזה בכל פרטיו, אבל בלא זה בכל גווני אסור כמש''כ לעיל בכלל ד' עי''ש.

וְעַתָּה נַתְחִיל לְבָאֵר עַל מִּי אָסְרָה הַתּוֹרָה לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע. אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע הוּא בֵּין עַל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, וְאֵין חִלּוּק ((ד)) בֵּין אִשְׁתּוֹ לְאִשָּׁה אַחֶ רֶת, וְרַבִּים נִכְשָׁלִין בָּזֶה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁהֻתַּר בְּעֵינִיהֶם לְסַפֵּר גְּנוּת עַל אִשְׁתּוֹ וּבֵית ח וֹתְנוֹ לִפְנִי אֶחָיו וּבֵית אָבִיו, וּמִדִּינָא אֵין שׁוּם נָפְקָּ א מִנַּה בָּזֶה, אִם לֹא שֶׁהוּא מְּבַוֵּן בָּזֶה לְתוֹעֶלֶת עַל לְהַבָּא וְלֹא לְגַנּוֹתָם, וְגַם לֹא יְעָרֵב בִּדְבָרָיו שׁוּם שֶׁקֶר, וְכָל דִּינוֹ הוּא כְּפִי מַה שֶּׁמְּבֹאָר לְקַמָּן בִּכְלָל י' מִסָעִיף י''ג וָאֵילָךְ, עַיֵּן שָׁם. דכלל כללה לנו התורה לא תלך רכיל בעמיך מי שהוא בכלל עמיך ולשון הרע גם כן נכלל בלאו זה כמו שכתוב הרמב''ם בפ ''ז מהלכות דעות ה''ב, ועוד ראיה מכתובות (מ''ו ע''א) אזהרה למוציא שם רע מנין תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמיך הרי דלאו זה קאי גם על אשתו, וזה ידוע הוא דלאו זה כולל אפילו על אמת כמש''כ הרמב''ם בהלכה הנ''ל.

וְלִפְעָמִים ((ה)) שַׁיָּךְ אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, אֲפִלּוּ עַל קָטָן, כְּגוֹן, לְסַפֵּר גְּנוּתוֹ שֶׁל יָתוֹם קָטָן, שֶׁמְּגַדְּלִין אוֹתוֹ אֲחֵרִים בְּתוֹךְ בֵּיתָם, דְּעַל יְדֵי זֶה יוּכל לְהִסָבֵב, שֶׁיְּגָרְשׁוּ אוֹתוֹ מֵאִתָּם, וְכֵן כָּל כְּהַאי גַּוְנָא, הֵיכָא שֶׁעַל יְדֵי סִפּוּרוֹ יְסוֹבֵב לְהַזִּיק לְהַקָּטָן אוֹ לְהָצֵּר לוֹ עַל יְדֵי זֶה (ואִם הוּא דָבָר, מפורסָם עַל קָּטָן זֶה, עיֵּן לְעֵיל בִּכלָל ב' סָעִיף ג' וסָעיף ט' וּבחֵלֶקָּ ב' בִּכְלָל ב' סָעִיף ג'). וְאִם מְכַוֵּן בְּסַפְּרוֹ לְסַלֵּק הַנְּזָקִין, שֶׁבָּאִין עַל יְדֵי זֶה הַקָּטָן, ((ו)) וּלְהַדְרִיךְ אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה מִתָּר, אַךְ צָּרִיךְ, שֶׁיֵּדַע מִתְּחִלָּה בְּבֵרוּר, שֶׁהַסִפּוּר הוּא אֱמֶת, וְלֹא לְמַהֵר לִסְמֹךְ עַל זֶה שֶׁשָּׁמַע מִפִּי אֲחֵרִים, וּכְמוֹ שֶׁיְּבֹאַר לְקַמָּן בִּכְלָל י', עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב, ((ז)) גַּם צָּרִיךְ לִרְאוֹת אֶת הַנּוֹלָד עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ, כִּי פְּעָמִים הַרְבֵּה יוֹצֵּא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל מֵעִנְיָנִים כָּאֵלּוּ. מה שציירתי ביתום ולא בשאר קטן משום דאין מצוי שיבוא היזק או שאר דבר המיצר לקטן ע''י מה שמספרין גנותו, ואין הכי נמי אם הוא רואה שע''י דיבורו יסובב לו ריעותא דינו כיתום. כ''כ הרמב''ם בפ''ו מהל' דעות הלכה י'. כי פעמים יזדמן שע''י שיגרש אותו המחזיקו יבוא לסכנת נפשות או יצא לתרבות רעה ח''ו.

וְדַע, דְּאִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ עַל עַם הָאָרֶץ, כִּי גַּם הוּא בִּכְלַל עַם ה' וְצִבְאוֹתָיו, שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם, בְּוַדַּאי הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עָלָיו עֲוֹנוֹ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר, וְאָמְרוּ חֲזַ''ל: כָּל הַמְסַפֵּר אַחַר מִטָּתוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם נוֹפֵל בַּגֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר וְכוּ', וְכַמָּה פְּעָמִים נִכְנָס עַל יְדֵי זֶה בִּכְלַל מְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם, וְיָדוּעַ גֹּדֶל עָנְשׁוֹ שֶׁל הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם, כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק {דף צ"ט} (וְנִפְסַק כֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה בְּסִימָן רמ''ג סָעִיף ו', שֶׁהוּא בִּכְלַל {במדבר ט"ו ל"א}: ''כִּי דְּבַר ה' בָּזָה וְכוּ' הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנְּפֶשׁ הַהִיא''), אַךְ הַיֵּצֶר הָרָע מֵסִית לָאָדָם, דְּלֹא שַׁיָּךְ כְּלָל דִּין מְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם, רַק בִּזְמַן הַגְּמָּרָא, שֶׁהָיוּ חֲכָמִים בְּיוֹתֵר, אֲבָל לֹא עַל אֵלּוּ שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ, וְהוּא טָעוּת גָּמוּר, דְּכָל תַּלְמִיד חָכָם הוּא לְפִי הַדּוֹר, וַאֲפִלּוּ בִּזְמַנֵּנוּ, אִם הוּא רַק רָאוּי לְהוֹרוֹת וְיָגֵעַ בַּתּוֹרָה נִקְרָא תַּלְמִיד חָכָם, וְהַמְבַזֶּה אוֹתוֹ, אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים בְּעָלְמָא {סתם}, וַאְפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, עָוֹן פְּלִילִי הוּא, וְחַיָּב נִדּוּי עַל זֶה, כִּדְאִיתָא בְּיוֹרֶה דֵּעָה בְּסִימָן רמ''ג סָעִיף ז' וּבְסִימָן של''ד בַּשַּׁ''ךְ סִימָּן קָטָן ס''ח, וְכָל שֶׁכֵּן אִם התַּלְמִיד חָכָם הַזֶּה הוּא מוֹרֵה הוֹרָאָה בָּעִיר, דִּבְוַדַּאי אִסוּר הַמְבַזֵּהוּ הוּא חָמוּר הַרְבֵּה יוֹתֵר, דְּמִלְּבַד שֶׁהוּא מֻכְרָח לְהַחְזִיק אוֹתוֹ לְחָכָם וְלִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד, אַחֲרֵי שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עַל הוֹרָאוֹתָיו, עוֹד בְּסִפּוּרוֹ עָלָיו דִּבְרֵי גְּנוּת הוּא מוֹנִעַ אֶת הָרַבִּים מֵעֲבוֹדַת ה', כִּי עַל יְדֵי זֶה אָמוֹר יֹאמְרוּ שְׁאָר הָעָם: מַה נֵּלֵךְ וְנִדְרש מֵאִתּוֹ עִנְיְנִי הַדִּינֵי תּוֹרָה שֶׁבֵּינֵינוּ, אַחֲרֵי שֶׁלֹּא יוּכַל לְתַוֵּךְ בֵּינֵינוּ? וּמִתּוֹךְ זֶה כָּל אֶחָד בּוֹנֶה בָּמָּה לְעַצְמּוֹ, (וְעוֹד כַּמָּה קִלְקוּלִים, יַאֲרִיךְ זִכְרָם, ה' יִשְׁמְרֵנוּ).

וְכָל זֶה הָאִסוּר שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע הוּא דַּוְקָא עַל אִישׁ, שֶׁעַל פִּי דִּין תּוֹרָה הוּא עֲדַיִן בִּכְלַל ''עֲמִיתֶךָ'' דְּהַיְנוּ עַם שֶׁאִתְּךָ בַּתּוֹרָה וּבְמִצְּוֹת, אֲבָל אוֹתָן הָאֲנָשִׁים, שֶׁמַּכִּירָם, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אֶפִּיקוֹרְסוּת, ((ח)) מִצְּוָה לְגַנּוֹתָם וּלְבַזּוֹתָם, בֵּין בִּפְנֵיהֶם וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם, בְּכָל מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה עֲלֵיהֶם, ((ט)) אוֹ שֶׁשּׁוֹמֵעַ עֲלֵיהֶם, דִּכְתִיב: ''לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ'', וְ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ'', וְהֵם אֵינָם בִּכְלָל זֶה, שֶׁאֵינָם עוֹשִׂים מַעֲשֵׂה עַמְּךָ, וְנֶאֱמַר {תהלים קל''ט כ''א}: ''הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' ((י)) אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט'' וְכוּ', וְאֶפִּיקוֹרֵס ((יא)) נִקְרָא הַכּוֹפֵר בַּתּוֹרָה וּבַנְּבוּאָה מִיִּשְׂרָאֵל, בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבֵין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר, כָּל הַתּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, חוּץ מִפָּסוּק אֶחָד אוֹ קַל וָחֹמֶר אֶחָד אוֹ גְּזֵרָה שָׁוָה אֶחָת אוֹ דִּקְדּוּק אֶחָד, גַּם הוּא בַּכְּלָל הַזֶּה. ועיין לעיל בכלל ד' בס''ז ויתבאר לך הכל, ובזה הדין א''צ להפרטים המבוארים לקמן בכלל י'. דאין עליהם איסור קבלת לשון הרע וכמו שביארנו לעיל בכלל ז' ס''ה עי''ש. וז''ל אדר''נ פרק ט''ז ושנאת הבריות כיצד מלמד שלא יכוין אדם לומר אהוב את החכמים וכו' ושנא את עמי הארץ אלא אהוב את כולם ושנוא את האפיקורסין ומסיתים ומדיחין וכו' וכן אמר דוד הלא משנאיך ה' אשנא כו'. כ''ז מבואר בגמרא בפרק חלק וביו''ד סי' קנ''ח וברמב''ם בהלכותיו.

וְדַוְקָא אִם שָׁמַע מֵהֶם בְּעַצְמוֹ דִּבְרֵי אֶפִּיקוֹרְסוּת, אֲבָל אִם אֲחֵרִים אָמְרוּ לוֹ, אָסוּר לִסְמֹךְ עַל זֶה לְגַנּוֹתָם, בֵּין בִּפְנֵיהֶם וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם, וְגַם אֵין לוֹ לְהַחְלִיט דָּבָר זֶה בַּלֵּב כְּדִין אִסוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, וְכַנַּ"ל בִּכְלָל ו', רַק צָרִיךְ לוֹ לְעֵת עַתָּה לָחוּשׁ לְעַצְמוֹ ((יב)) וְגַם לְהַזְהִיר לַאֲחֵרִים בַּסֵתֶר, שֶׁלֹּא יִתְחַבְּרוּ לְעֵת עַתָּה עִמָּהֶם, עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר הַדָּבָר. וְכָל זֶה דַּוְקָא בִּשְׁמִיעָה בְּעָלְמָא, אֲבָל אִם ((יג)) מֻחְזָקִּין בָּעִיר לְאֶפִּיקוֹרְסִים, דִּינוֹ כְּאִלּוּ מַכִּירָם בְּעַצְּמוֹ. מבואר הוא ברא''ש בגדה (דף ס''א) דכשם שצריך לחוש לעצמו כך צריך לחוש לאחרים ועי''ש במעי''ט. עיין לעיל בכלל ז' בס''ה ובבמ''ח שם בסק''ח מבואר שם מקור דין זה.

וְדַע עוֹד, דְּאִם מֻחְזָק בָּעִיר לְרָשָׁע ((יד)) מִפְּנֵי שְׁאָר עִנְיְנֵי עֲבֵרוֹת, שֶׁמֻּתָּר עֲבוּרָם לְגַנּוֹתוֹ, ((טו)) גַּם כֵּן דִּינָא הָכֵי {כך}, (ועַיּן בִּבְאֵר מַיִם חיִּים הפּרָטִים, שֶׁצָּרִיךְ לָזִה), וְאֵיזֶהוּ מֻחְזָק? כָּל שֶׁהֻסְכַּם בִּפְנִי אַנְשֵׁי הָעִיר לְרָשָׁע, עַד שֶׁלֹּא יִפּל לָהֶם בּוֹ סָפֵק (מֵחֲמַת שְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת, שֶׁיּוֹצְאוֹת עָלָיו תָּמִיד מֵעִנְיְנִי נֵאוּף וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, דְּבָרִים שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט יְדִיעַת אִסוּרָן בְּכָל יִשְׂרָאֵל), אֲבָל אִם יָצָא עָלָיו קוֹל בְּעָלְמָא בִּלְבַד, אָסוּר לִסְמֹךְ עַל זֶה לְגַנּוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, וַאֲפִלּוּ לְהַחְלִיט בַּלֵּב אָסוּר, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בִּכְלָל ז'. (וְאַף שֶׁיָּרֵאתִי מְאֹד לְהַעְתִּיק דִּין הַזֶּה מִפְּנִי בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, שֶׁכְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ עַל אֶחָד שֶׁמֶץ דְּבַר מַה, תֵּכֶף יַחְזִיקוּ אֶת הָאִישׁ הַהוּא לְמֻחְזָק בְּרֶשַׁע וִיגַנּוּ אוֹתוֹ וְיִתְלוּ אֶת הַהֶתֵּר בַּסֵפֶר הַזֶּה, עִם כָּל זֶה לֹא הִשְׁמַטְתִּיו, כְּמַאֲמָרָם זַ''ל בְּבָבָא בַּתְרָא {דף פ''ט} עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אֲמָרָה וּמֵהַאי קָרָא אֲמָרָה, {הושע י''ד י'}: ''כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַּדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם''). דהיינו דברים שהם ידועים לכל שהוא אסור דאל''ה אסור לגנותו עבור זה פן לא ידע שהוא אסור וכמו שביארנו לעיל בכלל ד'. אך צריך שיכוין לתועלת דהיינו כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי און וגם אולי הוא בעצמו ישוב עי''ז מדרכיו כשישמע שהבריות מגנות אותו עבור זה, אבל לא יתכוין המספר להנות מהפגם ההוא שהוא נותן בו ולא מצד שנאה שיש לו עליו רק מצד האמת. גם לא יגדיל המספר את העולה יותר ממה שהיא. וגם לא יטמין את עצמו לגנותו בצנעה ובפניו יחניף לו רק כשיספר יספר בפרהסיא, אם לא שיש לו ממנו אימה שיש לאל ידו להרע עמו, או מפני חשש מחלוקת מותר לגנותו בצנעה בפני כל אחד ואחד, והכל יתכוין לשם שמים כדי להשניאו שלא ילמדו ממעשיו, וכל אלו הדברים מקורן מעליות ר''י המובא בש''מ לב''ב ל''ט ועיין לקמן בכלל יו''ד. ומ''ש וכי''ב דברים שנתפשט וכו' פי' אפילו אם הם מעונות הקלים, רק שנתפשט איסורן בישראל, וכענין שאמרו בשבת (דף מ') משרבו עוברי עבירה וכו' אמר רבא האי מאן דעבר אדרבנן וכו' וכמו שכתבנו לעיל בכלל ד' ס''ק ז' ע''ש.

וְדַע, דְּמַה שֶּׁיֵּשׁ אוֹמְרִים, {טז} דְּמֻתָּר לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל בַּעֲלֵי הַמַּחֲלֹקֶת, ((יז)) דַּוְקָּא אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁיְּגַלֶּה לִפְנֵי אֲנָשִׁים אֶת גֹּדֶל תַּרְמִיתָם בְּזֶה הָעִנְיָן, וְיִרְאוּ שֶׁאֵין הַדִּין עִמָּם, מִתּוֹךְ זֶה תֻּשְׁבַּת הַמַּחֲלֹקֶת, אֲבָל בְּלָאו הָכִי {בלי זה} אֵין שׁוּם חִלּוּק בַּדָּבָר. גַּם צָרִיךְ לְאֵלּוּ הַפְּרָטִים שֶׁאֲבָאֵר: שֶׁהַדְּבָרִים, שֶׁעַל יָדָן הֻסְכַּם בְּדַעְתּוֹ שֶׁהֵם בַּעֲלֵי מַחֲלֹקֶת, יֵדַע מֵעַצְּמוֹ, וְלֹא יִסְמֹךְ בָּזֶה עַל שְׁמִיעָה מֵאֲחֵרִים, אִם לֹא ((יח)) שֶׁנִּתְבָּרֵר לוֹ שֶׁהוּא אֱמֶת. צָרִיךְ ((יט)) שֶׁיְּכַוֵּן לַתּוֹעֶלֶת הַנַּ''ל, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה. אִם בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לְהַשְׁקִּיט הַמְּרִיבָה ((כ)) בְּאֹפֶן אַחֵר, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן, עַל יְדֵי ((כא)) הוֹכָחָה וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, אָסוּר לוֹ לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עֲלֵיהֶם, אִם לֹא שֶׁהוּא יָרִא ??לְהוֹכִיחָם, פֶּן כְּשֶׁיֵּדְעוּ בַּעֲלֵי הַמַּחֲלֹקֶּת מִזֶּה, שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ עִמָּהֶם, יָפֵרוּ עֲצָתוֹ, וְשׁוּב לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵצָּה, אֵיךְ לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר, אַךְ בְּעִנְיָן כָּזֶה צָּרִיךְ שִׁקּוּל הַדַּעַת גָּדוֹל, וְלֹאִ יְמַהֵר לְהַחְלִיט הַדָּבָר בְּדַעְתּוֹ לְהַטִּיל שֵׁם בַּעֲלֵי הַמַּחֲלֹקֶת עַל צַד אֶחָד, רַק שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב עַל פִּי הַתּוֹרָה, מִי הֵם בַּעֲלֵי הַמַּחֲלֹקֶת. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵר בְּדַעְתּוֹ הַדִּין עִם מִי, שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה - עָדִיף. כן הוא בירושלמי דפאה פ''א והביאו הסמ''ג במצותיו והגהת מיימוני בפ''ז מהלכות דיעות. ומה שכתבתי בשם י''א, הוא משום דהרי''ף והרא''ש בסוף פרק במה מדליקין שהביאו כל עניני לשון הרע לא הביאו להירושלמי זה וגם הרמב''ם השמיטו מכלל דלא סבירא להו וכן כתב הגאון ר' רפאל ז''ל בספרו מרפא לשון דהרמב''ם לא סבירא ליה להיתר זה *. EE* הגה''ה: ואפשר דלפי מה שביארנו בפנים דברי הירושלמי גם הם יודו לזה לדינא אך הם הבינו את הירושלמי בפשיטות דבכל גווני מותר ואם כן הירושלמי סותר לגמרא דידן דמ''ק כמו שנכתוב בס''ק שאחר זה על כן השמיטו את הירושלמי הזה. ואין ראיה להיתר זה ממה שאמרו בגיטין (דף לא) מקמי פלגאה ניקום אדפשר שאז היה מפורסם דבר זה שהוא פלגאה. ע''כ הגה''ה. FF כ''כ בגליון הש''ס ירושלמי וז''ל לשון הרע על בעלי מחלוקת, עיין מ''א סימן קנ''ו, והטעם בזה כדי להשקיט המחלוקת כמו התם דהגידו לדוד ענין אדוניהו שסיבב מחלוקת על מלכותו של שלמה וכשנודע לדוד נשקט הריב וכו', ובזה נתיישב מה ששמעתי מקשים מהא דאמרינן במ''ק (דף ט''ז) וקיי''ל כן בשו''ע חו''מ דשליח ב''ד יכול להגיד לב''ד כל החירופין ובזיונות שאמר לו הבעל דין ואין בזה משום לשון הרע, והש''ס יליף לה מדכתיב העיני האנשים ההם תנקר ופירש''י דאי לאו דשליח אמרו למשה מנא הוי ידע, ואיך מוכח משם דשאני דתן ואבירם שהיו בעלי מחלוקת של משה, ולפמ''ש אתי שפיר דשם פשיטא שלא היה לו להגיד דהרי מגדיל המדורה ועל כרחך דשליח בית דין מותר עכ''ל. היינו באופן שנתבאר לעיל בכלל ז' שמותר לקבל לשון הרע ועי''ש במקור החיים סעיף י''ב ובבאר מים חיים ס''ק כ''ח כ''ט ל' ועי''ש היטב כי כל הדינים הנזכרים שם שייכים גם כן כאן. מקור לדין זה עיין לקמן בכלל י' ס''ק י' בבאר מים חיים. עיין לקמן כלל י' ס''ק י''א. עיין לקמן כלל י' ס''ק ז'. ומה שכתבתי שב ואל תעשה, כי על פי הרוב אנו רואין מי שמערב את עצמו בענינים כאלו ואינו מדקדק היטב להזהר בכל הפרטים, אפילו אם לא יחסר כי אם פרט אחד מכל מה שכתבנו, לבד מה שנשאר עליו עון לשה''ר, עוד הוא מעורר מדנים עי''ז יותר ויותר, ומגדיל התבערה של המחלוקת. ואם הוא אדם חשוב בא עי''ז גם כן לחילול השם.

וְדַע עוֹד, דַּאֲפִלּוּ ((כב)) לְבַזּוֹת וּלְחָרֵף אֶת הַמֵּתִים גַּם כֵּן אָסוּר, וְכָתְבוּ הַפּוֹסְקִים, דְּיֵשׁ תַּקָּנָה וְחֵרֶם קַדְמוֹנִים, שֶׁלֹּא לְהוֹצִּיא לַעַז וְשֵׁם רָע עַל הַמֵּתִים. וְכָל זֶה אֲפִלּוּ אִם הַמֵּת עַם הָאָךָּץ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם, בְּוַדַּאי הַמְבַזֶּה אוֹתּוֹ עֲוֹן פְּלִילִי הוּא, וְחַיָּב נִדּוּי עַל זֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּפְסַק בְּיוֹרֶה דֵּעָה בְּסִימָן רמ''ג סָעִיף ז'. וְאִסוּר שֶׁל הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם הוּא אֲפִלּוּ אִם מְבַזֶּה אוֹתוֹ בְּעַצְּמוֹ, ((כג)) וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְבַזּוֹת אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ. הוא מדברי המרדכי ריש פרק החובל עי''ש. ומ''ש דיש תקנה וכו', כן כתב המרדכי שם באותו הפרק והובא דין זה באו''ח סימן תר''ו. ומה שנמצא לפעמים בדברי הגאונים בדורות שלפנינו שאחד מקנטר לחבירו, היינו רק בויכוחים שהיה ביניהם בדברי תורה וכונתם היתה לשם שמים, לפי שראו שהדבר אינו מוסכם להלכה וכדי שלא יסמכו העולם על זה ויצא מכשול מזה על כן כתבו מה שכתבו, אבל לא נתכוונו ח''ו מעולם להלעיג ולהתלוצץ אחד מחבירו, כי אפילו אם הלעג ההוא היה אמת, הלא ידוע הוא דאסור לגנות אפילו על אמת.

וְעַתָּה נְבָאֵר לִפְנִי מִי אָסוּר לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע. דַּע, דְּאֵין שׁוּם חִלּוּקּ בְּאִסוּר הַסִפּוּר, בֵּין אִם הוּא מְסַפֵּר לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, קְרוֹבָיו אוֹ רְחוֹקָיו אוֹ לְאִשְׁתּוֹ, אִם לֹא שֶׁהוּא דָּבָר, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעָהּ מִפְּנִי הַתּוֹעֶלֶת, שֶׁתִּהְיֶה מִזֶּה עַל לְהַבָּא, כְּגוֹן, שֶׁהִיא מַקֶּפֶת לאֲנָשִׁים רָעִים, שֶׁיִּהְיֶה קָשֶׁה אַחַר כָּךְ לְהוֹצִּיא מֵהֶם, עַל כֵּן הוּא מְסַפֵּר לָּה אֶת טִבְעָם הָרַע וּמַזְהִירָהּ, שֶׁלֹּא לְהַקִּיף לָהֶם. וְהוּא הַדִּין, שֶׁשֻּׁתָּף יְסַפֵּר כָּזֶה לְשֻׁתָּפוֹ עַל אֵיזֶה אֲנָשִׁים, שֶׁבְּדַעְתּוֹ אֵינָם בְּחֶזְקַּת נֶאֱמָנִים, וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא, (וּכְעֵין שֶׁאָמְרוּ בְּקִדּוּשִׁין {דף נ''ב}: אַל יִכָּנְסוּ תַּלְמִידֵי ר' מֵּאִיר לְכָאן, מִפְּנִי שֶקַּנְטְרָנִים הֵם וְכוּ'). וַאֲפִלּוּ אִם אֵינו מַכִּיר בְּעַצְמו אֶת טִבְעָם הָרַע, רַק שָׁמַע עֲלֵיהֶם, גַּם כֵּן מֻתָּר לְסַפֵּר לָּה, מַה שֶּׁשָּׁמַע עֲלֵיהֶם, וּלְהַזְהִירָה עַל לְהַבָּא, אַף שֶׁאֵין לוֹ לְהַאֲמִין בְּהַחְלָטָה, לְמַה שֶּׁשָּׁמַע עֲלֵיהֶם, הָא עַל כָּל פָּנִים לָחוּשׁ מִבָּעֵי, (אַךְ בְּאֹפֶן זֶה לֹא יְסַפֵּר לָּה בְּלָשׁוֹן שֶׁיִּהְיֶה מוּכָח מִדְּבָרָיו, שֶׁמְּקַּבֵּל בְּהַחְלָטָה מַה שֶּׁשָּׁמַע, רַק יֹאמַר לָּה: שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ, עַל כֵּן הִזָּהֲרִי, שֶׁלֹּא תַּקִּיפֶנּוּ). אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵין שׁוּם חִלּוּק בַּדָּבָר, (וְרַבִּים מִשְׁתַּבְּשִׁין בָּזֶה, שֶׁמְסַפְּרִין לִנְשׁוֹתֵיהֶם, כָּל מַה שֶּׁאֵרַע לָהֶם עִם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי ((כד)) בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ אוֹ בַּשּׁוּקּ, וְהִנִּה מִלְּבַד אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, עוֹד הוּא מַרְבֶּה בָּזֶה מַחֲלֹקֶת, כִּי הִיא בְּוַדַּאי תִּטֹּר הַשִּׂנְאָה וְתָרִיב עֲבוּר זֶה עִם פְּלוֹנִי אוֹ עִם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, וְגַם תְּסִיתֵהוּ לֵילֵךְ עוֹד וְלָרִיב עִם פְּלוֹנִי עֲבוּר זֶה, וְסוֹף דָּבָר יִהְיֶה, שֶׁהִיא בְּעַצְמָה תְּבַזֵּהוּ עֲבוּר זֶה, עַל כֵּן הַשּׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִשְׁמֹר אֶת עַצְּמוֹ מְאֹד, שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת לְאִשְׁתּוֹ מֵעִנְיָנִים כָּאֵלּוּ). וכזה ממש איתא באדר''נ ספ''ז וז''ל אל תרבה שיחה עם האשה, כיצד, בזמן שאדם בא לביהמ''ד ולא היו נוהגין בו כבוד, או שערער עם חבירו, אל ילך ויאמר לאשתו כך וכך ערערתי עם חבירי וכו', מפני שבוזה את עצמו ובוזה את חבירו, ואשתו שהיתה נוהגת בו כבוד עומדת ומשחקת עליו וכו' ואין להתיר זה מפני דכבר נתפרסם בפני שלשה, דידוע הוא דדרך של המספר ענין כזה להטעים את הדבר ולהראות שהעולה היא עם פלוני, וידוע הוא דבזה לא מהני באפי תלתא, ועי' לעיל בכלל ב' ס''ט. ולבד זה הלא הוא מרבה מחלוקת בזה כמ''ש בפנים.

וְגַם אֵין חִלּוּק בְּאִסוּרוֹ, בֵּין אִם הסִפּוּר הָיָה לִפְנִי אֲנָשִׁים, שֶׁאֵינָם קְרוֹבָיו שֶׁל הָאִישׁ, שֶׁהוּא מְסַפֵּר עָלָיו אוֹ לִפְנִי קְרוֹבָיו. וַאֲפִלּוּ אָח עַל אָחִיו אֵצֶּל אָבִיו, גַּם כֵּן לָשׁוֹן הָרָע גְּמוּרָה הִיא. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא מְכַוֵּן בַּסִפּוּר, ((כה)) כְּדֵי שֶׁקְּרוֹבָיו יוֹכִיחוּהוּ עַל זֶה, גַּם כֵּן אָסוּר, דְּהָיָה לוֹ לְהוֹכִיחוֹ תְּחִלָּה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְּמוֹ, וְלֹא לֵילֵךְ תֵּכֶף וּלְסַפֵּר קְלוֹנוֹ, אִם לֹא שֶׁהוּא מְשַׁעֵר שֶׁתּוֹכַחְתּוֹ לֹא תּוֹעִיל לוֹ, אָז מֻתָּר. ממה שכתוב ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, וכונת יוסף היתה כדי שיעקב אביהם יוכיחם כמו שכתבו המפרשים, ואעפ''כ נענש מדה במדה כמו דאיתא במדרש *. EE* הגה''ה: ואף שיש לדחות ראיה זו ולומר, דלכך נענש יוסף משום דטעה בזה, ועל פי האמת לא היתה שום עולה עליהם כמו שכתבו המפרשים, אף על פי כן הדין שבפנים הוא אמת, ועיין לקמן בכלל י' בבאר מים חיים סק''ז. FF

וְדַע עוֹד, דְּאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ אִם מְגַנְּה אוֹתוֹ בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָל שֶׁכֵּן אִם מְגַנֵּהוּ בִּפְנִי נָכְרִים, דַּעֲוֹנוֹ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר, כִּי מִלְּבַד שֶׁהוּא מְבַזֶּה כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל וּמְחַלֵּל כְּבוֹד שָׁמַיִם עַל יְדֵי זֶה, עוֹד הוּא גּוֹרֵם בָּזֶה רָעָה רַבָּה לַחֲבֵרוֹ, כִּי אִם יְסַפֵּר עַל חֲבֵרוֹ בִּפְנִי יִשְׂרָאֵל עִנְיַן גְּנוּת, לֹא יַחְלִיט תֵּכֶף לִדְבָרָיו, אֲבָל אִם יְסַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי נָכְרִי, שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל הַזֶּה הוּא רַמַּאי וּמְאַנֶּה לַבְּרִיּוֹת וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, יַחְלִיט תֵּכֶף לָזֶה וִיפַרְסֵם דָּבָר זֶה בִּפְנִי כֹּל, (וּכעֵין זֶה אִיתָא בַּתּוספות בְּבָבָא בַּתרָא דַּף ל''ט, בַּמֶּה שִׁפֵּרשׁוּ הַנָּפְקָּא מִנַּה בֵּין לָשׁון הָרָע, למִחָאָה, עַיֵּן שָׁם) וִיסֻבַּב לוֹ הֶזֵּק וְצַּעַר מִזֶּה. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא הוֹלֵךְ וּמַלְשִׁין עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנִי נָכְרִים, בְּוַדַּאי עֲוֹנוֹ גָּדוֹל מִנְּשֹא, כִּי הוּא נִכְנָס עַל יְדֵי זֶה בִּכְלַל הַמַּלְשִׁינִים, וְדִּינוֹ שָׁוֶה לְאֶפִּיקוֹרֵס וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה וּבִתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁגֵּיהִנֹּם כָּלֶה, וְהֵם אֵינָם כָּלִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶכֶת וואשׁ הַשָּׁנָה {דף י"ז}, עַל כֵּן צָּרִיךְ כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִזֶּה עַד מְאֹד. וּמִי שֶׁעוֹבֵר עַל זֶה וְהוֹלֵךְ וּמַלְשִׁין * עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵיהֶם, הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ חֵרֵף וְגִדֵּף וְהֵרִים יָד בְּתוֹרַת משֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וּבְמוֹ שֶׁנִּפְסָק בְּחֹשֶן מִּשְׁפָּט {סימן כ"ו}. AAכמו שידוע, שיש אנשים שוכרין עדים ומעלילין על חבריהן להוציא ממונם שלא באמת ובישר בפני שופטי המלכות. (הגהה זו, כנראה, מחמת הצנזורה).

וְעַתָּה נְבָאֵר דִּין קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע **. עִנְיַן קַּבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁהִזְהִירָה לָנוּ הַתּוֹרָה מִזֶּה, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֹּא לְהַאֲמִין בַּלֵּב, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת. וְאֵין צֹרֶךְ לָנוּ לְהַאֲרִיךְ וּלְבָאֵר אֶת מַהוּתוֹ שֶׁל הַמְקַּבֵּל וְאֶת הָאִישׁ, שֶׁהוּא מְקַּבֵּל עָלָיו, כִּי כִּמְעַט לֹא נִמְצָּא בּוֹ חִלּוּק. אֶלָּא כְּלַל הַדְּבָרִים בְּקִצּוּר הוּא כָּךְ, כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מְצֻוֶּה, שֶׁלֹּא לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע עַל ((כו)) שׁוּם אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, חוּץ מֵעַל אֶפִּיקוֹרְסִים וּמַלְשִׁינִים וְכַיּוֹצֵּא בְּאֵלּוּ, אוֹתָם, שֶׁיָּצְּאוּ מִכְּלַל ''עֲמִיתֶךָ''. * ואחרי שעזרני ה' לבאר בכלל הזה כמה וכמה ענינים מהלכה זו, אמרתי לבאר עוד דבר אחד, אף שאין זה מענין הספר שמיחד על פרטי אסור לשון הרע, אף על פי כן לא נמנעתי מזה, מפני שהוא דבר שנכשלין בו הרבה בני אדם. והוא: כשהיצר מסיתהו להלעיג ולהתלוצץ מחברו, הוא מפתהו גם כן שלא יאמר לו בפרוש הלעג וההתול ההוא, כי חברו ישיב נגדו בכפלים, וגם לא יהיה נחשב עבור זה לחכם בעיני השומעים, כי אם יתחכם להוציא את הדברים בלשון ערמה, שלא תובן כונתו, רק אחר התבוננות, כדי שחברו יהיה נשאר בבזיון וכלמה, כי לא יוכל להעזר מזה תכף, וגם כאשר יתפרסם הדבר יסכם על ידי זה לחכם בעיני הכל. והנה אם נבוא לחשב את חשבון העונות של המלעיג הזה, רבו מספר. עון ליצנות. עון של אונאת דברים, כמו שמבאר בספר המצות לרמב''ם מצוה רנ''א. וגם מצוי הוא כמה פעמים שאומר לו דבר זה ברבים, ומלבין פני חברו ברבים נקרא עבור זה. ועוד כמה עונות, עין לעיל בפתיחה. ועל המלעיג הזה נוכל לקרא את הפסוק (משלי י''ב י''ח): ''יש בוטה כמדקרות חרב''. וגם המהלל את הבוטה הזה, כי דבר חכמה עשה בזה, נאץ את ה'. כי המעט ממנו, שאינו מקים מצות הוכחה להוכיחו על ערמתו הרעה הזו, אף גם ישבחנו עבור זה. ועל כזה נאמר במשלי (כ''ד): ''ואמר לרשע צדיק אתה וגו', והוא בכלל מחניף לרשע ומחזיק ידי עוברי עברה, ועל אנשים כאלו נאמר: ''חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו''. ואפשר דאפילו על בעלי המחלוקת שיש אומרים שמותר לספר עליו לשון הרע וכנ''ל בס''ח, ג''כ אין לקבל לשון הרע, דהלא אין יוצא מכלל עמיתך בשביל זה, אף דהוא איסור גדול עד מאוד, הלא יש לו מקום לטעות בזה, וכמו שביארנו כמה פעמים בכיוצא בזה. ובשלמא לענין סיפור התירו, כדי להשקיט בזה המריבה וכנ''ל, משא''כ לענין קבלה. אם לא שהלשון הרע שנשמע עליו הוא מעין המחלוקת, ומהמחלוקת שלו ניכר שלשה''ר הזו היא אמת, ועיין לעיל בכלל ז' סעיף י' שהארכנו בענין דברים ניכרים.

גַּם אֵין חִלּוּק בְּאִסוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, בֵּין אִם הוּא שׁוֹמֵעַ מֵ אֲנָשִׁים אֲחֵרִים אוֹ מֵאָבִיו וְאִמּוֹ וְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ. וְיוֹתֵר מִזֶּה ((כז)) מָצִינוּ בְּתָנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ פֶּרֶק כ''א, שֶׁאִם רוֹאֶה אָדָם לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, שֶׁמְּדַבְּרִים דְּבָרִים יְתֵרִים, כְּגוֹן, לָשׁוֹן הָרָע וְכַדּוֹמֶה, לְבַד שֶׁ מִּזְהָר שֶׁלֹּא לְקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם, אֶלָּא הוּא צָרִיךְ גַּם כֵּן לִמְנֹעַ אותם מזה, (ויזהר שיהיה זה, בדרך כבוד, וכמו שכתבתי בבאר מים חיים). וְאִם הֶחֱרִישׁ לָהֶם, נְעֱנָשׁ הוּא וְהֵם עֲבוּר זֶה בְּעֹנְשׁ גָּדוֹל. וְאָמְרִינַן בְּמַסֶכֶת שַׁבָּת {דף נ''ד:}, כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִמְ חוֹת בְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, נִתְפָּס לֶעָתִיד לָבוֹא עַל אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, עַל כֵּן יִהְיֶה אָדָם רָגִיל תָּמִיד בְּבֵיתוֹ לְהוֹכִיחַ בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, וְרַק בְּלָשׁוֹן רַכָּה, וּלְהַצִּיעַ לִפְנִיהֶם אֶת גֹּדֶל הָעֹנְשׁ שֶׁיִּהְיֶה עֲבוּר זֶה לֶעָתִיד לָבוֹא וְגֹדֶל הַשָּׂכָר, לְמִי שֶׁנִּזְהָר מִזֶּה. וּבְיוֹתֵר יִזָּהֵר בְּעַצְמוֹ לְעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אַנְשֵׁי הַבַּיִת מִ פִּיו שׁוּם דִּבְרֵי גְּנַאי עַל חֲבֵרוֹ, כִּי אִם הוּא בְּעַצְמוֹ יַעֲבֹר עַל זֶה, לְבַד הָאִסוּר בְּעַצְמּוֹ, הוּא גַּם כֵּן קִלְקוּל גָּדוֹל לְעִנְיָן זֶה, כִּי שׁוּב לֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם פִּתְחוֹן פֶּה לִמְנֹעַ אוֹתָם מִזֶּה. וְעַל פִּי הָרֹב תְּלוּיָה הַנְהָגַת אַנְשֵׁי הַבַּיִת בְּעִנְיָנִים כָּאֵלּוּ אַחַר הַנְהָגַת בַּעַל הַבַּיִת בְּעַצְּמוֹ, עַל כֵּן צָּרִיךְ בְּעַצְּמוֹ לִזָּהֵר בָּזֶה עַד מְאֹד, וְיִהְיֶה טוֹב לוֹ בַּזֶּה וּבַבָּא. שז''ל התד''א פכ''א: ולא יראה אדם את אביו ואמו כשהם מדברים דברים יתרים ויחריש להם. ואם עשה כן, הוא והם אינם ממלאים ימיהם ושנותיהם עי''ש. אך יזהר שלא לומר להם שעברו על דברי תורה, וכמו דאיתא בקידושין דף ל''ב, אלא יאמר להם בלשון רכה ובדרך כבוד: אפילו אם הוא אמת, כתוב בתורה שאין לדבר דברי לשון הרע על חברו בכל גווני, וגם עוד שאר עניני זכות על פלוני, עד שימנע אותם מזה.