אִסוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ אִם הַמְסַפֵּר מְסַפֵּר אֶת הַדְּבָרִים בְּפִרְסוּם ((א)) לִפְנִי כַּמָּה אֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי כֵן אֵין לְהַחְלִיט מֵחֲמַת זֶה, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, רק יֵשׁ לְהַשּׁוֹמְעִים לָחוּשׁ לָזֶה וְלַחֲקֹר אֶת הַדָּבָר, וְאִם יִתְבָּרֵר לָהֶם, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, יוֹכִיחוּהוּ עַל זֶה. עיין לעיל בכלל ב' בבאר מים חיים באות ב' שהבאתי שם כמה מאמרים מפורשים בזה. דע דאין שום חילוק בכל אלו הדינים שכתבנו בכלל הקודם ובכלל זה לענין קבלת לשון הרע בין שהלשון הרע הוא עליו מהדברים שבין אדם למקום או מהדברים שבין אדם לחבירו.

אֵין שׁוּם הֶתֵּר לְהַאֲמִין בְּלָשׁוֹן הָרָע, אֲפִלּוּ אִם הַמְסַפֵּר סִפֵּר עָלָיו ((ב)) הַלָשׁוֹן הָרָע בְּפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ הוֹדָאָה עַל זֶה מִפִּי הַנִּדּוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵין מְסַפֵּר עַתָּה בְּפָנָיו, רַק אוֹמֵר, שֶׁהָיָה אוֹמֵר אֶת הַדְּבָרִים אֵלּוּ בְּפָנָיו, דְּאָסוּר לְהַאֲמִינוֹ מִטַּעַם זֶה, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, הָעוֹלָם נִכְשָׁלִין בָּזֶה מְאֹד. ((ג)) וַאֲפִלּוּ אִם הוּא שׁוֹתֵק עַתָּה, בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו הַדִּבְרֵי גְּנוּת בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ הָכֵי { אף על פי כן} אֵין לִקַּח מִזֶּה שׁוּם רְאָיָה לְהַחְלִיט, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, וַאֲפִלּוּ אִם טִבְעוֹ תָּמִיד, שֶׁלֹּא לִשְׁתֹּק, כְּשֶׁאוֹמְרִים לוֹ דָּבָר, שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנוֹ, וּבְזוֹ הַפַּעַם הוּא שׁוֹתֵק, כִּי אוּלַי נִתְגַבֵּר עַתָּה עַל טִבְעוֹ וְגָמַר בְּדַעְתּוֹ, שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת עַל רִיב, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁרָאָה, שֶׁבְּוַדַּאי יַאֲמִינוּ יוֹתֵר לְדִבְרֵי הַמְסַפֵּר מִלִּדְבָרָיו, כַּמִּנְהָג הָרַע שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁמֻּסְכָּם אֶצְּלָם, שֶׁאִם רַק יְסַפֵּר אֶת הַדְּבָרִים בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ אִם הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ יַכְחִישֶׁנּוּ מֵאָה פְּעָמִים, לֹא יַאֲמִינוּ לוֹ שׁוּב, וּלְכָךְ הִסְכִּים אָז בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁטּוֹב יוֹתֵר לִשְׁתֹּק עַל זֶה וְלִהְיוֹת מֵּהַנְּעֱלָבִים, עַל כֵּן אָסוּר לִקַּח רְאָיָה מִזֶּה לְהַחְלִיט, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת. ולפי שהעולם נכשלין בזה הוכרחתי להרחיב הדיבור בזה אולי יועיל קצת להוציא את המכשול הזה מבני אדם, ונכלול גם איסור קבלת רכילות בכהאי גוונא בדברינו כדי שלא נצטרך לכפול הדברים בחלק השני. ראיה אחת לדברינו, ממה שביררנו לעיל בכלל ב' דלשון הרע ורכילות אסור לקבל אפילו אם סיפר עליו באפי תלתא אם כן הוא הדין בפניו דחד דינא אית להן וכנ''ל. ועוד ראיה מהרמב''ם שהרי מתחלה כתב אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת האומרו והמקבלו וזה שנאמר עליו, והמקבלו יותר מהאומרו, ואחר כך כתב אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו אם כן ממילא משמע דלקבל גם כן אסור בכל גווני, וכבר ביררנו לעיל דהרמב''ם כלל בדין זה לשון הרע ורכילות. ובאמת הוא דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא דאפילו אם היינו סוברים שלשון הרע על חבירו מותר לומר שלא בפניו כשיודע שהיה אומרה בפניו, זה אינו שייך רק להמספר דיודע שהוא אמת והיה אומרה בפניו, אבל לא להמקבל דאינו יודע שהוא אמת, וכי מפני שפלוני העיז פניו לדבר הגנות שלו בפניו נחליט בלבנו שהדבר אמת. וכדי שלא יטעך היצר שמחפש בזה אחר צדדי היתר ובונה אותם על קו תוהו ואבני בוהו לומר היאך לא נאמין להמספר בלשון הרע או ברכילות, וכי אם היה שקר היאך היה מעיז פניו לספר עליו בפניו דבר גנאי שלא היה ולא נברא, כי שמעתי מכמה אנשים היתר בעו''ה על ידי זה, על זה אשיבך כי לא כן דעת תורתנו הקדושה וכי מפני שיש לנו סברא על זה ליפותו ולהחזיקו בחזקת נאמן בדיבורו נוציא על ידי זה להשני מחזקתו, והלא אפילו אצל דבר שהועד לפני בית דין שיש לו כח גדול, לא נזכרה סברא זו כלל שיוחלט הדבר בבית דין כדברי העד מפני שהעיד עליו בפניו, ובממון אין צריך רק שבועה, ואם העיד העד שאר דברי גנות על חבירו ורוצה לעשותו בזה רשע ופסול לא מהני עדותו כלל להוציא להשני מחזקתו, ולא נשאר עליו על פי דין שום ספק פסול ונשאר בחזקת כשרותו כמו שהיה קודם, וכמבואר בחשן משפט בסימן כ''ח בהגה''ה, ומה שאמרו בנדה (ס''א ע''א) למיחש מיבעי היינו רק לשמור עצמו ממנו ולא שיהיה עליו שום ספק להוציאו מחזקתו וכמו שביררנו בכלל ו' בבאר מים חיים בס''ק כ''ה בסופו עי''ש. ומש''כ בפנים הודאה על זה הוא הדין אם הוא רואה להנידון שמתנצל על זה וניכר מדברי התנצלותו שהדבר אמת גם כן מותר להאמין ככל דברים הניכרים המבוארים לקמן ועי''ש בסעיף י''א וי''ב. ממה שמבואר באבן העזר בסימן קע''ח ס''ט דאפילו אם עד אחד העיד בפניה שזינתה ושתקה, דאם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציא ויתן כתובתה, ואם איתא דשתיקה כהודאה הלא אם היא בעצמה הודית שזינתה איתא בסימן קט''ו ס''ו דאיבדה כתובתה עיקר ותוספת ע''ש. ואם תרצה לחלק מענין היזק ממון לענינינו דלענין הפסד כתובה צריך ראיה ברורה, והלא לענין לאסור אשתו עליו שוה לענינינו, והראיה דאם הוא מאמינו כבי תרי חייב להוציאה ובכהאי גוונא אמרינן גם כן בפסחים (קי''ג ע''ב) לענין לשון הרע אי מהימן כבי תרי לימא ליה כו' עי''ש, אלמא דאין צריך ראיה ברורה לענין לאסור אשתו עליו ואפילו הכי פסק בשולחן ערוך הנ''ל דאם אין דעתו סומכת עליו כשנים היא מותרת לו. ועתה נחזי אנן הלא אם שקר העיד העד, אין עולה גדולה מזו בעולם, שהעיד עדות שקר והוציא עליה שם רע שאין לו מחילה עולמית, וגם הוא רוצה לאוסרה על בעלה בחנם, וגם העיז פניו לומר זה בפניה, וביותר שהיא שתקה ולא השיבה כלום, ואף על פי כן לא ניקח מזה ראיה שהוא אמת, וקל וחומר בנידון דידן שהוא מספר עליו לשון הרע או רכילות בעלמא שלא בבית דין שלא נחליט בלבנו לומר שהדבר אמת מפני שאמר עליו ושתק. ואפילו לדעת מהרש''ל דפליג על השולחן ערוך כמבואר שם בבית שמואל סעיף קטן ח' וסבירא ליה שהאשה אסורה מחמת השתיקה, היינו דוקא שם אית ליה שתיקה כהודאה, והטעם דלא היה לה לשתוק בענין זה, אבל בעניננו דהיינו לשון הרע ורכילות בודאי אין מהשתיקה שום ראיה, וראיה לזה ממה שמבואר באה''ע בסימן ב' ס''ד בהגה''ה דאם קרו ליה ממזר ושתיק אין מהשתיקה שום ראיה לחשוש עליו מחמת זה, ואפילו לדעת המחבר דמחמיר עליו היינו לחשש בעלמא כדקאמר חוששין לו ולמשפחתו, ובעניננו גם אנו מודים שצריך לחוש ולשמור את עצמנו בכל גוונא כדקאמר בנדה ס''א האי לישנא בישא וכו' למיחוש מיבעי אבל לא להחליט על ידי השתיקה שבודאי אמת הוא. ובאמת בענינינו שייך כל הסברות הנזכרות שם בהגה''ה דלכל הדיעות דשם, השומע חרפתו בשאר דברים לבד מפסול משפחה ושותק סימן הוא שהוא מיוחס עי''ש, וגם הכא רק לשעת מריבה דמיא, ולכן אפילו אם טבע האיש הזה שלא לשתוק בשאר דברים ועתה שתק אף על פי כן אין ראיה שהוא אמת וכמו שכתבתי בפנים הטעם, וכן י מוכח מהיש אומרים השני שבהגה''ה הנ''ל (דשם הלא אם קרו ליה ממזר צווח וחלל שותק ואפילו הכי כיון דלענין מריבה דמיא כשר) ומסוף ההגה''ה וכבר אמרו חז''ל בחולין (פ''ט ע''א) על מי העולם קיים על מי שבולם פיו בשעת מריבה. וביותר נוכל לראות שאפילו במה שפסקו חז''ל האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ראה כמה פרטים יש בזה באבן העזר סימן י''ז ס''ב דדוקא שלא היתה קטטה ביניהם מתחלה ועוד פרטים, ואחרי כל זה כתב בהגה''ה והאידנא דנפישא חוצפא אינה נאמנת אלא להחמיר עי''ש. והא דאיתא בערכין (דף ט''ז ע''ב) דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל אמר ליה חייא בר רב לשמואל חזי מר מאי קעביד לי רב הונא, קבל עליו דתו לא מצער ליה, בתר דנפק א''ל הכי והכי קעביד, א''ל מאי טעמא לא אמרת ליה באנפיה וכו'. אין הכוונה דאי הוה אמר ליה באנפיה הוה שמואל מחליט שהוא אמת והשתא לא, אלא הכוונה דממה שלא השיב תשובה זו בפני חייא בר רב ואדרבה קבל עליו שלא לצערו עוד נראה לכאורה שאין הדבר אמת וכמו שכתב ר' יונה בש''ת במאמר רכ''ח עי''ש. הנה בכל דברינו הארכנו אפילו אם המרגל איננו רשע לפי סיפורו כגון שסיפר לו בעניני רכילות שפלוני רוצה להזיקו ושישמור עצמו ממנו וכיוצא בזה בעניני לשון הרע גם כן אסור להאמינו בהחלטה (וכהאי דאבן העזר בסימן קע''ח דאף שנוכל לומר דהעד לא כיון רק כדי שיפרוש בעלה ממנה מפני זנותה ולא לשם לשון הרע ואף שהאשה שותקת אפילו הכי אין צריך בעלה לפרוש ממנה) וכל שכן אם הוא דברי לשון הרע ורכילות דאסור בין בפניו ובין שלא בפניו ואפילו על דבר אמת, וא''כ אפילו אם הוא כדבריו שהוא אמת, הוא רשע לפי סיפורו שעבר על לאו דלא תלך רכיל בעמיך ולא תשא ושאר לאוין ועשין המבוארין לעיל בפתיחה ע''ש, ואם כן מפני רשע זה נוציא לאידך מחזקת כשרותו וכמו שהבאתי בפנים בסעיף ג'. הארכתי הרבה אף שדבר פשוט הוא להרוצה לילך בדרך הש''י שהוא שונא דלטוריא אך כדי להוציא מהאנשים שמפתה אותם היצר תיכף לקבל לשון הרע ורכילות השם ישמרנו

כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְקַּבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, אִם שָׁמַע מֵאֶחָד, כֵּן הַדִּין, ((ד)) אֲפִלּוּ אִם שָׁמַע מִשְּׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, וְלָא מִבָּעֵי {ואין צריך לומר} בַּדָּבָר, ((ה)) שֶׁנַּעֲשׂוּ רְשָׁעִים עַל יְדֵי סִפּוּרָם, בְּוַדַּאי אֵין לְהַאֲמִינָם, אִם סִפְּרוּ לוֹ, כֵּיוָן דַּאֲפִלּוּ לְפִי דִּבְרֵיהֶן, שֶׁפְּלוֹנִי עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, עָבְרוּ עַל לָאו דְּ''לֹא תֵלֵךְ רָכִיל'', שֶׁהוּא אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, אִם כֵּן רְשָׁעִים הֵם, אֵיךְ נַאֲמִינָם עַל יִשְׂרָאֵל זֶה, שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר גָּמוּר לְעֵת עַתָּה? דְּהַחָשׁוּד עַל לָאו דְּלָשׁוֹן הָרָע, חָשׁוּד לְשַׁקֵּר וּלְהַחְלִיף וּלְהוֹסִיף, וּמַה בְּכָךְ שֶׁהֵם תְּרֵי, אֲפִלּוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר, קֶשֶׁר רְשָׁעִים אֵין מִן הַמִּנְיָן, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם הוּא דָּבָר, שֶׁאֵין נַעֲשִׂין רְשָׁעִים עַל יְדֵי סִפּוּרָם, אִם הָאֱמֶת אִתָּם, אֲפִלּוּ הָכֵי ((ו)) אָסוּר לְקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם ((ז)) וּלְהַאֲמִינָם בְּהַחְלָטָה, דְּאֵין חָל שֵׁם עֵדוּת, אֲפִלּוּ עַל שְׁנַיִם וְיוֹתֵר, אֶלָּא בְּבֵית דִּין, אֲבָל חוּץ לְבֵית דִּין לֹא, דַּאֲפִלּוּ אִם יֹאמְרוּ שֶׁקֶר, אֵינָם נִקרָאִים עֵדֵי שֶׁקֶר, כִּי אִם מוֹצִיא שֵׁם רָע בְּעָלְמָא, וכִדְאִיתָא, בּסֵפֶר מִצות קָּטָן לֹא תַעֲשֶׂה רל''ה}, וְכָל זֶה לְהַחְלִיט, אֲבָל לָחוּשׁ מֻתָּר, אֲפִלּוּ אִם לֹא שָׁמַע רַק מֵאֶחָד וְכַנַּ''ל. וראיה על זה יבואר לקמיה מגמרא מפורשת. כגון אם סיפרו על אחד דברי גנות בדברים שבין אדם למקום באופן שאפילו לפי דבריהם לא יצא עדיין מי שנאמר עליו הדברי גנות מכלל ישראל וכנ''ל בכלל ד' סעיף ג' ובדברים שבין אדם לחבירו באופן שאין תועלת מזה על להבא וכהאי גוונא וכנ''ל בכלל ה' בס''א ושארי מקומות, דאם היה תועלת מזה על להבא כדי לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו אין נעשין רשעים על ידי סיפורם וכמו שנבאר אי''ה דין זה לקמן בכלל י' בפרטיו שצריכים לזה. אראה לבאר דין זה בעזה''י לענין לשון הרע וגם לענין רכילות כדי שלא אצטרך לכפול הדברים בחלק השני בבאר מים חיים, וראיה לזה שאסור להאמין אפילו משנים ויותף ממ''ש בגמרא נדה (דף ס''א ע''א) שם בענינא דגדליה מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח וכו' ושם אמר רבא האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחש מיבעי משמע דבמה שלא רצה גדליה לקבל דברי יוחנן בן קרח יפה עשה כדין אך קלקל במה שלא חשש לדבריו לשמור את עצמו ואת אנשיו ממנו, והרי שם במעשה דגדליה רבים אמרו לו שמחשבת ישמעאל להרגו כמו שמפורש בקרא ושם לא היו רשעים במה שהרכילו על ישמעאל דאדרבה מצוה רבה קיימו בזה כמו שמפורש בספרא ובח''מ בסימן תכ''ו דעל זה כתיב לא תעמוד על דם רעך, אפילו הכי במה שלא קיבלן, כדין עשה. ואף דשם המעשה היה ברכילות, מסתמא בלשון הרע גם כן דינא הכי דזיל בתר טעמא, דמסתמא טעם הדבר הוא כמו שכתבנו בפנים דאין חל עליהם שם עדות כי אם בבית דין אבל חוץ לבית דין הוא סיפור בעלמא ואם כן הוא הדין בלשון הרע וכן פירש הראב''ע פשטא דפסוקא דלא תהיה אחרי רבים לרעות עי''ש *. EE* הגה''ה: וכן מוכח בח''מ סי. מן ע''ה סכ''ג בהגה''ה שכתב אבל אם אין העד לפנינו להעיד לא מיקרי טענת ברי מה שאמר ששמע מפי אחרים [פי' ואינו יכול להשביע לחבירו אפילו היסת] ומשמע מלשון זה דאפילו אם שמע משנים גם כן אינו טענת ברי וכן הוא להדיא בטור סעיף ל''ג וגם הי''א הנזכר שם בהגה''ה אינו חולק בזה כדמסיק שם בש''ך ס''ק פ''ב ואחר כך מצאתי בספר ברית אברהם בחלק אהע''ז בסימן ס' שגם הוא זכר ראיה זו דעל ידי אחרים אפילו שנים לא מיקרי ברי והא דתנן ביבמות (דף פ''ז ע''ב) ניסת שלא ברשות מותרת לחזור לו ופי' ע''ז שם רש''י ושארי פוסקים דעל ידי ב' עדים שאמרו לה מת בעלה ניסת מעצמה ואינה צריכה להיתר בית דין אלמא דמיקרי ברי על פי אחרים עיין בתשובות האחרונים [והוא בספר ב''א בסימן ס' הנ''ל] שכתב דאפשר דכונת המשנה רק דאינה צריכה לרשות בית דין שיתירוה לינשא אבל על כל פנים צריך שיתקבל מתחלה דברי העדים בבית דין ואפילו אם תמצא לומר דכונת המשנה להתירה לינשא תיכף כמ''ש שם בשם הרד''ך גם כן יש טעם לחלק בזה כמו שכתב שם בס' ב''א בסי' ס' הנ''ל בסוף אות א' ובתחלת אות ו' עי''ש. ואולם באמת אין אנו צריכין לכל זה דאפילו אם נאמר דבעלמא מיקרי ברי אפילו אם לא ראה בעצמו רק ששמע מאחרים היינו בדבר שאין דרך האדם לשקר או להוסיף דברים כגון לומר לאשה שמת בעלה וכהאי גונא מה שאין כן בעניני לשון הרע ורכילות אנו רואין בעונותינו הרבים שנעשה הדבר כהפקר ומצוי לשקר בזה או על כל פנים להחליף ולגזם את הענין ואינו מקפיד בעת סיפורו שלא לשנות כלל מכמו שהוא באמת, וידוע הוא דבענינים אלו יוכל להשתנות הענין מהיפוך להיפוך אף בשינוי תיבה אחת, וגם מצוי כמה פעמים שאלו שנים המספרים לא ראו בעצמם רק שמעו מאחר ואף על פי כן מספרים הדבר סתם כאלו ראו בעצמם ע''כ בוודאי אסור להאמין אפילו לשנים ויותר רק לחוש בלבד מותר. FF ואין להקשות על זה ממ''ש שם בפסחים (קי''ג ע''ב) אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, דשם הכוונה שנתחזק עדותם בבית דין. אבל אם לא נתחזק עדותם בבית דין אף שלבסוף אפשר שיהא יוכל להתברר דבריהם בבית דין, על כל פנים לעת עתה הם גריעי מאחד שראה בעצמו שמותר לשנאותו, דלכל הפחות יודע בעצמו שהדבר אמת, מה שאין כן בזה לעת עתה הוא נחשב כקול בעלמא וכנ''ל. ואין להקשות על זה מהא דאיתא בגמרא הנ''ל מהו למימרא ליה לרביה למסנייה ומסקינן אי מהימן ליה לרביה כבי תרי לימא ליה ואי לא לא לימא ליה, ומשמע דרבו יהא מותר לו לשנוא לאותו פלוני מטעם זה ואמאי והלא גם זה הוא איסור דאורייתא לשנוא לאחר מסתם ישראל בחנם, ועל מי שהדין מחייב שלא להאמין להחליט רק לחוש גם כן אסור לשנוא אותו מן התורה וכמו שכתבנו לעיל בכלל ו' סי''א והוא מתשובות מהרי''ק ואם כן אפילו אם תלמידו מהימן לרבו כבי תרי מאי הוי והלא אפילו אם תרי סיפרו לנו גם כן אסור להאמינם ולשנוא אותו כיון דאיסור קבלת לשון הרע הוא אפילו משנים, דזה אינו, דכוונת הגמרא אי מהימן ליה כבי תרי היינו כדברי שני עדים שמעידים דבריהם במקום הראוי דהיינו בבית דין שנאמנים בדבריהם בהחלטה כן הוא מהימן ליה, ואין כוונת הגמרא כדברי שני אנשים סתם. וגם מדברי ר' יונה בשערי תשובה מוכח כמ''ש דכבי תרי היינו כדברי שני עדים שכתב במאמר ר''כ ואמרו רבותינו כי המעיד יחידי על חברו בדבר עבירה מלקין אותו מכות מרדות כו' אך יוכל לגלות הדבר בהצנע לרבו ולאיש סודו אם ידע כי יאמינו דבריו כדברי שני עדים הרי שדקדק ר' יונה וכתב כדברי שני עדים כמו שכתבנו וברור בעזה''י ועיין לקמן מה שכתבתי בדינא דמהימן ליה כבי תרי.

וְהוּא הַדִּין, אִם יָצָא ((ח)) קוֹל עַל אֶחָֹד, שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה אוֹ שֶׁדִּבֵּר דָּבָר, שֶׁלֹּא כָּרָאוּי עַל פִּי הַתּוֹרָה, בֵּין שֶׁהוּא אִסוּר חָמוּר וּבֵין שֶׁהוּא אִסוּר קַל, אֲפִלּוּ הָכֵי אָסוּר לְקַבְּלוֹ לְהַאֲמִינוֹ בְּהַחְלָטָה, רַק לָחוּשׁ, עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר הַדָּבָר, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזָּהֵר מְאֹד, אִם רוֹצֶה לְסַפֵּר אֶת הַדָּבָר לַאֲחֵרִים, ((ט)) שֶׁלֹּא יְכַוֵּן לְהַעֲבִיר הַקּוֹל וּלְגַלּוֹתוֹ יוֹתֵר, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בִּכְלָל ב' סָעִיף ג', עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב. ממ''ש בנדה (ס''א) הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דר' טרפון א''ל לטמרינן מר וכו' אי אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחש ליה מיבעי הרי דגם בקול איתא האי דינא דאיסור קבלת לשון הרע. ואין להקשות על זה ממה שכתוב בסנהדרין (ל''א) בההוא תלמידא דנפק עליה קלא דגלי מילתא דאיתמר בבי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין אפקיה ר' אמי ואכריז עליו ואמר דין גלי רזיא, הרי דעל קלא דנפק עליו הוציאוהו מביהמ''ד וכ''ש שמותר להאמין בלבד, עי' בגירסת הרי''ף והרא''ש דלא גרסי דנפק עליה קלא רק דאפיק וכו' משמע דדבר ברור היה, ואף ברמב''ם פכ''ב מהל' סנהדרין בדין זה משמע גם כן דאיירי בדבר ידוע, ונ''ל דאף לפי גרסתנו כוונת הגמרא בזה דנתברר אחר כך לר' אמי שהוא גילה את הדבר והא דנקט הגמרא דנפק עליה קלא להשמיענו דמשום דנפק עליה קלא בבי מדרשא דהוא גילה את הדבר אם כן ידעו הכל מעולה הזו והיה חילול השם בדבר ולכך הוכרח ר' אמי להרחיקו מביהמ''ד וגם כדי שיתרחקו כל התלמידים עוד ממדה רעה הזו וכענין שמצינו במשה רבנו ע''ה דעל מה שאמר אם את כל דגי הים וכו' אף שהוא עון חמור חיסך עליו הכתוב משום שהיה בצינעה אבל של מי מריבה שהיתה בגלוי לא חיסך עליו הכתוב וכפירוש רש''י בפ' בהעלותך. ואין להקשות על דברינו ממ''ש בסוף פ' הקורא את המגילה האי מאן דסני שומעניה שרי לבזויי בגימל ושין ועי' ברש''י שם גייפא שטיא ושם מוסרח או בן שפחה בן גיורת ואם כדברינו שאסור להאמין ולקבל אפילו כששמע מהרבה אנשים או שקול יוצא וכמ''ש בסעיף ג' וד' (וממילא הוא הדין דאסור לשנוא אותו וכמו שכתבתי בכלל ו' בס' י''א דכיון שאסור לקבל אסור לשנוא אותו עבור זה וגם אסור לבזותו לא ביוש גדול ולא ביוש קטן ע''ש) אם כן האיך התירה הכא הגמרא לסמוך על הקול ולבזותו בידים. דנראה פשוט דסני שומעניה מקרי מי שיוצאות עליו שמועות רעות שעובר עבירות כמה פעמים, פעם יוצא עליו קול שעשה כך ופעם כך עד שעל ידי זה נתחזק בעיר לחשוד על העבירות הללו ובודאי כל אנשי העיר לא יטעו תמיד, לכן שרי להסכים ולהחליטו לרע ולבזותו אפילו מי שאינו מכירו בעצם, מה שאין כן אם במקרה נשמע על אדם שעשה דבר שלא כהוגן ולא נתחזק עד עתה לזה אפילו שמע זה מהרבה אנשים אסור לסמוך על זה ולשנוא אותו וכ''ש לדבר עליו לשון הרע ולבזותו. וראה שכל דברינו אלה כלל רש''י במלותיו הקצרות שז''ל במגילה (כ''ה ע''ב) ד''ה דסני שומעניה שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות שהוא נואף, הרי שלא כתב שיצא עליו שמועה רעה רק שיוצאות וכו' משמע דדרך אדם זה מפני מעשיו הרעים לצאת עליו כמה שמועות רעות, וכענין זה פירש רש''י בקדושין (דף פ''א) ד''ה מלקין על לא טובה השמועה וז''ל מי שיצא עליו קול שהוא עובר עבירות, ולא כתב מי שיצא קול עליו שעבר עבירה, משמע ג''כ כמו שכתבתי דדוקא בענין זה אוחזין הקול לממשות קצת אבל בלאו הכי לא וכמ''ש למעלה. וכמ''ש מוכח גם כן בשו''ע אבן העזר סימן קע''ח סעיף כ' וז''ל אשת איש שטוענת על איש שהוא רודף אחריה והוא מכחיש אין להאמינה כדי לייסרו וכו' ואם הוא מוחזק בעיניהם לחשוד על העריות וכו' וידחוהו בשתי ידים וכמו שאמרו רז''ל מלקין על לא טובה השמועה עכ''ל. הרי שלא כתב בשו''ע ואם נשמע בעיר שהוא חשוד על העריות סתם אלא ואם הוא מוחזק בעיניהם וכו' ומשמע כמו שכתבנו למעלה, וכן ביו''ד בסימן של''ד סמ''ב וז''ל ואי סני שומעניה כגון שמתעסק בספרי אפיקורסים וכו' או שחביריו מתביישים מחמת שמועתו וכו' הרי שלא כתב שנתביישו, וכן שאר לשונות הכל לשון הוה ולא לשון עבר, להורות שכמה פעמים נשמע עליו שעבר על זה, וכענין שאמרו בסנהדרין י''ז התם כתיב ויתנבאו הכא כתיב מתנבאים שעדיין מתנבאים הן. וכן משמע גם כן בסמ''ג לאוין שכתב גם כן האי מימרא האי מאן דסני שומעניה וכתב על זה שיצא עליו שם רע בודאי, ומוכח שכונת הסמ''ג דודאי על קול בעלמא אין לסמוך שיהא מותר לבזותו כדמשמע מגמרא דנדה הנ''ל וגם מכתובות (כ''ו ע''ב) בגמרא ואתא עד אחד ואסקיניה משמע גם כן דקול גרע מעד אחד כמו שפירש''י שם וא''כ כיון דאמרינן בפסחים (קי''ג ע''ב) במעשה דטוביה דעל דברי עד אחד אין לסמוך כלל חוץ מלענין שבועת ממון כל שכן על קול בעלמא על כן הוסיף הסמ''ג תיבת בוודאי ופי' שנתברר על ידי כמה דברים מכוערים שרואין בו תמיד והוא כעין דברים הניכרים לענין זה או שנשמע עליו תמיד וכנ''ל לפירוש רש''י. וכן אין להקשות על דברינו ממ''ש במו''ק (בדף ט''ז) ברבי שדרש ואמר שדברי תורה יהיה בסתר נפק ר' חייא ודרש בשוקא שמע רבי ואיקפד ונזף עי''ז לר' חייא התם נמי איירי שנתברר לרבי ששמועתו הוא אמת או דמותר להאמין משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי כדאמרינן בר''ה (כ''ב ע''ב). ולא שייך על זה היתירא מטעם שכבר נתפרסם הדבר באפי תלתא דכבר ביררנו לעיל בכלל ב' בשם הרמב''ם דכיון שהוא נתכוין לגלות הדבר יותר אסור.

וְכָל זֶה, שֶׁדִּבַּרְנוּ, הוּא בִּסְתָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אִם ((י)) נִתְחַזֵּק מִכְּבָר בְּלָאו הָכִי לְאָדָם רָשָׁע, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְפַּרְסֵם עָלָיו כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁעָבַר בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ עַל אִסוּרִין הַיְדוּעִין לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא אָסוּר כְּנֵאוּף וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, עַל אִישׁ כָּזֶה מֻתָּר לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע. ובדבר שמוחזק לנו עד עתה שנתפקר בזה, ובא אחד וסיפר שעבר עתה עוד הפעם על זה, ודאי דמותר להאמין, אחרי דנתחזק עד עתה בעבירה זו. ואפילו באיסור אחר שלא נתחזק עד עתה גם כן נראה דמותר להאמין עליו, אחרי דיצא מכלל עמיתך. וראיה לזה ממה שביארנו לעיל בסק''ח המימרא האי מאן דסני שומעניה וכו' שהתירו רז''ל בכה''ג אפילו לחרפו ולבזותו ועל כרחך שאיננו בכלל עמיתך כמו שכתב בעל ספר יראים במצוה ו' [בד''א ק''פ] וכמו שנפסק בח''מ בדין אונאת דברים בסימן רכ''ח בשם הנמ''י, וה''ה לספר עליו תועבותיו שלא בפניו וכמש''כ לעיל בכלל ד', וכל שכן לקבל עליו לשון הרע לבד שמותר ואף על פי שיש לדחות דלענין קבלת לשון הרע לא נזכר בתורה עמיתך מכל מקום לא מסתברא להחמיר במקבל יותר ממספר *. EE* הגה''ה: ואם נשמע עליו רק פעם אחת שעבר עבירה של ניאוף וכי''ב מאיסורין המפורסמין לכל, אף שהיה קלא דלא פסיק דהיינו יום ומחצה לעזו עליו כל העיר, וגם אין לו אויבים בעיר שנוכל לומר עליהם שהם הוציאו הקול [דאל''ה לא מתחשב קלא דלא פסיק וכההיא דיבמות כ''ה ע''א] צ''ע אם זה בכלל סני שומעניה שיהא מותר לבזותו עבור זה, או אפילו לקבל דבר זה ולהחליט בלב שהיא אמת, ואין ראיה מיבמות כ''ה הנ''ל דשם הוא מדרבנן בעלמא כמבואר בפוסקים. ולכאורה מדברי רש''י הנ''ל במגילה משמע שאין זה בכלל סני שומעניה דאל''ה לוקמיה אפילו בשמועה אחת רעה אך שהיא קלא דלא פסיק. אך מדברי הרמב''ם פרק כ''ד מהלכות סנהדרין הלכה ה' לכאורה לא משמע כן דז''ל שם וכן יש לב''ד וכו' להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים עליו שהוא עובר על העריות והוא שיהא קול שאינו פוסק כמו שביארנו ולא יהא לו אויבים ידועים שמוציאים עליו את הקול [פי' דאם יש לו אויבים אמרינן מסתמא שהם הוציאו הקול כן מוכח ביבמות כ''ה בגמרא וכן פסקו האחרונים באה''ע בסי' י''א עיי''ש] וכן מבזין את זה ששמועתו רעה ומחרפין את יולדתו בפניו עכ''ל הרי דמתיר הרמב''ם לבזות אותו מחמת קלא דלא פסיק לבד, ומשמע מסתימת לשונו לכאורה דאפילו רק על פעם אחת מותר. אך אם כן יקשה מאוד שהרמב''ם סותר את דברי עצמו שבפרק ו' מהלכות דיעות שכתב שם בענין תוכחה הרואה חבירו שחטא וכו' אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו עד שיחזור למוטב וכו' עיי''ש ואם כן בענינינו אמאי מתיר הרמב''ם לבזותו יוכיחנו מתחלה, ובוודאי לא מיירי הרמב''ם בדין זה דלבזותו דוקא בבית דין דנתרץ על זה דלבית דין כדי לגדור גדר שאני כי ידוע דדין זה של הרמב''ם הוא מהמימרא האי מאן דסני שומעניה והאי מימרא איירי בכל אדם כמו בשאר מימרות דלעיל מזה עיי''ש בגמרא, אלא וודאי אנו מוכרחים לומר דכוונת הרמב''ם שרינון העיר הוא שהוא עובר תמיד על העריות לא שעבר פעם אחת לבד, וכן משמע לישנא דהרמב''ם למי שמדייק בו, ומסתמא רינון כזה אינו יוצא בבת אחת רק פעם אחר פעם לפי עניני הכיעור שרואין בו תמיד ואם כן לא פליג עם רש''י וכאשר פירשנו למעלה דברי רש''י. ואם כן תוסר גם כן הקושיא שהקשינו עליו בענין הוכחה דכיון שנשמע עליו תמיד בעיר ענינים מכוערין כאלו עד שנתחזק על ידי זה בעיר לאדם רשע תו לא הוי בכלל עמיתך ואין אנו מחוייבין להוכיחו דהוכח תוכיח את עמיתך כתיב [ועיין לקמן בענין זה במה שנכתוב בביאור דברי הר' יונה שבשיטה מקובצת שלא יהא סותר דברי עצמו שבשערי תשובה] וממילא דמותר גם כן לבזותו דלא תונו איש את עמיתו כתיב, ואשר לא שת לבו לדבר ה' מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו וכמו שכתב ר' יונה בשערי תשובה במאמר רי''ט עיי''ש, ובח''מ בסי' רכ''ח בהגה''ה דלא נצטוינו על אונאת דברים אלא ליראי השם והכוונה לסתם איש ישראל, וגם מטעם אחר אין מחוייב להוכיחו לאיש כזה דכיון דרינון יוצא תמיד עליו בעיר והוא שונה באולתו ואינו חושש לזה הוא בכלל הלצים שאין אנו מחוייבין להוכיחם כמו שכתוב אל תוכח לץ פן וכו' ולכן התיר הרמב''ם לבזות אותו ולחרף יולדתו בפניו עד שיחזור למוטב והוא כעין שכתב שם בפ''ו מהלכות דיעות. ומה שלא השיג מהרי''ק בשורש קפ''ח על הרודפין את הנחשד ר' אהרן דלא נחשד כי אם פעם אחת ואם כן בענין זה לא נקרא קלא דלא פסיק, דעדיפא השיג עליהם דהתם אויבים אפקוהו לקלא ולא נחשב לקול כלל. ודע עוד דלא נקרא קלא דלא פסיק כי אם בקול שהרבים מסכימים עליו, אבל אם ידוע לנו שרק אחד הוציא את הקול מתחלה ועל ידו נשתרבב זה הקול בעיר אין מונח עליו שם קלא דלא פסיק, ובוודאי אסוף לסמוך על הקול הזה חס ושלום ולבזותו מחמת זה, כי זה נקרא קול ושוברו עמו, וכן כתב מהרי''ק בשורש קפ''ד והעתקתי לקמן את כל התשובה. וה''ה לענין לקבולי או לשנוא אותו אפילו אם האחד הראשון שהוציא הקול עליו הוא עד כשר וכל שכן אם המוציא הקול הוא מאנשי ריבו, ואפילו הוא דר עתה בעיר אחרת ושם אין לו שום אויב, וגם בעיר זו נשמע הקול עליו, אפילו הכי אין שום ממש בקול זה לשום דבר אפילו הוא עתה קלא דלא פסיק כיון דידוע לנו שבראשונה אפקוהו אויבים ומשם נשתרבב הקול לכאן. ודע דכל אלו הדברים שהארכנו הוא אפילו שלא להפסידו בענין ממון, אבל מה שיהיה נוגע בענין ממון פשיטא ופשיטא דאין שום קול מועיל לזה אם לא על פי שנים עדים וכדמוכח בכתובות (דף ל''ו ע''ב) בגמרא דנפק עלה קלא דזנאי וכו' וכן נפסק בטור אבן העזר סימן קע''ז. FF

וְאִם אֶחָד בָּא אֶצְּלוֹ וּמְסַפֵּר לוֹ אֶת עִנְיָנָיו וּבְתוֹךְ סִפּוּרוֹ סִפֵּר לוֹ אֵיזֶה דָּבָר, שֶׁהוּא גְּנוּת לְעַצְמוֹ וְלַחֲבֵרוֹ, אֵינוֹ מֻתָּר לְהַאֲמִינוֹ, רַק עַל עַצְּמּוֹ ((יא)) וְלֹא עַל חֲבֵרוֹ. וראיה לזה ממה דאמרינן בכתובות (כ''ג ע''ב) אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה וע''ש בגמרא דאיירי דליכא עדים דנשבית ומשום הכי אינה נאמנת רק על עצמה ולא על חברתה דעומדת בחזקת טהרה, והכי נמי בענינינו כל סתם איש מישראל עומד בחזקת כשר והגון ואינו נאמן המספר רק על עצמו ולא עליו.

וְעַתָּה נַתְחִיל לְבָאֵר בְּעֶזְרַת ה' דִּין קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע מֵאִישׁ, שֶׁהוּא מְהֵימָן כְּבֵי תְּרֵי {כשני עדים}, אוֹ מִמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, אוֹ אִם יֵשׁ לוֹ עַל הַסִפּוּר הַהוּא דְּבָרִים הַנִּכָּרִים שֶׁהוּא אֱמֶת, וְאַף שֶׁבְּרֹב הַדִּינִים הֵם שָׁוִין, אַף עַל פִּי כֵן חִלַּקְּתִּי אוֹתָם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּסְעִיפִין בִּפְנִי עַצְּמָן, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ פְּרָטִים אֲחָדִים, שֶׁמִּשְׁתַּנְּה כָּל אֶחָד בְּדִינוֹ מֵחֲבֵרוֹ, וְגַם שֶׁלֹּא יִתְעַרְבְּבוּ עֵינִי הַקּוֹרֵא מִפְּנִי רֻבֵּי הָעֲנָפִים, שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִים מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְזֶה הֵחֵלִי בְּעֶזְרַת החוֹנִן לְאָדָם דַּעַת. קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ אִם שָׁמַע מֵאִישׁ, שֶׁהוּא מְהֵימָן לֵה כְּדִבְרֵי שְׁנֵי עֵדִים, וּמַה שֶּׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בִּכְלָל ד' סָעִיף ה', דְּמֻתָּר לְגַלּוֹת הָעִנְיָן בְּהַצְּנִעַ לְרבּוֹ וּלְאִישׁ סוֹדוֹ, אִם יֵדַע, אֲשֶׁר יאֲמִין דְּבָרָיו כְּדִבְרֵי שְׁנִי עֵדִים, וּמֻתָּר לְרַבּוֹ לְקַבֵּל דָּבָר זֶה וְלִשְׂנֹא אוֹתוֹ וּלְהִתְרַחֵק מֵחֶבְרָתוֹ, עַד אֲשֶׁר יִוָּדַע לוֹ, שֶׁשָּׁב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, הַיְנוּ שָׁם, שֶׁהוּא דָּבָר אֲשֶׁר לְפִי הָאֱמֶת מֻתָּר לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ עֲבוּר זֶה, אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, כֵּיוָן שֶׁעָבַר בְּמֵזִיד עַל עֲוֹן דָּבָר הַמְפֻרְסָם בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא אָסוּר, שֶׁאֵין לִתְלוֹת עָלָיו עוֹד שׁוּם זְכוּת, (כְּגוֹן, ((יב)) בְּמַעֲשֵׂה דְּטוּבִיָּה בִּפְסָחִים, {קי''ג} שֶׁהוּא עִנְיַן נֵאוּף וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה), לֹא כֵן ((יג)) בְּדָבָר, שֶׁיֵּשׁ לִתְלוֹת עָלָיו זְכוּת, כְּגוֹן בְּחֶסְרוֹן יְדִיעַת אִסוּר הַמַּעֲשֶׂה, אוֹ אוּלַי בִּשְׁגָגָה בָּא לְיָדוֹ, אוֹ לְספֵּר עָלָיו דִּבְרֵי דֹּפִי וּגְנַאי בְּעָלְמָא, אוֹ בְּעִנְיַן שְׁלִילַת הַמַּעֲלוֹת, וְכַנּ''ל בִּכְלָל ה' סָעִיף ב', אוֹ לִזְכֹּר עָלָיו מַּעֲשֵׂי אֲבוֹתָיו וּקְרוֹבָיו, אוֹ מַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים, בְּוַדַּאי לֹא שַׁיָּךְ בָּזֶה מְהֵימָן כְּבֵי תְּרֵי {נאמן כשני עדים}, דְּמַאי הֱוֵי {שֶׁמּה יִּהיִה}, אִם הַדָּבָר הַזֶּה אֵינוֹ שֶׁקֶּר מֵעִקָּרוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אָסְרָה הַתּוֹרָה לְהַמְסַפֵּר לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ עֲבוּר זֶה, רַק לְדוּנוֹ לְצֶּדֶק בָּעִנְיָן הַזֶּה וְכַנַּ''ל בִּכְלָל ד' סָעִיף ג'. גַּם כֵּן אָסוּר לְהַחְלִיט בְּלִבּוֹ אֶת חֲבֵרוֹ לִגְנוּת עֲבוּר זֶה, וְכַנַּ''ל בִּכְלָל ו' סָעִיף ז', (וּמִלְּבַד אִסוּר הַקַּבָּלָה עוֹבֵר עַל לָאו דְּ''לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל'' עִם כַּמָּה עֲשִׂין וְלָאוִין הַמְבֹאָרִין לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, כֵּיוָן שֶׁהַמְסַפֵּר בְּוַדַּאי עוֹבֵר עַל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, כַּמְבֹאָר בְּכָל הַפּוֹסְקִים, דְּלָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, וְהוּא בִּשְׁמִיעָתוֹ הֱבִיאוֹ לְאִסוּר זֶה, דְּאִלּוּ לֹא הָיָה רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מֵאִתּוֹ, לֹא הָיָה חֲבֵרוֹ בָּא לִכְלַל אִסוּר, וְכָל שֶׁיִּתְקַבֵּל יוֹתֵר לְפָנָיו דִּבְרֵי הַמְסַפֵּר וְיִהְיֶה אֲהַנּוּ מַעֲשָׂיו, יִהְיֶה יוֹתֵר גָּרוּעַ לְהַמְקַבֵּל גַּם כֵּן, שֶׁעַל יָדוֹ בָּא חֲבֵרוֹ לְאִסוּר גָּדוֹל כָּזֶה). עיין לעיל בכלל זה בבאר מים חיים ס''ק ז' ובפסחים קי''ג ע''ב בגמרא. ומש''כ וכיוצא בזה פי' גם בבין אדם לחבירו בדבר המפורסם לכל. ואם הוא דבר שאין מפורסם איסורו בישראל רק שבאמת על פי התורה עשה עולה בזה לחבירו, וכונת המספר הוא רק כדי לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו, אף דאין בזה משום לשון הרע להמספר כמו שכתב ר' יונה בשערי תשובה במאמר רכ''א ועל פי הפרטים שנבאר לקמן בכלל י', וגם השומע מותר להאמינו בעצם המעשה כיון דהמספר לו מהימן ליה כבי תרי, מכל מקום כיון דאפשר ליה להשומע לדון אותו לכף זכות שלא ידע את איסורו וכיוצא בזה אסור לו להחליטו לגנאי עבור זה כי צריך לדונו לכף זכות. ומה נקרא מהימן כבי תרי עיין בח''ב בכלל ו' ס''ו ובבאר מים חיים שם, ולפי המבואר שם דהדעת נוטה דלא שייך השתא כלל האי דינא דמהימן ליה כבי תרי, בכל גווני אסור לקבל ורק לחוש בעלמא מותר. עיין לקמן בח''ב בכלל ה' ס''ו ובבאר מים חיים שם ובחלק זה בכלל ו' בסק''כ בבאר מים חיים. ושאר דברים שכתבתי כאן היינו דברי דופי ושלילת המעלות ומעשה אבותיו ומעשיו הראשונים הם בודאי לשון הרע גמורה דאורייתא כמבואר להמעיין בהלכה זו.

וַאֲפִלּוּ בִּכְגוֹן מַעֲשֵׂה דְּטוּבִיָּה הַנַּ''ל, אֵינוֹ מֻתָּר לְקַּבֵּל סְתָם, רַקּ בְּהִצְטָרֵף אֶל זֶה שְׁנִי הַפְּרָטִים, שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר בָּהֶם בְּעִנְיַן הַקַּבָּלָה. דַּוְקָא אִם סִפֵּר לוֹ, שֶׁרָאָה דָּבָר זֶה בְּעַצְמוֹ, אֲבָל אִם ((יד)) שָׁמַע מִפִּי אֲחֵרִים, אֵין לְהַמְסַפֵּר הַזֶּה שׁוּם יִתְרוֹן כְּלָל. אֲפִלּוּ אִם סִפֵּר לוֹ, שֶׁרָאָה בְּעַצְּמוֹ, אֵין מֻתָּר, רַק לְהַאֲמִינוֹ וּלְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ מֵחֶבְרָתוֹ, עַד אֲשֶׁר יִוָּדַע, שֶׁשָּׁב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, אֲבָל לֹא לֵילֵךְ וּלְסַפֵּר דָּבָר זֶה לַאֲחֵרִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בִּכְלָל ד' סוֹף סָעִיף ה', וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין ((טו)) לְהַפְסִידוֹ בְּמָמוֹן אוֹ לְהַכּוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, עַל יְדֵי זֶה. דשמא אותן אחרים שקרו בזה. ואפילו אם זה המספר לו אמר לו שמי שסיפר לו הוא מהימן לו כבי תרי גם כן נראה דאסור לו להאמין בעצם המעשה לפי מה שכתבנו לקמן בח''ב בכלל ו' ס''ו בשם תשובת מהרי''ק, דמהימן ליה כבי תרי לא נקרא רק אם גיס ביה טובא בטבע האיש ההוא שאינו משקר בשום אופן, וזה לא נוכל לומר רק אם המספר אמר שראה זה בעצמו, יכול להיות דקים ליה בגויה טובא כדברי שני עדים שאינו משקר בעצם המעשה. מה שאין כן בזה שהמספר אין יודע בעצמו רק אומר ששמע זה מאחר ואותו אחר קים ליה בגויה טובא לא שייך זה, דדבר זה אינו תלוי רק בהשערה ואינו מצוי שהשומע הזה יהיה קים ליה טובא בהשערתו של המספר הזה שלא יפול בו טעות בשום אופן. ומכ''ש לפי מה שביארנו לקמן בהלכות רכילות בכלל ו' ס''ז דהדעת נוטה דהשתא לא אמרינן כלל קים ליה בגויה אם כן כל שכן אם אומר המספר גופיה שלא ראה זה בעצמו רק שמע מפי אחר שקים ליה בגויה דלא משקר שאסור לקבל דבריו. כן מבואר באה''ע בסימן קט''ו ובסימן קע''ח דאפילו אם העד מהימן לבעלה כבי תרי לא מהני רק לאוסרה לבעלה אבל לא להפסידה כתובתה, וז''ל מהרי''ק בשורש ע''ב דלענין להפסיד כתובה בודאי העד אחד לא מהימן אפילו אם אמר עליו הבעל דהוא סומך עליו כבי תרי דלאו כל כמיניה להאמין לאותו העד כדי להפסידה כתובתה וזה פשוט וישר יותר מביעתא בכותחא עכ''ל מהרי''ק.

וְאִם מִי שֶׁסִפֵּר לוֹ הַלָשׁוֹן הָרָע עַל אֶחָד הָיָה ((טז)) מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ בְּדָבָר זֶה, (וּמַּה נִּקְרָא לְפִי תֻּמּוֹ, יִתְבָּאֵר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים) דִּינָא הָכֵי {הדין כך}, אִם יֵשׁ בָּעִנְיָן הַזֶּה, אֲפִלּוּ אִם הוּא אֱמֶת, לְשָׁפְטוֹ לְצַּד הַזְּכוּת, אוֹ שֶׁעִנְיָן זֶה הוּא בְּעִנְיְנִי שְׁלִילַת הַמַּעֲלוֹת אוֹ אֶחָד מִשְׁאָר פְּרָטִים, שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּסָעִיף ז', אוֹ שֶׁזֶּה הַמְסַפֵּר ((יז)) לֹא רָאָה דָּבָר זֶה בְּעַצְּמוֹ, רַק שָׁמַע מִפִּי אֲחֵרִים, בְּוַדַּאי אָסוּר לְקַבֵּל הֵימֶנּוּ וּלְהחְלִיט בְּלִבּוֹ לִגְנַאי עַל חֲבֵרוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם אֵין בּוֹ אֶחָד מֵאֵלּוּ הַפְּרָטִים, ((יח)) מִכָּל מָקּוֹם, גַּם כֵּן יֵשׁ לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לְקַבֵּל מֵאִישׁ זֶה, הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לִסְמֹךְ עַל זֶה לֵילֵךְ אַחַר כָּךְ ((יט)) וּלְסַפֵּר דָּבָר זֶה לַאֲחֵרִים אוֹ ((כ)) לְבַזּוֹתוֹ בִּדְבָרִים עבוּר זֶה, וְקַל וָחֹמֶר בֶּן בְּנוֹ שֶׁל קַל וָחֹמֶר לְעִנְיַן ((כא)) לְהַפְסִידוֹ עֲבוּר זֶה בְּמָמוֹן אוֹ לְהַכּוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, דְּוַדַּאי אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. אראה לבאר כאן מהו נקרא לפי תומו, ואף שבאמת אין אנו צריכין לבאר זה כיון דמסקינן לבסוף שאפילו לענין להאמין בלבו בלבד לא יסמוך על לפי תומו, רק חוששני בדבר אולי ימצא מי שירצה לחלוק על דעתנו ופן ימצא ראיה על זה מבבלי או ירושלמי שמפי מסיח לפי תומו מותר להאמין בלבו (כי יותר מזה בודאי אסור וכמו שנביא אי''ה על זה ראיות מפורשות) לכן מצאתי את עצמי מחוייב בדבר להודיע לכל מהו נקרא לפי תומו כדי שלא יטעה לפחות בדבר זה. ומתחלה אתה צריך לידע דכאן בעניני לשון הרע לא דמי לעדות אשה לכל דבר, דשם אם האומר על אשה שמת בעלה היה ישראל אפילו אם אינו מסיח לפי תומו ומתכוין להעיד נאמן ומשיאין על פיו, והכא אינו נאמן אפילו אם הוא מספר במה שאחד עשה עולה לחבירו שאין לתפשו על זה באשמת לשון הרע שיכול לומר שכוונתו רק כדי לקנא לאמת אפילו הכי אין נאמן רק לחוש בעלמא כמבואר לעיל בתחלת כלל ו' (ואם דבר זה הוא בבין אדם למקום מלקין אותו עבור זה שהוציא דבה על חברו וכדאיתא בפסחים (קי''ג ע''ב) במעשה דטוביה עי''ש) רק כל דברינו הוא אפילו אם נאמר שכאן בישראל מהני מסיח לפי תומו לענין להאמין בלב כמו לקמן גבי עכו' ם. ונבאר קצת מפרטיו, וז''ל השו''ע אבן העזר סי' י''ז סי''ד כבר אמרנו שהעכו''ם שהסיח לפי תומו משיאין על פיו, כיצד, היה מסיח לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי וכו' וכיוצא בדברים אלו שמראים שאין כוונתו להעיד רק לפי תומו מספר האיך היה המעשה הרי זה נאמן ופסק שם בב''ש ס''ק ל''ו דכל שבא לבית דין להעיד אפילו אם הוא מסיח לפי תומו לא מהני ואמרינן דשמא כוונתו להעיד, והכי נמי בענינינו יהא נקרא לפי תומו כל שאנו רואין שאין כוונתו בסיפורו כדי לגנותו או לעורר בזה מדנים על חברו רק לפי תומו מספר סתם מעשה שהיה. ואם שאלוהו מתחלה אודות פלוני איה הוא ואמר להם שמת מבואר שם שאין זה נקרא לפי תומו, ויותר מזה שאפילו לא שאלוהו לו בעצמו רק שסיפרו שני אנשים ביחד אודות ישראל אחד ובא להם כותי ואמר להם במה אתם מדברים ואמרו לו מן היהודי פלוני אם הוא חי או מת ואמר להם שמת אין זה נקרא מסיח לפי תומו כן מבואר שם בסט''ו ובהגה''ה, והכא נמי דכותיה בענין לשון הרע לא נקרא לפי תומו רק אם לא היו מדברים מתחילה אודות האיש ההוא בשבחו או בגנותו. ודע עוד דמבואר שם בסי''ד דלא נקרא לפי תומו רק אם אין שם אמתלא, אבל אם יש שם אמתלא פן נתכוין לדבר אחר, או כדי להטיל אימה בזה על האחרים, או כדי ליפות ולהחזיק ידי עצמו בכזב זה, תו לא נקרא מסיח לפי תומו. והכא נמי בלשון הרע כך הוא, כי הרבה פעמים מכוין הוא בסיפורו לכבד את עצמו על ידי שידבר בקלון חבירו. ובפרט אם אנו יודעין שהיה שונאו עד עתה בודאי לאיש כזה לא שייך מסיח לפי תומו דמערים הוא בזה וכדמפורש להדיא באבן העזר סימן י''ז ס''ד בב''ש ס''ק י''ג דחמשה נשים שחזקתן שונאות זו את זו אינן נאמנות להעיד שמת בעלן אפילו במסיחין לפי תומן עי''ש, וקל וחומר הוא משם, דשם הוא מילתא דעבידא לאיגלויי לבסוף ששקר היה וקשה מאד לאדם לשקר בזה וכדאיתא ביבמות (צ''ג ע''ב) ואפילו הכי מפני השנאה חיישינן שיוכל האדם לעשות את הכל וגם כן להערים ולהסיח לפי תומן כדי שיקבלו דבריהן לאמת גמור ויבוא מזה רעה להנידון קו''ח בעניננו. ודע עוד דאם הוא ספק אם הוא מסיח לפי תומו אזלינן לחומרא דספיקא דאורייתא לחומרא כן מבואר שם בסט''ו בהגה''ה ואפילו לפי דעת החולקים שם עי''ש באחרונים היינו דוקא שם עי''ש בטעמייהו מה שאין כן בעניננו בודאי כל שלא נתברר שהוא מסיח לפי תומו ספיקא דאורייתא הוא ואסור מן הדין להאמין אפילו בלב. וכאשר יראה הקורא את דברינו אלה יבין שכמעט קשה להמצא מסיח לפי תומו לדינא, ובפרט שעל פי דין הוא ספק גדול ועצום אם מהני כלל אפילו לענין להאמין בלב וכדלקמן על כן השומר נפשו ירחק מזה. דמי יודע שהראשון הסיח לו לפי תומו, ובכל השאר הסברא כמו לעיל בס''ז עי''ש. ממ''ש בבבא קמא (קי''ד ע''ב) אין מסיח לפי תומו כשר בכל ענין דאורייתא אלא לעדות אשה בלבד אלמא דבכל דאורייתא אין אנו מחליטין הדבר לאמת על ידי מסיח לפי תומו והכא נמי עניננו ענין דאורייתא הוא. ואין להקשות ממ''ש במו''ק (דף ט''ז ע''א) ר' שמעון בר רבי ובר קפרא הוו יתבי וקגרסי וקשיא להו שמעתתא א''ל ר' שמעון בר רבי לבר קפרא דבר זה צריך רבי א''ל בר קפרא ומה רבי אומר בדבר זה אזל א''ל לאבוה איקפד אתא בר קפרא לאיתחזויי ליה א''ל בר קפרא איני מכירך מעולם ידע דנקט מילתא בדעתיה נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין ופירש''י בד''ה ומה רבי אומר בדבר זה, אין רבי בעולם היודע דבר זה. א''ל לאבוה, לפי תומו ולאו משום לישנא בישא (וזה פשוט לענין איסור סיפור לשון הרע ורכילות דאפילו לספר לשון הרע ורכילות על חבירו לפי תומו הגם שאינו מתוך השנאה כדי לגנותו או כדי לעורר מדנים עליו גם כן איסור לשון הרע הוא וכמו שכתבנו לעיל בכלל ג' ס''ג ולקמן בח''ב כלל א' ס''ג ועיין שם בבאר מים חיים שהבאנו כמה ראיות מפורשות לזה וכן הוא גם כן דעת הרמב''ם בזה לאיסור שכתב בפ''ז מהלכות דיעות הלכה ד' שאפילו אם אינו מדבר מתוך השנאה רק דרך קלות ראש אמר על זה שלמה המלך ע''ה כמתלהלה היורה זיקים חיצים ומות וכו' וכן ממש''כ בסוף הלכה ה' בענינא דאפי תלתא והוא שלא יתכוין וכו' משמע דאי לא באפי תלתא אף זה אסור ומה שכתב רש''י לפי תומו * היינו דלאו אדעתיה היה בשעת מעשה) אלמא מדשרי ליה לרבי להאמין לר' שמעון בריה ולנקוט למילתיה בדעתיה עליה דבר קפרא דמסיח לפי תומו מותר להאמין ולקבל ממנו, דזה אינו, חדא דשמא רבי הוה קים ליה בר' שמעון בריה כבי תרי שאינו משקר, וכונת רבי היה במה שקבל דבר זה מר' שמעון בריה כדי שיהיה מזה תועלת על להבא שלא ירגיל יותר בר קפרא לומר כך, כי רבי חשב דבר זה לעולה באמת במה שאמר שאין רבי בעולם היודע דבר זה, דמנא הוא ידע לומר כך ומקטין בזה את גדולת רבותיו, ועיין לקמן בהלכות רכילות כלל ו' בסעיף ה' דאם כונתו לתועלת על להבא מותר לקבל ממנו, אבל אם כן נהיה מוכרחין לאמר דמה שאמר לו רבי איני מכירך מעולם, איננו בכלל ולגנותו בדברים, שכתבנו לקמן בח''ב דמסתברא דאסור גם כן על ידי מהימן ליה כבי תרי והוא דוחק. ועי''ל באופן אחר היותר נאות, והוא, שכוונת רבי היתה לראות מה שישיב לר על זה, ואם יראה שישתוק מסתמא הוא אמת, ועיין שם במהרש''א בח''א דמדברי רבי שאמר לו איני מכירך מעולם מוכח דעבור שאמר בר קפרא ומה רבי אומר בדבר זה לכך גער בו עתה בלשון הזה ועיין בחידושי אגדות שם, ולכך היה דעתו של רבי לראות אם יתרץ בר קפרא את עצמו יאמינוהו, ולא על דרך החלטה אמר לו רבי, ואם כן עדיין איננו בכלל מקבל לשון הרע, וכענין מה שכתב רש''י בשבת (נ''ו ע''א) בסוף העמוד דעל תנאי אמר לו דוד כן לציבא מתחלר אם יראה לבסוף שיש ממש בדבריו, ולכך לא נחשב דוד עבור זה בשם מקבל לשון הרע עי''ש. ולא תדחה דהלא פסקנו לקמן בהלכות רכילות בכלל ו' דאפילו אם הוא שותק אין להחליט מחמת זה שהדבר אמת, דשם הטעם פן ראה לפי הענין וכו' כמו שכתוב שם וכאן ידע רבי דלא שייך זה. כלל העולה מדברינו דמדברי רש''י אין ראיה כלל להקל בדין זה ואם כן מנין לנו לחדש קולא מדעתנו, ובפרט שעשינו סמוכין לדברינו מתחלה ממ''ש אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד, ואף שיש לדחות קצת דאולי לענין קבלת לשון הרע שאני על כל פנים מנין לנו לחלק בזה כדי להקל ובפרט דאיסור תורה הוא על כן כתבתי בפנים דיש ליזהר בזה ועיין לעיל בסוף ס''ק ט''ז. EE* כל זה כתבנו לפי דברי המהרש''ל הנ''ל בכלל ב' בבאר מים חיים סק''ו דמוכח מניה דברכילות אסור אפילו אם הראשון סיפר באפי תלתא והשני מספר לפי תומו אבל לפי דברינו הנ''ל שכתבנו שם בא''ד ולולי דברי מהרש''ל הנ''ל היה נראה לי וכו' מצינו לומר גם כן בזה דבר קפרא אמר את הדבר באפי תלתא ור' שמעון ברבי סיפר את הדבר לרבי לפי תומו. FF דלא יהא עדיף מאם ראה בעצמו דברי גנות על חבירו שאסור לגלותו וכדלעיל בכלל ד' ס''ד ואף (דלעיל איירינן) [אם נימא דאיירינן] בדברים שבין אדם לחבירו ורוצה לספר כדי לקנא בזה לאמת ולעזור לאשר אשם לו גם כן יזהר שלא לספר דבר זה בדרך ודאי רק שמעתי אומרים כן ואפילו באופן זה צריך עיון ועי' במה שכתבנו לקמן בחלק ב' כלל ט' ס''ק ט' בבאר מים חיים, ויותר טוב שיחקור מתחלה את הדבר עד שיתברר לו שאמת הוא, וגם ידע שלא יהיה מועיל לו הוכחה להנידון בינו לבין עצמו, ויתר הפרטים שצריך לזה עיין לקמן בחלק ב' כלל ט'. ולענין אם המספר לו הוא מהימן ליה כבי תרי והוא בדברים שבין אדם לחבירו, והוא רוצה אחר כך לילך ולספר לאחרים כדי לקנא לאמת, אף דלדינא אפשר לצדד דמותר כמו אם ראה בעצמו, מכל מקום אחרי שכתבנו לקמן בהלכות רכילות כלל ו' שהדעת נוטה דהשתא ליכא לדינא דמהימן ליה כבי תרי על כן יזהר מתחלה לחקור את הדבר אם אמת הוא, ועיין לקמן בחלק ב' כלל ט' שיש כמה פרטים אפילו אם ראה בעצמו דבר עולה שעשה אחד לחבירו מתי צריך לקנא לאמת וכל שכן בזה. ודע עוד דכל שני הסעיפים אלו שכתבתי אין חילוק בין ענין בין אדם למקום לענין בין אדם לחבירו לבד מהפרט של סיפור לאחרים שפקפקתי בו במקצת וכנ''ל. כנ''ל פשוט דלא אתא הסברא דמסיח לפי תומו להפקיע איסור דאורייתא של אונאת דברים, ותדע דהרי אמרינן בבבא מציעא (נ''ח ע''ב) דגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה בגופו וזה בממונו וכו' וכיון דלענין ממון בודאי לא סמכינן על סברא דמסיח לפי תומו לאפקועי ממונא וכדאיתא בבבא קמא (קי''ד ע''ב) עי''ש בגמרא על אחת כמה וכמה לענין אונאת דברים. ולענין מהימן ליה כבי תרי גם כן דעתי הקלושה נוטה יותף דלא הותר להונותו משום זה אפילו במקום שאם היה נתברר הדבר היה מותר להונותו מכל מקום עכשיו כיון דלא נתברר הדבר כי אם על ידי מהימן כבי תרי אף דמתירה הגמרא בפסחים לשנוא אותו משום זה אלמא דמותר להחליט הדבר בדעתו לודאי, אף על פי כן לא דמי לעניננו, דהתם אינו עושה לו שום דבר כלל רק שהוא שונא אותו בלבו עבור העבירה שעשה במזיד, מה שאין כן לעשות לו ריעותא בפועל דהיינו לבזות אותו בידים מטעם מהימן ליה כבי תרי, וכענין שכתב מהרי''ק בשורש קפ''ד דלא אמרינן מהימן כבי תרי רק לענין לאסור האשה על עצמו אבל לא להפסיד בזה לאחרים, והכי נמי דכוותיה לענין אונאת דברים. וכנ''ל מב''ק (קי''ד ע''ב) ופשוט דהוא הדין להכותו.

וְאִם יֵשׁ עָלָיו ((כב)) דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, שֶׁנִּרְאֶה עַל יְדֵי זֶה, שֶׁמַּה שֶּׁמְּסַפְּרִין עָלָיו הוּא אֱמֶת, דִּינָא הָכֵי {הדין כך}, אִם יֵשׁ בָּעִנְיָן הַזֶּה, אֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר אֱמֶת, ((כג)) לְשָפְטוֹ לְצַּד זְכוּת, או בְּעִנְיְנִי שְלִילַת הַמַּעֲלות, או בְּכָל שְאָר הַפְּרָטִים, הַמְבֹאָרִים לְעֵיל בְּסָעִיף ז', לֹא שַׁיָּךְ בָּזֶה דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, דְּוַדַּאי אָנוּ מְחֻיָּבִין לְדוּנוֹ לְכַף זְכוּת ((כד)) כֵּיוָן שֶׁהוּא אִישׁ בֵּינוֹנִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזֶּה עַל יְדֵי זֶה בְּעֵינֵינוּ וְכַנַּ''ל, אֲבָל אִם הוּא דָּבָר אֲשֶׁר אֵין לִמְצֹא צַּד זְכוּת עַל הָעוֹשְׁקוֹ, ((כה)) מֻתָּר לְהאֲמִין וּלְקַבֵּל *. הגה''ה: ובכל זאת צריכין להזהר מאד ולחקר בשבע חקירות, אם הם באמת דברים הנכרים, ולזהר בכל התנאים שצריך לזה וכדלקמן, כי היצר מטעה את האדם בזה מאד ומראה לו כמה דברים הנכרים שהם אמת, כדי שיאמין בזה וילכדנו על ידי זה ברשת של עון קבלת לשון הרע, ועל כן אל ימהר להקל בזה. מתחלה אבאר מקור ההיתירא דדברים הניכרים ואחר כך אבאר בעז''ה כל הפרטים שכתבתי בפנים טעמן ומקום מוצאן. הנה שריותא על ידי דברים הניכרים הוא בסמ''ג לאוין י' ובהגהות מיימוני בפרק ז' מהלכות דעות ומקורו משבת נ''ו דאיתא שם בגמרא ושמואל אמר לא קיבל דוד לשון הרע דברים הניכרים חזא ביה ועד כאן לא פליג רב אלא משום דלא מחשיב דבר זה לדברים הניכרים או משום דמכל מקום עולה היה מדוד מתחלה במה שקיבל דבריו של ציבא מדאמר הנה לך כל אשר למפיבושת ואז לא ראה עדיין על מפיבושת דברים ניכרים ולכך הביא רב לראיה זה הפסוק הנה לך וכו', ולא סבירא ליה כמו שתירץ רש''י לשמואל דיודע היה דוד שלא יתקיימו דבריו לעת עתה ועל תנאי השיב אם יראה אמת בדבריו *. וא''ל א''כ דלרב לא היה שם המעלה דדברים הניכרים מ''ט קאמר שם בתחלה רב אמר קיבל דוד לשון הרע דכתיב וכו' מכדי חזייה דשיקרא הוה כי הדר אלשין עליה מ''ט קיבלה מיניה וכו' למה צריך להניח ההקדמה הזו אפילו אם לא חזייה דשיקרא הוה גם כן אסור לקבל ממנו ולהאמינו בהחלט רק לחוש בעלמא לשמור את עצמו אבל לא להפסיד עי''ז לאחרים וכנ''ל בכלל ו' סי''א ובשלמא לשמואל דדברים הניכרים חזא ביה אף דבעלמא אסור להפסיד עי''ז לחבירו וכמו שנבאר לקמן דמן התורה אף שאנו משערים שהאמת עם האחד אסור להפסיד את חבירו הפסד ממש כי אם ע''י עדים מ''מ הכא דמלך הוא שאני מפני חוק המלכות ובתורת קנס לא ע''פ ב''ד (וראיה דאל''ה מאי שייך ע''ז שפסק דוד לבסוף שיחלקו ביניהם את השדה ומה שייך דוקא לציבא) ויש למלך רשות לעשות כן מפני הצורך כמו שראיתי ג''כ בכעין זה באדרת אליהו בפ' משפטים דהריגת שמעי בן גרא היה ג''כ על פי חוק המלוכה בלבד אבל לעת עתה שלא ידעה הגמרא מדברים הניכרים רק תמיה בעלמא איה בן אדוניך בוודאי לא היה לו לפסוק תיכף קנס על מפיבושת כיון שלעת עתה לא נתברר בדעתו שיש עולה על מפיבושת מה שייך בזה שקנסו דוד ע''פ חוק המלוכה וכ''ש לפי מה שהשיב מפיבושת עבדי רמני וכו' והכחישו לציבא בוודאי אין כאן שום דברים ניכרים ואם כן אפילו לא מצאו מתחלה לציבא דשקרן הוא ג''כ יהא אסור לקבל ממנו די''ל דלהגדיל הפלא על דוד קאמר מכדי חזייה דשיקרא הוא וכו'. ויש לומר עוד באופן אחר והוא דרב אף דלא ס''ל הדברים הניכרים של שמואל מ''מ היה שם דבר הניכר קצת במה שלא בא מפיבושת עם ציבא בשעת מעשה וכמו ששאלו דוד בעצמו איה בן אדוניך וס''ל לרב דעי''ז לבד היה מותר ג''כ לדוד להאמין לציבא על מפיבושת רק מפני שמצא כבר בפעם אחרת שקרן לציבא ס''ל לרב דשוב אין לו להאמינו לציבא ע''י דברים ניכרים קצת כאלו ולכך קאמר מכדי חזייה דשיקרא הוא כו' ** ושמואל השיבו דדברים הניכרים גמורים חזא ביה כמו שנכתוב לקמן בס''ק כ''ו (וא''כ יהיה ראיה דע''י דברים ניכרים קצת ג''כ מותר לקבל לשה''ר ודלא כמ''ש בפנים) ויש לתפוס כתירוץ הראשון לדינא דספיקא דאורייתא הוא ובכל גווני אין להאמין אם לא ע''י דברים ניכרים ממש. אבל זה אין לתרץ דלהכי קאמר מכדי חזייה וכו' משום דרב ס''ל ג''כ כשמואל דהיה שם דברים הניכרים אך משום דכבר בפעם אחרת מצאו שקרן בדבר ס''ל לרב דלא מהני דברים הניכרים (ויולד מזה דין חדש דלא כמ''ש לקמן בס''ק כ''ה דהלכה כרב באיסורי) דא''כ הו''ל לשמואל לומר לא קיבל דוד לשה''ר דהא דברים הניכרים חזא ביה ומדקאמר דברים הניכרים וכו' משמע דשמואל הוליד סברא זו מזה הפסוק וא''כ אנו מוכרחין לומר דלרב לא היה שם דברים הניכרים וא''כ מ''ט קאמר מכדי חזייה אלא ע''כ כנ''ל. היוצא מכל דברינו דבלא דברים הניכרים ממש אסור להאמין אפילו אם לא נמצא עד עתה שקרן בדבר, ובדברים ניכרים ממש מותר אפילו נמצא שקרן בפעם אחרת, ושם בגמרא מיירי לענין רכילות ומסתמא ה''ה בלשה''ר, וכן משמע פשטא דלישנא דסמ''ג והגהות מיימוני, ועפ''ז כתבתי היתירא דדברים הניכרים בסוף סעיף י''א, ועתה נבוא לבאר כל דברינו שבפנים כל פרט על מקומו וכדרכנו בעז''ה. EE* הגה''ה: ולבד זה הלא נשארה הגמרא מתחלה בקושיא שמן מימרא אחרת דרב משמע שלא קיבל דוד לשון הרע ע''ש וע''כ משום דדברים הניכרים חזא ביה וכיון דיש ספיקא בדברי רב גופא היכי סבירא ליה אין לנו לדחות דברי שמואל מהלכה וכלל זה כתב בספר יד מלאכי בסימן קנ''א בשם הראשונים. ** הגה''ה: ועוד אפשר לומר דרך אחר בזה דמה שלא בא מפיבושת עם ציבא לדוד היה חשוב אצל דוד דברים הניכרים ממש כי הלא היה מאוכלי שולחנו כמ''ש בקרא ועכשיו בא ציבא לבדו אצלו ולכך אם לא מצאו לציבא בפעם אחר שאין לבו שלם עם מפיבושת ממילא היה מוכח מזה שלא בא עמו מפיבושת שאין לבו שלם עם דוד כי מסתמא אם היה רוצה לבוא אף שפסח היה, היה מצוה לציבא לחבוש את החמור לרכוב עליו אבל כיון דחזייה דשיקרא הוא דהרי כששאלו דוד איפה הוא והוא השיב לו בית מכיר בן עמיאל בלא דבר פירוש שאיננו חכם בתורה נמצא שקרן בזה שמצאו דוד מלא בתורה אם כן מוכח מזה דכל רצונו הוא להקטין את מעלת מפיבושת בעיני דוד אף במילתא דעבידא לאיגלויי וגם לא שאלו דוד כלל על זה (וזהו כוונת רש''י בד''ה חזייה וכו' במה שדקדק וכתב מתחלה מצאו שקרן בכך). אם כן איתרעו ליה הדברים הניכרים לגמרי כי הלא פסח היה והיה לו לדוד לדונו למפיבושת לכף זכות לחשוב שמניעת ביאתו היה על ידי ציבא באיזה סיבה כמו שהיה האמת לבסוף שעבדו רימהו, ולזה קאמר הגמרא מכדי חזייה דשיקרא הוא כו' דעל ידי זה מגדיל רב הפלא על דוד דקבלה הראשונה שהאמין לציבא וקבל דבריו שהרי השיב לו הנה לך כל אשר למפיבושת גם כן שלא כדין היה ולכך הביא פסוק הראשון, ושמואל סבירא ליה דמתחלה על תנאי היה כמ''ש רש''י ומה שלא חזר דוד לבסוף מדבריו כשהשיב לו מפיבושת על מניעת ביאתו משום דאחר כך ראה בו דברים הניכרים בעצמו. FF והסברא מבוררת לעיל בכלל ו' ס''ז ובכלל זה ס''ז ע''ש. ומ''ש שלילת המעלות הוא כנ''ל בכלל ה' מס''ב ולהלן. זה שייך אם הוא מספר עליו שעשה או שדיבר דבר שאינו הגון ואפילו אם הוא בעניני שלילת המעלות פשוט הוא דהמטה אזנו לשמוע את דברי המספר בהציעו את גודל חסרונותיו של אחד בחכמה או בשארי דברים ועי''ז נתבזה בעיניו אף אם הוא יודע ג''כ שהדבר אמת בכלל מקבל לשה''ר הוא מצד רוע בחירתו לחייב את חבירו ולשמוח לגנותו וכמ''ש ר' יונה במאמר רי''ז כי דרך הישר לכסות על כל פשעים ולשבח את האדם כי נמצא בו דבר טוב ודרך האויל לחפש מומי בני אדם ואשמתם ויתן בהם דופי ולא ידבר לעולם בשבח ודבר טוב הנמצא בם וכמ' ש לעיל בכלל ו' בס''ט דכל שיש על המספר איסור עבור ספורו יש על המקבל איסור עבור קבלתו. ודע דכל זה אם יש בהשמיעה ההיא תועלת על להבא דהיינו כדי להזהר מאיש זה מאד על להבא ולהתרחק מחברתו עד שיוודע לו ששב מדרכו הרעה וכיו''ב דבאופן זה אין על המספר ג''כ איסור דאי לא''ה אסור להטות אזנו לשמוע את הסיפור שבשמיעתו מביא את המספר לידי איסור וכנ''ל בכלל ד' סעיף ד'. ודע עוד דמה שהתרנו בפנים הוא אפילו אם היה המספר עבד או אשה, ונמצא ג''כ כבר שקרן בדבר, דהיינו שגינה לאיש הזה גופא שלא בפניו בפעם אחרת בענין אחר ונמצא אח''כ שלא כדבריו, אפ''ה בזה כיון דדברים הניכרים גמורים חזא ביה בהנחשד מותר להאמינו, כדקאמר שם בגמרא שבת הנ''ל מכדי חזייה דשיקרא הוא וכו' וציבא עבד ג''כ היה אפ''ה קאמר שמואל אח''כ דמשום דברים הניכרים מותר להאמינו.

וְדַוְקָא אִם הֵם נִכָּרִים מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ ((כו)) שֶׁהֵם מַגִּיעוֹת לְעִנְיַן הַסִפּוּר, וְגַם רָאָה אֶת הַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים בְּעַצְמוֹ. אֲבָל אִם הֵם רְחוֹקִין מִזֶּה רַק הוּא כְּעֵין דָּבָר הַנִּכָּר קְצָת, אוֹ שֶׁלֹּא רָאָה אֶת הַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים בְּעַצְמוֹ ((כז)) רַק שְׁמָעָן מִפִּי אֲחֵרִים, אֵין לוֹ בָּזֶה שׁוּם יִתְרוֹן כְּלָל. הוא מדברי מהרש''א בחידושי אגדות בשבת (נ''ו ע''א) ד''ה דברים הניכרים חזא ביה עי''ש בפירושו ובאמת גם מדברי רש''י ז''ל בד''ה דברים הניכרים משמע גם כן דלא סמך דוד על זה לחוד דלא כיבס מפיבושת בגדיו ולא עשה שפמו מדכתב רש''י שם בא''ד והוא השיבו קשה אין לי לצעוק אלא על מי שהביאך הלום הנה שמצטער על שובו עכ''ל משמע בהדיא דמזה הוכיח דוד שמה שלא כיבס בגדיו היה מפני צערו על שחזר דוד ובזה נשלם הדברים הניכרים אבל בלא זה לא נקרא עדיין דברים ניכרים ממש אף דהוי דברים ניכרים קצת, ומה שהשיבו דוד מתחלה למה תדבר עוד דבריך וכו' תחלקו את השדה דעת דוד היה אז כדי לשמוע ממנו מה יתנצל עוד בזה כדי להבין מה היה כוונתו במה שלא כיבס בגדיו אם שנצטער על צרת דוד או להיפך וכמו שכתב מהרש''א עי''ש, וכן מצאתי בהדיא במהרש''ל בד''ה והוא השיבו קשה וכו' נ''ב פירוש זה מוכיח על הדברים הניכרים שראה עכ''ל משמע מיניה בהדיא דדעת רש''י ג''כ כדברי מהרש''א ועיין במהרש''א שם, ובלאו הכי דברי מהרש''א מסתברא מאוד לדינא, ובפרט בעניננו דאיסור דאורייתא הוא בודאי אין להקל בזה נגד המהרש''א והמהרש''ל אף שנראה שהם מחולקין בפירש''י להמעיין במהרש''א שם, עכ''פ לדינא הם שניהם מסכימים לדעת אחת. פשוט הוא דזה גופא אסור להאמין רק לחוש.

וְדַע, דַּאֲפִלּוּ דְּבָרִים הַנִּכָּרִים מַמָּשׁ, אֵינוֹ מוֹעִיל רַק לְעִנְיַן, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה מֻתָּר לְהַאֲמִין בְּעַצְּמוֹ אֶת הַדָּבָר שֶׁמְּסַפְּרִין לוֹ, אֲבָל לְעִנְיַן לֵילֵךְ אַחַר כָּךְ וּלְסַפֵּר דָּבָר זֶה לַאֲחֵרִים, לֹא מְהַנֵּי {לא מועיל}, דְּלֹא עָדִיף, מֵאִם רָאָה בְּעַצְמוֹ דְּבַר גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ, ((כח)) שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר אַחַר כָּךְ לַאֲנָשִׁים, וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר לְעֵיל בִּכְלָל ד' סָעִיף ג' וְד'. וְדַע עוֹד ((כט)) דִּבְכָל אֹפֶן אָסוּר לִסְמֹךְ עַל הֶתֵּר זֶה שֶׁל דְּבָרִים הנִּכָּרִים מַמָּשׁ ((ל)) לְהַפְסִידוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּמָמוֹן ((לא)) אוֹ לְהַכּוֹתוֹ. אם לא שהוא מוחזק בעיר מפני רוע מעשיו לאדם רשע וכמ''ש לקמן בכלל ח' בס''ז, או שהוא בדברים שבין אדם לחבירו שצריך לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו, וכמ''ש ר' יונה במאמר רכ''א ורכ''ח וכפי מה שנבאר אי''ה לקמן בכלל י' היטב את הענין הזה באיזה אופן מותר זה הדבר, ואז אפילו אם לא ראה זה הדבר בעצמו רק אחרים הגידו לו שפלוני עשה עולה לפלוני והוא יש לו על זה דברים הניכרים ממש שהוא אמת נ''ל שהוא מותר לספר דבר זה לאחרים ולהסביר לפניהם האיך שנראה בעיניו ג''כ שהוא דבר אמת כדי שעי''ז יתעוררו לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת. אפילו במקום דמותר לספר לאחרים כגון לקנא לאמת וכנ''ל בס''ק כ''ח אפ''ה אסור להפסידו. ואיירי בדין זה (וה''ה בדינים הראשונים דהיינו מסיח לפי תומו ומהימן ליה כבי תרי) כגון שיצא דבה עליו בדבר שאם היה אותו הדבר אמת גם ממונו מותר להפסידו, כגון שיצא קול עליו בענין מלשינות וכדומה לזה (ואף דממון מלשין אסור לאבדו בידים כמבואר בח''מ בסימן שפ''ח עכ''ז נ''מ לענין לשמור את עצמנו שלא להזיקו להמלשין הזה דלא אמרו רק דאסור לאבדו בידו והטעם כמבואר בב''ק קי''ט עי''ש אבל לא בכה''ג) ויש דברים הניכרים לזה שהוא אמת, מכל מקום כיון דלא נתברר הדבר אסור להפסידו. ואם תרצה לידע שורש הדברים עיין לקמן בח''ב בהלכות רכילות כלל ו' בבאר מים חיים ס''ק כ' שם ביררנו דין זה מהפוסקים לענין רכילות דהיינו שהיה לו היזק גדול בעיסקא ויצא קול על אחד שהוא עשה לו ההיזק הזה ויש על זה דברים ניכרים ממש מכל מקום אסור לתפוס ממנו ממון אפילו שלא בעדים בשביל זה כל זמן שלא נתברר הדבר, רק יכול לתובעו שילך עמו לדין והוא הדין בעניננו. פשוט הוא דאין להכות חבירו ע''י השערת אומדן דעת לבד. ואין להקשות על זה מהא דאמרינן בב''מ (כ''ד ע''א) דמר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא וחזייא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה אמר היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה וכפתיה ואודי ופי' הרא''ש דהכפייה היא בשוטי אלמא דמותר להכות לחבירו ע''י השערה של אומדן דעת בלבד, דזה אינו, דהכלי לא של מר זוטרא היה אלא של אושפיזו היה כדפירש''י וכן פירש הנ''י והגירסא בגמרא צ''ל מאושפיזיה כמו דאיתא באלפס, ומר זוטרא חסידא דיין היה בדבר זה, ולבית דין ודאי דמותר להכות לפי צורך שעה כמו שמפורש בכמה מקומות, וה''ה אם לא היה רואה מר זוטרא בעצמו רק שבאו עדים והעידו לפני ב''ד כמעשה דחזא מר זוטרא ג''כ מותר לקבלם ולהכותו כדי שיודה, וזה לא הותר רק מפני צורך שעה, אבל ע''פ התורה פשיטא הוא דאין דברים הניכרים מועיל כעדים לענין זה שיהא מותר להכותו כדי להוציא ממנו החפץ כמו דאין מועיל לענין שיהא מותר להוציא ממנו ממון, אפילו אם הדברים הניכרים הוא במאוד, שהוא אומדנא רבה שאין למעלה הימנו, כמו שנפסק בח''מ בסימן ת''ח ע''ש ובתשובת מהרי''ק בסימן קכ''ט שכתב דכמו דלענין דיני נפשות אמרינן בסנהדרין (ל''ז ע''ב) באחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי חרב בידו והרוג מפרפר ודמו מטפטף דלא מחייבינן ליה מיתה על זה, כן ה''ה באופן זה בדיני ממונות אפילו אם יהיה אומדנא גדולה על עצם המעשה כי האי, ג''כ לא מחייבינן ליה, דעל פי שנים עדים אמר רחמנא, והעתקתי בסוף הספר את תשובתו, והלא זה בודאי עדיפא מאומדנא דמר זוטרא, אלא טעם מר זוטרא היה לפי צורך שעה כמו שכתבנו וזה לא שייך רק בבית דין, שלהם הותר הדבר מפני צורך שעה, אבל ליחיד כה''ג אפילו יש לו עליו אומדנא רבה שגנב ממנו החפץ ויכול לברר בעדים שהחפץ הוא שלו (דאי אין יכול לברר בעדים שהחפץ הוא שלו אפילו אם היה רואה בעיניו שגנב מאתו דבר ותובעו בינו לבין עצמו והוא כופר בו אעפ''כ אסור לו להכותו כדי שיתן לו החפץ שלו ולא אמרינן בזה עביד אינש דינא לנפשיה כמבואר בח''מ בריש סימן ד') אפ''ה אין מותר לו להכות את חבירו, דלא שייך בזה עביד אינש דינא לנפשיה והוי כמו דיין בדבר, דאפילו דיין אין מותר לו בזה להכות עפ''י דין, רק מפני צורך שעה התירה להם התורה וכדאיתא בסנהדרין (מ''ו ע''א) ובריש ח''מ אבל לא ליחיד לעצמו, וכן מצאתי אח''כ בעז''ה בספר תורת חיים שמר זוטרא חסידא רק דיין היה בדבר זה.

וְלִפְעָמִים ((לב)) נִתָּן רְשׁוּת לְבֵית דִּין מִפְּנֵי צֹרֶךְ שָׁעָה, כְּגוֹן, שֶׁאֶחָד בָּא לִצְעֹק לִפְנֵיהֶם עַל דְּבַר גְּנֵבָה שֶׁנִּגְנַב מִמֶּנּוּ, וְהוּא מְשַׁעֵר בְּוַדַּאי בִּדְבָרִים הַנִּכָּרִים מַמָּשׁ, שֶׁפְּלוֹנִי גָּנַב מִמֶּנּוּ הַחֵפֶץ, וְגַם הַבֵּית דִּין רוֹאִין אֶת הַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים, אוֹ שֶׁעֵדִים הֵעִידוּ לִפְנֵיהֶם עַל הַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים, נִתָּן לָהֶם רְשׁוּת לְהַכּוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה. אֲבָל לְיָחִיד, אוֹ אֲפִלּוּ לְבֵית דִּין, רַק שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר לָהֶם הַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים, כִּי אִם עַל יְדֵי הַתּוֹבֵעַ, לֹא נִתָּן רְשׁוּת הַזֶּה. הוא ממעשה דמר זוטרא הנ''ל וכפי מה שביארתי לעיל בס''ק ל''א. ומ''ש בפנים והוא משער בודאי בדברים הניכרים ממש, אף דשם במעשה דמר זוטרא אמרינן בגמרא דחזיא לבר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה וזה לא הוי כי אם דבר הניכר קצת צ''ל פשוט דלא דמי כלל לעניננו דהתם הלא כתב הרא''ש דידוע היה שאחד מבני הבית גנבו וא''כ כיון דעל שאר בני הבית של מר זוטרא לא היה שום דבר הניכר כלל ובחזקת כשרים הם לגמרי ועל זה יש דבר הניכר קצת א''כ בודאי יש לתלות בזה ולא באחר וחשוב כדבר הניכר ממש משא''כ בעניננו דאנו רוצין להחזיק על אחד מבני העיר ולומר שהוא גנב את זה החפץ מטעם דבר הניכר קצת אין לומר כן דבוודאי כשנדקדק בכל אנשי העיר ימצאו הרבה כמוהו שאין נזהרין כ''כ בממון חבריהם בענינים כאלו לנגב ידיהם בגלימא דחבריה וכיוצא בזה ולכן צריך דבר הניכר שיורה על עצם הגניבה וכנ''ל בס''ק כ''ו בשם המהרש''ל והמהרש''א עי''ש.

וּמִזֶּה תִּרְאֶה, כַּמָּה אֲנָשִׁים טוֹעִין בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, שֶׁאִם נִגְנָב לָהֶם חֵפֶץ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל אֶחָד חֲשָׁד, אוֹמְרִים לְטוֹבֵי הָעִיר, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַל אֶחָד דְּבָרִים הַנִּכָּרִים, וְהֵם מַכִּים וְעוֹנְשִׁין, שֶׁלֹּא מִן הַדִּין, כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה. וּבֶאֱמֶת הוּא שֶׁלֹּא כַּדִּין, דְּלוּ יְהֵא דִּדְבָרִים הַנִּכָּרִים הוּא כְּמוֹ רְאָיָה לְעֶצֶם הַמַּעֲשֶׂה, וְטוֹבֵי הָעִיר חֲשִׁיבֵי כְּמוֹ בֵּית דִּין, הֲלֹא צָרִיךְ, שֶׁיֵּדְעוּ מִתְּחִלָּה שֶׁנִּגְנַב, וְגַם עֵדִים לְהַדְּבָרִים הַנִּכָּרִים, אוֹ שֶׁהֵם בְּעַצְמָם יִרְאוּ (כְּמוֹ בְּמַעֲשֶׂה דְּמַר זוּטְרָא), אֲבָל לֹא לִסְמֹךְ עַל הַתּוֹבֵעַ וּלְהַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל בְּחִנָּם. וַאֲפִלּוּ רַק לְהַאֲמִין לַתּוֹבֵעַ בַּלֵּב, שֶׁאִישׁ זֶה גָּנַב מֵאִתּוֹ, אָסוּר מִפְּנִי קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לִסְמֹךָ עַל זֶה וּלְהַכּוֹתוֹ, דְּאִסוּר גָּדוֹל עוֹשִׂים בָּזֶה, וְעוֹבְרִים עַל לָאו דְּ''לֹא יוֹסִיף ''.