אָסוּר לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע מִן הַתּוֹרָה, בֵּין שֶׁהוּא מֵהַדְּבָרִים, שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, אוֹ מֵהדְּבָרִים, שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, דְּהַיְנוּ ((א)) שֶׁלֹּא נַאֲמִין בְּלִבֵּנוּ שֶׁהַסִפּוּר הוּא אֱמֶת, כִּי עַל יְדֵי זֶה יְבֻזֶּה בְּעֵינֵינוּ, מִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא יַסְכִּים לוֹ בְּפֵרוּשׁ לְסִפּוּרוֹ, דְּאִי לָאו הָכִי, הְרֵי הוּא שׁוֹנֶה אֶת הֶעָוֹן בְּכִפְלַיִם, שֶׁהוּא מְסַפֵּר וּמְקַבֵּל. וְהַמְקַבֵּל עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא''. וְאָמְרוּ חְכָמֵּינוּ זַ''ל בִּמְכִילְתָּא, שֶׁזּוֹ הִיא אַזְהָרָה לַמְקַּבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, וּלְבַד שְׁאָר לָאוִין וַעֲשִׂין הַמִּצְטָרְפִים לָזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, עַיֵּן שָׁם. וְאָמְרוּ חֲזַ''ל, שֶׁכָּל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, רָאוּי לְהשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, שֶׁנֶּאֱמַּר ''לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא'' וּסְמִיךְ לֵה ''לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ''. עוֹד אָמְרוּ, שֶׁגָּדוֹל עֹנְשׁ המְקַבְּלוֹ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ. כן כתב בשערי תשובה במאמר רי''ג עי''ש וכן כתב הרשב''ם בפסחים (קי''ח ע''א), וכן כתוב גם כן בס' חרדים במצוות לא תעשה שבתורה התלויות בלב. ומ''ש כי על ידי זה יבוזה וכו', הוא גם כן מלשון ר' יונה שם, ונ''ל שכונתו הוא, כי אם הוא רואה שאם יאמין עליו שעשה או שדיבר דבר פלוני לא יהיה לו עליו צד זכות הוא מצווה שלא להאמין להמספר כדי שלא יתבזה פלוני בעיניו, אבל אם יש עליו צד זכות בלאו הכי, כגון שנוכל לומר שהדין עמו, או שלא ידע את איסורו, וגם בענין דיבור נוכל למצוא אלו צדדי זכות, וגם עוד צד זכות שלא כיון בדיבורו למה שאמר עליו המספר וכיוצא בזה, בכל אלו איננו מצווה להרחיק את דברי המספר מכל וכל ולחשוב עליו ששקר דיבר על פלוני, רק בדרך כלל שלא יתקבל ברעיוניו גנות על מי שסיפר וכנ''ל. ומ''ש עובר בלא תעשה וכו', כן איתא בסמ''ג לאוין י' בהדיא והרמב''ם בפכ''א מהלכות סנהדרין כתב גם כן שהלאו דלא תשא כולל אזהרה לקבלת לשון הרע. ולא תטעה במ''ש הכ''מ בפרק ז' מהלכות דעות ד''ה וכתב הראב''ד וכו' אבל כשמספר בגנות חבירו אין השומע וכו' דפשוט דכוונת הכ''מ דאין שייך ע''ז לשון הורגתן אבל עון יש לכולי עלמא, דלא מסתבר לומר דבכל הש''ס היכא דגקט מקבל לשון הרע הכוונה דוקא על רכילות וכן מוכח בר''י במאמר רי''ג

אַף עַל ((ב)) שְׁמִיעַת לָשׁוֹן הָרָע לְבַד גַּם כֵּן יֵשׁ אִסוּר מִן הַתּוֹרָה, אַף דִּבְעֵת הַשְּׁמִיעָה אֵין בְּדַעְתּוֹ לְקַבֵּל אֶת הַדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁמַּטֶּה אָזְנָיו לִשְׁמֹעַ. אַךְ יֵשׁ חִלּוּק בֵּין שְׁמִיעָה לְקַבָּלָה בְּכַמָּה עִנְיָנִים, דְּבִשְׁמִיעָה אֵין אִסוּר, רַק אִם אֵין הַדָּבָר נוֹגֵעַ לוֹ עַל לְהַבָּא, אֲבָל אִם הַדָּבָר נוֹגֵעַ לוֹ עַל לְהַבָּא, אִם אֱמֶת הוּא, כְּגוֹן שֶׁהוּא מֵבִין מִתְּחִלַּת הַסִּפּוּר, שֶׁהוּא רוֹצֶּה לְהַרְאוֹתוֹ בְּסִפּוּרוֹ, אֵיךְ שֶׁפְּלוֹנִי אֵינוֹ אִישׁ מְהֵימָן וּכְהַאי גַּוְנָא, וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ מִתְּחִלָּה לְהַכְנִיסוֹ בְּעִסְקוֹ אוֹ לְהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ אוֹ לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּךְ עִמּוֹ וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא, ((ג)) מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה לִשְׁמֹעַ כְּדֵי לָחוּשׁ לָזֶה וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, כֵּיוָן דְּמַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ, אֵין כַּוָּנָתוֹ לִשְׁמֹעַ גְּנוּתוֹ שֶל חֲבֵרוֹ, רַק הוּא רוֹצֶה לְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא אַחַר כָּךְ לִידֵי הֶזֵּק אוֹ לִידֵי מַצָּה וּמְרִיבָה וּכְהַאי גַּוְנָא. וְהוּא הַדִּין הֵיכָא, דְּאֵין נוֹגֵעַ לוֹ שׁוּם טוֹבָה מֵהַשְּׁמִיעָה, רַק עַל יְדֵי שְׁמִיעָתוֹ יְסֻבַּב טוֹבָה לַאֲחֵרִים, גַּם כֵּן מֻתָּר, כְּגוֹן, שֶׁרוֹצֶּה לִשְׁמֹעַ דָּבָר זֶה ((ד)) כְּדֵי לַחֲקֹר אַחַר כָּךְ, אִם אֱמֶת הוּא, וּלְהוֹכִיחַ לִפְלוֹנִי עַל זֶה, וְאוּלַי עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה סִבָּה, שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֵא מֵּחֶטְאוֹ אוֹ שֶׁיָּשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה לִבְעָלָיו אוֹ שֶׁיְּפַיֵּס לְמִי שֶׁחֵרֵף וְגִדֵּף וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, דְּמֻתָּר, וְהַטַּעַם כַּנַּ''ל. אֲבָל לְקַבֵּל, דְּהַיְנוּ, לְהַחְלִיט הַדָּבָר בְּלִבּוֹ, שֶׁהוּא אֱמֶת, ((ה)) אָסוּר בְּכָל גַּוְנֵי. דבר זה אבאר בעז''ה היטב את מקור מוצאו מגמרא ופוסקים ולא אתעצל מלבאר כל הסברות והספקות שהיה לי בדין זה בתחלה כדי שעל ידי זה יהא רווחא שמעתא ועל ידי זה יתבאר הרבה מהספיקות שיפלו תחת סוג הזה. ואען ואומר בדין זה של שמיעת לשון הרע ובעת השמיעה אין בדעתו לקבל, מדרבנן לא קמבעי לי דאסור וראיה מכתובות (דף ה') דדרש בר קפרא ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרא על אזנך אלא על אוזנך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו וכן אמר ר' אלעזר שם עי''ש, ות''ר אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים שהם נכוות תחלה לאיברים אלמא דאף שמיעה בעלמא אסור, כי קמיבעי לי לענין אם יש בזה איסור דאורייתא של לא תשא שמע שוא דזה הדרשא של ויתד וכו' משמע דאסמכתא בעלמא היא, וקרא אתא לגופיה ונמנה לעשה גמורה וכמו שמפורש ברמב''ם בהלכות מלכים פרק ו' (תדע דאסמכתא היא לפי מה שנבאר לקמן בכלל זה ראיה מפסחים דף כ''ה דאם ישב בחבורת אנשים והתחילו לדבר דברי לשון הרע והוא לא ניחא ליה בשמיעת אלו הדברים אך שאי אפשר להשמט מהם מטעם הידוע לו די בזה מן התורה עי''ש, אם כן מה שאמר הכא דצריך להניח אצבעו באזניו אסמכתא בעלמא הוא). ולהיפך אין להביא ראיה דשרי מדאורייתא מדאיצטריך האסמכתא דויתד וכו' דנוכל לאמר בפשיטות דהגמרא קמ''ל יותר רבותא דלא מיבעי לכוין לשמוע דאסור אלא אפילו דצריך לעשות מעשה בהפכו להראות שאינו רוצה לשמוע דברי שטותם. ועוד דהגמרא סתמא קאמר דבר שאינו הגון וכולל גם שאר חלקי הדיבורים שאינם הגונים שאינם לשון הרע וכמו שביאר הרמב''ם כל חלקי הדיבורים בפ''א דאבות, ונוכל לומר דכולל נמי דברים בטלים, והוא מה שמביא אחר כך ת''ר לעולם אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים וכו' אבל לשמוע לשון הרע גמורה אימא דמדאורייתא אסור. וגם אין להביא ראיה ממה שכתב הרמב''ם בפרק ז' מהלכות דיעות וז''ל כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור עמהם בשכונתם וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם, ומשמע דאף על השמיעה לבד יש איסור מדלא קאמר ולקבל דבריהם, דאפשר דמדרבנן קאמר. ומצאתי ברבינו יונה במאמר רי''ג שכתב והוזהרנו מן התורה שלא נאמין וכו' ומשמע לכאורה מדבריו דעל השמיעה לבד אין איסור, אך יש לדחות בפשיטות דהוא כולל אפילו היכא שהדבר שסיפר לו חבירו נוגע לו על להבא אם אמת הוא וכמו שציירתי בפנים בסעיף ב' דבודאי מותר לשמוע לכתחלה כדי לחוש לזה ולהשמר ממנו בלבד וכמ''ש בנדה ס''א האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחש מיהו בעי ובודאי דמותר לשמוע לכתחלה בענין זה כיון דמה שהוא רוצה לשמוע אין כונתו לשמוע גנותו של חבירו רק שהוא רוצה להציל את עצמו שלא יבוא אחר כך לידי היזק ולידי מצה ומריבה וכה''ג וכנ''ל בכלל ד' סי''א עי''ש ולזה כתב רבינו יונה דאפילו בכה''ג הקבלה בהחלט אסור מן התורה, וכן ממ''ש רבינו יונה במאמר רכ''ה לענין רכילות וז''ל והוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשון הרע וכו' גם כן אין ראיה דשמיעה בעלמא מותר לכתחלה, דאפשר גם כן כונתו אפילו היכא שהסיפור נוגע לטובתו כגון שפלוני רוצה להזיקו בגופו או בממונו וכל כה''ג דבודאי מותר לשמוע לכתחלה כדי לחוש לזה ולהשמר ממנו אפ''ה אסור לקבל בהחלטה וכנ''ל. וכן אין להביא ראיה מחז''ל דבכל מקום נקטו לשון מקבל לשון הרע ולא שומע דאפשר מילתא פסיקתא נקטו לכלול אפילו היכא דמותר לשמוע וכנ''ל אפילו הכי לקבל אסור. ומטעם זה גופא נימא לך דמגמרא דשבת (דף נ''ו ע''א) דאמרינן שם ודוד מאי טעמא קבל לשון הרע ולא קאמר מאי טעמא שמע, גם כן אין ראיה כלל, דשם היה הדבר נוגע לו לעצם מלכותו וכמו שכתוב בקרא. והוא הדין אם מכוין בשמיעתו תועלת לאחריני גם כן שרי (וכמו שמוכח מהרא''ש בנדה ס''א לענין לחוש עיין במעדני יו''ט שם אם כן ה''ה בזה). אבל היכא דאינו מכוין בשמיעתו שום תועלת לא לו ולא לאחריני אימא לך דמדאורייתא אסור אפילו השמיעה לבד. וחפשתי ומצאתי בעזה''י ראיה ברורה לדין זה דאסור מן התורה, והוא ממה דגרסינן בשבועות (דף ל''א) אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו וכו' רב כהנא מתני מלא תשא ולא תשיא, והרי זה הפסוק גופא דרשו בפסחים (קי''ח ע''א) לענין לספר לשון הרע ולקבל, וכן איתא ברמב''ם פכ''א מהלכות סנהדרין הלכה ז' דהוא כללם נמי בחדא מחתא וז''ל שם אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין קודם שיבוא חבירו או שלא בפני חבירו, ואפילו דבר אחד אסור שנאמר שמוע בין אחיכם, וכל השומע מאחד עובר בלא תעשה שנאמר לא תשא שמע שוא ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע ומספר לשון הרע * ומעיד עדות שקר, וכן בעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו וכו' עד כאן לשונו. ואם כן כי היכי דלענין דיין אסור אפילו לשמוע לבד כדי שלא יכניס צורת הדברים לאזניו ושוב יהיה קשה להוציא הדברים מלבו וכמו שכתב הרמב''ם בספר המצות מצוה רפ''א כן הוא הדבר בזה. ואין לומר דשם היינו טעמא דאמרינן דכוונת התורה בלאו דלא תשא לאסור בכל גוונא שלא יכנס הדבר לאזניו ויבוא להטות הדין מה שאין כן בענין שמיעת לשון הרע, דזה אינו, כיון דאסרה התורה האמנה בלב בגנותו של חבירו וכמו שכתבנו לעיל בשם ר' יונה וזה עולה בעצמותו אם כן הוא הדין דאף לשמוע אסור שלא יבוא לידי האמנה בלב, ומנין לנו לחלק בזה, אחת, דהלאו דלא תשא כולל שניהם וכנ''ל, ועוד דבאמת קל וחומר הוא מהתם, ומה התם דאחר כך יבוא בעל דין חבירו ויכחישנו ואפ''ה אסרה התורה השמיעה משום דצדיק הראשון בריבו ושוב קשה אחר כך להוציא דבריו מדעתו וכל שכן בזה דלא יבוא השכנגדו להכחישו בהמעשה שסיפר דאסור גם כן השמיעה, וא''ל דשאני התם דכיון דבדעתו להיות דיין בדבר יוקבע הדבר בדעתו ולכך אסרה התורה אפילו השמיעה לבד מה שאין כן בענינינו אפשר דלא חיישינן שיוקבע בדעתו על ידי שמיעה לבד, גם זה אינו, דאף בשלא היה דעתו מתחלה להיות דיין בדבר נפסק גם כן בח''מ בסימן י''ז סעיף ה' דאם נתרצה מותר, ופירש באורים ותומים דהיינו שהודיע לבעל דין ונתרצה בדבר ואי לאו הכי לא, ואפילו אם היו מקילינן בדין של האורים ותומים אין ענין לנידון דידן דהתם לענין לישב עתה בדין כיון דיודע שלא עשתה השמיעה שום רושם של אמונת הדברים בלבו מותר לישב ועל השמיעה אין בידו איסור כיון דבשעת מעשה לא היה בדעתו לישב בדין (ואין להקשות היכי שרי שם לשמוע מאחד על חבירו מה שעשה לו נגד הדין, דזה אינו, דלשון הרע מענין זה יש הרבה אופנים דמותר לשמוע וכמו שכתבנו בסעיף ב' וכמו שנבאר אי''ה לקמן בדין לשון הרע שבין אדם לחבירו) מה שאין כן הכא דאיירינן לענין לשמוע לכתחלה ושאין בהשמיעה ההיא שום תועלת אף השמיעה לבד אסורה מן התורה ובעל לשון הרע נקרא עבור זה. וכן נראה מפשטא דלישנא דפרקי דר''א וז''ל בצוואתו לבנו הורקנוס בני אל תשב בחבורת האומרים גנאי מחבריהם כי כשהדברים עולים למעלה בספר נכתבין וכל העומדים שם נכתבין בשם חבורת רשע ובעלי לשון הרע ע''כ, הרי שלא קאמר וכל מי שקיבל דבריהם רק סתם וכל העומדים שם וכו' משמע דאף בשמיעה לבד נכתב למעלה בספרן של רשעים ונכלל להקרא עבור זה בשם אנשי רשע ובעלי לשון הרע. ואחר כך מצאתי בהדיא בספר חרדים דגם שמיעת לשון הרע לבד נכלל בלאו זה של לא תשא שמע שוא, ואולי מקורו הוא מכל מה שכתבנו, וז''ל בפ' שלישי במצות לא תעשה שבתורה התלויות באזנים, לא תשא שמע שוא דהוזהרנו בו שלא לקבל לשון הרע כלומר שלא להאמין בלב אם כבר שמע כדכתיבנא לעיל, גם בכלל לאו זה שלא לשמוע באזניו שום לשון הרע ודברי גנות על חבירו וכו' ע''כ. EE* קשה לי הא לשון הרע מלא תלך רכיל נפקא כדאיתא בפרק ז' מהלכות דעות דהוא בכלל רכיל וגדול ממנו ובשלמא בגמרא איכא למימר דמשום הכי דרשו מלא תשיא כדי למיסמכיה ללכלב תשליכון אותו כדי לדרוש מזה שראוי להשליכו לכלבים אבל הכא קשה וצ''ע FF וזה אינו מותר רק בשני אופנים אלו שאבאר: אם נוכל לומר שהמספר גם כן מכוין לתועלת ולא מצד שנאה וכדלקמן בכלל י' סעיף ב' דאל''ה הרי הוא מכשיל בשמיעתו להמספר הזה, וגם עינינו רואות כי מי שהוא מספר מצד שנאה אינו נזהר גם כן ביתר הפרטים המבוארים לקמן בכלל הנ''ל. אם התחיל לספר דבר זה לפני אנשים אחרים קודם בואו דבאופן זה לא עבר בלאו דלפני עור וכדלעיל בפתיחה בלאוין אות ד'. מקור דין זה יבואר לקמן בכלל י' סוף סעיף ז', ומה שלא ציירתי בגוונא דרישא דהיינו להזהיר לחבירו שלא ישתתף עם זה מחמת שנשמע עליו שהוא רע מעללים עיין לקמן בח''ב בכלל ט' בבאר מים חיים סק''ט דנשאר דין זה בצ''ע. ודע דכאן איירי שלבו נוטה קצת שהדבר אמת, דאי לאו הכי אינו מחוייב להאמין כלל שיהא מחוייב להוכיחו וכאשר ביארנו במקום אחד בשם ר' יונה. שם בנדה (ס''א ע''א) האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי וכו' ושם היה המעשה שאמרו לו לגדליהו שרוצים להרגו עיין שם.

וְאַל יִהְיֶה לְפֶלֶא בְּעֵינֵי הַקּוֹרֵא, אִם כֵּן, אֵיךְ נוּכַל לָצֵּאת בָּזֶה יְדֵי שָׁמַיִם, כֵּיוָן שֶׁגָּדַרְתָּ עָלֵינוּ אֶת הַדֶּרֶךְ, דַּאֲפִלּוּ הַשְּׁמִיעָה לְבַד בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אָסוּר, וּפֶן יִהְיֶה נוֹגֵעַ לִי זֶה בְּעִנְיְנִי עֲסָקַי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. תְּשׁוּבָה לַדָּבָר: הָרוֹצֶּה לָצֵּאת יְדֵי שָׁמַיִם בְּעִנְיְנִי הַשְּׁמִיעָה, יִתְנַהֵג כָּךְ, אִם אִישׁ אֶחָד בָּא אֵלָיו וְרוֹצֶּה לְסַפֵּר לוֹ עַל חֲבֵרוֹ, וְהוּא מֵבִין, שֶׁרוֹצֶה לְסַפֵּר עָלָיו דִּבְרֵי גְּנוּת, יִשְׁאָלֶנּוּ מִתְּחִלָּה, אִם הָעִנְיָן שֶׁאַתָּה רוֹצֶּה לְסַפֵּר לִי, יִהְיֶה נוֹגֵעַ לִי עַל לְהַבָּא, אוֹ שֶׁאוּכַל לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר בְּהוֹכָחָה אוֹ כַּיּוֹצֵּא בָּזֶה וְכַנַּ''ל, אִם יֹאמַר אֵלָיו, שֶׁנּוֹגֵעַ לוֹ עַל לְהַבָּא, אוֹ שֶׁהוּא יָכוֹל לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר וְכַנַּ''ל, מֻתָּר לִשְׁמֹעַ, וְלֹא יַאֲמִין לְעֵת עַתָּה, רַק לָחוּשׁ, עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר הַדָּבָר, אֲבָל אִם יָבִין מִתְּשׁוּבָתוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה תּוֹעֶלֶת מִזֶּה, אוֹ שֶׁיָּבִין שֶׁהוּא רַק דִּבְרֵי חֵרוּפִין וְגִדּוּפִין בְּעָלְמָא, שֶׁהוּא מַעֲלִיל עָלָיו עֲלִילוֹת בְּרֶשַׁע וּמְגַנְּה אוֹתוֹ מֵּחֲמַת גֹּדֶל שִׂנְאָתוֹ אוֹתוֹ אָסוּר אֲפִלּוּ לִשְׁמֹעַ *. הגה''ה: ובאמת נוכל לראות זה בחוש, שמי שהוא שומע לשון הרע, אף שאין בדעתו לקבלה, הוא נותן יד לפושעים על ידי זה, כי אם פעם אחת יראה, אשר השומע ישמע לו, לא יחשוך פיו מזה תמיד, והיה כזה יום מחר ישנה עוד באולתו לספר תמיד דברי גדוף על חברו ולהעליל עלילות עליו, לא כן אם היה משיבו: אין רצוני לשמע דבר שלא ראיתי בעצמי, או לפחות היה מראה לו פנים זעומים עבור זה, על ידי זה היה שומר את עצמו על להבא, שלא לספר בגנות של חברו, בראותו כי ספורו לקלון יהיה לו, שיחזיקו אותו לבעל לשון הרע עבור זה, וכמו שנזכר ברבנו יונה במאמר רי''ב.

וְלִפְעָמִים ((ו)) מִצְוָה לִשְׁמֹעַ, מַה שֶּׁאֶחָד מְסַפֵּר דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ, כְּגוֹן, שֶׁהוּא מְשַׁעֵר שֶׁעַל יְדֵי שְׁמִיעָתוֹ אֶת הָעִנְיָן בִּשְׁלֵמוּת, יִהְיֶה אַחַר כָּךְ בְּכֹחוֹ לְהַרְאוֹת לִפְנֵי הַמְסַפֵּר אוֹ שְׁאָר הַשּׁוֹמְעִים, שֶׁאֵין הַמּעֲשֶׂה כֵּן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו אוֹ שְׁאָר עִנְיְנֵי זְכוּת **. וְעוֹד יֵשׁ אֹפֶן אַחֵר גַּם כֵּן דְּמִצְּוָה לִשְׁמֹעַ, כְּגוֹן, אִם בָּא אֶחָד לְפָנָיו לִקְּבּל עַל חְבֵרוֹ מֵאֵיזֶה דָּבָר, שֶׁעָשָׂה נֶגְדּוֹ, וְהוּא מַכִּיר בְּהַמְסַפֵּר, שֶׁבָּזֶה שֶׁיִּתֵּן אֹזֶן לִדְבָרָיו, יִהְיֶה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לְהַשְׁקִיט אֶת אַפּוֹ מֵעָלָיו, וְלֹא יָשׁוּב עוֹד לְסַפֵּר לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, (כִּי אוּלַי הָאֲחֵרִים יַאֲמִינוּ לִדְבָרָיו וְיִהְיוּ מְקַבְּלֵי לָשׁוֹן הָרָע), וּבָזֶה יִתְרַבֶּה הַשָּׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל. אַךְ בְּכָל הַהֶתֵּרִים, שֶׁאָמַרְנוּ בְּעִנְיַן הַשְּׁמִיעָה, יִזָּהֵר בְּנַפְשׁוֹ מְאֹד, שֶׁלֹּא יַאֲמִין בְּעֵת הַשְּׁמִיעָה בְּהֶחְלֵט, רַק לָחוּשׁ לָזֶה בִּלְבַד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלָּכֵד גַּם הוּא בְּרֶשֶׁת עֲוֹן קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע. * הגה''ה: וזה גם כן באמת עצה היעוצה בענין, שאם נכשל באסור שמיעת לשון הרע, תכף יחפש עליו, בכל כחותיו זכות בפני המספר, וישתדל להוציא מה שיש בלבו עליו ועל ידי זה יתקן את האסור למפרע [עין לקמן סעיף י''ב, (ז) תקון למי שנכשל באסור קבלת לשון הרע]. וכל זה בסתמא, אבל אם הוא מכיר את רע טבעו של המספר, שכל מה שיכריעהו לכף זכות הוא יגנהו יותר, בודאי השתיקה בשעת מעשה טוב יותר בזה, ורק אחר כך, כשילך המספר מאת השומעים, מצוה שיסביר אחד מהשומעים לפני שאר השומעים את כל הענין לזכות, ולהשתדל עבור זה להוציא מלבם הגנות שנאמר עליו, כדי שלא יתפשו הוא והם לעתיד לבוא בשם חבורה של אנשי רשע ובעלי לשון הרע. פשוט הוא כי אפילו רכילות גופא אם הוא לסלק הנזקין ולהשבית הריב מותר על פי מה שנבאר אי''ה לקמן את הדין הזה בכל פרטיו, וכל שכן שמיעת לשון הרע, וכעין זה איתא בע''ז (י''ח ע''ב) בענין איסור לילך במקום מושב לצים של עכומ''ז שאם הוא צווח ומציל על ידי זה ישראל צריך לילך שם, והכי נמי בענינינו. ומ''ש בסוף הסעיף ועוד יש אופן אחר וכו' כי בתחלת הסעיף מיירי שזה דברי הגנות אינו נוגע להמספר כי התיקון אשר נזכר שם הוא לענין להסיר מעליו הלא תעשה דלא תשא וכו' שעבר עליו, אבל עדיין לא תיקן לגמרי מה שעבר בלאו דלפני עור וכו' כי על ידו עבר המספר באיסור לשון הרע וכנ''ל בפתיחה בלאו ד', אבל על ידי שישתדל ויוציא השנאה מלב המספר עליו בוודאי יתקן הלאו זה גם כן, כי משום זה מותר אפילו לכתחלה לדרוש מחבירו סיבת השנאה שיש לו על חבירו אם הוא משער שבידו לתקן את הדבר.

וְעַתָּה נַחֲזֹר לְעִנְיָנֵנוּ הַנַּ''ל, דְּמַה שֶּׁכָּתַבְנוּ בְּסָעִיף ב''דַּאֲפִלּוּ שְׁמִּיעַת לָשׁוֹן הָרָע הוּא אִסוּר תּוֹרָה, הַיְנוּ לֵילֵךְ וְלִשְׁמֹעַ, אֲבָל אִם יָשַׁב בַּחֲבוּרַת אֲנָשִׁים, שֶׁנִּתְקַבְּצוּ ((ח)) לְעִנְיַן מָה, וְהִתְחִילוּ לְדַבֵּר דְּבָרִים אֲסוּרִים, וְהוּא מְשַׁעֵר, ((ט)) שֶׁדִּבְרֵי תּוֹכַחְתּוֹ לֹא יוֹעִילוּ לָהֶם מְאוּמָה, תָּלוּי בָּזֶה ((י)) אִם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ מִמְּסִבָּתָם, אוֹ לְהַנִּיחַ אֶצְּבָּעוֹ בְּאָזְנָיו, מִצְּוָה רַבָּה הוּא עוֹשֶׂה בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲז''ל בִּכְתֻבּוֹת, {דף ה'} אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִשָּׁמֵט מִּמְּסִבָּתָם, וּמְשַׁעֵר בְּעַצְּמוֹ, שֶׁעֵצָּה זוֹ דְּהֲנָחַת אֶצְּבָּעוֹ בְּאָזְנָיו, גַּם כֵּן קָשֶׁה לוֹ מְאֹד ((יא)) מִפְּנִי שֶׁיִּלְעֲגוּ עָלָיו, וּבְוַדַּאי לֹא יַעֲשֶׂה עֵצָה זוֹ, עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה אָז לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ וּלְהַעֲמִיד עַל נַפְשׁוֹ בְּעֵת צָרָה כָּזוֹ וְלִלְחֹם מִלְחֶמֶת ה' עִם יִצְרוֹ, כְּדֵי ((יב)) שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל עַל כָּל פָּנִים בְּאִסוּר דְּאוֹרַיְתָא שֶׁל שְׁמִיעַת וְקַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע. וְלָזֶה צָרִיךְ ג' פְּרָטִים, שֶׁיִּזָּהֵר בָּהֶן מְאֹד וְיִנָּצֵל עַל יְדֵי זֶה עַל כָּל פָּנִים מֵהָאִסוּר תּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בְּהֶעָוֹן הַנַּ''ל: יַחְלִיט בְּנַפְשׁוֹ בְּהֶסְכֵּם גָּמוּר, ((יג)) שֶׁלֹּא לְהַאֲמִין לְהַדִּבְרֵי גְּנוּת, שֶׁמְּסַפְּרִין עַל חַבְרֵיהֶם. ((יד)) לֹא יִהְיֶה נִיחָא לֵה בִּשְׁמִיעַת סִפּוּרֵיהֶם הָאֲסוּרִים הָאֵלֶּה. ((טו)) גַּם יַעֲמִיד עַל עַצְּמו, שֶלּא לְהַרְאות לִפְנִי הַמְסַפְּרִין שׁוּם תְּנוּעָה, שֶׁיֵּרָאֶה מִּמֶּנָּה, שֶׁהוּא מַסְכִּים לְדִבְרֵיהֶם, אַךְ יֵשֵׁב כְּאֶבֶן דּוּמֵם. וְאִם יוּכַל לְהַרְאוֹת לִפְנֵיהֶם פָּנִים נִזְעָמִים, שֶׁיָּבִינוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁהוּא אֵינוֹ מַסְכִּים לְדִבְרֵיהֶם הַהֲבָלִים, בְּוַדַּאי הוּא טוֹב יוֹתֵר. פירוש לאפוקי אם הוא יודע את ענין קבוצם שהוא ללצנות או לשון הרע, אף שבתחלה הם עוסקים באכילה ושתיה וכי''ב, בודאי אסור לו לכנוס לתוך חבורתם כיון שהוא יודע שאחר כך לא יוכל להשתמט מהם ותוכחתו לא יועיל וכדלקמן. דאי היה מועיל הוכחה בודאי מחויב להוכיחם, ואם אינו מוכיחם נתפס בעונם כדאמרינן בשבת (נ''ה ע''א) ובכמה דוכתי ודע דכאן איירינן שהוא משער לפי אנשי החבורה שאם יוכיחם עבור הדברי גנות שמגנים את חבריהם לא די שלא יהיה שום תיקון עוד יהיה קלקול מזה, שבגובה אפם יגנו אותו עוד יותר מחמת זה, שבאופן זה בודאי אסור להוכיחם כי הוא בכלל אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו וכו' והכא נמי כיון שמתוך שהוא מזרזם שלא לגנותו הם מגנים אותו יותר בוודאי אסור להוכיחם, דאי לאו הכי אלא שלא יועיל ולא יזיק בהוכחה, בוודאי אין לו למנוע מהוכחה כמו שכתב רבינו יונה במאמר קצ''ז וז''ל איש אשר ישמע את דברי בני אדם מדברים לשון הרע או כי ישמע כל פה דובר נבלה או כי יושב בסוד משחקים בוזי תורה ומצות ויודע כי הם סרבנים וסלונים ואם יוכיחם לא יקשיבו אל דבריו על כן ישים יד על פה, גם זה יענש כי לא יענה כסילים באולתם פן יאמרו כי הוא כמו הם וכי הודה אל דבריהם, אף כי יתחייב לענות ולגעור בהם לתת גודל לתורה ולמצות אשר בזו לעגו להם וקנאה לכבוד נקי וצדיק אשר ישיחו בו, וזה אחד מן הדברים אשר יתחייב האדם לעזוב בעבורם חברת הרשעים כי יענש בשמעו את דבריהם הרעים וילאה לענותם וכו' עי''ש. וגם לבד זה מבואר בא''ח (בסי' תר''ח ס''ב בהגה''ה) שעל איסור המפורש בתורה מחוייב להוכיחו בכל גווני ואין אומרין בזה מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ואם כן הכא נמי בלשון הרע ורכילות דכוותיה, ע''כ כתבנו דהכא איירי שהוא באמת משער שבדברי תוכחתו יפסיד למי שנאמר עליו הדברי גנות על כן יש למנוע עצמו מזה. ואין שוה לגמרי עם העצה דהנחת אצבעותיו באזגיו, כי בכאן בודאי חיובא איכא וכמו שאכתוב אחר כך בסעיף ו' בפנים. המעיין היטב בפנים יראה שלא כתבתי טעם זה לפטור על פי אמת, כי אם מחמת שהוא יודע בנפשו שלא יוכל להתגבר על יצרו בזה. ובאמת הרוצה לצאת ידי שמים לכתחלה צ''ע איך יתנהג, כי לכאורה יש לפוטרו מטעם שבזמננו בעו''ה יחזיקו אותו לשוטה ופתי עבור זה ומסקינן בברכות (דף י''ט ע''ב) דבאיסור דרבנן כבוד הבריות דוחה אותו אפילו בקום ועשה והכא נמי איסור דרבנן הוא אם יתנהג כמו שכתבנו בפנים דהיינו שלא יאמין ולא יהיה ניחא ליה ולא יסייעם כלל, או דלמא אף על פי כן צריך להניח אצבעו באזניו מטעם שאמרו חז''ל מוטב שיעשה * אדם עצמו שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום (וכבוד הבריות לא שייך בזה כיון שהם עושין שלא כדין), או אפשר דוקא בדבר שהוא איסור דאורייתא אמרו מאמר זה דמוטב וכו' ע''כ העצה היעוצה לצאת ידי כל הספיקות אם אינו יכול להוכיחם כלל ישתדל בכל כוחותיו לצאת מזאת החבורה ויהיה טוב לו בזה ובבא. והוא לפי מה שביארתי לעיל דהך דרשה דויתד וכו' שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו היא אסמכתא והיא מצוה מדרבנן בעלמא. דאל''ה תיכף עובר בלאו דלא תשא שמע שוא וכמו שכתבנו בתחלת כלל זה. דבר זה צריך להרחיב בביאורו ומאת ה' אבקש שלא אכשל בדבר הלכה והוא דגרסינן בפסחים (דף כ''ה ע''ב) איתמר הנאה הבא לו לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה וכו' ומסקינן בלשון שני (דהלכתא כותיה וכמו שפסקו הרי''ף והרא''ש) לא אפשר ולא מכוין לכו''ע שרי, אפשר ולא מכוין היינו פלוגתייהו דר' יהודא ור' שמעון, כי פליגי היכא דלא אפשר וקמיכוין, אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה, וידוע דהלכתא כרבא (כן הוא לשון הרי''ף והרא''ש, וצ''ע למה צריך לומר דהלכה כרבא והלא לא פליגי כי אם אליבא דר' יהודה דלר' שמעון גם אביי מודה דאסור כדאמר בגמרא וידוע דהלכה כר' שמעון בדבר שאינו מתכוין) נמצא לא אפשר ולא מכוין או אפשר ולא מכוין שרי דאנן קיי''ל כר' שמעון ולא אפשר וקמיכוין אסור ופירש רש''י שם וז''ל מותרת אין צריך לפרוש הימנה, אפשר לו ליבדל וקמתכוין להתקרב כדי להנות מריח של עבודת גלולים או אפילו אי אפשר לו ליבדל ומיהו מתכוין וחביב הוא ליה להנות, לא אפשר לו ליבדל ולא קמכוין להנות דאיכא תרתי להיתר לכ''ע שרי. וידוע הוא מה שכתב הר''ן בסוגיא זו דלהכי קרי ליה הגמרא הנאה הבא לו לאדם בעל כרחו משום שלא בא לכאן בשבילו אלא הריח ממילא קאתי. וזה הדין של הגמרא לאו דוקא לענין עכומ''ז ולענין ריח, דהוא הדין בדבר התלוי בראיה או בשמיעה וגם בכל איסורין שבתורה, כמו שמוכח שם בגמרא מכל הראיות שהביאה שם הגמרא, וכן נפסק גם כן ביו''ד (בסי' קמ''ב ס' ט''ו בהג''ה ובש''ך שם ס''ק ל''ד עי''ש). ועתה נחזור לענינינו לענין שמיעת לשון הרע, דהכא נמי כיון דלכתחלה לא בא לכאן בהחבורה בשביל השמיעה רק לענין אחר, וגם עתה לא ניחא ליה בשמיעת דברים של לשון הרע וכיוצא בזה, בודאי לא עבר על איסור השמיעה, ואף על גב דאינו אוטם אזניו בעת השמיעה, ואם כן לכאורה הוא פסיק רישא לשמוע וכבר פסק הרא''ש בפרק ח' שרצים דבשאר איסורים פסיק רישא דלא ניחא ליה הוא איסור דאורייתא, זה אינו, דיש לומר דשם איירי בענין שהוא עושה מעשה אך דלא מכוין ולזה אמרינן כיון שהוא פסיק רישא אף דלא ניחא ליה אסור, מה שאין כן הכא דבהשמיעה אינו עושה שום מעשה כלל ובעת הליכתו והתקרבותו לישב בין החבורה עדיין אינו מוכרח שידברו לשון הרע שיחשב על ידי זה הליכתו למעשה, וגם אינו מוכרח הוא שישמע על ידי הליכתו שעל ידי זה נצרף הליכתו להשמיעה דנימא דכיון דהוא פסיק רישא הוי כאלו הלך כדי לשמוע שהרי יכול לאטם אזניו מלשמוע ואם כן לא נוכל לצרף הליכתו להשמיעה, ואף ששומע אחר כך ואינו אוטם אזניו אינו עושה בזה מעשה כלל. ובשלמא אם היה ניחא ליה בהשמיעה היה נקרא לא אפשר וקמכוין דפסקינן דאסור, אבל כיון דלא ניחא ליה שרי, ועי' במה שכתבנו בהגה''ה ותבין את דברינו *. EE* הגה''ה: ואגב נבאר דבר פלא מה שראיתי בחכמת אדם הלכות עכומ''ז כלל פ''ד סעיף ט''ז וז''ל ואסור לשמוע הכלי שיר ולהריח הריח ולהסתכל בנוייה וכ''ש בע''ג עצמה ואם צריך לילך דרך שם יאטם אזניו ויעצם עיניו ויסתום נחיריו שלא יהנה ואף על גב דאינו מתכוין כיון דהוי פסיק רישא ובמתכוין אסור אפילו אין לו דרך אחר עכ''ל. והוא תימה מכמה טעמים א' דמלשון הש''ך ביו''ד סימן קמ''ב ס''ק ל''ד לא משמע הכי דזה לשונו שם ומבואר בתו' והרא''ש והרי''ו דמיירי בענין שיוכל לאטום אזניו ולהעצים עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישא הא בלאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש''ס ובפוסקים דאפילו אי אפשר לו לילך למקום אחר אסור עכ''ל ומשמע בהדיא דמשום שיכול להאטים אזניו ולהעצים עיניו מותר אפילו כשהוא שומע או רואה כיון שאינו מתכוין להנאה דאל''ה אלא שמעצים עיניו הרי אינו נהנה כלל ועוד דהלא משמע מש''ך שאינו חולק על הרמ''א רק מפרש אותו ובהגהת רמ''א מפורש בהדיא דכשאינו מתכוין מותר אפילו לשמוע ולהסתכל דהלוא על דברי המחבר קאי. ועוד דזה לשון הגהת ריא''ז והוא בשלטי גבורים בפסחים פ''ש שדברי הרמ''א נובע הימנו וז''ל וכן אם היה רואה נויי עכומ''ז או שהיה שומע נגינת הכומרים המנגנים לפני עכומ''ז אם אינו מתכוין להנות שאינו חפץ בהנאה זו ואינו צריך לה מותר ואם היה מתכוין להנות אסור שאף הקול והמראה אף על פי שאין בהם ממש אסור להנות בהם עכ''ל. ומדברי רש''י בפסחים (דף כ''ה ע''ב) נמי משמע כשלטי הגבורים עי''ש. ונראה שהיה קשה לו לחכמת אדם דברי הש''ך אם נפרשיה בפשוטיה דמה שייך לאמר דלא הוי פסיק רישא משום שיכול להאטים אזניו ולהעצים עיניו וכו' כיון שהאיסור הוא על השמיעה והראיה השתא מיהא ששומע ורואה הנאה ממילא הוא ופסיק רישא ממש ולא מצינו כיוצא בזה בגמרא שיקרא משום הכי דבר שאינו מתכוין ולכך הוכרח החכמת אדם לדחוק דהכונה הוא שיאטום אזניו ויעצים עיניו וכו' ואף שאפשר שישמע אפילו אם יאטום אזניו על כל פנים הלא אינו פסיק רישא והוא אינו מתכוין להנאת השמיעה ההיא זהו תוכן כונתו. אבל הוא פלא דתינח באטימת אזנים ומה יעשה בעצימת עינים וסתימת הנחירים אם לא שנדחוק דהכוונה שיעצים עיניו במקצת בענין דלא יהיה הראיה פסיק רישא וכהאי גוונא בסתימת הנחירים אך מה יענה במאי דאמרינן בברכות (דף נ''ג ע''א) היה מהלך בשוק של ע''ז נתרצה להריח הרי זה חוטא, משמע בהדיא דאי לא נתרצה לזה אף על פי שהוא מריח אין עליו חטא [וכן איתא ברמב''ן בע''ז (דף י''ב ע''ב) אהא דאמרינן שם דקמיתהני מריחא] וראיה זו כתבה הגר''א בביאוריו בסימן קמ''ב הנ''ל על מה שהתיר הרמ''א דבר שאינו מתכוין. ועוד מכל הראיות שהבאתי לעיל משמע מפורש דמותר הראיה והשמיעה. והנראה לי בזה להסביר סברת הש''ך ובהכי יתבאר סברת התוספות גם כן שפיר שכתבו דכאן מיירי באופן דלא הוי פסיק רישא משום דאמר בעלמא דמודה ר' שמעון בפסיק רישא ולכאורה קשה דמאי ראיה היא מבעלמא שם איירי שעושה מעשה אך שאינו מכוין ולהכי אמרינן דכיון דהוא פסיק רישא הוי כאלו עשה מעשה בכוונה אבל הכא הא איירינן שהלך לכתחילה באותו הדרך לענין אחר וכמו שכתבנו לעיל בשם הר''ן רק ממילא בהליכתו מריח ונהנה בהריח או שומע ונהנה בהשמיעה וכן ראיתי בפני יהושע שדחה בזה את דברי התוספות. אבל לפי דרך הש''ך יבואר היטב כוונת התוס' שסברתם הוא כיון שבשעת הליכתו יודע שבודאי באותו הדרך יוכרח להנות מעכומ''ז על ידי ראיה או שמיעה או ריח אף דלא ניחא ליה בהנאה זו מכל מקום כיון דהוא פסיק רישא נחשב הליכתו כאלו הלך לכתחלה כדי להנות על ידי שמיעה או ראיה מעכומ''ז ולזה כתב הש''ך דאיירי בענין שיכול לאטום אזניו וכו' פי' ואם כן לא נוכל לצרף הליכתו להראיה מטעם פסיק רישא דהרי על ידי הליכה לא יוכרח שיהנה על ידי ראיה או שמיעה כיון שיכול לאטום אזניו וכו' ואם כן לא נשאר כי אם הראיה או שמיעה לבד ובזה לא אמרינן פסיק רישא כיון דאין בה שום מעשה וכנ''ל אלא באה ממילא ולא ניחא ליה בהנאה זו אבל אם הנגינות שמנגנים לע''ג גדול קולם מאוד עד שהוא משער שלא יועיל לזה אפילו אטימת אזנים וכן כהאי גונא בעצימת עינים והחוטם שאינו יכול לסתום אותם מאיזו סיבה שתהיה, או מפני שידיו קטועות, אם כן הוא פסיק רישא גמור מפני שנצטרף הליכתו גם כן לזה וכנ''ל. FF ואין להקשות על סוגיא זו מהא דאמרינן בבבא בתרא (נ''ז ע''ב) מאי דכתיב ועוצם עיניו מראות ברע זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה וקפריך הגמרא היכי דמי אי דאיכא דרכא אחריתי רשע הוא ואי דליכא דרכא אחריתי אנוס הוא, לעולם דליכא דרכא אחריתי ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה, ופירש הרשב''ם רשע הוא ואף על פי שהוא עוצם עיניו דלא היה לו להתקרב בהאי דרך דקיימא לן הרחק מן הכיעור וכו' עי''ש. ואם כן הכא נמי אמאי פסקינן דאפשר ולא מכוין, דהיינו שאפשר לו לילך בדרך אחר ולא יפגע באיסור הנאה של עכומ''ז והוא הולך בדרך זו, כיון שהוא הולך לדרכו ואינו מכוין להנות שרי ולאו דוקא בעכומ''ז דכל שכן הוא בכל אסורין שבעולם כמו שכתב הש''ך ביו''ד סימן קמ''ב בסופו, ומה דשרינן הוא אפילו אם הוא רואה ושומע וכנ''ל, והכא בב''ב קרינהו הגמרא רשע לפירוש הרשב''ם אפילו אם הוא עוצם עיניו כיון שיש לו דרך אחרת, ואפילו לפסק החכמת אדם שהובא למעלה שפסק דצריך לאטום אזניו ולעצום עיניו גם כן קשה דהלא על כל פנים באטימת אזנים ועצימת עינים שרי אפילו אם יש לו דרך אחרת כיון שהוא הולך לדרכו ואינו מתכוין בשביל להנות, ואם כן הכא נמי הרי הוא הולך על שפת הנהר כמו שמשמע בפירוש הרשב''ם שם ואינו הולך בשביל זה ואפילו הכי קוראתו הגמרא רשע. ואין לומר דזה הלא תלוי בפלוגתא דר' יהודא ור' שמעון וכדאיתא בפסחים שם ולר' יהודה אפשר ולא מיכוין אסור ולכן קפריך הגמרא מן הפסוק על שיטת ר' יהודה דסבירא ליה בעלמא דבר שאין מתכוין אסור אם כן רשע הוא ולא צריך קרא להכי, דזה אינו, חדא דהלא הרבה מהראשונים כתבו דר' יהודה גופא מודה דדבר שאין מתכוין מותר מן התורה ועיין ביומא (דף ל''ד ע''ב) בתוספות שם ועוד דאם כן לפי פסק הלכה דקי''ל כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר יהיה מותר אפילו אית ליה דרכא אחרינא למיזל ואפילו אם הוא רואה וכמו שביררנו למעלה כיון דהוא אפשר ולא מיכוין והלא בשו''ע אה''ע סימן כ''א פסק דאסור להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה ואין לומר דהטעם הוא משום המסקנא דב''ב דאיבעי ליה למינס נפשיה אם כן הכי נמי בפסחים נימא דאיבעי ליה למינס נפשיה שלא להסתכל בנויי עכומ''ז פן יבוא להנות וגם לאטום אזניו מלשמוע קול נגינות שמזמרים לפני עכומ''ז פן יבוא להנות, והלא ביררנו לעיל מכמה מקומות דלא חיישינן לזה, ועיינתי הרבה בהאי קושיא. ונראה לי, דסברת הגמרא דבעריות מפני שנפשו של אדם מחמדתן צריך להחמיר יותר, דהגם שעתה חושב שלא ניחא ליה בהנאה זו, פן יתגבר יצרו עליו בעל כרחו ויבוא להרהר עי''ז, וכן מצינו בכמה ענינים שהחמירו יותר בעניני הסתכלות מכל האיסורים שבתורה אף בלא אפשר ולא מכוין, וכענין שאמרו בברכות (דף ס''א) אחורי ארי ולא אחורי אשה, פגע באשה בדרך רץ אחריה ומסלקה לצדדין, ומשמע מדברי האחרונים באה''ע דאפילו לית ליה דרכא אחרינא למיזל ולא ניחא ליה בהסתכלות אפילו הכי אסרו חז''ל והכל מטעם שכתבתי כנ''ל. ומ''ש רשב''ם דקי''ל הרחק מן הכיעור היינו בענינים כאלו שמצוי פתוי היצר וגם לעז הבריות מאוד. שאם לא כן אפילו אם בלבו לא מאמין לדבריהן יהיה בכלל מסייע לדבר עבירה וכמ''ש בר' יונה במאמר רי''ב, וגם יעבור על ידי זה באיסור חנופה שהוא עון חמור עד מאד וכמ''ש חז''ל ד' כתות אינן מקבלין פני השכינה ועי' לעיל בפתיחה לאוין אות י''ו עי''ש. ומ''ש בפנים פנים נזעמים וכו', הוא בר' יונה במאמר רי''ב [הנ''ל] עי''ש.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? אִם בְּעֵת שֶׁיָּשַׁב בֵּינֵיהֶם, לֹא דִּבְּרוּ אָז דִּבּוּרִים הָאֲסוּרִים, וְגם עַתָּה אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּט מֵהֶם, אֲבָל אִם בְּעֵת, שֶׁהוּא רוֹצֶּה לֵישֵׁב בֵּינֵיהֶם, ((טז)) כְּבָר הִתְחִילוּ לְדַבֵּר דִּבּוּרִים הָאֲסוּרִים, אוֹ שֶׁהוּא ((יז)) יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט וְלֵילֵךְ מֵאִתָּם, וְהוּא מִתְעַצֵּל בָּזֶה, אוֹ שֶׁהוּא מַכִּיר מִכְּבָר לְאֵלּוּ הָאֲנָשִׁים בְּטִבְעָם, שֶׁהֵם מִבַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, שֶׁתְּשׁוּקָתָם תָּמִיד לְדַבֵּר מִגְּנוּת חַבְרֵיהֶם, וְהוּא הוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם, אַף שֶׁלֹּא יְסַיֵּע לְדִבְרֵיהֶם כְּלָל וְלֹא נִיחָא לֵה בָּהֶם, אַף עַל פִּי כֵן פּוֹשֵׁעַ מִקְּרֵי כְּמוֹתָם, ((יח)) שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי חֲזַ''ל, שֶׁצִּוּוּ לְהִתְרַחֵק מִשְּׁמִיעַת דְּבָרִים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים. וְכָל שֶׁכֵּן ((יט)) אִם הוּא מְבַוֵּן לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵיהֶם גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא, וְיֵחָקֵּק עֲבוּר זֶה לְמַעְלָה בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת בְּשֵׁם אִישׁ רָשָׁע וּבַעַל לָשׁוֹן הָרָע, וְכִדְאִיתָא בְּפִרְקֵי דְּר' אֱלִיעֶזֶר בְּצַוָּאַת ר' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, שֶׁצִּוָּה לִבְנוֹ הוֹרְקְנוּס, וְזֶה לְשׁוֹגוֹ: בְּנִי, אַל תֵּשֵׁב בַּחֲבוּרַת הָאוֹמְרִים רַע מֵחַבְרֵיהֶם, כִּי כְּשֶׁהַדְּבָרִים עוֹלִים לְמַעְלָה, בַּסֵפֶר נִכְתָּבִים, וְכָל הָעוֹמְדִים שָׁם נִכְתָּבִים בְּשֵׁם חֲבוּרַת רֶשַׁע וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, עַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְרַחֵקּ מְאֹד מְאֹד מֵחֲבוּרָה רָעָה כָּזוֹ. פשוט הוא דכיון דבשעה שהוא עושה מעשה דהיינו בעת שהוא מקרב עצמו לישב ביניהם כבר התחיל האיסור והוא אינו אוטם אזניו א''כ הוא פסיק רישא ממש ואינו דומה להנ''ל לפי מה שביארתי שם *. EE* ולבד כל זה הלא לכתחלה צריך שיעשה מעשה להיפך היינו מלבד שלא יהא ניחא ליה השמיעה צריך גם כן שיניח אצבעו באזניו שלא יהא יכול לשמוע כמשאחז''ל בכתובות (דף ה'.) והוא יודע בעת שהוא מקרב את עצמו לישב ביניהם שלא יעמיד את עצמו ויעבור על שמיעת לשון הרע ואף על פי כן הולך ויושב ביניהם בודאי מקרי פושע כמותם שעבר על דברי חז''ל, ועיין ביבמות (דף כ'.) אמר רבא כל העובר על דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי מיקרי וכו' ובשבת (דף מ'.) אמר רבא האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא עי''ש. וגם קרוב מאוד שהוא עובר גם במצות עשה דבו תדבק (לפי מה שביארתי לעיל בפתיחה בעשין אות ו') אם בעת ישיבתו כבר התחילו לדבר וכו', וגם בציור השלישי דהיינו אם הוא מכיר את טבעם הרע שתשוקתם לדבר לשון הרע ובודאי יבואו באמצע הסעודה ללשון הרע וליצנות וכיוצא בזה, אבל בציור האמצעי דהיינו שהוא יכול לישמט מהם לא עבר כי אם על ציווי חז''ל כמו שאכתוב אחר כך בס''ק י''ח ולא בעשה דבו תדבק כיון דלכתחלה לא ידע מזה ועתה לא ניחא ליה בשמיעתם. ואין להקשות על מה שכתבתי שבציור הא' והג' קרוב שהוא עובר על ובו תדבק מהא דאמרינן בברכות (דף מ''ג ע''ב) ו' דברים גנאי לת''ח וא' מהם אל ישב במסיבת עם הארץ מ''ט דילמא אתי לאמשוכי בתרייהו משמע דהוא רק מדה בעלמא לתלמיד חכם ולא עבירת עשה, זה אינו, דהתם בעת שיושב ביניהם לא התחילו עדיין לדבר בדברים האסורים וגם אין מכיר את טבעם שבודאי ידברו לשון הרע רק שהם אנשים עמי הארץ ורגיל הוא שידברו או יעשו בתוך הסעודה דברים שאינם הגונים אבל בענינינו קרוב מאוד שעובר גם בעשה. FF הטעם כמו שכתוב בהג''ה דכיון דדינא דגמרא הוא לכתחילה לעשות מעשה להיפך והוא מתעצל בזה אף דלא ניחא ליה בשמיעתם פושע מיקרי שעבר על דברי חז''ל וכנ''ל. מלבד מה שכתבנו בהגה''ה הקודמת דהיכא שמכירם שהם בעלי הלשון קרוב שהוא עובר על עשה דבו תדבק. ואין. להקשות על מה שכתבנו דהיכא שהוא יכול להשמט מהם דהוא עובר רק על דברי חז''ל וכו' ולא על עצם איסור שמיעת לשון הרע דהוא איסור דאוריתא וכנ''ל בס''ב כיון דלא ניחא ליה מהא דאמרינן בכתובות (דף נ''א:) גבי נשי ישראל שנשבו וודאי שבקינהו ואזלן מנפשייהו אסירן ופרש''י דאם הגנבים ששבו אותם מניחים אותם לילך אל ביתם ורק מנפשייהו מתעכבות לגבי הגנבים אסורות משום דתו לא מיקרי אונס, ואם כן הוא הדין בעניננו לא נוכל לקרותו לא ניחא ליה כיון שאפשר לו להשמט מחבורתם ואם כן הוא כרצון, דבאמת עניננו אינו דומה לשם דאם לא כן תקשה אמאי פסקינן כאן דאפשר ולא ניחא ליה שרי נימא כיון שאפשר לו ליבדל מן הדרך ההוא ואינו בודל מסתמא ניחא ליה בההוא איסורא, אלא ודאי דלא דמי דשם אין לה ענין אחר דנימא שעבורו מתעכבת אצל הגנבים ובההיא ביאה שבא עליה הגנב היא בעל כרחה ואנוסה היא בזה, אלא ודאי נתרצתה לישאר שם אצל הגנבים לאשה, וכדאמרינן בגיטין מ''ה גבי בנתיה דרב נחמן עדי גוברין ונהרדעי גוברין, מה שאין כן בעניננו בפסחים שכשהוא הולך בדרך זה אין עיקר הכונה משום הנאת האיסור רק לענין אחר * וכמו שכתב הר''ן דלהכי קרי לה הגמרא הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, רק בדרך הלוכו הוא נהנה גם כן מאיסור, ולהכי אף שאפשר לו לילך בדרך אחר כיון שאינו מתכוין לההיא הנאה שרי. והכי נמי בענינינו כיון דעיקר ישיבתו שם לכתחלה לא היה בשביל שמיעת לשון הרע וגם עתה מה שמתעכב שם ואיננו הולך מאצלם הוא משום ענין אחר, לכן נלענ''ד שמן התורה אין בזה איסור משום שמיעת לשון הרע אפילו אם הוא יכול להשמט משם ולקבוע סעודתו או ענין אחר כי''ב אצל אנשים אחרים שבאותו בית, כיון שבאמת יודע בנפשו שלא ניחא ליה משמיעת דברים האסורים שהוא שומע וגם תוכחתו לא יועיל להם ואדרבה יגרע יותר וכנ''ל, רק מדברי חז''ל בודאי מצוה או להניח אצבעו באזניו או לילך מאת מסיבתם וכמו שאכתוב אחר כך. EE* ואין להקשות על זה מהא דאמרינן במגילה (ט''ו) גבי אסתר וכאשר אבדתי אבדתי, כאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך, פירוש דעל ידי זה תאסר למרדכי, והלא עיקר כוונת הליכתה לא היה בשביל זה רק להציל את ישראל רק שממילא תבא אחר כך לביאת איסור על ידי זה, ובשביל ההיא ביאה לבדה לא תאסר דקרקע עולם היא כדאמרינן בסנהדרין (ע''ד ע''ב), אלא ע''כ כיון שהיא יודעת שלבסוף תבא על ידי זה לאיסור נחשב דבר זה לרצון וה''נ בענינינו, דבאמת יש לחלק דלא דמי ענין אסתר לההיא דפסחים כלל, דהתם בעת ששומע השיר שמזמרים הוא עושה עניניו גם כן, דהלא הולך לדרכו לאיזה ענין שצריך לו רק דרך אגב בעת הילוכו הוא שומע גם כן ולהכי שרי, מה שאין כן בענינא דאסתר ביון דהיא יודעת מתחלה שעל ידי הילוכה תבא לבסוף לדבר שבעת עשיית הדבר לא תעשה פעולה אחרת, אסור. FF בכתובות (דף ה') שצוו שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו והובא זה בפוסקים. וה''ה לילך מאתם תיכף וזה עדיף בזמננו לעשות. וזע דאף שכללתי כל הג' ציורים כאחד שעבר על דברי חז''ל וכו' אין כונתי רק לומר שזה יש בשלשתן, אבל באמת יש חילוק רב ביניהם, והוא דבציור הא' עובר גם על איסור שמיעת לשון הרע מדאורייתא דפסיק רישא הוא כס''ק ט''ז וגם עובר על עשה דבו תדבק וכנ''ל בהגה''ה. ובציור הג' מלבד שעובר על דברי חז''ל עובר גם כן על העשה הנ''ל, ובציור האמצעי אינו עובר אפילו על העשה וכמו שכתבתי הכל בהגה''ה הנ''ל, ולא נשאר עליו רק מה שעבר על דברי חז''ל בכתובות וכנ''ל דכיון שיוכל להשמט מהם שלא ישמע באזניו דבר שאינו הגון והוא עובר על זה הוא עובר בזה על דברי חז''ל. שהוא עובר עי''ז גם באיסור שמיעת לשון הרע שהוא מדאורייתא כמ''ש בס''ב. ואם הוא מאמין לזה, עובר בודאי מלבד לאו של לא תשא שמע שוא, גם על כל שארי לאוין המבוארין לעיל בפתיחה ששייכין אצל מקבל עי''ש.

וְדַע דִּכְשֵׁם שֶׁכָּתַבְנוּ בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים, דְּמִן הַתּוֹרָה אָסוּר לְהַאֲמִין דִּבְרֵי גְּנוּת, שֶׁמְּסַפְּרִים עַל חַבְרֵיהֶם, כֵּן הַדִּין, אֲפִלּוּ אִם יוֹדֵעַ שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁסִפֵּר לוֹ הוּא אֱמֶת, אַךְ יֵשׁ בָּהֶם לְצַּדֵּד לְכָאן וּלְכָאן, וְהַמְסַפֵּר לוֹ דָּן אוֹתוֹ לְכַף חוֹב, וְעַל יְדֵי זֶה הוּא מְגַנְּה אוֹתוֹ, וְיָדוּעַ דְּמִצְּוָה לְהַשּׁוֹמֵעַ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, (וְהוּא דִּינָא דִּגְמָרָא בְּשָׁבוּעוֹת {דף ל'} וּמִצְּוַת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְתָא לְכַמָּה פּוֹסְקִים), וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְאֵינוֹ דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת וְהוּא מַסְכִּים לְהַמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ, לֹא דַּי שֶׁעָבַר עַל {ויקרא י''ט ט''ו}: ''בְּצֶּדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ'', אֶלָּא הוּא גַּם כֵּן נִכְלָל ((כ)) בְּשֵׁם מְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, כֵּיוָן דְּעַל יְדֵי שֶׁלֹּא דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, מִמֵּילָא נִשְׁתַּרְבֵּב עָלָיו הַדִּבְרֵי גְּנוּת. וראיה לדבר דכשם שדבר זה נחשב לשון הרע אצל המספר וכנ''ל בכלל ג' סוף ס''ז כן בודאי הוא הדין לענין המקבל. ועוד ראיה ממה דאיתא בפסחים (דף פ''ז) בענין ירבעם מפני מה זכה וכו' מפני שלא קיבל לשון הרע על עמוס וכו' ואם אמר לא מפי עצמו אמר אלא שכינה אמרה לו, הרי אף דבאמת ניבא עמוס לרע על ישראל עם כל זה כיון דבאמת אין עליו שום אשמה חס ושלום, לכן אם ירבעם היה תופשו לגנאי על זה היה נקרא בשם מקבל לשון הרע ויש לדחות קצת, משום דלא היה לו לירבעם להאמין כלל שאמר כן עמוס וכמו שהשיב באמת ירבעם לא אמר אותו צדיק כך. ועוד ראיה מענין דואג כששאלו שאול כולכם קשרתם עלי והשיבו דואג ראיתי וגו' אף דאמת אמר וכמו שאמרו חז''ל ג' אמרו אמת דואג וכו' עם כל זה נחלט להקרא בכל מקום בתורה בשם בעל לשון הרע ושאול בשם מקבל וכדאיתא בירושלמי פ''א דפאה, והטעם כיון דעל ידי שלא היה דן שאול אותו לכף זכות וחשב שהיה דוד רודפו ורוצה למלוך תחתיו, ממילא מה שהיטיב עמו אחימלך הוא עולה גדולה ונקרא בשם מורד במלך, ולכן דואג שסיפר עליו דבר זה נקרא בשם מספר לשון הרע (אף שדבר זה אם היה ענין כונת דואג שדוד הוא רודף לשאול היה מותר לגלות לו כל פרטי סיבותיו של דוד) וגם שאול נקרא בשם מקבל, אף שאחר כך שמע מאחימלך בעצמו את המעשה כמו שסיפר דואג וכמ''ש בקרא, עם כל זה כיון שלא דן את אחימלך לזכות כמו שהתנצל בעצמו וכמ''ש בקרא נקרא בשם מקבל לשון הרע. ואף שמה שהבאנו הוא בענין רכילות, פשוט הוא דהוא הדין בענין לשון הרע. ולענין אם זה הדין דענינינו איירי בששני הצדדים שקולים או דוקא בשהכף זכות מכריעה יותר עיין בחלק ב' בכלל ה' בבאר מים חיים בסעיף קטן ח' בסופו.

וְכָל זֶה, אֲפִלּוּ אִם הַסִפּוּר הָיָה עַל אִישׁ בֵּינוֹנִי, אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ לִזָּהֵר מִן הַחֵטְא וּפְעָמִים יִכָּשֵׁל בּוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הַסִפּוּר הָיָה עַל אִישׁ יְרֵא אֱלֹהִים, שֶׁעָלָיו שַׁיָּךְ יוֹתֵר מִצְּוַת עֲשֵׂה דִּ''בְצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ'' (כמבואר ברמב''ם פרק א' דאבות משנָה ו', ובשערי תשובה לרבנו יונה, במאמר רי''ח) וְהוּא עוֹבֵר עַל זֶה וְדָן אוֹתוֹ לְכַף חוֹב וּמַסְכִּים לְהַמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עַל אִסוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע * . ועתה נבאר מה שנכשלין בזה, בעונותינו הרבים, בענין קבלת לשון הרע בלי ראות, ואציר ציור אחד וממנו יקיש המשכיל לכל כיוצא בזה, והוא, מה שמצוי כשאחד יוצא מבית דין חיב, והוא מספר לחברו ומסדר דברי זכותו לפניו לאמר: ראה בעצמך איך שהדין עמי, ובית דין פסקו מהפך להפך, ואם היה בא דין שלי לפני רב פלוני ופלוני, שהוא מפרסם לחכם, בודאי היה מבין האמת עם מי ולא היה פוסק פסק מהפך ומקלקל כזה. ומדבר עוד על הבית דין עבור זה דברי חרופין וגדופין, אשר אין להעלות על הכתב. ואם חברו משיבו אינני מאמין שיפסקו כן, יאמר לו: ראה את הפסק וקרא אותו היטב ותראה בעצמך אשר לא בדעת ובהשכל נעשה, והוא מראה את הפסק וקורא אותו פעם אחרי פעם, ובכל פעם הוא מתפלא יותר, ומוצא גם כן בהפסק דברים אשר לא נראו לו לפי דעתו, [כידוע שפסקי בעלי בתים אינן שוין לפסקי התורה הקדושה], עד שנחלט בעיני שניהם, שהרב או הבית דין שבעיר הזאת אין להם שקול הדעת לידע איך לפסק דין על בריו. ועתה נבוא לעניננו, ראה איך בשאט נפש עבר על לאו ד''לא תשא שמע שוא'', ועל עשה ד''בצדק תשפט עמיתך'', ועוד שארי לאוין המבארין לעיל בפתיחה, ואלו היה השומע הולך בדרך התורה הקדושה, כשבא אחד לפניו בענין כזה, בודאי החיוב מטל עליו, אם יכול להוציא אף מלב הבעל דין, שלא יהיה לו תרעומות על הבית דין, ולהרחיב לפניו בדברי אמתלאות, שעל הבית דין אין שום עולה, חס ושלום, שהם פוסקין כפי המבאר בתורה הקדושה על פי הטענות, ואין לו לדין, אלא מה שעיניו רואות, כי יש כמה פעמים, שאף שהאמת עם אחד, אף על פי כן נסבב מן השמים להשני שיזכה בדין, כמאמרם בברכות (דף ז'): ולא עוד אלא שזוכה בדין, שנאמר: ''מרום משפטיך מנגדו'' וכו', ואפשר דמזלא דהאי גברא קגרים, (מזל אותו אדם גורם), [וכדאיתא בהרא''ש פרק אחד דיני ממונות סימן ה', ועין שם בפלפולא חריפתא סעיף קטן י''ח], ואין לך לדאג, בודאי הקדוש ברוך הוא ישלים את גזלתך ממקום אחר, כמאמר: ולא עוד אלא שמטריחין אותי להשיב הגזלה לבעליו, וכיוצא באלה דברי נחומים להסיר הצער מלבו ולהוציא מלבו התרעמת שעל הבית דין [ועין לקמן בכלל ט' בבאר מים חיים סעיף קטן ה', מה ששיך לענין זה]. ואם רואה, שדבריו לא יועילו, על כל פנים יש לו להתחזק על עצמו, שלא לקבל לדברי הגנות והתרעמת של חברו, שהוא מתרעם על הבית דין שבעיר, כי האסור של קבלת לשון הרע והמצוה ד''בצדק תשפט עמיתך'' הוא נאמר, אפלו על סתם אנשים מישראל, וכל שכן על מי שמחזק בעיר לתלמיד חכם, ובדידה המצוה ד''בצדק תשפט'' הוא אפלו אם הדרך לכף חוב מכריע הרבה יותר מלכף זכות, (וכמו שכתב הרבנו יונה בשערי תשובה במאמר רי''ח, עין שם, והוא כעין מאמר הגמרא בברכות (י''ט) אם ראית וכו', עין שם), כל שכן בזה שהכף זכות מכריע הרבה יותר, כי ידוע הוא לכל יודעי דת ודין, שפעמים הרבה הדין משתנה מפני טענה אחת או מפני סברא אחת, ואפלו אם הוא חכם גדול בתורה ורואה הוא לפי דברי הבעל דין, שהוא מספר לו את טענותיו שהדין עמו, עם כל זה יש לו לחשב עליו, פן לא טען כך בשעת מעשה, ורק עתה, אחר שיצא חיב מבית דין, נתישב בדעתו שהיה לו לטען כך וכך. הכלל בענין זה יש הרבה והרבה מעניני זכות שנוטה יותר מלכף חובה, ואפלו אם הפך על כל צדדי הענין, ואין לו על הבית דין שום זכות, עם כל זה מן התורה אסור להחליט עליהם ולומר, שאינם יודעים היאך לפסק דיני התורה, אלא יש לילך אל הרב או אל הבית דין ולדרש מאתם הטעם, וכמאמרם באבות: אל תדין את חברך וכו', אולי יראה לו שהמעשה לא היה, או יראה לו את טעם דבריו, מאיזה מקום הוציא את הפסק שלו, או יודה לו ויאמר: טעיתי, כי אפלו באמוראים הראשונים מצינו שטעו בפסקי הדינים ואחר כך חזרו בהן, (וכמאמרם בנדה (דף ס''ח.): הדר אוקי רבא אמורא עלה (לאחר מכן העמיד רבא אמורא) ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי, ברם כך אמרו וכו'), וכמו שנאמר בתורה: ''הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא'', וכמו שפרש הרמב''ם בהלכותיו שפרוש הכתוב כך הוא, שיתוכח עם חברו על מה עשה לו כך וכך, ולא שינקט לו בלבו על זה, עין שם. והעובר על דברינו אלה, דהינו, שמחליט בלבו אחר ספורו של חברו שהרב או שהבית דין לא דנו את הדין יפה, וטעות היה בהוראה זו, בלי דרישה וחקירת טעם הדבר מהבית דין עצמם, עובר על כמה גופי תורה, ובפרט על אסור קבלת לשון הרע ועל לאו ד''לא תשא עליו חטא'' לפרוש הרמב''ם. וכל הדן את חברו לכף זבות דנין אותו מן השמים לכף זכות.

כְּשֵׁם שֶׁשַּׁיָּךְ אִסוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, בְּאִם הַמְסַפֵּר סִפֵּר לוֹ עַל אֶחָד, שֶׁעָשָׂה עַתָּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ עַל זֶה, שֶׁלֹּא לְהַחְלִיט בְּלִבֵּנוּ, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, וְכַנַּ''ל בְּסָעִיף א''כֵּז שַׁיָּךְ גַּם אִסוּר קַּבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע לְעִנְיַן שְׁאָר חֶלְקֵּי אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל, (כְּגוֹן לְבַזּוֹתוֹ ((כא)) בְּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו אוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא ((כב)) מִתְנַהֵג עַתָּה כַּשּׁוּרָה אוֹ בְּחֶסְרוֹן חָכְמָה, הֵן בַּתּוֹרָה וְהֵן בְּעִנְיְנִי עוֹלָם, וְכַנַּ''ל בִּבְלָל ד, וְה' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה), בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא גְּנוּת עָלָיו, שֶׁנִּצְּטַוֵּינוּ גַּם כֵּן, שֶׁלֹּא לְהִתְקַבֵּל דִּבְרֵי הַמְסַפֵּר לְפָנֵינוּ לְהִתְבַּזּוֹת עַל יְדֵי זֶה בְּעֵינֵינוּ, אֶת מִי שֶׁנֶּאֶמְרוּ עָלָיו. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: ((כג)) כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עַל הַמְסַפֵּר אִסוּר עֲבוּר דִּבּוּרוֹ, ((כד)) יֵשׁ עַל הַמְקַבֵּל אִסוּר עֲבוּר קַבָּלָתוֹ. כן משמע מהרמב''ם בפ''ז מהלכות דיעות הלכה ב' שכתב שם אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשו אבותיו כו' ואפילו אם הוא אמת וכמ''ש שם ובהלכה הסמוכה כתב שלשה כו' האומרו והמקבלו כו' ומשמע דאכל מה דכתב לעיל מיניה קאי *. EE* הגה''ה: דמשמע מסתימת לשונו אפילו אם המקבל יודע בעצמו גם כן שכך וכך עשו אבותיו של פלוני, ודוחק גדול לומר דדוקא בצירוף דאחרינא דהיינו אם אמר גם כן כך וכך שמעתי עליו, וכ''כ בספר יד הקטנה בהלכות דיעות פ''ט הל' ח' וז''ל לא תשא שמע שוא הרי זה אזהרה למקבל לשון הרע, וענינו כי כל דיבור הנמאס והנתעב אף על פי שהוא אמת הרי זה נקרא שוא ושקר, כלומר שאין בו ממש ויסוד ואין דבר טוב נמצא בו כי אם רע כענין שנאמר אשר לא נשא לשוא נפשי וענינו לענינים רעים, וזאת היא אמרו יתברך לא תשא שמע שוא, ירצה, שכאשר הדיבור הנתעב אסורין לדברו כמו כן אסורין לשמוע ולקבלו עכ''ל. ולבד זה אם נתבונן היטב תמצא גם כן שהוא נושא שוא ושקר כגון אם המספר לשון הרע מציע את גודל גנות מעשה אבותיו או מעשיו הראשונים כדי שיתבזה על ידי זה בעיני השומע, והנה עפ''י התורה בן לא ישא בעון האב וכן אם הוא בעל תשובה כל עונותיו לא תזכרנה לו ביום שובו מרשעו וכמו שכתב ביחזקאל, והמספר רצונו בהציעו את גודל העולות האלו כדי שיוסכם לגנאי ולבזיון בפני השומעים, והנה אין לך שמיעת שוא ושקר יותר מזה, כי באמת אהוב עתה מאוד לפני המקום וכמ''ש הרמב''ם בפרק ז' מהלכות תשובה אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל וכו' והיום הוא מדובק בשכינה וכו' ועל זה ציותה התורה לא תשא שמע שוא ר''ל שלא יתקבל דבר השוא הזה לפניו. FF עי' לעיל בכלל ד' בבאר מים חיים סעיף קטן ג'. בזה הדיבור כללתי כל חלקי הציורים שיש בענין לשון הרע כגון על ידי כתיבה או אם לפי הנראה לא יוכל לבוא היזק להנידון על ידי דבורו וכמו שמבואר לעיל. פירוש בזה בודאי יש על המקבל איסור. ופעמים הרבה יש שעל המספר אין איסור כגון בדברים שבין אדם לחבירו וכונתו כדי לקנא לאמת וכמבואר בכלל י', ועל המקבל יש איסור אם הוא מאמין בהחלט, כי הוא אינו יודע אם אמת הוא.

אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרַרְנוּ, דְּקַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, דְּהַיְנוּ לְהַחְלִיט בְּלִבּוֹ שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם אָמְרוּ חֲזַ''ל, דְּלָחוּשׁ מִיהוּ בָּעֵי {שלחשוש אמנם צריך}. וּבֵאוּר הַדָּבָר, דְּצָּרִיךְ לְקַּבֵּל אֶת הַדָּבָר ((כה)) בְּדֶרֶךְ חֲשָׁשׁ בְּעָלְמָא, הַיְנוּ רַק כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לוֹ הֶזֵּק עַל יָדוֹ, וְלֹא יִהְיֶה זֶה הַדָּבָר אֲפִלּוּ בְּגֶדֶר סָפֵק דְּמַעֲמִידִין לְאָדָם בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת, וְלָכֵן מְחֻיָּב עֲדַיִן ((כו)) לְהֵיטִיב עִם הַנִּדּוֹן בְּכָל הַטּוֹבוֹת, שֶׁצִּוְּתָה הַתּוֹרָה, לִשְׁאָר אֲנָשִׁים מְיִּשְׂרָאֵל, כִּי לֹא נִגְרַע עֶרְכּוֹ בְּעֵינֵינוּ על יְדֵי הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא {הלשה''ר} לְשׁוּם דָּבָר *, רַק שֶׁהַתּוֹרָה הִתִּירָה לָחוּשׁ לַלִּישָׁנָא בִּישָׁא לְעִנְיַן לִשְׁמֹר אֶת עַצְּמוֹ וְאֶת אֲחֵרִים מִמֶּנּוּ, וְעַל כֵּן כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים דְּמַה שֶּׁמֻּתָּר לָחוּשׁ, הַיְנוּ הֵיכָא שֶׁיּוּכַל לָבוֹא לִידֵי הֶזֵּק ((כט)) לוֹ אוֹ לַאֲחֵרִים, אִם לֹא יָחוּשׁ לוֹ, (דָּבָר זֶה, דּלאַחֵרִים צָרִיךְ בּאוּר רָחָב וְעַיֵּן פֹּה בִּבאֵר מַיִם חַיּים וּלקָּמָּן בּחֵלֶק ב' בִּכלָל ט' עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב, כִּי שָׁם נַרחִיב בָּזה, בּעֶזרַת ה'), אֲבָל בְּעִנְיָן אַחֵר אָסוּר לָחוּשׁ לְלָשׁוֹן הָרָע וּלְהַאֲמִינוֹ כְּלָל. הגה''ה: ולא מבעי היכא דבלאו {ואין צריך לומר כאן שבלא} הלישנא בישא הוא כשאר אנשים מישראל, אלא אפלו אם בלאו הכי (בלא כך) גם כן נתחזק בעיר לאדם רשע על ידי מעשיו הרעים, אך שעל ידם לא יצא עדין לגמרי מכלל שאר אנשים מישראל, כגון, (כז) להשיב לו אבדה וכדי לתן לו צדקה או לפדותו וכיוצא בו, ועתה נשמע עליו עוד מאנשים שיצא לגמרי מכלל ''עמיתך'', כגון, דשביק התרא ואכיל אסורא (עוזב התר ואובל אסור), כיון שלא נתברר דבריהם בבית דין, רק שאמרו אנשים בדרך ספור בעלמא (כח) אין לקבל דבריהם לאמת כדי למנע את עצמו על ידי זה מפדיונו, אם נשבה וכיוצא בו. ולא בגדר ספק דמעמידין לאדם בחזקת כשרותו. מפני שבדין זה יש פרטים שנכשלין בו העולם לכן אני מוכרח להעתיק לשון הגמרא והפוסקים הנמצאים בענין הזה ממה שראיתי. וז''ל הגמרא נדה (דף ס''א ע''א) כתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה, וכי גדליה הרגן והלא ישמעאל הרגן, אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן, אמר רבא האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחש ליה מיבעי, הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דר' טרפון, אמרו ליה לטמרינן מר, אמר להו היכי אעביד, אי לא אטמרינכו חזו יתייכו, אי אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחש מיבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו עכ''ל הגמרא. וז''ל רש''י יוחנן בן קרח א''ל לגדליה שמעתי שבא ישמעאל בן נתניה עליך להרגך. מיחש ליה מיבעי, ושמא הרגתם ואסור לי להציל אתכם עכ''ל. ותוספות כתבו על זה וז''ל ובשאילתות דרב אחאי מפרש שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם את ראשי למלך. וכתב רש''ל על זה וז''ל נ''ב אין ראיה מכאן להציל ההורג אפילו בעת שבטלו דיני נפשות, מכל מקום אסור להציל וכן יאבדו כל אויבי ה', וידינו אל תגע בהם, אלא להכי שרי להציל דספק הוי וספק נפשות להקל, ועוד שמעמידים לאדם בחזקת כשרות ואימור בודאי לא הרג עכ''ל רש''ל. וכתירוץ זה מוכח מהרא''ש שכתב שם וז''ל פירש רש''י למיחש מיבעי ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם, ותימא הוא לפרש כן, וכי אם יצא קול על אדם שחטא בשביל קול בעלמא יהא אסור להציל נפשו, ונראה דברי רבינו אחאי שפירש בשאילתות אם הרגתם חייבתם ראשי למלך שהתרה מלקבל רוצחין, וכעין זה דוקא יש לחוש ללישנא בישא היכי שיוכל לבוא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש לו כהך עובדא וכההיא דגדליה בן אחיקם, אבל בענין אחר אסור אפילו לחוש ללשון הרע ולהאמינו כלל עכ''ל. וכן כתבו התוספות (בדף ס''א) הנ''ל בד''ה אטמרינכו כהרא''ש עי''ש. ומזה מוכח בהדיא דאי לא היה לו חשש היזק מחמת התראת המלך לא היה לו להאמין להלשון הרע הזה כלל (וכן בכל כה''ג) וכתירוץ הב' של רש''ל דמעמידין לאדם בחזקת כשרות ולא כתירוץ הראשון דספק הוא, ולשון מיחוש ליה משמע גם כן שהוא חשש בעלמא. ומכתובות (ל''ו ע''ב) משמע גם כן דקול לא הוי כי אם חשש בעלמא ולא בגדר ספק, דאמרינן התם והיוצאת משום שם רע אין לה לא קנס ולא פתוי, וקמקשה הגמרא אילימא דנפק עלה קלא דזנאי והאמר רבא וכו' אלמא דמשום קול בעלמא דיצא עליה שזינתה קודם בעילתו ולא הויא בתולה אינה מפסדת משום זה הקנס וכן נפסק בטור אה''ע בסימן קע''ח, ואי אמרת דבגדר ספק הוא הו''ל למיזל לקולא לגבי נתבע ולא יצטרך לשלם, אלא לאו דרק חשש בעלמא הוא. והמהרש''ל בתירוץ הא' תירץ לרווחא דמלתא, אפילו אם היה בגדר ספק, ספק נפשות להקל, ועוד דלאו ספק הוא דמעמידין לו לאדם בחזקת כשרותו וכו'. אפילו אם לדברי המספר הלשון הרע עליו יצא מכלל עמיתך הרי אסור להאמינו כלל בזה. כגון שהוא מומר אוכל נבילות לתיאבון דעדיין בכלל ישראל הוא לכל ענינים אלו וכמ''ש בח''מ בסימן רס''ו ובסימן קנ''ח ביו''ד עי''ש ועי' ביו''ד בסימן רנ''א בביאור הגר''א ובפ''ת בשם האחרונים דהלכה כדברי התוספות בע''ז (כ''ו ע''ב) וכן פסק היש''ש דלתיאבון עדיין אנו מחוייבין לפדותו. שז''ל הגמרא בגיטין (דף מ''ו ע''ב) ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי, אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה פירקן, פי' פדיני, ורצה ר' אמי לפדותו, אמרו לו רבנן לרבי אמי האי ישראל מומר הוא דק חזו ליה דקאכיל נבילות וטריפות, אמר להו אימא לתיאבון הוא דקאכיל, אמרו ליה והא זימנין דאיכא היתירא ואיסורא קמיה ושביק היתירא ואכיל איסורא, א ''ל זיל לא שבקו לי דאפרקינך. ופירש רש''י בד''ה ואכיל איסורא, עדים העידו עליו כן והוי אוכל נבילות להכעיס. ומשמע מזה דאם לא העידו עדים עליו כן רק אנשים סיפרו לרבנן כן בדרך סיפור בעלמא לא היה ר' אמי מקבל דבריהם למנוע את עצמו על ידי זה מפדיונו, ועל פי זה כתבתי את דברי שבפנים. אך זה מספקא לי אי כוונת רש''י דאי אין עדים רק קול בעלמא תו לא הוי כי אם חשש בעלמא ואם כן ממילא מחייבינן לפדותו כשאר מומר לתיאבון, או נימא דכוונת רש''י דאי לא היו עדים על זה לא היה רבי אמי משיב לא שבקו לי דאפרקינך, דמשמע דיש איסורא בדבר, וכדמוכח ביו''ד בסימן רנ''א ס ''ב דאוכל נבילות להכעיס אסור לפדותו ומקורו מזה עי''ש אבל לעולם אימא לך דעל איש כזה שנתפקר בלתיאבון מותר להאמין גם כן אם אנשים סיפרו לו דחזו ליה דאכיל להכעיס ופטורין מלפדותו ואין עוברין על ידי זה על לאו דלא תעמוד על דם רעך. ואין להביא ראיה לזה ממה שמבואר לקמן בכלל ז' סעיף ה' דעל איש שנתחזק בעיר לאדם רשע מותר לקבל לשון הרע, דאפשר דוקא עולה שהיא כעולה הראשונה מותר להאמין, מה שאין כן בזה שהעולה השניה היא הרבה יותר מהראשונה, דבתחלה היה עדיין קצת בכלל עמיתך לענין זה דמצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו וכדאיתא ביו''ד בסי' קנ''ח ואם הוא אוכל נבילות להכעיס הוא יוצא לגמרי מכלל עמיתך ואסור לפדותו אפשר דאין להאמין זה (וכעין מה שמוכח בכתובות ל''ג ע''א דמדבר קל לא הוי ראיה לדבר חמור) *. ואין לברר ספיקותינו בדברי רש''י מהא דפירש רש''י בנדה (ס''א ע''א) ד''ה למיחש מיהו בעי ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם, אלמא דאף על ספק מותר למנוע את עצמו מהצלתו, וזה ידוע דבין פדיון שבויים ובין הענין דשם הכל נכלל בלאו דלא תעמוד על דם רעך וכדאיתא בסנהדרין (ע''ג ע''א), זה אינו, דבלאו הכי יקשה דעל כל פנים הלא מוכח הכא מדברי רש''י בגיטין דאם לא היו עדים על הדבר רק קול וסיפור בעלמא היה מותר להצילו, ואף שנתחזק עד עתה לאדם רשע ואינו נידון כוודאי אוכל נבילות להכעיס שאסור להציל נפשו וכדאיתא ביו''ד בסימן רנ''א ס''ב הנ''ל, והכא בנדה משמע מדברי רש''י דעל ספק אסור להציל נפשו אפילו היכא דמוחזק עד עתה לאיש כשר, אלא ע''כ דסברת רש''י דשם בענין רציחה שאני, משום דיכול לבוא אחר כך מזה היזק לאחרים אם לא נחוש, דבכהאי גוונא מותר לחוש וכמו שכתבו התוספות והרא''ש, דהיינו פן באמת הם רוצחים ויוכלו אחר כך להרוג גם כן את אחרים אם יצילם עתה, וכעין מה שאמרו במכות (דף ז') אם כן אתה מרבה רוצחים בישראל. או אפשר דטעם רש''י דסברת ר' טרפון היתה דכיון דהם יכולים בעצמם להציל נפשייהו שוב אין לו לר' טרפון להכניס עצמו בזה, דהלא על כל פנים חשש איסור הוא, אבל באמת אם היה רואה ר' טרפון שהם אינם יכולים להטמין את עצמן בלתי עזרתו בודאי היה מטמינם, ובזה מיושב קושית הרא''ש על רש''י. ואם כן לעולם אימא לך דבעלמא אפילו היכא דנתחזק עד עתה לאוכל נבילות לתיאבון, ועתה סיפרו עליו אנשים שלא בבית דין שאכל להכעיס, מידי ספיקא לא נפקא, ואם כן אם אינו יכול לפדות את עצמו ממילא מחוייב לפדותו דהוא ספיקא דאורייתא משום לא תעמוד על דם רעך, ולזה דעתי נוטה יותר ואף דבדברי רש''י בגיטין נוכל להעמיס עוד כונה אחרת, והוא, דאם היה קול נשמע עליו מאנשים בודאי היה ר' אמי גם כן יודע מזה כהרבנן ואמאי רצה לפדותו לכתחלה, אלא לאו דלא נשמע עליו קול רק עדים העידו עליו, אבל הוא דוחק דאימא דלא נשמע עליו קול בעיר רק איזה אנשים אמרו כן להרבנן שלא בבית דין בדרך סיפור דברים. EE* הגה''ה: ואם נאמר כן יהיה ניחא מאוד מה שהשיב ר' אמי מתחילה אימא לתיאבון הוא דקאכיל, דלכאורה לרשע כזה למה צריך לדונו לכף זכות והלא לרשע מצוה יותר לדונו לכף חובה, וכמ''ש ר' יונה במאמר רי''ח וברמב''ם במסכת אבות פרק א' דבצדק תשפוט עמיתך כתיב והוא אינו בכלל עמיתך לענין זה, אבל לפי מה שכתבתי ניחא דדברי ר''י והרמב''ם אינם אמורים שם רק אם נראה אותו שעשה מעשה שספק לנו במעשה הזו אם לשפטו לצד הטוב או להיפוך צריך לדונו לכף חוב, כיון דהוא רשע, וה''נ בעניננו אם היה אוכל בשר ויש לך בו ספק אם הוא בשר כשר או נבילה אתה צריך לדונו לומר שהוא בשר נבילה מפני שכבר נתפקר בעון זה, מה שאין כן להמשיך עליו הענין יותר ויותר שלא ראינו עליו לעת עתה אפילו פעם אחת שעבר עליו, ובפרט שנפטור על ידי זה את עצמנו מהלאו דלא תעמוד על דם רעך שקאי על המונע את עצמו מפדיון שבויים וכדאיתא ביו''ד בסימן רנ''ב סעיף ב' זה לא מצינו לומר כן, ולכך השיב רבי אמי אימא לתאבון הוא דקאכיל. ואף על פי כן אין מזה ראיה גמורה לדברי דאימא דשאלת הרבנן היה לר' אמי הא קא חזו ליה וכו' פרוש ואם כן יהא אסור לפדותו דהם סמכו על מה שהיו יודעים שהוא אוכל נבילות להכעיס כמו שסיימו לבסוף, ועל זה השיב ר' אמי אף דצריך לדונו לכף חובה מכל מקום לעת עתה כל זמן שלא נתברר הדבר אין איסור לפדותו דאימא לתאבון הוא דקאכיל, ולזה דיימו הרבנן והא קא שביק וכו' פרוש שיש עדים על זה, ואם כן קושיתנו עומדת במקומה שיהא אסור לפדותו. FF פירוש לו כגון ההוא עובדא דר' טרפון הנ''ל וכפירוש השאילתות. או לאחרים וכההיא דגדליה בן אחיקם כן כתב הרא''ש שם בנדה. וכתב על זה המעדני יו''ט וז''ל דכמו דמיבעי ליה למיחש אם יכול להיות שיבוא לו היזק לעצמו הוא הדין אם יכול להיות שיבוא היזק לאחרים, דמאי שנא, דבוודאי שיש לו לאדם לחוש להיזק של אחרים כמו שיש לו לחוש להיזק של עצמו, וכלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך עכ''ל. ועיין היטב במה שכתבתי בסוף ס''ק ל' כי הוא שורש גדול לדין זה.

וְיֵשׁ הַרְבֵּה דְּבָרִים, שֶׁנִּכְשָׁלִין בּוֹ הָעוֹלָם בְּעִנְיַן לָחוּשׁ, וְרָאוּי לְדַבֵּר בָּזֶה הַרְבֵּה, אַךְ אֵין כָּאן מָקוֹם לְהַאֲרִיךְ בּוֹ, וְאֶכְתֹּב אוֹתָן אִם יִרְצֶה ה' לְקַמָּן בַּכְּלָל הָאַחֲרוֹן. אַךְ כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, דְּמַה שֶּׁאָמְרוּ, דְּצָרִיךְ לָחוּשׁ לַלִּישָׁנָא בִּישָׁא, הַיְנוּ רַק לְעִנְיַן לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מֵהַנִּדּוֹן, אבָל, חַס וְשָׁלוֹם, ((ל)) לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם מַעֲשֶׂה אוֹ לִגְרֹם לוֹ שׁוּם הֶזֵּק אוֹ בִּיּוּשׁ עֲבוּר זֶה, גָּדוֹל אוֹ קָטָן, אֲפִלּוּ אִם הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא {הלשון הרע} יָצָא עָלָיו עַל יְדֵי עֵד אֶחָד כָּשֵׁר, שֶׁהֵעִיד עָלָיו כֵּן בְּבֵית דִּין, לֹא מְהַנִּי, רַק לִשְׁבוּעָה. וְיוֹתֵר מִזֶּה, ((לא)) שֶׁאֲפִלּוּ רַק לִשְׂנֹא אוֹתוֹ בַּלֵּב עֲבוּר זֶה, אָסוּר גַּם כֵּן מִן הַתּוֹרָה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְטֹר אֶת עַצְּמוֹ עַל יְדֵי הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא ((לב)) מֵהַחִיּוּבִין שֶׁהוּא מְחֻיָּב לְהַנִּדּוֹן *. ובכאן נציר פרט אחד קטן, שכמה אנשים נכשלים בו, בעונותינו הרבים, כגון, שיש בעיר אנשים שמחזקים לעניים, וצריך לתן להם צדקה, וארע שאחד הוציא עליהם דבה שהם באמת אינם עניים, אך שעושים עצמם כעניים כדי לרמות בני אדם, ועל ידי הדבה מונעים אחר כך הרבה אנשים מלתן להם את קצבתם, אשר נהגו בהן מאז ומקדם. ועל פי דין תורה הוא עולה רבה, כי דבר זה נכנס בכלל מקבל לשון הרע ממש, כי אם היה הולך על פי התורה, שאין להאמין לשון הרע רק לחוש, לא היה פוטר את עצמו לעת עתה מן העני הזה, כי עדין הוא עומד בחזקתו, שנתחזק מקדמת דנא לאיש עני, כל זמן שלא נתברר בהפכו, ומחיבין אנשי העיר לפרנסו, וגדולה מזה אמרו: הרי שבא ואמר: פרנסוני, אין בודקין אחריו, וכל שכן בזה, שנתחזק עד עתה לאיש עני, היתבטל חזקתו וחיובו מאנשי העיר עבור זה המוציא דבה. ורק צריך לחוש לדברי המספר ולדרש אחר זה היטב, ובודאי כל זמן, שלא יתברר הדבר לאמתו, אין רשאין לפטר את עצמן מדין חיוב צדקה, ועל זה וכיוצא בזה אמרו רז''ל על פסוק: ''אל תגזל דל כי דל הוא'', שקאי (שעולה) על הרגיל לתן צדקה לעני אחד, ופוסק ואינו נותן לו, נקרא עבור זה גוזל הדל. שז''ל מהרי''ק בשורש קפ''ח מהמעשד שהיה שם באיש אחד ר' אהרן ראסקיא שהיה נרדף בעיר מפני אשה אחת שהוציאה עליו שם רע בענין זנות ועל ידי זה היה לו בזיון וכלימה, והסכימו ביניהם שלא לקרותו לתורה בציבור, והרעיש עליהם המהרי''ק עבור שעון גדול הוא להאמין בדברי האשה הארורה הזאת, וכתב על זה וז''ל והמביישו יבקש רחמים על עצמו בהיות כבוד בני אברהם יצחק ויעקב קל בעיניו ובודאי כי תועבת ה' יתברך כל עושה אלה ורב עונשו מאד וכל שכן לביישו בדברים כאשר נעשה להעני הזקן ר' אהרן הנ''ל אשר ביישוהו והכלימוהו ועכבוהו שלא לקרוא אותו לתורה בציבור ואין מלבין פני חבירו ברבים יותר מזה, ולו חכמו ישכילו המביישים יכירו וידעו כי גדול מה שנאמר במלבין פני חבירו ברבים מהבא על אשת איש, כמו שהשיב דוד לדואג ואחיתופל שהבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא והמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא יראו כמה יש לו לאדם להזהר שלא להלבין פני חבירו ברבים על חנם וראוי לחקור ולדרוש בכמה דרישות וחקירות קודם שיעשו מעשה כזה והמיקל דמו בראשו בלי ספק. ואע''ג דאמדו האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחוש מיהו בעי, דבר פשוט הוא לפני כל יודעי דת ודין דלא אמרי למיחש כדי לעשות שום מעשה נגד מי שמספרין עליו לישנא בישא כדמוכח בהדיא בנדה (דף ס''א ע''א) דגרסינן שם הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דר' טרפון א''ל לטמרינן מר א''ל היכי אעביד אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו הא אמור רבנן וכו' זילו אטמרו נפשייכו ולא מיבעי לפירוש השאילתות שפירש הא אמרו רבנן וכו' ושמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך דוודאי פשיטא שיש לדקדק דהא אי לא היה עליו אימתא דמלכותא היה מצילם וכל שכן שלא היה מענישם מפני חששא דלישנא בישא, אלא אפילו לפירוש רש''י שפירש שמא הרגתם ואסור להצילכם מכל מקום דבר פשוט הוא דלא חשש אלא שלא לעשות שום מעשה ההצלה דשמא הרגו אבל לעשות להם שום עונש זה לא עלה על לבו שהרי השיאם עצה להסתיר עצמם כדמשמע התם דאמר להו זילו אתון טמרו נפשייכו, ופשיטא שאם היו ראוין לעונש, עונש גדול או עונש זוטא, לא היה משיאם עצה אלא היה מסתלק מהם לגמרי, אלא ודאי פשיטא ופשיטא דלקבולי לא מיבעי לענין עשיית שום מעשה ולא שום ביוש לא קטן ולא גדול וזה פשוט וישר עכ''ל המהרי''ק, ועפ''ז כתבתי דברי שבפנים. ואחר שכן הדברים, תדע דמה שכתבנו מתחלה או לאחרים אם לא יחוש לו וכו' היינו דוקא אם לא יגיע להנידון שום היזק מזה רק שהם ישמרו את עצמם ממנו (כהך עובדא דגדליה בן אחיקם דהיה לו לחוש להלישנא בישא ולספר לאנשיו ששמעתי אומרים שהוא חושב עלינו רעה על כן נשמור את עצמינו ממנו), אבל אם יראה לפי ענין השומעים שהם יקבלו את הדבר לאמת גמור ויזיקו או יביישו עבור זה להנידון, ופעמים יוכל להיות שמלבד ההיזק יסובב עוד מזה גם כן מחלוקות עצומות, בודאי אין לו לספר כלל, דכל עיקר טעמא דצריך לחוש לאחרים כבר כתבנו לעיל בשם המעדני יו''ט דהוא משום ואהבת לרעך כמוך, וכי היכי דצריך אני לחוש לעצמי שלא יגיע לי שום היזק כך אני צריך לחוש לאחרים שלא יבואו לידי היזק כי פן אמת הוא הדבר הזה ולכך צריך אני לגלות את אזנם שישמרו את עצמם, ואם כן אצא בזה ידי הכל, שלזה אני מציל מן ההיזק ולחבירו שכנגדו איני עושה היזק ממש אפילו על ידי אחרים, מה שאין כן אם אני רואה שהם יקבלו את הדבר לאמת גמור ויגיע מזה היזק להנידון בודאי אין לגלותו, דכי היכי דאני מצווה לאהוב את זה כך אני מצווה לאהוב את שכנגדו, ואם כן מאי חזית דדמא דזה סומק טפי דלמא דמא דזה סומק טפי, ואם כן חוזר לאו דרכילות על מקומו וכענין מה שפירש רש''י בסנהדרין (ע''ד ע''א) ד''ה מאי חזית עי''ש. וכל זה דברנו אפילו אם היה הענין ספק השקול, ובפרט שביררנו לעיל דלישנא בישא כל זמן שלא נתברר הוא חשש בעלמא. ויותר מזה שמצוי מאד בעו''ה שהשומע יריע עמו יותר מכפי הדין שהיה מחוייב הנידון על זה אפילו אם אמת הדבר, על כן צריך להזהר מאד המגלה ענין כזה לראות הנולד ושב ואל תעשה עדיף. וענינים אלו אם נבוא לצייר אותם כאן למעשה קצרה היריעה מהכילם ובעזה''י נכתוב לקמן בזה איזה כללים וציורים אחדים ומהן ילמד הקורא לכל דבר. שז''ל המהרי''ק שם בשורש קפ''ח אפילו לשנוא אותו בלב מתוך עדות עד אחד אסור כדמוכח שם בהדיא דגרסינן בפסחים (דף קי''ג) א''ר שמואל ב''ר יצחק מותר לשנאותו דכתיב כי תראה חמור שונאך וכו' עד אי דאיכא תרי סהדי כולי עלמא נמי מיסני סני ליה מאי שנא איהו, אלא לאו כהאי גוונא דחזא ביה איהו דבר ערוה, הרי לך ראיה ברורה דאף על גב דחזא ביה דבר ערוה דלא מהימנינן ליה למיסניה, דאי מהימנינן ליה למיסניה מאי משני דחזא ביה איהו כו' סוף סוף יקשה כולי עלמא מיסני סני ליה כדהקשה מעיקרא, אלא ודאי פשיטא דאפילו חזא ביה דבר ערוה דדוקא איהו שרי למסנייה שהרי ידע בו בודאי שהוא רשע וכו' ועוד הביא שם ראיות לזה וסיים על זה וז''ל דעד אחד אינו קם לכל עון ולכל חטאת ואפילו היה העד ההוא אדם כשר ונאמן אין לו להאמינו כלל אפילו למסנייה עכ''ל וכ''כ בתשובת רשד''ם בחיו''ד בסי' רט''ו כמהרי''ק עי''ש. כגון שהוציאו לישנא בישא על אחד ממשרתיו שגנב מאתו, והוא מקבל את הדבר לאמת גמור, ועל ידי זה הוא מעכב לשלם לו את שכירותו, וכל כיוצא בזה והטעם דהלא כבר ביררנו לעיל בכמה ראיות דלמיחש בעי הוא רק חשש בעלמא, והאיך יפטור את עצמו על ידי זה מהחיוב. ועוד ראיה גדולה לזה מכתובות (דף ל''ו ע''ב) בגמרא דנפיק עלה קלא דזנאי וכו' והבאתיו לעיל בסוף ס''ק כ''ה עיי''ש. ודע דכל אלו הכללים שכתבנו בענין לחוש, אין חילוק בין באיסורים קטנים ובין בגדולים, בין בבין אדם למקום דהיינו ענין עריות ובין בבין אדם לחבירו דהיינו ענין רציחה, ובין בעניני שלילת המעלות כגון שיספרו על הרב שבעיר שהוא איננו שלם לפי מדרגתו הראויה לו, וכהאי גוונא, הכל דין אחד להם, ולקמן נאריך בזה אי''ה.

וְאִם כְּבָר עָבַר וְשָׁמַע לָשׁוֹן הָרָע וְהֶאֱמִין בְּלִבּוֹ, בֵּין שֶׁהוּא מֵחֶלְקֵּי הַגְּנוּת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם וּבֵין שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, ((לג)) תִּקּוּנוֹ, שֶׁיִּתְחַזֵּק לְהוֹצִּיא הַדְּבָרִים מִּלִּבּוֹ, שֶׁלֹּא לְהַאֲמִּינָם, וִיקַבֵּל עַל עַצְּמוֹ עַל לְהַבָּא, שֶׁלֹּא לְקַבֵּל עוֹד לָשׁוֹן הָרָע עַל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, וְיִתְוַדֶּה עַל זֶה, וּבָזֶה יְתַקֵּן הַלָּאוִין וְהָעֲשִׂין שֶׁעָבַר עַל יְדֵי קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, כַּמְבֹאָר לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, ((לד)) אִם עֲדַיִן לֹא סִפֵּר לַאֲחֵרִים. אף דבענין עד אחד שהעיד לאחד שאשתו זינתה והאמין לדבריו אמרינן שם בקדושין (דף ס''ו ע''א) בענינא דהאי סמיא וכו' דהיא אסורה והובא דין זה באבן העזר בסימן קע''ח, ועיין שם באחרונים שמסתפקים אם חזר מהאמנתו לדברי העד אם מהני, התם היינו טעמא משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, מה שאין כן בזה דהוא בענין שבין אדם לחבירו (כידוע בכל מקום דמה שהזהירה התורה לא תשא שמע שוא היינו שלא להסכים אפילו בלב גנות של ישראל) בודאי אם יתחזק על עצמו עד שיוציא הדברים מלבו יעקור בזה את הלאו מעיקרו, דלא יהא עדיף מלא תגזול שבהשיבו עוקר בזה את הלאו מעיקרו כמבואר בכמה מקומות כן הוא הדין בזה. ואף על פי כן צריך ודוי וקבלה על להבא כמו בשאר לאוין שבין אדם לחבירו שצריך לזה לבד ההשבה או הפיוס לחבירו כמו שמפורש בכמה ספרים. ואם סיפר אין לו תקנה עד שיפייס להנידון עבור זה כמו בשאר מספרי לה''ר, או שיראה להוציא את הדבר מלב האנשים שסיפר לפניהם.