שבחי הבעש''ט-[הבעש''ט מבריא את המתנגד לו]
בקהילת קודש אחת היו שלושה אחים לומדים מופלגים ויראי ה': שנים מהם היו סרים למשמעתו של הבעש''ט, והשלישי היה מתנגד לו. ובכל פעם שהיה הבעש''ט בקהילה הנ"ל, הייתה אכסניא שלו אצל שני האחים, ובכל פעם היה שואל ודורש לשלום אח השלישי.
פעם אחת בא לקהילה הנ"ל ביום ה', וקודם שנכנס לאכסניא שאל את אנשי העיר על שלום האח השלישי בזה הלשון: 'וואש מאכט מיין מתנגד?' (מה עושה המתנגד שלי). והעולם סברו שיהיו כמבשרים בעיניו, ואמרו שהוא מוטל על ערש דווי, וכוח הדיבור גם כן אין אתו.
אמר הרב: צריכין לילך אצלו לבקור חולים.
וביום ו' עש"ק אמר לשני האחים בלשון שאלה, האם אפשר ויכול להיות להתפלל שם אצל אחיכם בשבת קודש?
ויאמר: לוא היה בריא בוודאי לא היה מניח את הרב להתפלל אצלו, אבל כעת הוא מוטל כאבן שאין לו הופכין, מה איכפת ליה, בוודאי אפשר ואפשר, כי יש שם חדר מיוחד להתפלל.
וצווה להביא לשם ארון הקודש וס"ת, והתפלל שם ביום ו' עש"ק מנחה ומעריב, ובבוקר התפלל שחרית, והאריך בתפלה עד שתי שעות אחר חצות. וקודם קריאת התורה הלך לפרוזדור בכדי לקרר את עצמו, ומיד שמע קול יללה איך שהחולה גוסס.
ואמר לאנשיו: נלך לבקר את החולה. וישב אצל החולה, ואמרה לו אמו: מדוע אינך נותן שלום להרב? ולא ענה לה כלום. ונתנה ידו לתוך יד הרב.
שאל הרב את החולה אם למד, ושתק. וכן כמה פעמים שאל ממנו, והוא שתק.
עד שגער בו הרב: היכן הוא דרך ארץ שלך, שאני שואל ממך ואינך משיב לי כלום?
אז השיב לו: למדתי גמרא.
ושאל לו: באיזה מסכת הוא מאמר 'חביבין עליך יסורים'?
אמר לו: במסכת ברכות.
- ומה נאמר שם?
אמר לו: לא הן ולא שכרן וכו'.
שאל לו הרב: חביבים עליך יסורים?
והשיב לו לא הן ולא שכרם.
א"ל הרב: הב לי ידך.
יהב ליה ידיה ואוקמיה. אחר זה צווה לו הרב שיוריד רגליו מן המיטה וכן עשה. אחר זה ציוה הרב שיתלבש מעט מעט, ויטול ידיו, וכן עשה כל דבר כאשר צוהו. ואחר זה הלך עמו לבית התפילה והתפלל מוסף עם כולם והבריא בעזהש"י.
שלא ישמע כל אחד מה שצריך לשמוע
פעם אחת היה מספר בשבחו של הרב מ' נחמן הראדענקער בפניו. והוא היה יושב בריחוק מקום ממנו. אזי הקריב את עצמו והרכין את אוזנו לשמוע. והיה בעיני העם לפלא.
ושאלו את הרב, ואמר להם כי הרב מוה"ן ביקש מהש"י שיתנו לו במתנה שלא ישמע כל אחד מה שצריך לשמוע, וזה שאני מספר בשבחו אינו שומע. והוא, כאשר ראה שפתי נעות וקולי לא ישמע, היה סבור שאני מדבר בדברי תורה, לכן הרכין את עצמו לשמוע מקרוב. והמופת כזה, כשאני מדבר דברי תורה, אז שומע אפילו מרחוק.
ובאופן אחר שמעתי שהרב עשה זה בכוונה כי בעת שסיפר בשבחו, ראה שפתיו נעות וקולו לא שמע, אז כאשר הרכין את עצמו לשמוע, ויהי לצחוק בעיני כולם. והרב עשה זאת מפני שלא הוטב בעיני הרב זה שביקש מהש"י שלא ישמע כל אחד דבר המצטרך, באמרו ממה נפשך: אם הוא ראוי לזה עפ"י מעשיו, הקב"ה לא יקפח שכרו. כמו שמצינו אצל אברהם אבינו ע"ה, שאחר המילה ניתנו גם חמישה איברים ברשותו, וכוח השמיעה אחד מהן. ואם אינו עפ"י מעשיו, למה יעלה במעלות.