שבחי הבעש''ט-[הרמב''ם הודה לבעש''ט]
איש אחד היה מהמקורבים אליו, והיה דר בכפר, והיה הרב מקרבו תמיד בכל מיני התקרבות, ובימים נוראים הייתה אכסניתו בבית הרב. פעם אחת בא אל הרב והחזיר פניו ממנו. והיה לפלא בעיניו, והיה סבור בדעתו אולי מחשבתו משוטטת בענינים גדולים. ומפני שהייתה דעתו גסה עמו, אחר שעה נכנס עוד הפעם אליו, והחזיר פניו ממנו גם כן, וכן עשה שלוש פעמים. ונפל לבו מאוד מאוד, כי בוודאי לא דבר ריק הוא. וראה זה דבר חדש הוא, כי היה רגיל לקרבו בכל מיני התקרבות.
והלך להרב מ' גרשון מקוטב וסיפר לו כל המאורע. הלך מ' גרשון לגיסו הבעש''ט, ודיבר אתו מה זה שאתה מרחיק אותו על לא חמס בכפיו וכל מעשיו כשרים?
והשיב לו מה זה שאתה רוצה להכניסני בעניני העולם לקרב ולדבר עמהם אין רצוני בזה.
והנה האיש הנ"ל, כשראה שאין לו תרופה, בא להרב מורנו הרב רבי גרשון, וצעק בלב מר ונשבר: אני מבין שאין זה דבר ריק ממש חיי אינם חיים ולא אוכל לסבול זה בשום אופן.
אז הלך הרב מורנו הרב רבי גרשון אל הרב פעם שנית, ואמר כי הוא פקוח נפש ממש, שיגלה את אזנו מה זה ועל מה זה.
אז ענה לו כי נרשם על מצחו עוון אשת איש.
ויטען האיש כי אין זה אמת, כי הלא זה יותר משש עשרה שנים שפירש מאשתו ואיך יתכן זה. אז אמר הרב מורנו הרב רבי גרשון להרב, שאליבא דידיך מוטל לחקור אחר זה, כי הלא אני אין רואה כלום כי אם אתה רואה לבדך, ובוודאי אין החטא בגשמיות כי אם בדקות עניינים.
ואמר לו שביום ו' עש"ק בתפלת המנחה שאז היא עלית נשמה להיכלות עליונים יחקור אחר זה. ויהי בעלית נשמתו עלה להיכל בעלי התוספות, ולא מצא שום רושם עוון אשר חטא. ואחר זה עלה למעלה להיכל הרמב"ם, מצא כתוב רושם החטא על אותו האיש.
והענין היה שהוא קיבל על עצמו פרישה מאשתו, ולפי דעת הרמב"ם הרי הוא כאלו אמר הרי את עלי כאימא, והנודר מאשתו אסור בתכשיטין. והוא היה נצרך מעות להכנסת כלה, ולקח תכשיטין של אשתו ומשכן אותם, ונמצא נהנה ממנה, ועבר על נדרו, והרי הוא כאלו בא על אשת איש לפ"ד הרמב"ם.
וטען הרב עם הרמב"ם (ושמעתי גם כן שקרה להרי"ף והרא"ש וטענו עמו גם כן) אז הודה הרמב"ם לדבריהם, וסרה הרשימה מאותו האיש, ומאז לא נמצא בס' הרמב"ם שום רמז מזה (והענין הוא כמ"ש הרב חיים ויטאל על מאמר פתח ר"ש וכו' ר"ל) שהוא פתח הצנור לדרוש זה. כי צדיק יש בכוחו לפתוח צנורות חדשים, מה שאין כן אליהו שהוא בחינת מלאך, נאמר על פומא דאליהו אתגזר ע"כ. וכמו שכתוב בשם הבעש''ט על מאמר כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, רצה לומר בשביל שעשה כאשר גילה ר' חנינא בן דוסא איזה סוד, אז נעשה שביל וצנור לכל העולם, ונקל הדבר שגם אנשים אחרים יבינו את זה. וכמו שנאמר שהרב הבית יוסף נתייגע להבין מאמר אחד, וכאשר עמד על אמיתותו שמע מכמה אנשים נחותי דרגא גם כן. ושאל להאר"י, והשיב לו כיון שנפתח הצנור, נקל לכל אדם לעמוד. וזהו 'אלולא דדלאי לך חספא לא משכחת מרגניתא תותא' ~ [=לולא הרמתי לך את החרס, לא היית מוצא תחתיו מרגלית]. ולכן כאשר הודה גם הרמב"ם לזה הפסק, ממילא אז גם בזה העולם מובן ממילא הפשט כהרמב"ם כפי שנגמר דינו בעולם העליון וד"ל.