מִדִּין תּוֹרָה, כְּשֶׁבָּא הַיָּבָם עַל יְבִמְתּוֹ הֲרֵי עֲשָׂאָהּ אִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, אוּלָם חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה גָּדְרוּ גָּדֵר וְתִקְּנוּ שֶׁלֹּא יְקַדֵּשׁ שׁוּם אָדָם אֶת יְבִמְתּוֹ בְּבִיאָה אֶלָּא יְקַדְּשֶׁנָּה קֹדֶם לָכֵן בְּחֻפָּה וְקִדּוּשִׁין וְשֶׁבַע בְּרָכוֹת כְּדִין הַקִּדּוּשִׁין וְהַנִּשּׂוּאִין בְּכָל אִשָּׁה וְרַק אַחַר כָּךְ יָבוֹא עָלֶיהָ, וְתִקְּנוּ זֹאת כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת יִשְׂרָאֵל מִקַּלּוּת רֹאשׁ וּפְרִיצוּת, כְּשֵׁם שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא יְקַדֵּשׁ אָדָם אִשָּׁה בְּבִיאָה וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּפֶרֶק כ"ג סְעִיף ג´. {ואלו הקידושין שעושה היבם ביבמה נקראים בלשון חכמים מאמר מטעם שסתם קידושין נעשים באמירה שאומר לה הרי את מקודשת לי וכו´. ומקור הדין הרי הוא בגמרא יבמות נב. "אמר רב הונא מצות יבמה מקדש ואחר כך בועל" וכן פסק הרמב"ם בפרק ב´ מהלכות יבום וחליצה הלכה א´ "מדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה או בשווה פרוטה וזהו הנקרא מאמר, ואין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו הביאה, והעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה לא עשה כלום שאין האשה מתקדשת אלא ברצונה... וכשם שהוא מקדש את יבמתו כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה וכותב כתובה כדין כל נושא אשה. הבא על יבמתו ולא עשה בה מאמר, קנה קנין גמור ואין צריך לחזור ולקדש אחר הבעילה, ומכין אותו מכת מרדות וכותב לה כתובה" וכן פסק מרן השו"ע בסימן קס"ו סעיף ב´.}