אִם יֵשׁ לַנִּפְטָר כַּמָּה אַחִים מִצְוָה עַל הַגָּדוֹל לְיַבֵּם, וְאִם לֹא רָצָה מִצְוָה עַל הָאָח הַשֵּׁנִי, וְאִם גַּם הוּא אֵינוֹ רוֹצֶה מִצְוָה בַּשְּׁלִישִׁי וְכֵן הָלְאָה, וְאִם לֹא רָצָה אֶחָד מֵהֶם לְיַבֵּם, מִצְוָה עַל הַגָּדוֹל לַחֲלֹץ שֶׁאֵין כּוֹפִין עַל הַיִּבּוּם אֲבָל כּוֹפִין עַל הַחֲלִיצָה. {מקור הדין בגמרא יבמות לט. "מצוה בגדול ליבם, לא רצה מהלכין על כל האחים, לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרים לו עליך המצוה או חלוץ או יבם". והגמרא בדף כד. לומדת ממה שכתוב בפסוק "והיה הבכור" מיכן שמצוה בגדול לייבם. וכתב הרמב"ם בפרק ב´ מהלכות יבום וחליצה הלכה ז´ "ואין כופין את היבם לייבם אבל כופין אותו לחלוץ", והוא מטעם שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואי אפשר לאלץ אדם שישא לאשה מי שאינו רוצה בה, וגם את היבמה אין כופין להתיבם מטעם זה, וכמו שיתבאר בסעיף הבא. נחלקו הראשונים על הרמב"ם במה שכתב שאם סרב הגדול ליבם חוזרים על האחים בשווה ששאר האחים אין עדיפות בהם וכתב שם הראב"ד שגם בשאר האחים חוזרים עליהם דרך גדילתן וכן פסק מרן השו"ע בסימן קס"א בסעיף ד´.}