כְּדֵי לְפַרְסֵם אֶת הַחֲלִיצָה צְרִיכִים הַדַּיָּנִים לִקְבֹּעַ מָקוֹם לַחֲלִיצָה וּלְהַכְרִיז וְלוֹמַר: מָחָר נֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי לַעֲשׂוֹת חֲלִיצָה, וּבְבָקְרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם גַּם יֹאמְרוּ כָּךְ, וּמִכָּל מָקוֹם בִּשְׁעַת הַדְּחַק וּבְדִיעֲבַד אִם הִכְרִיזוּ רַק בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל הַחֲלִיצָה עַצְמָהּ יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָה, וְאִם אֶפְשָׁר, עָדִיף לַעֲשׂוֹת חֲלִיצָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּלוֹמַר בְּיוֹם שִׁשִּׁי וּלְהַכְרִיז בְּיוֹם חֲמִישִׁי, מֵאֲשֶׁר תִּהְיֶינָה הַהַכְרָזָה וְהַחֲלִיצָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. {מקור הדין בגמרא יבמות קא: "אמר רבא צריכי דייני למקבע דוכתא דכתיב ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים", ופרש שם רש"י "השערה, מקום מזומן לכך משמע", וכן כתב הרמב"ם בהלכות יבום וחליצה פרק ד´ הלכה ב´ "וצריכים הדיינים לקבוע מקום שישבו בו ואחר כך תחלוץ בפניהם שנאמר ועלתה יבמתו השערה. לא נועדו ולא קבעו מקום אלא נקרו ונקרא ונקראת היא והוא לפניהם וחלצו חליצתה כשרה", וכן פסק מרן השו"ע בסימן קס"ט סעיף ד´. וראה בשו"ת יביע אומר חלק שלישי אבע"ז סימן כ"ו.}