אִם חָלְצָה הַיְבָמָה בִּזְמַן יְמֵי נִדָּתָהּ אֵין זֶה מְעַכֵּב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְהִתְיַבֵּם בְּמַצָּבָהּ זֶה, וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֶפְשָׁר שֶׁתִּטַּהֵר הַיְבָמָה מִנִּדָּתָהּ וְתָבוֹא לְבֵית הַדִּין לַעֲשׂוֹת חֲלִיצָה כְּשֶׁהִיא טְהוֹרָה, טוֹב הַדָּבָר. {כן מובא בשו"ת יביע אומר חלק שני אבע"ז סימן י"ט, שאין אנו אומרים בנידה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, שהרי נידה בת יבום היא, ומקורו בגמרא פסחים עב: "יבמתו נדה בעל פטור, משום דקא עביד מצוה". וכן הוא בתוספות יבמות ב. בדבור המתחיל "ואחות אשתו" ושאר פוסקים ראשונים ואחרונים, ומהר"ח פלאג´י כתב שהמנהג בעירו בזה היה להחמיר שתטהר קודם ומצא לזה אסמכתא, אבל כאמור אין הדבר מעכב לדינא.}