עוֹד מִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים וּכְמוֹ שֶׁהִזְכַּרְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף כ"ז הוּא חִיּוּב קְבוּרָתָהּ אִם מֵתָה, וְתִקְּנוּ זֹאת חֲכָמִים כְּנֶגֶד מַה שֶּׁזּוֹכֶה הַבַּעַל בִּירֻשַּׁת כְּתֻבָּתָהּ. וּמִכְּלַל חִיּוּב קְבוּרָתָהּ הוּא שֶׁיִּדְאַג לְכָל צָרְכֵי הַקְּבוּרָה, הַהֶסְפֵּדִים וְהַמַּצֵּבָה כְּפִי מַה שֶּׁנָּהוּג בְּאוֹתוֹ זְמַן וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם בְּאִשָּׁה כְּעֶרְכָּהּ. {מקור הדין בגמרא כתובות מו: "האב זכאי בביתו... יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה וחייב במזונותיה, ובפרקונה וקבורתה, רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת". ובדף מז: "תנו רבנן תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, וקבורתה תחת כתובתה". וכן הוא ברמב"ם בהלכות אישות פרק י"ד הלכה כ"ג ובמרן השו"ע סימן פ"ט סעיף א´.}

זֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁחַיָּב בִּקְבוּרַת אִשְׁתּוֹ כְּנֶגֶד מַה שֶּׁזּוֹכֶה בִּירֻשַּׁת כְּתֻבָּתָהּ, אִם אֵין לָאִשָּׁה נְכָסִים וְאֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אַחֲרֶיהָ כְּלוּם אֵין זֶה מְעַכְּבוֹ מֵחִיּוּב קְבוּרָתָהּ, שֶׁלֹּא חִלְּקוּ בָּזֶה חֲכָמִים, וְכֵן אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לוֹמַר אֵינִי קוֹבֵר וְאֵינִי יוֹרֵשׁ, וְכֵן הִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר אֵינִי מוֹרִישָׁה לוֹ נְכָסַי וּכְתֻבָּתִי וְהוּא אֵינוֹ קוֹבְרֵנִי, שֶׁאֵין תַּקָּנָה זוֹ לְטוֹבַת אֶחָד מֵהֶם. {הביא הבית שמואל בסימן פ"ט סעיף קטן א´ "כתב בתשובת מהרי"ל בעל חייב בקבורה אפילו אם כנס אותה ערומה דלא פלוג חז"ל...". וכתב הרב המגיד בפרק י"ב הלכה ד´ "וצ"ע, שבפרקונה ובקבורתה אין הבעל יכול להינצל מחיובה ואפילו יניח לה פירותיה וכתובתה, וכן היא אינה יכולה להפקיע ממנו זכות פירות וכתובה, אפילו תאמר איני נפדית ואיני ניזונית ואיני נקברת מנכסיו, וזה נראה מדברי רבנו, וכן דעת בעלי התוספות וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א זכרונם לברכה". וכן כתב הר"ן בפרק נערה שנתפתתה בדבור המתחיל תקנו, שאין הבעל ולא האשה יכולים לותר על ירושת כתובתה כנגד קבורתה והביאו להלכה הרמ"א בשו"ע אבע"ז סימן ס"ט סעיף ה´.}

אִם לֹא הָיָה הַבַּעַל בְּבֵיתוֹ, וּכְגוֹן שֶׁנָּסַע לַמֶּרְחַקִּים, אוֹ שֶׁהִנּוֹ חוֹלֶה בְּאֹפֶן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְמַלֵּא חוֹבָתוֹ לִקְבֹּר אֶת אִשְׁתּוֹ, יוֹרְדִים בֵּית דִּין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִים שֶׁלֹּא בְּהַכְרָזָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְאַבֵּד זְמַן, וְקוֹבְרִים אֶת הָאִשָּׁה בָּאֹפֶן הָרָאוּי לָהּ לְפִי מַעֲלָתָהּ. {בגמרא כתובות מח. "אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו, בית דין יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודו, לפי כבודו ולא לפי כבודה, אימא אף לפי כבודו, הא קא משמע לן עולה עמו ואינה יורדת עמו ואפילו לאחר מיתה", וכן פסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ד הלכה כ"ד, וכן הוא במרן השו"ע אבע"ז סימן פ"ט סעיף ג´. ומה שאמרנו שבית דין מוכרים לצורך קבורה בלא הכרזה הרי מקור דין זה בגמרא גיטין נב: "... דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא", וכן נפסק להלכה ברמב"ם ושו"ע כנ"ל.}