תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁחַיָּב הַבַּעַל לִפְדּוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ אִם נִשְׁבְּתָה, וּכְנֶגֶד זֶה תִּקְּנוּ שֶׁזּוֹכֶה הוּא בְּפֵרוֹת נְכָסֶיהָ, וְתִקְּנוּ זֹאת חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּמַע הַנִּשְׁבֵּית בֵּין הַגּוֹיִים, וְלָכֵן אִם רָצְתָה לְהַתְנוֹת לִפְנֵי הַנִּשּׂוּאִין שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ וְאֵינוֹ פּוֹדָהּ אִם נִשְׁבֵּית, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, וְכֵן אִם רָצָה הוּא בִּתְנַאי זֶה אֵין שׁוֹמְעִים לוֹ, שֶׁלְּדַעַת רֹב הַפּוֹסְקִים עִקַּר תַּקָּנָה זוֹ הִיא לְטוֹבַת הָאִשָּׁה וְאֵין הוּא רַשַּׁאי לִמְחֹל עַל טוֹבָתָהּ. {בגמרא כתובות מז: "תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, ופרקונה תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה... אמר אביי תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי". פירוש, אכילת פירות נכסי מלוג של האשה הוא דבר שאינו מצוי וגם שִבְיתה(0) אינו דבר מצוי ותקנו חכמים זה כנגד זה, ומה פירוש אכילת פירות נכסי מלוג שלה, לדוגמא, אם כשנשאה לו היה לה שדה או כרם או מטע או דירה שעומדת לשכירות, כל אלו נקראים נכסי מלוג היות ולא נכתבו בתוך הכתובה שהבעל מקבל אחריות עליהם, ובמשך זמן נישואיהם פירות השדה וריוח שכירות הדירה הם שייכים לבעל, ואם נתגרשו חוזרים השדות או הדירה לרשותה המליאה של האשה, כלומר, שהם והרווחים היוצאים מהם מעתה והלאה הכל חוזר להיות שלה. ועוד, נחלקו הפוסקים איזו תקנה היתה העיקרית ואיזו הטפילה, לדעת הרשב"ם בבבא בתרא מט: עיקר התקנה שפירות נכסי מלוג שלה הרי הם שלו ולכן יכול להתנות בין אירוסין לנישואין שאינו זוכה בפירות נכסיה ואינו פודה אם נשבית, אולם, לדעת רוב הפוסקים אינו כן, שעיקר התקנה היתה לטובתה והוא פדיונה אם נשבית, וכן פסק מרן השו"ע באבע"ז סימן ס"ט סעיף ח´, שאף על פי כן אינה יכולה לותר על התקנה והוא מטעם שלא תטמע בין הגויים אם תישבה אי פעם.}

אִם נִשְׁבְּתָה אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לָהּ הֲרֵינִי נוֹתֵן לָךְ גֵּט וּמְשַׁלֵּם לָךְ כְּתֻבָּתֵךְ וּפְדִי אֶת עַצְמֵךְ, אֶלָּא חַיָּב הוּא לִפְדּוֹתָהּ, וַאֲפִלּוּ עוֹלֶה לוֹ פִּדְיוֹן זֶה בְּדָמִים יְקָרִים כַּמָּה וְכַמָּה יוֹתֵר מִדְּמֵי כְּתֻבָּתָהּ, וְכָל זֶה כְּשֶׁנִּשְׁבְּתָה פַּעַם אַחַת, אֲבָל אִם חָזְרָה וְנִשְׁבְּתָה שֵׁנִית יָכוֹל הוּא לוֹמַר לָהּ טְלִי גִּטֵּךְ וּכְתֻבָּתֵךְ וּפְדִי אֶת עַצְמֵךְ. {בגמרא כתובות נא. "מתניתין, לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו, ובכהנת אהדרינך למדינתך, חייב, שהוא תנאי בית דין, נשבית חייב לפדותה, ואם אמר הרי גיטה וכתובתה ותפדה את עצמה, אינו רשאי... גמ´... נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה, רצה אינו פודה, רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה". ונחלקו הפוסקים בדבר פדיון אם נשבית פעם נוספת, שיש אומרים שפעם שניה אינו חייב כלל לפדותה שכל תקנת פדיונה אינו אלא בעבור פעם אחת שנשבית וכך דעת רש"י, ובית יוסף בדעת הרמב"ם וכן דעת הרא"ש ולכן בפעם שניה אם רצה יכול ליתן לה גיטה וכסף כתובתה ותפדה את עצמה. ויש מי שפוסק שחייב לפדותה אם נשבית אפילו כמה פעמים ומה שדברה הגמרא שבפעם שניה אינו פודה הוא במידה ורוצים בעדה יותר מכדי דמיה או יותר מכדי כתובתה וכן כתבו התוספות ד"ה רצה בשם הר"ח. ויש פוסקים שאין הבדל בין פדיון ראשון לשני אלא אם רוצה לגרשה, שאז נותן גיטה וכתובתה ותפדה עצמה, אולם אם אינו רוצה לגרשה חייב לפדותה כבראשונה, וכן כתבו הב"ח הפרישה וסמ"ע. ולענין מחלוקת רשב"ג וחכמים טעמו של רשב"ג שהיות ופרקונה הוא תנאי מתנאי הכתובה אינו יכול להיות חשוב מן הכתובה עצמה ולכן פטור מלפדותה אם דרוש לכך סכום מעבר לסכום כתובתה וחלקו על כך חכמים, ופסקו כחכמים הרמב"ם והשולחן ערוך אבע"ז ע"ח ג´.}

לְדַעַת מָרָן הַשו"ע אֵינוֹ רַשַּׁאי לִפְדּוֹתָהּ בְּיוֹתֵר מִשָּׁוְיָהּ כִּשְׁבוּיָה, שֶׁאִם הִפְקִיעוּ הַשּׁוֹבִים אֶת מְחִירָהּ, אֵינוֹ פּוֹדָהּ, וְהִיא תַּקָּנָה כְּלָלִית לְגַבֵּי פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, וְהוּא מִטַּעַם שֶׁאִם נְשַׁלֵּם יוֹתֵר מִשָּׁוְיָם יֵלְכוּ אֵלּוּ וְיִשְׁבּוּ שֶׁבִי נוֹסָף וְאֵין לַדָּבָר סוֹף. אוּלָם לְדַעַת רְמָ"א יָכוֹל הַבַּעַל לִפְדּוֹתָהּ אַף בְּיוֹתֵר מִשָּׁוְיָהּ, שֶׁאִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ, וּכְשֵׁם שֶׁיָּכוֹל לִפְדּוֹת עַצְמוֹ בְּכָל מְחִיר כָּךְ יָכוֹל לִפְדּוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ. {גמרא כתובות נב. "תנו רבנן, נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה, פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך רצה פודה, רצה אינו פודה, רבן שמעון בן גמליאל אומר אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם". וברמב"ם בהלכות אישות פרק י"ד הלכה י"ט "אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר על כדי דמיה אלא כמה שהיא שווה כשאר השבויות...". ופסק בזה הרמב"ם כרבן שמעון בן גמליאל, ובאר הרב המגיד "ופירוש דמיה הוא ששמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק ולא לפי עושר הבעל". ועוד פסקו כרשב"ג הרי"ף והטור ומרן השו"ע אבע"ז ע"ח סעיף ב´, ולעומתם פסקו כחכמים שאת אשתו פודה אפילו ביותר מדמיה הרא"ש בשם הרמ"ה וכן הוא הסכים לו בזה והביאם להלכה הרמ"א בשו"ע אבע"ז סימן ע"ח סעיף ב´ וכן פסקו הבית שמואל והט"ז.}

כְּשֵׁם שֶּׁבֵּאַרְנוּ לְעִנְיַן מְזוֹנוֹת לְעֵיל בִּסְעִיף ל"ו כֵּן הַדִּין לְעִנְיַן פִּרְקוֹנָהּ, שֶׁאִם הַבַּעַל אֵינוֹ כָּאן וְנִשְׁבֵּית אִשְׁתּוֹ, בֵּית דִּין מוֹכְרִים מִנְּכָסָיו בְּהַכְרָזָה וּפוֹדִים אוֹתָהּ. {בגמרא כתובות מח. "אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו בית דין יורדים לנכסיו וקוברין אותה...". וכן פסקו הרמב"ם הלכות אישות פרק י"ד הלכה כ´ ומרן השו"ע אבע"ז סימן ע"ח סעיף ד´ לענין פדיונה.}

אִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה לוֹ בְּחִיּוּב לָאו, כְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת אוֹ כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא גְּרוּשָׁה, אֵינוֹ חַיָּב בְּפִדְיוֹנָהּ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ אֵלָיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנִּשְׁבְּתָה לְבֵין הַגּוֹיִים וְאֵין עֵדוּת לְהַתִּירָהּ לְבַעֲלָהּ, שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁים שֶׁנִּבְעֲלָה לְאָנְסָהּ, וַהֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ, אַף עַל פִּי כֵן חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ וְלַהֲשִׁיבָהּ לְבֵית אָבִיהָ וְאָז לִתֵּן לָהּ גִּטָּהּ וּכְתֻבָּתָהּ, מִכָּל מָקוֹם לִפְנֵי שֶׁנִּשְׁבְּתָה הָיְתָה מֻתֶּרֶת לוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַגְּרוּשָׁה שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה עָלָיו עוֹד לִפְנֵי שֶׁנִּשְׁבְּתָה, שֶׁלָּכֵן אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ אֵלָיו וּפְטָרוּהוּ חֲכָמִים מִפִּדְיוֹנָהּ, וְכֵן הוּא כָּאָמוּר בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו וּפָטוּר הוּא מִפִּדְיוֹנָהּ אִם נִשְׁבֵּית. {מקור הדין בגמרא כתובות נא: נב. "אמר אביי אלמנה לכהן גדול חייב לפדותה שאני קורא בה ובכהנת אהדרינך למדינתך, ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו, רבא אמר כל שאיסור שביה גורם לה חייב לפדותה, איסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה לימא כתנאי...". ופסקו כרבא הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש ומרן השו"ע בסימן ע"ח סעיף ז´.}

אִם אָנוּ חוֹשְׁשִׁים שֶׁזִּנְּתָה בִּרְצוֹנָהּ כְּשֶׁהָיְתָה בְּשִׁבְיָהּ, הֲרֵי בַּעֲלָהּ פָּטוּר מֵחִיּוּב פִּרְקוֹנָהּ, וְאִם הָיְתָה זוֹ אֵשֶׁת כֹּהֵן נֶחְלְקוּ בָּזֶה הַפּוֹסְקִים וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה. {כך כתב הר"ן על פי התוספתא פ"ד וכן פסק רמ"א בשו"ע ע"ח סעיף ו´, ולענין אשת כהן שזנתה ברצון לדעת החלקת מחוקק סעיף קטן ח´ חייב בעלה לפדותה ולדעת הבית שמואל סעיף קטן ז´ פטור, וכאמור בכמה ובכמה מקומות יכול המוחזק לטעון קים לי היות ואינו מבואר בזה דעת מרן השו"ע.}

בִּכְלַל הַחִיּוּב שֶׁיִּפְדֶּה אֶת אִשְׁתּוֹ הוּא גַּם הַחִיּוּב שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לְבֵיתוֹ לִהְיוֹת אִשְׁתּוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וֶהֱיוֹת וְאֵין דָּבָר זֶה אֶפְשָׁרִי אִם מֵת בַּעֲלָהּ, בֵּין לִפְנֵי שֶׁנִּשְׁבְּתָה בֵּין בִּזְמַן שִׁבְיָהּ, הֲרֵי פְּטוּרִים הַיְתוֹמִים שֶׁיָּרְשׁוּ נִכְסֵי אֲבִיהֶם מִלִּפְדּוֹתָהּ, וְלָכֵן, אוֹ שֶׁתִּפְדֶּה עַצְמָהּ מִשֶּׁלָּהּ אוֹ שֶׁתִּטֹּל כְּתֻבָּתָהּ וְתִפְדֶּה עַצְמָהּ, וְזֶה אֲפִלּוּ אִם מֵת בַּעֲלָהּ בְּלֹא וָלָד, שֶׁאָז צְרִיכָה הִיא יִבּוּם אוֹ חֲלִיצָה מֵאֶחָד מֵאֶחָיו. {שכך כתוב במשנה כתובות נא. "לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאנתו, ובכהנת אהדרינך למדינתך, חייב, שהוא תנאי בית דין". ואף על פי שנשבית ולא פדאה בעלה לאונסו שהרי נפטר אינה נוטלת מנכסיו פירות שאכל כך כתבו החלקת מחוקק ובית שמואל, וזה שלא כמו שלמדנו בדין אם נשבית אשתו האסורה עליו בלאו שפטור מפדיונה, שאז לדעת הר"ן ורמ"א צריך להחזיר לה פירות נכסיה שאכל. ומה שכתבנו שדין זה נאמר גם באלמנה הזקוקה ליבם כך פסקו הרי"ף והרא"ש ומרן השו"ע כל זה בסימן ע"ח סעיף ח´.}

אִשָּׁה שֶׁנִּתְפְּסָה בִּפְלִילִים וּפָסְקוּ עָלֶיהָ עַרְכָּאוֹת שֶׁתְּשַׁלֵּם קְנָס כָּךְ וְכָךְ אוֹ שֶׁתֵּשֵׁב בְּבֵית הַסֹּהַר תְּקוּפָה מְסֻיֶּמֶת, הֲרֵי יֵשׁ בָּזֶה בְּוַדַּאי מִצְוַת פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, אֶלָּא שֶׁאִם חַיָּב בָּזֶה בַּעֲלָהּ כְּתַקָּנַת חֲכָמִים, דָּבָר זֶה מָסוּר לְעִיּוּן בֵּית הַדִּין, אִם יֵשׁ בְּשִׁבְיָה זוֹ מֵאוֹתָם דְּבָרִים שֶׁחָשׁוּ לָהֶם חֲכָמִים הֲרֵי הוּא חַיָּב בְּפִרְקוֹנָהּ וְאִם לָאו הֲרֵי הוּא פָּטוּר. {מסתמא, סתם כליאה בבית סהר יש בו סכנה רוחנית גדולה וגם סכנה פיזית לא מבוטלת, שהרי היוצא משם אפילו אחר פרק זמן קצר מברך בשם ומלכות ברכת הגומל, ובודאי שאינה ברכה לבטלה. וגם אם ימצא פטור מפדיונה הרי הוא פטור מחיוב תנאי הכתובה, אולם חיוב פדיון שבויים באופן כללי עדין חל, וביותר עליו מדכתיב ומבשרך אל תתעלם.}