תְּנַאי נוֹסָף מִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה הוּא הַזְּכוּת שֶׁהִקְנוּ חֲכָמִים לָאִשָּׁה שֶׁאִם נִפְטַר בַּעֲלָהּ וְנַעֲשֵׂית הִיא אַלְמְנָתוֹ, זְכוּת יֵשׁ לָהּ לִבְרֹר בֵּין שְׁתֵּי הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת, אוֹ שֶׁגּוֹבָה הִיא סַךְ כְּתֻבָּתָהּ מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ שֶׁהוֹרִישׁ לְבָנָיו וּפוֹנָה לָהּ לְדַרְכָּהּ, אוֹ שֶׁנִּשְׁאֶרֶת זַכָּאִית לִמְגוּרִים וּמְזוֹנוֹת מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ שֶׁנִּפְטַר כְּשֵׁם שֶׁהָיְתָה זַכָּאִית בְּחַיָּיו עַד שֶׁתִּתְבַע וְתִגְבֶה כְּתֻבָּתָהּ, וּתְנַאי כְּתֻבָּה זֶה כְּדֶרֶךְ כָּל תְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה הֲרֵי הוּא שָׁרִיר וְקַיָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כְּתָבוּהוּ בְּטֹפֶס הַכְּתֻבָּה, וַאֲפִלּוּ צִוָּה בַּעֲלָהּ אֶת יוֹרְשָׁיו שֶׁיִּתְּנוּ לָהּ כְּתֻבָּתָהּ לְאַחַר מוֹתוֹ וְתֵלֵךְ לָהּ אֵין שׁוֹמְעִים לָהֶם, שֶׁלָּהּ הִקְנוּ חֲכָמִים אֶת הַכֹּחַ לִבְרֹר אִם לִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ מִנְּכָסָיו אוֹ לְהִשָּׁאֵר זַכָּאִית לִמְזוֹנוֹת וּמָדוֹר כְּשֶׁהָיְתָה. {שורש דין זה בגמרא כתובות נב: "מתניתין, לא כתב לה בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי... בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי... תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי, חייב שהוא תנאי בית דין, כך היו אנשי ירושלים כותבים, אנשי גליל היו כותבים כאנשי ירושלים, אנשי יהודה היו כותבים עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך, לפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתובתה ופוטרים אותה". ובדף נד. "אתמר, רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל", ופסקו כשמואל הטור בשם ר"ח, הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם, וכן כתב הוא בהלכות אישות פרק י"ח הלכות א´, ב´ "אלמנה ניזונית מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה עד שתטול כתובתה... כשם שניזונית אחר מותו מנכסיו כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור, או יושבת במדור שהיתה בו בחיי בעלה, ומשתמשת בכרים וכסתות בעבדים ושפחות שנשתמשה בהם בחיי בעלה", וכן פסק מרן בשו"ע אבע"ז סימן צ"ג סעיף ג´, וכל זה כשיש בנכסי הבעל שהוריש ליורשיו, אבל אם אין בהם כדי מזונותיה וכתובתה, גובה אותם לצורך כתובתה בלבד.}

אִם הִתְנוּ בֵּינֵיהֶם בִּזְמַן נִשּׂוּאִין לְבַטֵּל זְכוּת זוֹ שֶׁל הָאִשָּׁה, הֲרֵי תְּנָאָם קַיָּם וּתְנַאי בֵּית דִּין בָּטֵל, שֶׁהֲרֵי הוּא תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן וְכָל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר נִשּׂוּאֵיהֶם אִם מָחֲלָה הָאִשָּׁה עַל זְכוּת זוֹ מְחִילָתָהּ קַיֶּמֶת, וּלְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעֲלָהּ גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ וְהוֹלֶכֶת לָהּ. {כן פסק מרן בשו"ע סימן צ"ג סעיף א´ והדברים פשוטים שהרי כל תנאי שבממון קים ולענין מחילה אם רוצה למחול זכותה מסיבה כל שהיא ודאי שזו זכותה ומתבארים הדברים בשו"ע אבע"ז סימן ק"ה סעיף ד´ והוא מגמרא כתובות נג. "אמר רבא פשיטא מוכרת כתובה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין, מאי טעמא זוזי אנסוה, מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין, מאי טעמא, אחולי אחילתא".}

אִם הָלְכָה הָאַלְמָנָה וְתָבְעָה כְּתֻבָּתָהּ בְּבֵית דִּין, אִבְּדָה זְכוּתָהּ לִמְזוֹנוֹת וּמָדוֹר מִן הַיּוֹרְשִׁים, אוּלָם אִם תָּבְעָה כְּתֻבָּתָהּ מִטַּעַם שֶׁהַיּוֹרְשִׁין קִצְּצוּ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ אוֹ שֶׁהִטְעוּהָ בְּכַוָּנָה תְּחִלָּה לוֹמַר שֶׁאָדָם פְּלוֹנִי חָפֵץ בָּהּ לִשָּׂאֶנָּה, כָּל עוֹד לֹא גָּבְתָה כְּתֻבָּתָהּ בְּפֹעַל הֲרֵי זוֹ לֹא אִבְּדָה זְכוּתָהּ לִהְיוֹת יוֹשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ וְלִהְיוֹת נִזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו שֶׁל מִי שֶׁהָיָה בַּעֲלָהּ. {בגמרא כתובות נד. "אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות", וכן פסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ח הלכה א´ וכן הוא במרן השו"ע סימן צ"ג סעיף ה´ ודוקא כשתבעה בבית דין, שאם תבעה שלא בבית דין לא אבדה מזונותיה כך הוא בגמרא וכן כתב הרב המגיד שם.}

אִם נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר, אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ מִיּוֹרְשֵׁי בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן, שֶׁהֲרֵי כְּבָר אֵינָהּ נִקְרֵאת אַלְמְנָתוֹ שֶׁל הָרִאשׁוֹן אֶלָּא אֵשֶׁת הַשֵּׁנִי. {גמרא כתובות נד. "אמר רב נחמן אמר שמואל תבעוה לינשא ונתפייסה אין לה מזונות... זינתה אין לה מזונות... כיחלה ופירכסה אין לה מזונות... ולית הלכתא ככל הני שמעתתא". וכן דעת הרי"ף והרמב"ם שאפילו נתפייסה יש לה מזונות עד שתתקדש ומשנתקדשה לאחר נקראת עתה אשת פלוני ולא אלמנה, והרי התנאי למזונותיה היה כל "ימי מיגר אלמנותך" ועתה אינה אלמנה, וכאמור. וכן נפסק להלכה בשו"ע סימן צ"ג סעיף ז´ וכתב הרמ"א דמיד שעשתה שידוך הפסידה מזונותיה וכתב על זה הגר"א טעם דכבר הפקיעה עצמה מכבוד בעלה ויש לומר שכל זה בזמנם שהיה השידוך דבר יותר מחייב ממה שנהוג עכשיו, אבל בזמן הזה שמשתדכים ונפרדים ואין נהוג להטיל על זה קנסות וחרמות, עד שאינה נשאת ממש לשני לא הפקיעה עצמה מכבודו של ראשון, ומכל מקום נראה שלאשכנזים יכול המוחזק לטעון בזה קים לי, והמוחזק במקרה זה היא האלמנה.}

הִיא טוֹעֶנֶת שֶׁלֹּא נָתְנוּ לָהּ מְזוֹנוֹת וְהֵם טוֹעֲנִים שֶׁנָּתְנוּ, עַל הַיּוֹרְשִׁים לְהָבִיא רְאָיָה, וְאִם אֵין לָהֶם נִשְׁבַּעַת הִיא הֶסֵּת וְנוֹטֶלֶת, וְעַל מְזוֹנוֹת שֶׁלֶּעָתִיד נֶאֱמֶנֶת לִטֹּל בְּלֹא שְׁבוּעָה, וְכָל זֶה כְּשֶׁלֹּא נִשֵּׂאת, אֲבָל אִם נִשֵּׂאת וְתוֹבַעַת מְזוֹנוֹת שֶׁהָיוּ חַיָּבִים לָהּ הַיּוֹרְשִׁים בֶּעָבָר עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה, וְאִם אֵין לָהּ, נִשְׁבָּע הַיּוֹרֵשׁ הֶסֵּת וְנִפְטָר מִלִּתֵּן לָהּ. {כך פסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ח הלכה כ"ז ושורש דין זה בגמרא כתובות צו. "בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה, נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להביא ראיה, או דלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראיה, תא שמע דתני לוי, אלמנה כל זמן שלא ניסת על היתומים להביא ראיה, ניסת, עליה להביא ראיה" וכן פסק מרן בשו"ע סימן צ"ג סעיף ט"ו.}