חַיָּב הַבַּעַל בִּרְפוּאַת אִשְׁתּוֹ, בֵּין רְפוּאָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָּה וּבֵין שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָּה, כְּלוֹמַר, בֵּין יָדוּעַ מֵרֹאשׁ כַּמָּה מָמוֹן צָרִיךְ לִרְפוּאָתָהּ וּבֵין שֶׁאֵין הַדָּבָר יָדוּעַ, שֶׁאֵינוֹ בָּרוּר אֵימָתַי תַּבְרִיא וְכַמָּה מָמוֹן יִצְטָרֵךְ לִתֵּן עַל כָּךְ. {בגמרא כתובות נא. "מתניתין, לא כתב לה כתובה, בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי בית דין... לקתה חייב לרפאותה, אמר הרי גיטה וכתובתה ותרפא את עצמה, רשאי". ובדף נב: "תנו רבנן, אלמנה ניזונית מנכסי יתומים, וצריכה רפואה הרי היא כמזונות, רבן שמעון בן גמליאל אומר רפואה שיש לה קצבה נתרפאת מכתובתה, שאין לה קצבה הרי היא כמזונות, אמר רבי יוחנן עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה, קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהות צריכה רפואה כל יומא, אתו לקמיה דרבי יוחנן אמר להו איזילו קוצו ליה מידי לרופא. אמר רבי יוחנן עשינו עצמנו כעורכי הדיינין...". וכן פסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ד הלכה י"ז "האשה שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא, ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה ואמר לה הרי כתובתיך מונחת, או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך, שומעין לו, ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ".}

אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁמִּתְחַיֵּב הַבַּעַל לְאִשְׁתּוֹ וְהוּא מִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה הוּא, שֶׁגַּם אִם נִפְטַר הַבַּעַל, שֶׁתְּהֵא יוֹשֶׁבֶת אִשְׁתּוֹ בְּבֵיתוֹ וְנִזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו כָּל יְמֵי אַלְמְנוּתָהּ עַד שֶׁתִּתְאָרֵס לְאָדָם אַחֵר, וְלָכֵן זַכָּאִית הִיא גַּם כֵּן לִהְיוֹת מִתְרַפְּאָה מִנְּכָסָיו שֶׁהוֹרִישׁ לִילָדָיו, אֶלָּא שֶׁזֶּה דַּוְקָא בִּרְפוּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָּה, שֶׁהֲרֵי הִיא דּוֹמָה לִמְזוֹנוֹת שֶׁגַּם הֵם אֵין לָהֶם קִצְבָּה, שֶׁאִלּוּ הָיִינוּ אוֹמְרִים בִּרְפוּאָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָּה, הֲרֵי הִיא דּוֹמָה לְחִיּוּב פִּדְיוֹנָהּ, וְהַיּוֹרְשִׁים הֲרֵיהֶם פְּטוּרִים הֵם מִמֶּנָּה, וּכְמוֹ שֶׁנְּבָאֵר בַּהֶמְשֵׁךְ. {לדעת בעל העיטור חלק א´ אות כ´ חייב הבעל רק ברפואה שאין לה קצבה שהיא דומה למזונות, והביאוהו הריטב"א הרא"ש והר"ן וחלקו עליו בהבנת הירושלמי שעליו הסתמך העיטור, או שהוא מחלוקת בין גמרא ירושלמית לבבלית והלכה כבבלית, וכמו שכתבנו בסעיף א´ שהבעל חייב ברפואת אשתו בין שיש לה קצבה ובין שאין לה קצבה ורק ביתומים אנו מחייבים ברפואה שאין לה קצבה בלבד, וזה מטעם שתקנת רפואתה אינה כנגד פירות נכסיה או מעשה ידיה, אלא תקנה בסתמא היא. והריטב"א כתב שהיא כנגד מה שחייבת לשמשו.}

נֶחְלְקוּ הַפּוֹסְקִים בְּדִין רְפוּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָּה שֶׁחַיָּבִים הַיְתוֹמִים לָאַלְמָנָה, אִם יִהְיוּ חַיָּבִים גַּם כְּשֶׁחָלְתָה בִּפְשִׁיעָתָהּ, וְנִרְאֶה שֶׁיְּכוֹלִים הַיְתוֹמִים לִטְעֹן קִים לָנוּ כְּפוֹטְרִים אוֹתָנוּ מֵחִיּוּב זֶה. {הריטב"א בכתובות נא. כתב לפטור היתומים מרפואת אלמנה שפשעה בעצמה וכן הוא בב"ח סימן קע"ז בטור חושן המשפט שכתב שכך היא דעת הטור ומובא זה גם בנתיבות המשפט סימן קע"ז אות ה´, לעומתם דעת הש"ך לחייב ברפואתה כשאין לה קצבה גם אם חלתה בפשיעתה וכן דעת הבית מאיר אבע"ז סימן ע"ח ורבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק אבע"ז סימן ע´ ענפים ב´, ג´.}