מִצְוַת עוֹנָה וּמִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה שְׁתֵּי מִצְווֹת שׁוֹנוֹת הֵן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה בְּלֹא עוֹנָה מִכָּל מָקוֹם שְׁנֵי חִיּוּבִים שׁוֹנִים הֵם, שֶׁהֲרֵי גַּם בְּאִשָּׁה זְקֵנָה שֶׁוַּדַּאי אֵינָהּ יוֹלֶדֶת שַׁיֶּכֶת מִצְוַת עוֹנָה וְכֵן בִּמְעֻבֶּרֶת וּבְמֵנִיקָה. וְעוֹד שֶׁמִּצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה מֻטֶּלֶת עַל הָאִישׁ בִּלְבַד, מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִצְוַת עוֹנָה, שֶׁהֲרֵי בְּעֶצֶם הַנִּשּׂוּאִין נִשְׁתַּעְבְּדָה הִיא לוֹ לְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וְשִׁעְבְּדָה הַתּוֹרָה אֶת הַבַּעַל לְשַׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ חִלּוּק בַּדָּבָר, כִּי בְּעוֹד שֶׁשִּׁעְבּוּד הָאִשָּׁה לְבַעֲלָהּ בְּדָבָר זֶה אֵין לוֹ קִצְבָּה, נָתְנוּ חֲכָמִים קִצְבָּה עַד כַּמָּה מְשֻׁעְבָּד הַבַּעַל לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁדָּבָר זֶה תָּלוּי בְּכֹחוֹ וּמְלַאכְתּוֹ שֶׁל הָאִישׁ, שֶׁאִם הוּא בָּרִיא וּמְעֻנָּג, שֶׁאֵינוֹ עָסוּק בַּעֲבוֹדָה הַמַּתֶּשֶׁת כֹּחוֹ, חַיָּב לְפָקְדָהּ בְּכָל לַיְלָה, וְהוֹלֵךְ וּפוֹחֵת הַחִיּוּב עַד לְבַעַל מְלָאכָה הַנִּקְרָא מַלָּח וְהוּא מִיּוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת, שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְאַחֵר עוֹנָתָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ בְּפָחוֹת מֵאַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. {בגמרא כתובות סא: "... העונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלושים יום, הספנים אחת לשישה חודשים דברי רבי אליעזר... וכו´". וברמב"ם בהלכות אישות פרק י"ד הלכה א´ ובמרן השו"ע אבע"ז סימן ע"ו סעיף א´. ומה שאמרנו שלא נתנו חכמים קצבה לעד כמה האשה חייבת להישמע לבעלה בדבר זה ובחיוב שלו כלפיה נתנו קצבה שלפחות ממנה אינו רשאי והוא מטעם שאשה קרקע עולם ומעשה התשמיש צורך מכוחות הגוף של האיש הרבה יותר ממה שהוא צורך מן האשה, ועוד שאין דרכה של אשה לתבוע תשמיש המטה ולכן גדרו בזה חכמים גדר שאף על פי שאינה תובעת לא יפחות בעלה מכך וכך פעמים בשבוע, מה שאין כן האיש שבטבעו כשרוצה בדבר הריהו תובעו מן האשה מרצה ובועל.}

חַיָּב אָדָם לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּלֵיל טְבִילָתָהּ, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, וְכֵן אִם רוֹאֶה שֶׁמִּתְקַשֶּׁטֶת בְּפָנָיו כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ חַיָּב לְפָקְדָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא". {עוד כתב בבן איש חי שעל דרך הסוד יש מעלה יתירה בתשמיש שהוא בליל שבת ובליל טבילתה וכן בלילי ראש חודש וימים טובים. ובחיד"א כתב שבכל פעם שהאשה משתוקקת לזה הוא עיקר המצוה על פי הסוד, וכן פסק מרן בשו"ע אבע"ז סימן ע"ו סעיף ד´, ובאו"ח סימן ר"מ סעיף א´. בגמרא ברכות כד. "אמר רב המנונא בריה דרב יוסף, הוה קאימנא קמיה דרבא, ואמר לי זיל איתי לי תפילין ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, והוה ידענא דיום טבילה הוה". פירוש, שידע שאותו יום טבלה בו אשתו של רבא ושלכן שימש בו.}

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹנָתָן פַּעַם בְּשָׁבוּעַ וְעַל דֶּרֶךְ הַקַּבָּלָה תִּהְיֶה פַּעַם זוֹ בְּלֵיל שַׁבָּת, וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה לוֹמַר שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁרָבְתָה הַפְּרִיצוּת מְאֹד מִבַּיִת וּמִחוּץ, יְשַׁמֵּשׁ כַּמָּה שֶׁמַּרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ שֶׁצָּרִיךְ כְּדֵי לְהִנָּצֵל מִן הַהִרְהוּר וּמִן הַחֵטְא.

מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁמֵּשׁ פַּעַם בַּחֲצִי שָׁנָה, שֶׁהוּא שִׁעוּר הָעוֹנָה הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹחֶלֶת אִשְׁתּוֹ עַל כָּךְ.

אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חִיּוּב עוֹנָה בְּהַעֲרָאָה בִּלְבַד, אֶלָּא בְּתַשְׁמִישׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִבַּת בִּיאָה, וְכֵן הַמְּשַׁמְּשִׁים בְּבִגְדֵיהֶם אֵינָם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבַת עוֹנָה בָּזֶה. {כך כתב הבאר היטב סעיף קטן א´ בשם הרדב"ז וכן כתב הרשב"א בנדרים צא. והובאו דבריו בכנה"ג, ישועות יעקב ובשו"ת מהרש"ם. ולענין הבגדים, מימרא היא דרב הונא בגמרא כתובות מח. "תני רב יוסף, שארה זו קירוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשים מטותיהם בלבושיהן, מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה", וכתב בחידושי הריטב"א שם שאפילו אומר כך מחמת צניעות אינו רשאי, וכן פסק מרן בשו"ע אבע"ז סימן ע"ו סעיף י"ג שאם אינו רוצה לשמש אלא בבגדיו יוציא ויתן כתובה, וכתב על זה הרמ"א וכן היא אם אומרת שאינה משמשת אלא בבגדיה והוא בבגדיו תצא בלא כתובה, ודין זה כתבו הנימוקי יוסף בשם הריטב"א, וכתבו האחרונים שאם מתרצים הם זה לזו בדבר זה להישאר בבגדיהם בזמן מעשה אין בזה איסור.}

יְכוֹלָה אִשָּׁה לְעַכֵּב אֶת בַּעֲלָהּ שֶׁלֹּא יִסַּע לְמָקוֹם רָחוֹק אוֹ שֶׁלֹּא יַעֲסֹק בְּפַרְנָסָה כָּזוֹ שֶׁתִּגְרֹם לוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לְקַיֵּם עוֹנָתוֹ.

יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתִּמְחַל עַל עוֹנָתָהּ, וְתִפְטֹר אֶת בַּעֲלָהּ מֵחִיּוּב זֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף כ"ט בְּחִיּוּב מְזוֹנוֹת וּכְסוּת, שֶׁאִם מָחֲלָה לְבַעֲלָהּ אֵינָהּ יְכוֹלָה אַחַר כָּךְ לַחֲזֹר בָּהּ, מִכָּל מָקוֹם בְּפָטְרָהּ אֶת בַּעֲלָהּ מֵחִיּוּב עוֹנָה נִרְאֶה שֶׁיְּכוֹלָה לַחֲזֹר בָּהּ וּלְחַיְּבוֹ בְּכָךְ. {סברה היא, שחיוב מזונות תלוי בממון ואם מחלה לבעלה יכולה היא שתמצא מקור פרנסה ותפרנס עצמה דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני, אבל במוחלת עונתה צערה דגופה הוא ואינה יכולה להשלים חסרונה ממקום אחר ויכולה לטעון אחר כך שהיה בדעתה שתוכל לעמוד בכך ועתה רואה שאינה יכולה ואינה מוחלת, וראה בית שמואל בסימן קנ"ד סעיף קטן ב´. ובעצם הענין שיכולה האשה למחול עונתה כך כתב הרמב"ם בהלכות אישות פרק ט"ו הלכה א´ וכן פסק מרן השו"ע בסימן ע"ו סעיף ו´, וכל זה כשקיים האיש מצוות פריה ורביה, שאם לא כן מה הועילה מחילתה, הרי חייב הוא בעונתה עד שיקיים מצוות בוראו בפריה ורביה.}

כְּבָר בֵּאַרְנוּ בִּסְעִיף נ"ב שֶׁאִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁנִּשְּׂאוּ הֲרֵי הֵם מְשֻׁעְבָּדִים זֶה לְזוֹ לְעִנְיַן תַּשְׁמִישׁ, וְלָכֵן אִם אֶחָד מֵהֶם מְסָרֵב לָתֵת חֶלְקוֹ בְּדָבָר זֶה הֲרֵי לַהֲלָכָה נִקְרָא הוּא מוֹרֵד, וְחֵטְא הוּא בְּיָדוֹ, וְכֵן פָּסַק מָרָן בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ "אָסוּר לְאָדָם לִמְנֹעַ מֵאִשְׁתּוֹ עוֹנָתָהּ, וְאִם מְנָעָהּ כְּדֵי לְצַעֲרָהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה דְּעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁמָּנְעָה עַצְמָהּ מִבַּעֲלָהּ נִקְרֵאת מוֹרֶדֶת", וּנְבָאֵר דִּינָם בַּסְּעִיפִים הַבָּאִים.

מִי שֶׁמּוֹנֵעַ עוֹנָה מֵאִשְׁתּוֹ וַהֲרֵי הוּא טוֹעֵן הֲרֵינִי זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָהּ וְרַק מֵחֲמַת שֶׁשְּׂנוּאָה הִיא עָלַי אֵינִי בָּא עָלֶיהָ, וְהִתְרוּ בּוֹ בֵּית דִּין עַל כָּךְ, הֲרֵי מָסוּר דָּבָר זֶה בְּיַד אִשְׁתּוֹ, שֶׁאִם רוֹצָה הִיא בְּגֵט כּוֹפִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין לְגָרֵשׁ מִיָּד, וְאִם רוֹצָה לְהַמְתִּין לוֹ מַמְתִּינָה כַּמָּה שֶׁתִּרְצֶה, וְכָל שָׁבוּעַ שֶׁמַּמְשִׁיךְ בְּמִרְדּוֹ מוֹסִיפִים עַל כְּתֻבָּתָהּ שֹׁוִי מִשְׁקַל שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה שְׂעוֹרִים שֶׁל כֶּסֶף. {שורש דין זה הרי הוא בגמרא כתובות סג. "המורד על אשתו מוסיפין לה שלושה דינרין בשבת, רבי יהודה אומר שלושה טרעפיקין...". והלכה כסתם משנה וכן הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ד הלכה ט"ו ומרן השו"ע אבע"ז סימן ע"ז סעיף א´, ונחלקו הראשונים בדבר אלו הדינרין אם הם בכסף מדינה או כסף צורי, וכאן בהלכה הבאנו דעת הרמב"ם, טור, רי"ף, רא"ש ומרן השו"ע שהם בכסף מדינה. מה שכתבנו שכל זה הוא לאחר שהתרו בו בית דין אף על פי שאינו מלשון הרמב"ם או מרן השו"ע, כך נותנת הסברה וכן הדין במורדת תלוי בהתראת בית הדין, שאין עונשים אלא אם כן מתרים תחילה.}

הָרוֹצֶה לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה, וּמֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְגָרְשָׁהּ בְּעַל כָּרְחָהּ כְּתַקָּנַת הַקְּהִלּוֹת מָנוּעַ הוּא מִלִּתֵּן לָהּ גִּטָּה, אַף עַל פִּי כֵן אִם יִרְצֶה רַשַּׁאי הוּא שֶׁלֹּא לִתֵּן לָהּ מְזוֹנוֹת כְּסוּת וְעוֹנָה עַד שֶׁתִּתְרַצֶּה הִיא לְקַבֵּל גֵּרוּשֶׁיהָ. {ואף על פי שאינו מקיים מצות עונה אינו נקרא מורד ולא מוסיפים לה על כתובתה, כך כתב ההפלאה, אולם דעת ההפלאה לחייב את הבעל מזונות עד מתן הגט, וכן גם דעת החזון איש, לעומתם כתב הרשב"ש שפטור גם ממזונותיה וכן דעת האור זרוע והרא"ם והב"ח ואף על פי שהחלקת מחוקק בסימן ע"ז ס"ק ג´ חלק על הב"ח וכתב לחייב את הבעל במזונות אשתו, כתב שם הבאר היטב שיכול הבעל שהוא המוחזק בדמי המזונות לומר קים לי כהרא"ם וכן כתבו גם מהר"א ששון וכנה"ג ומובא כל זה בשו"ת יביע אומר חלק תשיעי אבע"ז סימן כ"ד.}

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חִלְּקוּ אֶת דִּינֵי הַמּוֹרֶדֶת לִשְׁנֵי סוּגִים, הָאַחַת מוֹרֶדֶת בְּטַעֲנַת מָאִיס עָלַי, כְּלוֹמַר טוֹעֶנֶת שֶׁבַּעֲלָהּ מָאוּס הוּא בְּעֵינֶיהָ וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִבָּעֵל לוֹ, וְהַשֵּׁנִית טוֹעֶנֶת שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה לְהִבָּעֵל מֵחֲמַת קְטָטָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ עִמּוֹ אוֹ שֶׁבִּזָּה אוֹ שֶׁקִּלֵּל אוֹתָהּ וַהֲרֵי הִיא עַתָּה רוֹצָה לְצַעֲרוֹ, זוֹ וְזוֹ, כָּאָמוּר נִקְרֵאת מוֹרֶדֶת וְיוֹצֵאת בְּלֹא כְּתֻבָּה, אֶלָּא שֶׁהֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּינֵיהֶן כִּי מוֹרֶדֶת בְּטַעֲנַת מָאִיס עָלַי אִם חָפֵץ בַּעֲלָהּ לְגָרְשָׁהּ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה, וְאִלּוּ הַמּוֹרֶדֶת בְּטַעֲנָה שֶׁעָשָׂה לָהּ כָּךְ וְכָךְ וְלָכֵן רוֹצָה לְצַעֲרוֹ מַתְרִים בָּהּ בֵּית הַדִּין פַּעֲמַיִם וּמַכְרִיזִים עָלֶיהָ שֶׁמּוֹרֶדֶת הִיא, וּלְאַחַר מִכֵּן אִם הִמְשִׁיכָה בְּמַעֲשֶׂיהָ הַמְקֻלְקָלִים לְמַעְלָה מִשָּׁנָה הֲרֵי הִיא יוֹצֵאת כָּאָמוּר בְּלֹא כְּתֻבָּתָהּ. {נחלקו הפוסקים בדבר מורדת הבאה בטענת מאיס עלי בכמה ענינים, ראשית, האם חייבת לברר טענתה מה יש בו שנמאס בעיניה, לדעת המהר"מ מרוטנבורג צריכה לברר טענתה כך מובא בתשובת הרא"ש שהעתיקה מרן הבית יוסף בחיבורו, ולדעת הרמב"ם, רשב"א, רשב"ץ ורשב"ש אינה צריכה לברר טענתה ושורש מחלוקת זאת נעוץ בחשש שמא עיניה נתנה באחר ורוצה לקלקל ולהרוס נישואיה. עוד נחלקו אם בטענת מאיס עלי כופין בית הדין על הבעל לגרש ובזה דעת המהר"מ מרוטנבורג, רמב"ן, רשב"א, הרא"ש, ר"ת ור"ח שאין כופין על על הגט, שוב מטעם שמא עיניה נתנה באחר. לעומתם כתבו הגאונים שהמנהג בזה לכפות גט על הבעל והיא תקנה מחשש שמא תצא אותה אשה לתרבות רעה, וכן כתבו רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון, ובעל הלכות גדולות, רי"ף, רמב"ם, רש"י, רשב"ם רבנו יהודה בתוספות והסמ"ג. ובשולחן ערוך העתיק מרן את לשון הרמב"ם אלא שהשמיט את כפית הגט וכתב במקומו אם רצה הבעל לגרשה, שכך כתב באבע"ז סימן ע"ז סעיף ב´ "האשה שמנעה בעלה מתשמיש היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה... וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו". וכן הוא כאמור ברמב"ם הלכות אישות פרק י"ד הלכה ח´, ומובאים אלו הדברים בשו"ת יביע אומר חלק שלישי אבע"ז סימן י"ח, ועוד הביא שם הרב את הגאון מהר"א בן טוואה בשו"ת חוט המשולש סימן ל"ה שכתב בדעת המהר"מ מרוטנבורג שאף על פי שאין כופין בטענת מאיס עלי משום שחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, מכל מקום אם נתנה אמתלא לדבריה כופין אותו לגרש, ושכך כתב הרא"ש בפסקיו וכן דעת התוספות רי"ד, ומכל מקום נשאר הדבר במחלוקת הפוסקים, ולהלכה לא כופין את הבעל לגרש בטענת מאיס שכן משמעות לשון מרן השו"ע ורמ"א. שורש דין מורדת הרי הוא בגמרא כתובות סג. "מתניתין, המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת, רבי יהודה אומר שבעה טרפעיקין... גמרא, מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש המטה... אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה, מר זוטרא אמר כייפינן לה הוה עובדא ואכפה מר זוטרא ונפק מינה רב חיננא מסורא, ולא היא, התם סייעתא דשמיא הואי", ובתשובה הנ"ל בשו"ת יביע אומר פסק הרב לחייב את הבעל ליתן גט כדעת הרמב"ם על ידי שעשה שלוש ספיקי ספיקות, ספק הלכה כהרמב"ם שכופין את הבעל ליתן גט בטענת מאיס עלי אף על פי שאינה מבררת טענתה, ואם תמצא לומר שלא, ספק הלכה שאם דבריה מבוררים כן כופין על הגט, ואם תאמר שגם בזה אין כך הלכה ספק הלכה כהרי"ף שכופין את הבעל ליתן גט בטענת מאיס והוא פסק כן בשם בי דינא דמתיבתא.}