פֶּרֶק כ'ד הִלְכוֹת כְּתֻבּוֹת - דִּינֵי מָמוֹנוֹת שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ-(המשך) דיני חיוב מזונות לאשתו וילדיומט
מַה שֶׁחִיְּבוּ חֲכָמִים אֶת הָאָב בִּמְזוֹנוֹת בָּנָיו שֶׁכּוֹלְלִים כְּסוּת וּמָדוֹר הוּא מִשׁוּם שֶׁמָּצוּי שֶׁהַמְּפַרְנֵס הוּא הָאָב, אוּלָם, אִם הָאָב אֵין בִּיכֹלְתּוֹ לְפַרְנֵס וְהָאֵם בַּעֲלַת הַכְנָסָה כַּסְּפִּית מַסְּפֶּקֶת, אַף עַל פִּי שֶׁנִפְרְדּוּ הַהּוֹרִים בְּגֵט וְהָיָה לִכְאוֹרָה עַל הָאָב לְפַרְנְסָם הַנּוֹהַג בַּזְמַן הַזֶּה לְפוֹטְרוֹ מִמְזוֹנוֹת וּלְהַטִּיל אֶת הַחִיּוּב עַל הָאֵם.
נ
כָּל מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו, כַּמְבֹאָר בִּסְעִיפִים ל"א-מ´, חַיָּב הוּא לִתֵּן לוֹ גַּם כְּסוּת וּמָדוֹר, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בִּסְעִיף ל"ו שֶׁמּוֹכְרִים מִנִּכְסֵי הַבַּעַל לָזוּן אֶת הָאִשָּׁה אִם יָצָא לַמֶּרְחַקִּים אוֹ שֶׁחָלָה אוֹ נִשְׁתַּטָּה, כָּךְ מוֹכְרִים לִתֵּן לָהּ כְּסוּת וּמָדוֹר וְכֵן לִמְזוֹנוֹת כְּסוּת וּמְדוֹר בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַקְּטַנִּים.
{יש בזה חילוקי דינים בין אם יצא לדעתו, כלומר לרצונו, או כשנטרפה דעתו שהוא שלא לרצונו, וכן יש חילוק בין אם בניו עד גיל שש ויותר משש, וכן אם הוא אמוד או לא, וכל אלו הפרטים נידונים בבית הדין, וכן לענין מכירה מנכסי הבעל למזונות האשה והילדים אלו הדברים, לכתחילה, יש לעשותם לאחר שפסק בית הדין שכן הדין שצריכים למכור ובסכום כזה וכזה ושאין גזל בדבר.}
נא
רַבּוֹתֵינוּ הַפּוֹסְקִים הָרִאשׁוֹנִים כָּתְבוּ טַעַם לְתַקָּנַת חֲכָמִים שֶׁחַיָּב אָדָם בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ וְכָךְ כָּתַב הָרַמְבַּ"ם "וְאִם הָיָה עָשִׁיר נוֹתֵן לָהּ (מַלְבּוּשׁ) לְפִי עָשְׁרוֹ, כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא בּוֹ לְבֵית אָבִיהָ, אוֹ לְבֵית הָאָבֵל, אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, (שִׂמְחַת חָתָן וְכַלָּה). לְפִי שֶׁכָּל אִשָּׁה יֵשׁ לָהּ לָצֵאת וְלֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ וּלְבַקְּרוֹ, וּלְבֵית הָאָבֵל, וּלְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, לִגְמֹל חֶסֶד לְרֵעוֹתֶיהָ אוֹ לִקְרוֹבוֹתֶיהָ כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ הֵן אֵלֶיהָ, שֶׁאֵינָהּ בְּבֵית הַסֹּהַר כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּצֵא וְלֹא תָּבוֹא, אֲבָל גְּנַאי הוּא לְאִשָּׁה שֶׁתִּהְיֶה יוֹצֵאת תָּמִיד פַּעַם בַּחוּץ וּפַעַם בָּרְחוֹבוֹת, וְיֵשׁ לַבַּעַל לִמְנֹעַ אִשְׁתּוֹ מִזֶּה וְלֹא יַנִּיחֶהָ לָצֵאת אֶלָּא כְּמוֹ פַּעַם אַחַת בְּחֹדֶשׁ אוֹ כַּמָּה פְּעָמִים בְּחֹדֶשׁ לְפִי הַצֹּרֶךְ. שֶׁאֵין יֹפִי לָאִשָּׁה אֶלָּא לֵישֵׁב בְּזָוִית בֵּיתָהּ שֶׁכָּךְ כָּתוּב "כָּל כְּבוּדָהּ בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה", וְהֶעְתִּיק רַבֵּנוּ יַעֲקֹב בַּעַל הַטּוּרִים דְּבָרָיו אֵלּוּ שֶׁל הָרַמְבַּ"ם לַהֲלָכָה, וְהִסְבִּיר הַגָּאוֹן רַבֵּנוּ אֵלִיָּהוּ מִוִּילְנָא שֶׁדִּין זֶה הוּא הַיְסוֹד לַהֶתֵּר הַהִלְכָתִי שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לָבוֹא בַּקָּהָל, שֶׁהַדִּין הוּא שֶׁעַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ אֲסוּרִים לָבוֹא בַּקָּהָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "לֹא יָבוֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הַשֵּׁם", מַה שֶּׁאֵין כֵּן עַמּוֹנִית וּמוֹאָבִיָּה שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא עֲלֵיהֶן גָּזְרָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְזֶה מִטַּעַם אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בְּלֶחֶם וּמַיִם, וְהוּא שַׁיָּךְ רַק בִּגְבָרִים, אֲבָל נָשִׁים אֵינָן יוֹצְאוֹת לְקַדֵּם גַּם לֹא נָשִׁים אֲחֵרוֹת בְּלֶחֶם וּבְמַיִם מִטַּעַם שֶׁכָּל כְּבוֹדָהּ בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה, וְכֵן פָּסַק הָרְמָ"א בַּשו"ע "וְאִשָּׁה לֹא תַּרְגִּיל עַצְמָהּ לָצֵאת הַרְבֵּה, שֶׁאֵין יֹפִי לָאִשָּׁה אֶלָּא לֵישֵׁב בְּזָוִית בֵּיתָהּ".
וְהֵבֵאנוּ אֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים לְעוֹרֵר עַצְמֵנוּ וּנְשׁוֹתֵינוּ עַד כַּמָּה נִתְרַחַקְנוּ מִמְּקוֹר מַיִם חַיִּים וְהָלַכְנוּ אַחַר בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים שֶׁל הַמַּתִּירָנוּת הַמַּעֲרָבִית שֶׁכֻּלָּהּ זְנוּת וְזִמָּה וְרֵיקָנוּת, וְלֹא כְּאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב, עַל כֵּן בַּזְּמַן הַזֶּה יֵשׁ לְהוֹרוֹת שֶׁאָמְנָם מֻתָּרוֹת הַנָּשִׁים לָצֵאת מִבֵּיתָן לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָה וּשְׁאָר עִנְיָנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם צֹרֶךְ חָשׁוּב, אוּלָם, עַל כָּל בֶּן וּבַת יִשְׂרָאֵל לֵידַע שֶׁיְּצִיאַת הַנָּשִׁים מִבֵּיתָן אֵינוֹ דָּבָר פָּשׁוּט וַעֲתִידָה כָּל אִשָּׁה לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל כָּל פַּעַם שֶׁיָּצְאָה מִפֶּתַח בֵּיתָהּ הַחוּצָה אִם אָכֵן נַעֲשָׂה דָּבָר זֶה לְצֹרֶךְ וְאִם מֻכְרָח הָיָה הַדָּבָר, וְגַם לְאַחַר שֶׁיָּצְאָה וַדַּאי שֶׁתִּתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן אִם הָיְתָה דַּעְתָּהּ לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם אוֹ לֹא, וְאִם הִשְׁתַּדְּלָה לִמְשֹׁךְ תְּשׂוּמֶת לֵב רוֹאֶיהָ, וְאֵילוּ מַחְשָׁבוֹת הָיוּ בְּלִבָּהּ, שֶׁהַצְּנִיעוּת הִיא יְסוֹד בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת, וּבְיוֹתֵר שֶׁל הָאִשָּׁה, וְאֵין שִׁוְיוֹן בֵּין הַמִּינִים כְּלָל, שֶׁאֵין הַמְּצִיאוּת כְּמוֹ שֶׁטּוֹעֲנִים אוֹהֲבֵי הַהֶפְקֵרוּת, וְהַדְּרִישׁוֹת שֶׁדּוֹרֵשׁ בּוֹרֵא עוֹלָם מִנָּשִׁים וּמִגְּבָרִים הֵן דְּרִישׁוֹת שׁוֹנוֹת לְגַמְרֵי זוֹ מִזּוֹ, וְאַשְׁרֵי מִי שֶׁפּוֹקֵחַ עֵינָיו לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַחַיִּים שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַנִּצְחִית שֶׁזּוֹכֶה פֹּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלָעוֹלָם הַבָּא עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ.
{בגמרא יבמות עו: "עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם, אבל נקבותיהם מותרות מיד... מנא הני מילי אמר רבי יוחנן דאמר קרא שמואל א´ י"ז וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר, ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי. ולא ידע ליה, והכתיב שם ט"ז ויאהבהו מאוד ויהי לו נושא כלים. אלא אאבוה קא משאיל, ואביו לא ידע ליה, והכתיב שמואל א´ י"ז והאיש בימי שאול זקן בא באנשים. ואמר רב ואיתימא רבי אבא זה ישי אבי דוד שנכנס באוכלוסא ויצא באוכלוסא, הכי קאמר שאול, אי מפרץ אתי אי מזרח אתי, אי מפרץ אתי... אמר ליה דואג האדומי עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבוא בקהל אם לאו מאי טעמא, דקאתי מרות המואביה, אמר ליה אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית... דמפרש טעמא דקרא על אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים. דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם ... הכא תרגמו כל כבודה בת מלך פנימה, במערבה אמרי ואיתימא רבי יצחק אמר קרא ויאמרו אליו איה שרה אשתך..."
ודברי הרמב"ם שכתבנו הרי הם בהלכות אישות פרק י"ג הלכה י"א, ודברי הרמ"א הרי הם בשו"ע אבע"ז סימן ע"ג סעיף א´ בשם הטור. וודאי הוא שבדור זה שאנו נמצאים בו קשה לומר לאשה שלא תצא מפתח ביתה יותר מפעם או שתים בחודש ואפילו שלא תצא אלא פעם בשבוע או אפילו פעם ביום גם הוא קשה. אלא נראה הדרך הנכונה בזה לידע את חומרת הדבר ולהשתדל כמה שאפשר מלצאת שלא לצורך ועצם המודעות ויראת שמים יעשו את שלהם במשך הזמן, שתרגיל האשה את עצמה לישב בתוך ביתה ולהרגיש שם טוב ונוח, ותחשוב טוב לפני שיוצאת אם אכן נחוץ הדבר, והבא ליטהר מסייעין אותו, והכל מתוך ידיעה ורצון ולא כפיה ומרה שחורה ועצבות חס ושלום, שדרכי התורה דרכי נעם ונותנת חיים לעושיה. ומה שאמרנו שהדרישות שדורש בורא עולם מגברים ונשים שונות הן זו מזו, מבואר הוא בכמה וכמה מקומות בדברי רבותינו, שגברים נידונים על ביטול תורה בפרק זמן של כדי בליעת הרוק מה שאין הנשים נידונות על זה כלל, ואילו נשים נידונות בעיקר על עניני צניעות שעל כל אדם שראה אותה ברחוב, וכהרף עין הרהר בה הרהור שאינו צנוע, עתיד הוא ליתן דין וחשבון ועתידה היא לתת את הדין עמו שגרמה לו לכך, ויוצא שעל שעה קלה שעברה ברחוב, מתוך כל אלו שראו אותה נהנו מיופיה, אפילו לרגע קל, כמה עשרות בני אדם ועתידה היא להיות נידונית בגהנום על כל אחד ואחד מהם, וכמעט שאין לדבר סוף, ולכן אמרו חכמים שאחד הדברים הנסתרים מבני אדם הוא עומק הדין, וסוף דבר הכל נשמע שמה שכתבו הפוסקים שטוב לאשה שתשב בזויות ביתה אמת היא לאמיתה וטובה גדולה היא.}