הַחִיּוּב הַשֵּׁנִי שֶׁחִיְּבוּ חֲכָמִים אֶת הַבַּעַל כְּלַפֵּי אִשְׁתּוֹ נֶחְלָק לִשְׁנֵי עִנְיָנִים, כְּסוּת וּמָדוֹר, שֶׁחַיָּב אָדָם לִתֵּן לְאִשְׁתּוֹ בְּגָדִים הָרְאוּיִים לָהּ לִימוֹת הַחַמָּה וְלִימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְחַיָּב לִתֵּן לָהּ מָקוֹם לָגוּר בּוֹ, שֶׁהוּא רָאוּי לִמְגוּרִים בְּאוֹתוֹ זְמַן וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם לָאִשָּׁה כְּעֶרְכָּהּ, וְכוֹלֵל חִיּוּב זֶה רִהוּט וּכְלֵי בַּיִת. וּשְׁנַיִם אֵלּוּ כְּסוּת וּמָדוֹר אוֹמְרִים אָנוּ בָּהֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁלָּמַדְנוּ בְּחִיּוּב מְזוֹנוֹתֶיהָ, שֶׁעוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ שֶׁאִם הוּא עָנִי בְּיוֹתֵר נוֹתֵן לָהּ הַמְּעַט הַהֶכְרֵחִי, וְאִם הֶעֱשִׁיר חַיָּב לִתֵּן יוֹתֵר וּכְפִי עָשְׁרוֹ. {מקור הדין בגמרא כתובות סד: וברמב"ם הלכות אישות פרק י"ג הלכות א´-ז´, ובשולחן ערוך פסקם מרן להלכות אלו באבע"ז סימן ע"ג, וחיוב ביגוד ודיור שניהם תלויים בזמן ובמקום וביכולתו הכספית של הבעל באופן שיכולה להתלבש ולצאת מביתה בלא שתתביש מבני אדם, ובגמרא כתובות סד: "במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו".}

בִּכְלַל כְּסוּתָהּ נִכְלָל הַחִיּוּב לִתֵּן לָהּ תַּכְשִׁיטִים וּכְלֵי אִפּוּר לְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּהוּג בֵּין הַנָּשִׁים בְּאוֹתוֹ זְמַן וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם. {כך כתוב בגמרא כתובות קז. והרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ג הלכה ד´.}

אִם אֵין לוֹ לִתֵּן הַמְּעַט הַהֶכְרֵחִי בִּכְסוּת וּמָדוֹר כּוֹפִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין לְגָרְשָׁהּ, וְאִם אֵין לוֹ לְשַׁלֵּם כְּתֻבָּתָהּ תִּהְיֶה זֹאת עָלָיו בְּחוֹב עַד שֶׁיִּרְוַח לוֹ. {כך כתב הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ג הלכה ה´ ומרן השו"ע אבע"ז סימן ע"ג סעיף ה´, וכדרך שחלק הרמ"א לענין מזונות שפסק מרן השו"ע שאם אין לו אפילו פת לחם ליתן לה כופין אותו לגרש ופסק שם הרמ"א כרבנו תם שאין כופין לגרש, כך גם כאן פסק הרמ"א כרבינו תם שאין כופין לגרש וכן כתבו אחרונים, ח"מ, ב"ש והגהות הרמ"ך על הרמב"ם, וכתב ההפלאה שאם אין לו לתת לה לפי כבודה, היות ויש לו את המעט ההכרחי ונותן לה אין ב"ד כופין אותו להוציא גם לדעת הרמב"ם ומרן השו"ע.}

כְּשֵׁם שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁחַיָּב אָדָם לִתֵּן לְאִשְׁתּוֹ כְּסוּת וּמָדוֹר, כָּךְ תִּקְּנוּ שֶׁחַיָּב לִתְּנָם גַּם לְבָנָיו וּבְנוֹתָיו עַד גִּיל שֵׁשׁ, וְאֵינוֹ מְחֻיָּב לִתֵּן לָהֶם כְּפִי עָשְׁרוֹ אֶלָּא כְּפִי צָרְכָּם בִּלְבַד, וּמִגִּיל שֵׁשׁ וְעַד לִשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה נוֹתְנָם הָאָב לְבָנָיו מִדִּין צְדָקָה, כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתֵן לָהֶם מְזוֹנוֹתָם, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. {מקור הדין גמרא כתובות מח. וברמב"ם הלכות אישות פרק י"ג הלכה ו´ ובמרן השו"ע אבע"ז סימן ע"ג סעיף ו´.}