כְּשֶׁתִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תְּנָאֵי בֵּית דִּין אֵלּוּ הָיְתָה כַּוָּנָתָם בָּהֶם לְהֵיטִיב עִם הָאִשָּׁה, וְלָתֵת לָהּ בִּטְחוֹנוֹת כַּלְכָּלִיִּים טוֹבִים כְּכָל הָאֶפְשָׁר עַל מְנָת שֶׁתִּחְיֶה עִם בַּעֲלָהּ, וּתְגַדֵּל יַלְדֵיהֶם, וְתִהְיֶה עֲסוּקָה בְּנִהוּל בֵּיתָם, כְּשֻׁתַּפְתּוֹ לַחַיִּים וּכְעֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ בָּאֹפֶן הַמְכֻבָּד יוֹתֵר, כָּרָאוּי לִבְנוֹת אִמּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשׁוֹת שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, וְהַזְּכוּת שֶׁזּוֹכֶה בָּהּ בַּעֲלָהּ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, מְצִיאָתָהּ, פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ וִירֻשָּׁתָהּ נִתְקְנָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לְבַעֲלָהּ אֵיבָה כְּלַפֶּיהָ.

כְּשֶׁתִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁחַיָּב הַבַּעַל בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ תִּקְּנוּ כְּנֶגְדָּן שֶׁיִּהְיֶה הוּא זוֹכֶה בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וֶהֱיוֹת וְעִקַּר הַתַּקָּנָה הָיְתָה לְרַוְחַת הָאִשָּׁה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר אֵינִי נִזּוֹנֵית וְאֵינִי עוֹשָׂה, כְּלוֹמַר מְוַתֶּרֶת אֲנִי עַל תַּקָּנַת חֲכָמִים שֶׁתִּהְיֶה אַתָּה חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתַי, וּלְעֻמַּת זֹאת זַכָּאִית אֲנִי בְּמַעֲשֵׂה יָדַי שֶׁאַרְוִיחַ בַּעֲבוֹדָתִי, אוּלָם בְּמִדָּה וְכָךְ אָמְרָה אֵין בְּאֶפְשָׁרוּתָהּ לַחֲזֹר וְלִזְכּוֹת בְּתַקָּנַת חֲכָמִים עֲבוּרָהּ, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא תּוּכַל לַעֲבֹד וּלְהַרְוִיחַ מֵאֵיזוֹ סִבָּה שֶׁהִיא, פָּטוּר יִהְיֶה בַּעֲלָהּ מֵחִיּוּב מְזוֹנוֹתֶיהָ, וּבַזְּמַן הַזֶּה, רֹב הַנָּשִׁים בְּאֶפְשָׁרוּתָן לִמְצֹא מְקוֹמוֹת עֲבוֹדָה וּלְהַרְוִיחַ לִמְזוֹנוֹתָן בְּכֹחוֹת עַצְמָן וּלְעִתִּים אַף יוֹתֵר מִכָּךְ, מִכָּל מָקוֹם עֵצָה טוֹבָה הִיא שֶׁלֹּא תָּזוּחַ עֲלֵיהֶן דַּעְתָּן לוֹמַר אֵינִי נִזּוֹנֵית וְאֵינִי עוֹשָׂה וְתִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ, וְלֹא תְּוַתֵּר עַל תַּקָּנַת חֲכָמִים שֶׁזִּכּוּ לָהּ בְּעַד שׁוּם הוֹן שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁיָּרְדוּ חֲכָמִים לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל הַבַּעַל וְזִכּוּ לוֹ כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁתַּרְוִיחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא אֵיבָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ כָּל יְמֵיהֶם. {פשוט הוא שאף על פי שלהלכה כל מה שמרויח האיש ומרויחה האשה הכל שייך לבעל אין זה סותר את המציאות שלעיתים האשה היא זו שנוטלת יוזמה, וברשות בעלה, היא זו שמכלכלת את כל עניני הבית והחוץ, שבינה יתירה ניתנה לאשה, והכל תלוי במידות שתהא מחושבת ולא בזבזנית מדי שיודעת לכלכל כל עניני הכספים בביתם מבלי להיכנס לחובות, צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל, ואז קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה, והעיקר הגדול שתדע כיצד לעשות שיהיה שלום בבית בינה לבין בעלה, שלא תאמר אין בעלי מקפיד אם אומר איני ניזונית ואיני עושה ותפתח חשבון בנק לעצמה ותתחרה עם בעלה בכמות הרווחים עד שבמקרה היותר טוב תתגרש ותוציא ממון רב לפרנס עורכי דין, ובמקרה הגרוע יותר יחיו באיבה כל ימיהם וילכו מדחי אל דחי ויבגוד הוא בה, איהו בקרי ואיתתיה בבוציני, אלא היותר טוב שתהיה מן הנשים החכמות, כמה שתרויח תתן בידו ותכבד ותגדל את בעלה, ואז כמעט בודאי הוא שתהיה נאמנת בעיניו על כל עניני ההכנסות וההוצאות וצרכי הבית ויפקיד בידה הכל ותהיה אהובה עליו, וחילופיהם בגולם, כאמור. אם חיוב מזונות האשה הינו מדאורייתא או מדרבנן, נחלקו בזה פוסקים ראשונים ואחרונים ומובאים הדברים באריכות בשו"ת יביע אומר חלק שלישי אבע"ז סימן י"ד ומסקנתו שהיות וספר התרומה בשם תשובת הרי"ף אומר שחיוב מזונות האשה הינו מדרבנן וכן דעת הרא"ש בפרק י"ג מכתובות סי´ ו´ כך הלכה, שהרי יש כאן שנים מתוך שלושה עמודי הוראה וזה אף על פי שהרמב"ם פוסק שמזונות דאורייתא, וכתב הרב שם שרוב הפוסקים דעתם שמזונות מדרבנן וציין שם שמונה נפ"מ בין אם הם מדאורייתא או מדרבנן. ועוד בגמרא כתובות מז: "תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, ופרקונה תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה... אמר אביי תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי" ופרשו מזונותיה ומעשה ידיה הם דבר המצוי והם זה כנגד זה, ופדיונה אם נשבית כנגד פירות נכסיה ששניהם אינם מצוים. ומה שאמרנו שמותרת לומר איני ניזונית ואיני עושה יש בזה מחלוקת הפוסקים אם יכולה לחזור בה, והיות ומרן השו"ע לא גילה דעתו בזה והבעל הוא המוחזק יכול לטעון קים לי כפוטרים אותו מחיוב מזונותיה, ומזונות כסות ומדור הרי הם לענין זה סוג חיוב אחד.}

וְכַמָּה הֵם מְזוֹנוֹת הָאִשָּׁה, הַכֹּל לְפִי עָשְׁרוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ, שֶׁאִם הָיָה עָנִי שֶׁבָּעֲנִיִּים יִהְיוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ הַפָּחוֹת שֶׁבְּפָחוֹת וּבִלְבַד שֶׁיַּסְפִּיקוּ לְמִחְיָתָהּ, וְאִם הֶעֱשִׁיר מוֹסִיפִים לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ, שֶׁהֲרֵי הַכְּלָל הוּא שֶׁעוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ, וְאִם אֵין לַבַּעַל מְזוֹנוֹת לִתֵּן לְאִשְׁתּוֹ וַהֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ בָּטֵל, נֶחְלְקוּ הַפּוֹסְקִים אִם יָכוֹל בֵּית דִּין לְכוֹפוֹ לַעֲבֹד כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲמֹד בְּהִתְחַיְּבֻיוֹתָיו כְּלַפֵּי אִשְׁתּוֹ, וְלַהֲלָכָה, אֵינָם יְכוֹלִים לְכוֹפוֹ, וּלְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז יְכוֹלִים בֵּית דִּין לְכוֹפוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֲפִלּוּ פַּת לֶחֶם אֵין לוֹ לִתֵּן לָהּ, וְתוֹבַעַת הִיא גֵּט מִמֶּנּוּ, כּוֹפִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין לְגָרְשָׁהּ. כָּךְ דַּעַת מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וּלְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. {בגמרא כתובות סד: "פוסקים לאשה לחם שתי סעודות בכל יום, סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר..." וברמב"ם בהלכות אישות פרק י"ב הלכה י´ ומרן השו"ע באבע"ז סימן ע´, ומה שכתבנו שאם אין לו כלל כופין אותו להוציא כך פסק מרן השו"ע שם בסימן ע´ סעיף ג´ ע"פ דברי הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ב הלכה י"א ובפרק י"ג הלכה ה´ שאפילו לענין תכשיטים אם אינו יכול ליתן אפילו כעני שבישראל כופין אותו להוציא וכתב הרב המגיד שדין זה למד הרמב"ם ממחלוקת רב ושמואל בגמרא כתובות עז. באומר איני זן ואיני מפרנס אם כופין אותו בית דין להוציא ומשמע ממחלוקת זו שבעני שאין לו כלל לכל הדעות כופין להוציא, ורמ"א הביא בשם רבנו ירוחם שכתב בשם רבנו תם שאין כופין אותו להוציא. אם חייב הבעל לעבוד כדי שיזון את אשתו, הביא הטור בשם רבי אליהו ומהר"מ מרוטנבורג שחייב לצאת לעבוד שהרי כך התחייב בכתובתה, וכך פסקו ג"כ התשב"ץ, ורדב"ז ומכל מקום יכול הבעל לטעון קים לי כפוטרים אותו ומרן השו"ע בסימן קנ"ד סעיף ג´ כתב שהאומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לכך, כלומר יורדים לנכסיו ומוציאים למזון אשתו, ואם אינם יכולים לכופו לכך כגון שאין לו לא כותב מרן שכופין אותו לעבוד, אלא, אם אין לו כופין אותו להוציא וליתן כתובה. }

לֹא חִיְּבוּ חֲכָמִים אֶת הָאִישׁ בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ אֶלָּא כַּאֲשֶׁר הִיא יוֹשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ, אוּלָם אִם נִתְעוֹרְרוּ מְרִיבוֹת בֵּינֵיהֶם וְקָמָה וְעָזְבָה אֶת בֵּיתָם לָגוּר בְּדִירָה אַחֶרֶת, הֲרֵי זוֹ הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ, אֶלָּא אִם כֵּן תּוֹכִיחַ שֶׁגֵּרְשָׁהּ הוּא מִבֵּיתָם אוֹ שֶׁמֵּחֲמָתוֹ הִיא מְנוּעָה מִלַּחְזֹר וְלָגוּר שָׁם, וְכֵן אִשָּׁה שֶׁמַּצְהִיר בַּעֲלָהּ שֶׁרוֹצֶה לִתֵּן לָהּ גֵּט פִּטּוּרִין וְיֵשׁ לוֹ טַעֲנָה כֵּנָה לַדָּבָר אֶלָּא שֶׁהָאִשָּׁה מְסָרֶבֶת לְקַבֵּל אֶת גִּטָּהּ, וּמֵחֲמַת תַּקָּנַת רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם אֵינוֹ יָכוֹל לְגָרְשָׁהּ בְּעַל כָּרְחָהּ, גַּם בָּזֶה פָּטוּר הוּא מֵחִיּוּב מְזוֹנוֹתֶיהָ. {מקור דין זה שאין הבעל חייב במזונות אשתו אלא כשיושבת עמו בבית אחד הוא בריטב"א כתובות קג. והביאו מרן השו"ע בספרו בית יוסף ופסקו הלכה למעשה בשולחן ערוך אבע"ז סימן ע´ סעיף י"ב, ולענין אשה המסרבת לקבל גיטה שאין בעלה חייב במזונותיה הרי הוא פסוק להלכה בשו"ת יביע אומר חלק שלישי אבע"ז באריכות מופלגת בשאלה הנידונית מסימן י"ד עד סימן י"ז.}

אִם נֶעֱדֶרֶת מִבֵּית בַּעֲלָהּ לְאָנְסָהּ, כְּגוֹן שֶׁהִיא חוֹלָה לֹא הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ.

מִי שֶׁקִּבֵּל מְקוֹם עֲבוֹדָה טוֹב בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת אֵינוֹ יָכוֹל לָכֹף אֶת אִשְׁתּוֹ לָלֶכֶת אַחֲרָיו וְלָגוּר עִמּוֹ בְּאוֹתָהּ מְדִינָה, וְעִם כָּל זֹאת אִם מְסָרֶבֶת הָאִשָּׁה לְהִפָּרֵד מִמְּקוֹם מוֹשָׁבָהּ וְלָלֶכֶת אַחַר בַּעֲלָהּ אֵין בַּעֲלָהּ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאֵין הָאִישׁ יָכוֹל לָכֹף אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁתֵּלֵךְ עִמּוֹ, מִכָּל מָקוֹם וַדַּאי שֶׁשֶּׁבַח הוּא לָאִשָּׁה שֶׁתַּעֲשֶׂה רְצוֹן בַּעֲלָהּ. {בשו"ת יביע אומר חלק עשירי אבע"ז סימן כ"ט הביא את הבית יוסף בשם תרומת הדשן שפסק שעל האשה ללכת אחר בעלה לצורך פרנסתו וכופין אותה על כך וכתב מרן הבית יוסף על דבריו "ואין דבריו נראין בעיני", ובספרו שולחן ערוך לא דבר בזה מרן הבית יוסף כלל אלא שבסימן קנ"ד בשו"ע אבע"ז בסעיף ט´ פסק מרן "אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכנת נפשות כופין אותו לגרשה", ופסק זאת מרן על פי תשובת הרא"ש והטור, ונחלקו הפוסקים אם יש כאן קל וחומר שהרי כאן פסק מרן שאפילו אם הבעל צריך לצאת ממקומו מחמת סכנת נפשות שיש לו כאן אין כופין את אשתו ללכת אחריו ולכן חייב לגרשה וקל וחומר אם היה צריך לילך מחמת פרנסה שאין כופין אותה, ויש מחלקים. עוד בזה כתב הרמ"א בסימן ע"ה סעיף א´ את דעתו של תרומת הדשן בשם יש אומרים ואחר כך בשם יש חולקים הביא את דעתו של הריב"ש שאין כופין את האשה לצאת ממקומה לצורך פרנסת הבעל, ואם כי יש אחרונים המיישבים את דעת תה"ד עם ריב"ש ונראין דבריהם, מכל מקום עדין יש ספק בדבר, ומטעם זה הספק אי אפשר לכפות על האשה שתלך אחר בעלה למקום פרנסתו בארץ אחרץ אחרת. ולענין מזונות, היות והבעל הוא המוחזק טוען קים לי ונפטר מחיובן, ואינו צריך לפרש בטענותיו קים לי, שהרי אם לא טען כך, בית דין טוענים לו.}

אִם הוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ אַחַת וְקִדֵּשׁ אִשָּׁה הַגָּרָה בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת חַיֶּבֶת הִיא לֵילֵךְ אַחֲרָיו לִמְקוֹמוֹ, שֶׁהֲרֵי עַל דַּעַת כָּךְ נִשְּׂאָה, וְאִם אֵינָהּ מִתְרַצָּה לְכָךְ פָּטוּר בַּעֲלָהּ מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ וְכָל חִיּוּבֵי הַכְּתֻבָּה וְיוֹצֵאת בְּגֵט וְאֵין לָהּ לֹא עִקַּר כְּתֻבָּה וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁכָּתַב לְהוֹסִיף לָהּ מִשֶּׁלּוֹ.

אִם שְׁנֵיהֶם מֵאוֹתָהּ מְדִינָה וְנִשְּׂאוּ בְּאַחַת מִן הֶעָרִים אֲשֶׁר שָׁם וְנֶחְלְקוּ בְּאֵיזוֹ עִיר יָגוּרוּ. לְדַעַת מָרָן הַשו"ע וְרַבָּנֵי הַסְּפָרַדִּים כּוֹפֶה הוּא אֶת אִשְׁתּוֹ לַעֲבֹר לָגוּר עִמּוֹ מֵעִיר אַחַת לַשְּׁנִיָּה בְּאוֹתָהּ אֶרֶץ, וּלְדַעַת רְמָ"א וְרַבָּנֵי אַשְׁכְּנַז אִם הִיא רוֹצָה שֶׁיָּגוּרוּ בְּעִיר אֲשֶׁר שָׁם הָיָה מְקוֹמָהּ וּמְקוֹם מִשְׁפַּחְתָּהּ כּוֹפָה הִיא אוֹתוֹ לֵילֵךְ אַחֲרֶיהָ אֶל מְקוֹמָהּ. וְאִם נֶחְלָקִים לְגַבֵּי עָרִים אֲחֵרוֹת בְּאוֹתָהּ אֶרֶץ כּוֹפֶה הוּא אוֹתָהּ כְּדַעַת מָרָן הַשו"ע. לְעִנְיַן לִכְפּוֹת זֶה אֶת זוֹ לַעֲלוֹת מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, רְאֵה בַּבֵּאוּרִים. {סעיפים אלו ל"ד, ל"ה, הרי הם בשו"ע אבע"ז סימן ע"ה סעיף א´ במרן ורמ"א אשר שם, ומקורן של הלכות אלו הוא בגמרא כתובות קי. "שלוש ארצות לנישואין יהודה, ועבר הירדן והגליל, אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאים מעיר לעיר ומכרך לכרך", ובגמרא ירושלמי כתובות בפרק י"ג הלכה י´ חולק בזה, ומרן השו"ע פסק כדעת הרמב"ם שכתב בהלכות אישות פרק י"ג הלכה י"ז "איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת, כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה, שעל מנת כן נשאה אף על פי שלא פרש, אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והיא מאנשי אותה ארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ...". ופסק הגר"א בזה כדעת הרמב"ם ומרן השו"ע שעדיף כח הבעל מכח האשה בענין זה. לדעת רבינו תם כח האשה עדיף ויכולה היא לכפותו לעבור מעיר לעיר באותה הארץ והוא אינו יכול לכפותה ממדינה למדינה כדעת הרמב"ם וכמותו פסק הרמ"א שהוא ראש לפוסקי אשכנז האחרונים. ובין למרן השו"ע ובין לרמ"א יכולים הבעל והאשה לכפות זה על זו לעלות מחוצה לארץ לארץ ישראל, שזו מצווה גדולה היא, ומכל מקום, אם נראה לבית הדין שאין כוונת אותו צד הדורש לעלות לארץ הקודש טהורה כל כך, אלא מחפש עילה לגרושין בתנאי ממון נוחים, אז ודאי שאין להם לקבל את טענתו.}

יָצָא בַּעֲלָהּ אֶל מִחוּץ לָאָרֶץ, אוֹ שֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתּוֹ וְנִשְׁתַּטָּה, וְתָבְעָה הָאִשָּׁה מְזוֹנוֹתֶיהָ בְּבֵית דִּין, הֲרֵי אֵלּוּ מוֹכְרִים מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ לִמְזוֹנוֹתֶיהָ, וְאִם לָוְתָה לְמִחְיָתָהּ מוֹכְרִים לִפְרִיעַת חוֹבוֹת אֵלּוּ. אוּלָם אִם דָּחֲקָה עַצְמָהּ וְהִשִּׂיגָה מְזוֹנוֹתֶיהָ בְּכֹחוֹת עַצְמָהּ וְלֹא תְּבַעְתָּם בְּבֵית דִּין וְלֹא לָוְתָה לִמְזוֹנוֹתֶיהָ, הֲרֵי זוֹ מְחִילָה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְתָבְעָם אַחַר כָּךְ, וּמִכָּל מָקוֹם אִם הוֹתִירָה מָמוֹן אוֹ מָזוֹן מִמַּה שֶּׁעָשְׂתָה הַכֹּל שֶׁלָּהּ. {בגמרא כתובות קז. "מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, אם בא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי". ומה שאמרנו שאם לא תבעה מזונותיה הרי זו מחילה ואינה יכולה לתובעם אחר כך, כך הביא הרמ"א בסימן פ´ סעיף י"ח בהגה "אשה ששתקה ולא תבעה מזונות ולא מעה כסף, מן הסתם מעשה ידיה עם המותר שלה ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה, אבל מה שאינו מספיק לה אין הבעל צריך לשלם לה דודאי מחלה". וודאי הוא שאם שתקה חודשים רבים ואפילו שנה ואחר כך תבעה מזונותיה בבית דין אין זנים אותה אלא מזמן תביעתה והלאה, שאין המחילה אלא לשעבר ולא על העתיד לבוא, אלא אם כן פרשה זאת בפיה שמוחלת גם על המזונות שלעתיד שאז מחילתה מחילה ואינה יכולה לחזור בה, כמבואר בשו"ע חו"מ סימן י"ב בנתיבות המשפט ושאר האחרונים שם על הדף, ואע"פ שנחלקים בזה הפוסקים יכול הוא הבעל לטעון קים לי שהרי הוא המוחזק.}

כְּשֵׁם שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים חִיּוּב מְזוֹנוֹת לָאִשָּׁה, כָּךְ תִּקְּנוּ שֶׁחַיָּב הָאָב לָזוּן אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים, וּמִתְּחִלָּה הָיָה הַחִיּוּב לְזוּנָם עַד גִּיל שֵׁשׁ, שֶׁהֲרֵי מִגִּיל זֶה כְּבָר יְכוֹלִים הֵם לְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, וְחָזְרוּ חֲכָמִים לְאַחַר כַּמָּה וְכַמָּה דּוֹרוֹת וְתִקְּנוּ שֶׁיִּהְיוּ נִזּוֹנִים עַד גִּיל מִצְווֹת מִדִּין צְדָקָה, שֶׁאָז בּוֹגְרִים הֵם וְיִמְצְאוּ דֶּרֶךְ לָזוּן עַצְמָם, וְהַיּוֹם הַמִּנְהָג בְּבָתֵּי הַדִּין שֶׁל הָרַבָּנוּת לְחַיֵּב אֶת הָאָב לָזוּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו עַד גִּיל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. {בגמרא כתובות מט: "אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים, אבעיא להו, הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה, תא שמע, כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא, כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בציבורא וליקום ולימא עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה... ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד כפינן ליה על כורחיה...". ועוד שם בגמרא כתובות נ. "תהילים ק"ו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת, דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר זה הזן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים", ופרשו המפרשים שגמרא זו עוסקת בקטנים למעלה מגיל שש שאין אביהם חייב לזונם ולכן נחשב הדבר לו לצדקה, וכהיום הדין הוא כמו שכתבנו.}

אַף עַל פִּי שֶׁמְּזוֹנוֹת הָאִשָּׁה וּמְזוֹנוֹת הַבָּנִים שְׁנֵיהֶם מִתַּקָּנַת חֲכָמִים, יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם, שֶׁהָאִשָּׁה עוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ, וּכְכָל שֶׁהַבַּעַל אָמִיד יוֹתֵר חַיָּב לִתֵּן יוֹתֵר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבָּנִים, שֶׁחַיָּב לִתֵּן לָהֶם כְּדֵי מִחְיָתָם בֵּין אִם הָאָב אָמִיד יוֹתֵר אוֹ אָמִיד פָּחוֹת אֶלָּא שֶׁאִם הוּא אָמוּד לִתֵּן כּוֹפִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין לִתֵּן וְאִם אֵינוֹ אָמוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ. וְזֶה כְּשֶׁהַבָּנִים גְּדוֹלִים מִגִּיל שֵׁשׁ שָׁנִים, שֶׁאִם הֵם פָּחוֹת כּוֹפִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ, וּבִגְדוֹלִים יוֹתֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כּוֹפִין מַכְרִיזִים עָלָיו בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁהִנּוֹ אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וְאֵינוֹ מְפַרְנְסָם כָּרָאוּי, וּמְבַיְּשִׁים אוֹתוֹ בָּרַבִּים כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן. {כמו שאמרנו בסעיף ל"ד היום התקנה בכל בתי הדין הרבניים לחייב מזונות לבנים עד גיל שמונה עשרה שנים ולכן אין צורך בהכרזה בבתי כנסיות כמו שהיה בזמן רבותינו זכרונם לברכה.}

אִם נִתְגָּרְשׁוּ הַהוֹרִים וְהָאָב זָן אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא גְּדֵלָה בְּבֵית אִמָּהּ וְהִפְנְתָה הַבַּת עֹרֶף לָאָב שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה לְדַבֵּר עִמּוֹ, וְאֵינָהּ מְכַבֶּדֶת אוֹתוֹ, פָּטוּר הוּא מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ, וְיוֹתֵר מִזֶּה, אֲפִלּוּ אֵין הָאַשְׁמָה בַּבַּת אֶלָּא בָּאֵם שֶׁהוֹצִיאָה אֶת בִּתָּהּ אוֹ בְּנָהּ מִחוּץ לָעִיר שֶׁבָּהּ גָּר הָאָב, וְאֵינָם מְצוּיִּם לוֹ לְחַנְּכָם, פָּטוּר הוּא מִמְּזוֹנוֹתֵיהֶם, וְכָל זֶה כָּאָמוּר כְּשֶׁהֵם בְּנֵי יוֹתֵר מִשֵּׁשׁ שָׁנִים, שֶׁאָז הָאָב זָנָם מִדִּין צְדָקָה. {בשו"ת יביע אומר חלק שמיני מביא הרב את מחלוקת המהריב"ל ומהרשד"ם בענין אם מותר לאם גרושה שהבן או הבת בחזקתה לצאת איתם מאותה עיר שגר שם האב וללכת לגור בעיר אחרת, שדעת המהריב"ל שיכולה לעשות כן ודעת המהרשד"ם שאסורה בכך, שצריכים הבן או הבת להיות מצוים אצל האב לחנכם לתורה ולמצוה כראוי לכל אב בישראל, ואם לקחה האם את הבן או הבת ויצאה לגור בעיר אחרת אין האב חייב במזונות אלו הילדים, ופשוט שבטענה כזו יכול לבוא בפני בית הדין אדם שאכן מחנך ילדיו לתורה ולמצוות, שאם לא כן ראוי לו שיזון אותם בכל מקום שהם, וכדעת המהרשד"ם כתבו גם הרדב"ז, שו"ת דרכי נועם, שו"ת פרח מטה אהרן ושו"ת לב מבין כמובא כל זה בשו"ת יבי"א כנ"ל, והוסיף שם הרב להביא מחלוקת אחרונים בדבר אם בדעבד כבר הוציאתה אמה לעיר אחרת אם חייבת להחזירה וסיים שם הרב שיכול האב שהוא המוחזק בממון לטעון קים לי כפוסקים שפסקו שחייבת להחזירה.}

מֵעַל גִּיל שֵׁשׁ אִם יֵשׁ לַבָּנִים נְכָסִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִתְפַּרְנֵס מֵהֶם, אֵין מְחַיְּבִים אֶת הָאָב לְפַרְנְסָם, שֶׁהֲרֵי כָּל חִיּוּבוֹ אָז לְפַרְנְסָם הוּא מִדִּין צְדָקָה בִּלְבַד, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. {כך פסקו חברי בית הדין הגדול דאז הרה"ג עובדיה הדאיה, והרה"ג רבי יעקב עדס, והרה"ג רבי יוסף שלום אלישיב.}

מִי שֶׁבָּא עַל הַפְּנוּיָה וְנִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה בֵּן, לָהּ אֵין מְזוֹנוֹת מִמֶּנּוּ שֶׁהֲרֵי לֹא נְשָׂאָהּ לְאִשָּׁה, וְגַם אֵינָהּ יְכוֹלָה לְחַיֵּב אֶת אֲבִי הַבֵּן מְזוֹנוֹת עַל בְּנוֹ, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר כְּשֵׁם שֶׁהָיִית עַמִּי, שֶׁמָּא הָיִית גַּם עִם אַחֵר, וּמִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה סָפֵק, אִי אֶפְשָׁר לְחַיֵּב אֶת הַמֻּחְזָק בְּמָמוֹן לְהוֹצִיא, וְאִם הוּא מוֹדֶה וְאוֹמֵר וַדַּאי לִי שֶׁבֵּן זֶה שֶׁלִּי הוּא הֲרֵי הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו. {מקור דין זה בדברי פוסקים ראשונים הרא"ש בתשובה כלל י"ז סימן ז´, והריב"ש בתשובה סימן מ"א. ועוד יש לומר שחיוב האב במזונות בניו, יש פוסקים הסוברים שחיוב זה נגרר הוא אחר חיוב מזונות האשה וכך סברו רש"י והר"ן, ויש פוסקים הסוברים שחיוב זה הוא חיוב מצד עצמו וכך פסקו הרי"ף והרמב"ם ולפיכך נראה שיש כביכול הפרש בדבר, שאם האם נשואה לאב וחייב במזונותיה לכול"ע חייב במזונות הבן ואם אינם נשואין ואין האב חייב במזונותיה לרש"י והר"ן יהיה האב פטור ממזונות הבן, ואף על פי כן לא יכול האב לטעון קים לי כרש"י והר"ן ולהיפטר ממזונות, שאם הוא ספרדי אינו יכול לטעון קים לי נגד מרן, ואם הוא אשכנזי הסכימו האחרונים שאינו יכול לטעון בזה קים לי ונתנו בזה כמה טעמים, או שהינו כמזיק שצריך לשלם, או שהוא כתנאי שבממון, או מטעם מוסרי שאין זה ראוי שיוליד בן ויטיל חובת פרנסתו על אחרים. וצריך שיודה האב בפרוש שהוא בנו ואין אנו אומרים בזה שתיקה כהודאה שכל עוד אין לנו בזה ודאות בחיוב, אין מוציאין ממון מן המוחזק.}

גַּם בְּהֻחְזַק כִּבְנוֹ מִשּׁוּם שֶׁאָנוּ תּוֹלִים לוֹמַר רֹב בְּעִילוֹת אַחַר הַבַּעַל הֲרֵי הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָיו, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּפֶרֶק י"ט סְעִיף י"ג. וְכֵן לְהִפּוּךְ שֶׁאִם נֶאֱמָן הַבַּעַל לוֹמַר שֶׁאֵין זֶה בְּנוֹ וְכַמְבֹאָר שָׁם פָּטוּר גַּם מִמְּזוֹנוֹתָיו. {כבר נתבאר דבר זה לעיל בפרק י"ט סעיף י"ג וכן הוא בשו"ת יביע אומר חלק ג´ אבע"ז סימן א´.}

אִם בְּנֵי הַזּוּג אֵינָם נְשׂוּאִים, וְהִיא מְיֻחֶדֶת לוֹ, וְנִתְעַבְּרָה, וְטוֹעֶנֶת שֶׁמִּמֶּנּוּ הַוָּלָד וְהוּא טוֹעֵן שֶׁמָּא מֵאַחֵר הוּא, אִם שׁוֹמְרִים הֵם דִּינֵי טָהֳרָה הֲרֵי הִיא כְּפִלַּגְשׁוֹ וְאָנוּ תּוֹלִים רֹב בְּעִילוֹת אַחֲרָיו וְחַיָּב בִּמְזוֹנוֹת הַוָּלָד. אוּלָם, אִם אֵינָם שׁוֹמְרִים דִּינֵי טָהֳרָה וּמִתְחַיְּבִים כָּרֵת עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה וַהֲרֵי אֵלּוּ בִּיאוֹת זְנוּת, וְאֵין הַוָּלָד מִתְיַחֵס בְּדַוְקָא אֵלָיו וּפָטוּר מִמְּזוֹנוֹתָיו, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹדֶה הוּא וְאוֹמֵר שֶׁבְּנוֹ הוּא.

מִי שֶׁטָּעַן שֶׁאֵין וַדָּאוּת שֶׁהַוָּלָד מִמֶּנּוּ, וְלָכֵן פָּטוּר הוּא מִמְּזוֹנוֹתָיו, וְנֶאֱמָן הוּא בְּטַעֲנָתוֹ בָּאֳפָנִים שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל, אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְטַר הוּא מִתְּבִיעַת מָמוֹן לֹא הִצְרִיכוֹ מָרָן הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לִשָּׁבַע עַל כָּךְ, וּמִכָּל מָקוֹם, כָּתְבוּ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהַמִּנְהָג לְהַשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁאֵין הוּא יוֹדֵעַ אִם הַוָּלָד מִמֶּנּוּ, וְאִם חָשׁוּד הוּא עַל הַשְּׁבוּעָה יַטִּילוּ בֵּית הַדִּין חֵרֶם סְתָם עַל הַנִּטְעָן אִם מְשַׁקֵּר הוּא. {כך כתב בחתם סופר חלק ב´ סימן ק"ה וכתב שתהיה השבועה לאחר שתלד. ומה שאמרנו שדעת מרן שאין צריך שבועה על כך, כן הוא באבע"ז סימן ע"א סעיף ד´, וכן כתב הריב"ש סימן מ"א שאינו צריך שבועה שהרי התורה האמינתו, ועל זה הריב"ש חלק התשב"ץ בחלק ב´ סימן י"ח וכתב השואל ונשאל חלק ה´ סימן ע"א שרוב תשובות התשב"ץ לא באו לידי מרן השו"ע ואילו היה רואה אותם היה פוסק כמותו. וכן פסקו כתשב"ץ גם הבית מאיר ועוד אחרונים, ויש אחרונים שפסקו לפטור משבועה כמו פעולת צדיק ושושנים לדוד, ומכל מקום הצריכו הערוך השולחן ושושנים לדוד הטלת חרם ובספר ויאמר יצחק כתב שיכול האיש לטעון קים לי כהריב"ש שאינו מצריך שבועה, כלומר סובר אני כדרך שסובר בזה הריב"ש שאין הבעל צריך לישבע, ואינו נשבע.}