מִדִּין תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה יָכוֹל לִתֵּן לָהּ אֶת כֶּסֶף הַקִּדּוּשִׁין בְּכַף יָדָהּ, אוֹ בְּחֵיקָהּ, אוֹ אֲפִלּוּ בַּחֲצֵרָהּ, שֶׁהֲרֵי כֶּסֶף הַקִּדּוּשִׁין נִקְנֶה לָהּ עַל יְדֵי כָּךְ בְּלֹא שׁוּם פִּקְפּוּק, מִכָּל מָקוֹם מִשּׁוּם חֲבִיבוּת הַמִּצְוָה נָהֲגוּ שֶׁיְּקַדֵּשׁ בְּטַבַּעַת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף ו´, וְשֶׁיַּעֲנֹד הֶחָתָן אוֹתָהּ בְּאֶצְבָּעָהּ שֶׁל הַכַּלָּה, בָּאֶצְבַּע הַסְּמוּכָה לָאֲגוּדָל וּבְיַד יְמִינָהּ, וְנָהֲגוּ שֶׁאִם לוֹבֶשֶׁת כְּפָפוֹת, מְסִירָה מִיַּד יְמִינָהּ אֶת הַכְּפָפָה וּמְקַבֶּלֶת אֶת הַטַּבַּעַת בְּאֶצְבָּעָהּ, וְהַכֹּל לְחִבּוּב הַמִּצְוָה וְאֵינוֹ מְעַכֵּב כְּלָל, שֶׁאִם הִנִּיחַ אֶת הַטַּבַּעַת בְּכַף יָדָהּ אוֹ עַל גַּבֵּי הַכְּפָפָה גַּם כֵּן חָלוּ הַקִּדּוּשִׁין, וְיוֹתֵר מִזֶּה, אִם הַכַּלָּה רוֹצָה לְקַבֵּל אֶת הַטַּבַּעַת דַּוְקָא בְּאֹפֶן זֶה, וּכְגוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֵיזֶה פְּגָם אוֹ מוּם בְּיָדָהּ וּמִתְבַּיֶּשֶׁת בּוֹ וּמְכַסָּה יָדֶיהָ בִּכְפָפוֹת יַנִּיחַ הַטַּבַּעַת בְּתוֹךְ כַּף יָדָהּ אוֹ יַעַנְדֶּנָּה עַל הַכְּפָפָה דַּוְקָא. {כתב הרמב"ם בהלכות אישות פרק ד´ הלכה כ"א "המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן את הקידושין לתוך ידה. אלא כיון שרצתה לזרוק לה קידושיה וזרקן, בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה הרי זו מקודשת". וכן מרן השו"ע באבע"ז סימן ל´ סעיף א´ העתיק לשון הרמב"ם ונלמד דין זה מגמרא גיטין עז. מדין נתינת הגט, ובזמננו שהארוסין הם הקידושין והנישואין שניהם נעשים ביחד מתחת לחופה, כמובן לא שייך קנין חצרה אלא נותן לתוך ידה והוסיפו האחרונים הידורי מצוה באיזה יד יקדש ובאיזו אצבע ודין הכפפות, אך ודאי שאינם לעיכובא, מה שכן בכוחו לעכב הוא דוקא אם גלתה דעתה ורצונה להתקדש באופן מסוים דוקא וכמוזכר ברמב"ם ומרן הנ"ל ובאחרונים.}