יֵשׁ נוֹהֲגִים לְקַדֵּשׁ בְּטַבַּעַת כֶּסֶף וְיֵשׁ הַמְהַדְּרִים שֶׁתִּהְיֶה חֲקוּקָה עָלֶיהָ אוֹת "ה" וְיֵשׁ הַמּוֹסִיפִים שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶה גַּם כֵּן מְרֻבַּעַת, וְלַהֲלָכָה, אֵין חִיּוּב לְהַקְפִּיד בְּכָל אֵלּוּ כְּלָל, אֶלָּא לְאֵלּוּ הַהוֹלְכִים בְּדַרְכֵי הַקַּבָּלָה וּמְקֻבָּלִים בְּכָל עִנְיָן גַּם כָּאן לָהֶם רָאוּי לְהַקְפִּיד בָּזֶה. {מצוי הדבר שהלב נפתה להימשך אחרי סגולות ו"ענינים" ודברים הרומזים לכך וכך, שהכל הוא בגדר של פרפראות בלבד וטפל לעיקר, ואדם נמשך מטבעו אחר הטפל והרחוק מן העיקר, לכן יהדר בחיפושים אחר טבעת כזו וכזו שהיא רומזת לכך וכך ויוציא זמנו בטיולים מחנות לחנות ואין בזה אפילו מצוה אחת מדרבנן, ואם היה קורא פרק אחד של תהילים היה מקיים כמה עשרות מצוות מדאורייתא, ק"ו עמוד גמרא, וק"ו עיון בהלכה, שלא לדבר על מראות אסורים שרואה ברחובות שהן ברובן איסורי דאורייתא וכל זאת כדי שיוכל לקיים איזה "ענין", והגמרא דורשת "ושם דרך אראנו בישע אלהים", כידוע, לכן ידע החתן שאת ההצלחה שלו עם בת זוגו שבחר לו לחיים ישיג על ידי תורה ויראת שמים ומידות טובות, ולא אם תהיה הטבעת מכסף או זהב, וודאי שדברים אלו מוסכמים ופשוטים גם לאותם חכמים, צדיקים ואהובים שהביאו סגולות אלו בספריהם.}