כַּלָּה לִפְנֵי חֻפָּתָהּ טוֹבֶלֶת לְכַתְּחִלָּה אֲפִלּוּ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לִסְפִירָתָהּ מִבְּעוֹד יוֹם, הוֹאִיל וְאֵינָהּ מִתְיַחֶדֶת עִם הֶחָתָן אֶלָּא עַד אַחַר הַחֻפָּה הַנֶּעֱרֶכֶת בַּלַּיְלָה. {תוספות נידה סז:, ורא"ש בפסקיו (סוף נידה סימן ל"ו) כתב "רשב"ם היה מחמיר שלא תטבול עד שתחשך ורבנו תם היה אומר שאין צריך להחמיר כל כך, רק שתטבול סמוך לחשיכה ותבוא לביתה משחשיכה, ואז ליכא למיחש לסרך בתה" ומלשון התוספות הנ"ל יש משמעות ברורה שהתיר זאת רבנו תם גם ביום השביעי שכתבו "דשוב לא תבוא לידי ספק וליכא למיחש נמי לסרך בתה" וכוונת התוספות שאם תשוב לביתה אחר שחשכה לא תבוא לידי ספק שאם תשמש לפני שחשכה ואח"כ תראה דם ג"כ לפני שחשכה תסתור כל השבעה ותפסול טבילתה למפרע וכאן שחוזרת משחשיכה ודאי לא תבוא לידי ספק. ומרן הבית יוסף באר דעת ר"ת שלאו דוקא טובלת סמוך לחשיכה אלא העיקר שתשוב לביתה הלילה. וכתב הרמ"א בספרו דרכי משה בשם המהרי"ל ג"כ כנ"ל שכלה יכולה לטבול ביום שהרי אינה באה אצל החתן עד הלילה. וכך פסק בהגה סימן קצ"ז סעיף ג´. וראה בהרחבה במשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ תע"ט-תצ"ב.}