אִם אֵין בַּעֲלָהּ בָּעִיר וְהִגִּיעַ לֵיל טְבִילָתָהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא תִּטְבֹּל אֶלָּא עַד שֶׁיָּבוֹא בַּעֲלָהּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא תַּשְׁהֶה עַצְמָהּ בַּטֻּמְאָה אִם יֵשׁ לְאֵל יָדָהּ לִטְבֹּל וּדְעָבַד כְּמַר עָבִיד וּדְעָבַד כְּמַר עָבִיד. {בשו"ת שבות יעקב חלק ג´ סימן ע"ז כתב שהעקר להלכה שטבילה בזמנה אינה מצוה ואם אין בעלה בעיר יש חשש סכנה אם תטבול בזמנה מפני דיבוק רוח טומאה ומזיקים ושכן משמע מהזוהר אבל לדעת גמרא ירושלמית וגמרא בבלית שבת קכט. מוכח שהיו טובלות גם כשאין בעליהן בעיר, וכן גמ´ נידה טו. "הבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה וכן כתב בשו"ת תורה לשמה סימן רט"ז ובסימן קמ"ב ובמשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ תמ"ט-תנ"א.}