לְאַחַר שֶׁעָבְרוּ שִׁבְעָה יָמִים לְזָכָר וּשְׁבוּעַיִם לִנְקֵבָה, גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא שֶׁכָּל הַדָּמִים שֶׁתִּרְאֶה הַיּוֹלֶדֶת בִּשְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה יוֹם הַבָּאִים לְזָכָר וְשִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה יוֹם לִנְקֵבָה, הֵם דְּמֵי טֹהַר וְאֵינָם מְטַמְּאִים וּמִדִּינָא דִּגְמָרָא כָּל אִשָּׁה שֶׁנִּטְהֲרָה לְבַעֲלָהּ לְאַחַר שִׁבְעָה לְזָכָר וּשְׁבוּעַיִם לִנְקֵבָה הָיְתָה נִבְעֶלֶת עַל דְּמֵי הַטֹּהַר. לְאַחַר חֲתִימַת הַגְּמָרָא בִּזְמַן הַגְּאוֹנִים גָּזְרוּ עַל דַּם טֹהַר לְדוּנוֹ כְּדָם טָמֵא וּצְרִיכָה לִפְרֹשׁ מִבַּעֲלָהּ, לִפְסֹק בְּטָהֳרָה, לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים וְלִטְבֹּל בְּלֹא בְּרָכָה. וְאִם צְרִיכָה לְהַמְתִּין אַרְבָּעָה יָמִים לִפְנֵי הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה רְאֵה סְעִיף י"א. {ימי דם טוהר בזכר מסתימים לאחר ארבעים יום מיום הלידה שהם שבעה ימים של טומאת לידה ואחריהם שלושים ושלושה יום דמי טוהר, ובנקבה ארבעה עשר יום לטומאת לידה ולאחריהם ששים וששה יום לדמי טוהר, וביחד שמונים יום, ומיום שמונים ואחד לנקבה וארבעים ואחד לזכר כל דם שתראה הרי הוא דם טמא. לשיטת הרמב"ן, רי"ף, ראב"ד והרוקח החומרא לפרוש ברואה דם טוהר הוא בכלל חומרת רבי זירא דבנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים וכמו שהחמירו להחשיב כל נידה גם כזבה מטעם שמא יבואו לטעות בין ימי נידה לימי זיבה כך החמירו שלא לבעול על דם טוהר שלא יבואו לטעות בספירת הימים ויבעלו על דם טמא. ולשיטת הרמב"ם, תוס´, ר"ת, סה"ת וסמ"ג החומרא דדם טוהר תלויה במנהג שהתחדש לאחר חתימת הגמרא ולכן לדעתם אין לברך על טבילה זו, ולדעת הרמב"ן וסיעתו יש לברך. ולהלכה טובלת בלא ברכה בין לספרדים בין לאשכנזים.}