אִם רַק אֶחָד מִן הַצְּדָדִים הוֹדִיעַ עַל בִּטּוּל הַנִּשּׂוּאִין וְהַצַּד הַשֵּׁנִי מִשְׁתַּדֵּל לְרַצּוֹת וּלְהִתְפַּשֵּׁר, אֵין זֶה נֶחְשָׁב לְהֶסַּח הַדַּעַת, וְאִם הִתְרַצּוּ לְקַיֵּם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בֵּין בַּמּוֹעֵד הָרִאשׁוֹן בֵּין בְּמוֹעֵד אַחֵר אֵינָהּ צְרִיכָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה יָמִים נוֹסָפִים. {כך כתב החוות דעת (חידושים ס"ק ו), מקור חיים, ושו"ת שבט הלוי (חלק ה´ סימן קי"א סעיף ג´).}