אִם מִסִּבָּה כָּל שֶׁהִיא הֶחְלִיטוּ בְּנֵי הַזּוּג לְבַטֵּל אֶת הַנִּשּׂוּאִין אוֹ שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵהֶם, וּלְאַחַר זְמַן חָזְרוּ בָּהֶם וְהִסְכִּימוּ לְקַיֵּם אֶת הַחֲתֻנָּה בְּמוֹעֲדָהּ אוֹ בְּמוֹעֵד אַחֵר, הֶסַּח הַדַּעַת שֶׁל הַכַּלָּה מֵהֶחָתָן גָּרַם שֶׁאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁחָזְרוּ לְתָכְנִיתָם הָרִאשׁוֹנָה לְהִתְחַתֵּן, נוֹלַד חִמּוּד חָדָשׁ וּצְרִיכָה לִסְפֹּר מֵחָדָשׁ שִׁבְעָה נְקִיִּים. {כך פסק מרן השו"ע בסימן קצב´ סעיף ג´ ומקור הדין במרדכי בשם המהר"מ מרוטנבורג שדקדק מלשון הרשב"ם, וכן פסק מהרי"ק, וכתב הב"ח שאם באותו זמן שדחו את הנישואין קבעו מועד אחר, אין לה הסח הדעת מהנישואין ואינה צריכה למנות שוב.}