בֵּין הַטְּבִילָה לַחֻפָּה אִם לֹא בָּדְקָה הַכַּלָּה עַצְמָהּ, מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ, וְאֵין אָנוּ חוֹשְׁשִׁים עוֹד שֶׁמָּא רָאֲתָה דַּם חִמּוּד, דְּאִם כֵּן אֵין לַדָּבָר סוֹף, וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה תִּבְדֹּק בְּכָל יוֹם עַד הַבִּיאָה. {הגהות מיימוני בשם מהר"מ הצריכו שתבדוק הכלה בכל יום מהטבילה עד הבעילה, ולדעת הרשב"א אינה צריכה לבדוק כלל, לא בתוך השבעה נקיים ולא בין הטבילה לבעילה, והמאירי הסכים לדבריו וכן הרשב"ץ. ולדברי הריטב"א אין צורך בבדיקות לאחר הטבילה כי אם נמשיך לחוש לדם חימוד, אין לדבר סוף. ומרן הב"י הביא דברי הגה"מ בשם מהר"מ וכתב על זה ונראה שכל זה לכתחילה אבל בדיעבד בבדיקה אחת תוך שבעה די לה. ורמ"א כתב שהמנהג שלא להרחיק את הטבילה מהחופה יותר מארבעה ימים, ואם הרחיקה יותר מזה יש לה לבדוק עצמה בכל יום עד בעילת מצוה, וכך כתבו הגה"מ ולחם ושמלה לבדוק עד הביאה וחוות דעת הצריך לבדוק עד החופה, ולדעת הב"י, כאמור בודקת בדעבד פעם אחת משך השבעה נקיים וזה כאמור, רק כשיש חשש לדם חימוד בלבד, אבל בזמן הזה שהכלות הינן גם נידות, כמובן שצריכה הפסק בטהרה ושבעה נקיים עם בדיקות בכל הימים, כמו שיבואר להלן בדיני הפסק בטהרה ושבעה נקיים.}