בתנורים שלנו כו'. כן כתוב בדרכי משה ומג"א. ואף שאח"כ מסתפק המג"א בזה וכתב ומיהו יש לומר כו', אין ספיקו מוציא מידי ודאי של רמ"א ז"ל. ועוד, דהמג"א עצמו העתיק דברי רש"ל בס"ק י"ד שאין סברא לחלק בין תנורים שלנו לשלהם מדלא חלקו הרי"ף ורמב"ם. ואע"פ שרש"י ורא"ש וטור חלקו ביניהם לא חש לדבריהם (ובמג"א שם נפל טעות סופר ודעת הרא"ש וטור מפורש כמ"ש). וכל שכן בנידון דידן שאף רש"י ורא"ש וטור ושו"ע לא חלקו ביניהם. ואדרבה איפכא משמע מלשון השו"ע שכתב פורני דהיינו תנורים שלנו אסור לאפות בחדש שמא תיפחת כו', אבל משום שמחסמן ליכא. ובלאו הכי דברי המג"א תמוהין שכתב דדוקא בתנורים שלהם שהיו כקדירה של חרס כו', דזה אינו אלא בתנוריהם אבל בפורני מנין לנו (וגם תנוריהם היה להם טפלה מטיט סביב). ובשו"ע פירש בהדיא דהיינו תנורים שלנו. וכיון דפורני אמרו בגמרא שמא תיפחת, משמע דאין בהם משום גמר מלאכה. ואין לומר דמיירי שהסיקן פעם אחת בחול, דא"כ שוב אין לחוש שמא תיפחת, כיון שכבר היו בה עצים ואש ולא נפחתה. ואם בשביל שהוסיף בה פת ניחוש שמא תיפחת, א"כ אפילו בישנה אם אופה בה פת הרבה לצורך נישואין וכיוצא בזה שלא אפה בה מעולם הרבה כל כך ניחוש ג"כ שמא תיפחת, ואין כן משמעות הגמרא והפוסקים. אלא ודאי דעיקר החשש הוא מחמת מדורת האש, כענין שאמרו ברעפים חדשים שצריך לבדקן עיין שם בפירוש רש"י. וכן הבאר היטב לא העתיק דברי המג"א הללו:

נכרי כו'. הנה בשיטה מקובצת כתב דוקא שנפלו בתוך התנור דהוא מילתא דלא שכיחא לכן הקילו לבטל איסור בידים אבל בעלמא לא, ולפי זה אם הניחם נכרי לתוך התנור אין מבטלין. אבל אנן לא קיי"ל הכי, שהרי מכאן למדו הפוסקים לכל איסורי דרבנן שמבטלין לכתחלה כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט עיין שם בשו"ע. ואף שהרא"ש וטור חולקין על זה וכן קיי"ל, מכל מקום הרי הטור עצמו פסק בסי' תרע"ז דאיסורא דמיקלי קלי מבטלין אע"פ שהוא מילתא דשכיחא ע"ש, שהרי להתערב שמן נר חנוכה בשמן חולין מילתא דשכיחא היא. ואין לחוש אם הניחם נכרי לצורך ישראל, דכיון שלא עשה רק טלטול בעלמא אין לאסור כמו שכתב רמ"א בסי' שכ"ה ס"י בהג"ה עיין שם בט"ז ס"ק א' וס"ק י'. ועוד דהא יש מתירין לכתחלה לומר לנכרי לטלטל מוקצה כמ"ש רמ"א בסי' רע"ו ע"ש, א"כ פשיטא דבדיעבד יש לסמוך עליהם כיון שרמ"א וט"ז סומכין עליהם לכתחלה. ובפרט בנידון דידן דמעשיו של נכרי לחוד לא הועילו כלום דאכתי מוקצה נינהו, אלא אם כן הישראל יבטלם ברוב, וגם אז כיון שהם בטלים הרי הם חשובים כאין ואפס ואינו נהנה כלל ממעשיו של נכרי, אפשר דכולי עלמא מודים בזה:

וגם אינו נהנה כו'. כן כתב הטור סי' תרע"ז, וכן כתב הט"ז כאן וביו"ד סי' צ"ט. אבל מלשון המגיד משנה וריא"ז משמע דמפרשים דמקלי קלי כו' פירוש שהאיסור בשעה שהוא נשרף (וכן דעת הרוקח שהביא הב"י סי' תקי"ד ע"ש) הרי הוא כמבוער לגמרי מן העולם וכאילו אינו כלל, על דרך שאמרו כל העומד לישרף כשרוף כו', כל שכן בשעה שהוא נשרף. וכן משמע פשטא דתלמודא. והנה לדידן דקיי"ל ביו"ד סי' צ"ט עיין שם ברמ"א וש"ך דאסור לבטל איסור דברי סופרים אלא א"כ מקלי קלי כו', אי אפשר לפרש אלא כפירוש הא', דלפירוש הב' איזו היתר יש לבטל איסור בידים בשעה שהוא בעין ואינו דולק כלל, אבל לפירוש הא' אתי שפיר וכמ"ש בפנים לענין היתר הסקה. וכן משמע בטור ושו"ע שכתבו דלא יגע קודם שיבטלם ברוב, משמע דלאחר שיבטלם ברוב מותר לטלטלם אע"פ שאינן דולקים עדיין. ודוחק לומר דאף לפירוש הב' שרי לפי שהן עומדים לישרף, דלא אמרינן הכי אלא באיסורי הנאה:

מותר להתחמם כו'. כן כתב המג"א וכן משמעות כל הפוסקים. והנה לכאורה דברי המג"א סותרים זה את זה, דכאן פסק דמוקצה מותר בהנאה ובסי' תק"א ס"ק י"ב כתב דמוקצה אסור ליהנות ממנו. אבל כד דייקת במה שכתב המג"א סוף סי' תק"ט לחלק בין לכתחלה ודיעבד, שלכתחלה אסור להשתמש במוקצה אבל אם השתמש בו מותר לכתחלה ליהנות ממנו, א"כ הכל ניחא, דמה שכתב כאן ואיסור הסקה משום טלטול הוא לאו דוקא, אלא משום דאסור להשתמש במוקצה כשעושה מעשה בגוף המוקצה, אבל כשאינו עושה מעשה בגוף המוקצה שרי כמו שכתבו הרמב"ן ור"ן בסוף פרק י"ו, וכן כתב המג"א סי' ש"ח ס"ק מ"א. ולכך מותר להתחמם ולהשתמש לאורן אע"ג דאיתיה לאיסורא בעיניה כמו שכתבו התוס' בפרק הגוזל ע"ש. ואף שכתבו דלרבנן אינו נחשב איסור בעין לענין איסורי הנאה, מכל מקום אנן לא קיי"ל כרבנן כמ"ש ביו"ד סי' קמ"ב אפילו לענין בישל ואפה ואבוקה כנגדו, דלענין שביעית נקרא הנאתו אחר ביעורו כדמשמע בגמרא דוקא עצי דמשחן כו', אבל עצי הסקה אפילו אבוקה כנגדו אינו נקרא איסור בעין, וכן כתב הריטב"א בפ"ג דסוכה וכמ"ש בפנים, ולענין איסורי הנאה נקרא איסור בעין, כל שכן להתחמם כנגדן, דאפילו לענין שביעית נקרא איסור בעין לפירוש ר"ח שכתבו התוס' שם, וכל שכן להשתמש לאורן דאף לפירוש רש"י שם נקרא איסור בעין. והרוקח שהביא הב"י סי' תקי"ד שהתיר להוסיף על שמן המוקצה לבטלו ברוב, היינו משום דסבירא ליה כפירוש הב' שכתבתי לעיל, אבל אנן קיי"ל כפירוש הא' וכמו שכתב הטור בסי' תרע"ז דלהשתמש לאורן נקרא איסור בעין, ומכל מקום כאן מותר מטעם שכתב המג"א דמוקצה מותר בהנאה. ואף דיש להקשות על זה דמה ענין מוקצה לכאן, דהכא גזרינן שמא יעלה ויתלוש, לפיכך יש לאסור אף בהנאה כדי שלא יתלוש בשביל הנאתו, כמו שכתב הטור בסי' תרנ"ה לענין בא מחוץ לתחום, משא"כ בשאר מוקצה לא אסרו כלל בהנאה. ומהתוס' דע"א אין ראיה כלל, דאזלי לשיטתייהו שכתבו בפרק קמא דחולין דאף בדלועין לא שייך שמא יתלוש לפי שאין אדם מתאוה להם כל כך, כל שכן בעצים דבעי נמי מרא וחצינא. עיין בתוס' בפרק קמא דביצה ופרק ג' דעירובין. אבל אנן קיי"ל כרי"ף ורא"ש דעצים נמי הוה בכלל גזירה שמא יתלוש (וכל קושיות התוס' לא קשה מידי על פי מה שכתב הר"ן בשם הרמב"ן ספי"ו דשבת, וכן כתב רשב"א שם דבעכו"ם שתלש פרי האדמה לא שייך שמא יעלה ויתלוש, וכן כתב בשיטה מקובצת ריש פרק קמא דביצה). וכן כתבו הטור ורש"ל ומג"א עיין שם בסי' תק"א. מכל מקום מסתימת כל הפוסקים משמע דאין שום חילוק בין איסור מחמת גזירת שמא יתלוש לאיסור מוקצה מחמת מחובר דו"ק ותשכח. וכן משמע בהדיא ברמב"ם בפ"ב שפירש איסור עצים שנשרו משום נולד ולא הזכיר משום שמא יתלוש כמו שכתב רבו הרי"ף, מכלל דאין נפקא מינה לדינא בשום ענין. וכן משמע בהדיא ברמב"ן בספר המלחמות ריש פ"ג דביצה וז"ל והכי נמי אמרינן בעכו"ם שליקט עשבים לעצמו שמותרים משום מלאכת שבת (פירוש שהרי שנינו מאכיל אחריו ישראל) ואסורים בטלטול משום מוקצה או שהם בכלל גזירת פירות הנושרים דהויא משום שמא יעלה ויתלוש עכ"ל, הרי לפניך דאף היכא דגזרינן שמא יתלוש אינו אסור ליהנות ממנו הנאה הבאה מאליה שאינו עושה מעשה בידים בגוף המוקצה, ולכך מותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים הללו כיון שאינו עושה מעשה בידים בגוף העשבים, ובפרט למאי דמוקי לה בגמרא שם דקאי באפה כו'. ועיין שם בתוס' ודו"ק. ואף שבמה שכתב הרמב"ן דאף בעכו"ם שתלש עשבים שייך שמא יתלוש הוא עצמו סותר את דבריו בפי"ו דשבת וכמו שכתב הר"ן שם בשמו וכמ"ש לעיל. מכל מקום בדין זה דמשמע מדבריו דפירות הנושרים מותרים בהנאה אינו סותר את דבריו כלל. ואדרבה דאפילו פירות האילן דשייך בהן שמא יתלוש אף שתלשן עכו"ם כמו שכתב שם בהדיא אפילו הכי מותרים בהנאה, כמו שכתב הר"ן שם בהדיא בשמו דעכו"ם שעשה כבש בשבת מעצים שתלשן בשבת לעצמו יורד אחריו ישראל ע"ש (ודוחק לחלק בין פירות לעצים, דאף פירות אין נושרים אלא ע"י הרוח וגם עצים דקים דרכן להנשר ע"י הרוח כדאמרינן בגמרא עצים שנשרו לתוך התנור כו'). וכן משמע בהדיא בגמרא פ"ג דסוכה ובכל הפוסקים אתרוג במחובר אסור להריח בו, משמע דאם נתלש מותר להריח בו אם אינו מטלטלו ולא גזרינן שמא יעלה ויתלוש. ואף שבהבא מחוץ לתחום, דמשמע במרדכי הביאו הב"י סי' תקפ"ו, ובתשובת רשב"א הביאה הטור סי' תרנ"ה דאסור בהנאה. יש לומר דוקא להשתמש בו או שאר הנאה הבאה לו על ידי שעושה מעשה בגוף המוקצה שמטלטלו וכהאי גוונא. אף שאין זה נקרא מעשה לענין הכנת מוקצה כדאיתא בגמרא פ"ד דשבת דף נ"ד, מכל מקום לענין זה נקרא מעשה שאסור לעשותו. אבל כשאינו עושה כלום רק ההנאה באה לו מאליו שרי אפילו במוקצה ונולד כמו שכתבו התוס' דע"א, כל שכן בבא מחוץ לתחום שקל ממוקצה כמ"ש בגמרא ויתבאר בסי' תקט"ו: כתב המג"א דעצים שנשרו ביו"ט מותר להסיקן בשבת שלאחר יו"ט ע"י נכרי ע"י ביטול ברוב עכ"ל עיין שם. וכבר נתבאר בסוף סי' רע"ו שאין היתר להסיק ע"י נכרי בשבת אלא כשהקור גדול, ובמדינתנו שאין הקור גדול כל כך בימי פסח וסוכות לא שייך דין זה ולכן לא העתקתיו. ובפרט שדברים הללו המה תמוהים, דבלא ביטול נמי שרי, כמו שמותר לעבור על שבות אמירה לנכרי בשביל חולה שאין בו סכנה, שהכל חולים אצל הקור, או בשביל שהוא מצטער לדעת הגהות מיימוניות כמ"ש המג"א בסוף סי' רע"ו, כך מותר ליהנות מאיסור הכנה שאין בו אלא איסור דברי סופרים לצורך חולה שאין בו סכנה, אם אין לו עצים אחרים כמו שכתב המג"א בסי' שכ"ח ס"ק ט"ו גבי מוקצה, או בשביל שהוא מצטער לדעת הגהות מיימוניות, כמ"ש בסי' שכ"ח סעיף ל"ג עיין שם במג"א. ואין לומר דשאני הכנה ממוקצה שאין בו אלא משום גדר מלאכה, כמ"ש בפרק י"ז דשבת אטו טלטול לאו צורך הוצאה כו', ולכן מותר כמו שמותר כל שבות מדברי סופרים, משא"כ הכנה דאיסורו הוא כמו מאכלות אסורות שאסורים לחולה שאין בו סכנה אפילו אין איסורן אלא מדברי סופרים כדמוכח בר"ן שהביא הב"י סוף סי' שכ"ח גבי בישולי נכרים, והוא הדין לאיסורי הנאה מדברי סופרים כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ג לענין סתם יינן ע"ש. אי נמי דמיירי שיש לו עצים אחרים. זה אינו, שהרי בגמרא מוכח בהדיא דאיסור הכנה אפילו דאורייתא מותר בהנאה הבאה מאליה, ואין אסור אלא לטלטלו ולהשתמש בו. עיין שם דף ג' ע"ב גבי הא דפריך בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא כו', ואפילו הכי קתני אין מטלטלין לסמוך כרעי המטה, משמע דאם אינו מטלטלה מותר לסמוך עליה כרעי המטה משום דהוה הנאה הבאה מאליה. וכן משמע בסי' תקי"ג (עיין בפרי חדש יו"ד סי' ק"ב ו[מנחת] יעקב כלל ע"ד ודו"ק) דאם היתה מאיסורי הנאה בלא טעמא דלחזותא עבידא אינה בטלה שהרי נהנה ממנה. ומסוף סי' תק"א אין ראיה, דהתם כשמדליקה עושה מעשה בגוף הפתילה ומשתמש בה. וכן משמע בכל הפוסקים שדין איסור הכנה שוה לאיסור מוקצה שאינו אסור בהנאה הבאה מאליה. ועצי היתר ג"כ הן מוקצים בשבת ואעפ"כ אומרים לנכרי לטלטלן ולהסיקן, והוא הדין לעצים אלו. דאי לא תימא הכי האיך מותר לומר לו לטלטלן כדי לבטלן, אלא על כרחך משום דמאי שנא עצים אלו מעצי היתר, דשניהם אסורים לטלטלן ולהשתמש בהן ומותרים בהנאה דהיינו להתחמם בהן:

אפילו במכבדת כו'. כן משמע בב"י שכתב בזה הלשון ואפשר שמה שכתב רבינו אם אפשר לאפות זולתה אסור נתכוין לטיבול המכבדת פעם שנית וכו', משמע דבפעם ראשון שרי. וכן משמע בשו"ע שהעתיק לשון הרשב"א אע"פ שהוא מכבה כו' דמיירי שטובל במים, כדמוכח בבית יוסף שאחר לשון הנ"ל כתב אבל הרב המגיד כתב בשם הרשב"א כו' כדרכו בחול כו' ע"ש:

שלא טיבלה כו'. כן משמע בט"ז שהקשה על זה ואע"ג דמצינו בגמרא כו' ע"ש, ובגמרא לא איירי כלל בטבולה במים. ובלאו הכי מוכח כן מסידור לשון הטור ושו"ע שלא הזכירו בפירוש טיבול המכבדת עד סוף סעיף ה':

שאינו צריך ביו"ט כו'. (כ"ה במג"א) ודבריו תמוהים, לא די שהן סותרין דברי כל הפוסקים כמו שכתב הב"י, אלא שהן סותרים זה את זה, שבסעיף קטן שאחרי זה פסק בשם רש"ל דאסור להערים, משמע דאם אינו מערים אלא באמת הוא צריך לפת אחד מותר אע"פ ש[אינו] מתכוין להשביח. וכן כתב [ה]מ"א עצמו בסי' תק"ג בשם הגהות מיימוניות. והמרדכי מיקל יותר ע"ש. וכן כתב בט"ז שם סוף הסימן. ומה שכתב המג"א דלאו חד טרחא היא, בסי' תק"ג מבואר בטור ואחרונים דבקדירה שנותן בה בשר זה אחר זה דלאו חד טירחא הוא ואעפ"כ מותר, אפילו להערים לקצת פוסקים, אלא דאנן קיי"ל דבכהאי גוונא אסור להערים, דהיינו אם אינו צריך אפילו לחתיכה אחת, אבל אם צריך לחתיכה אחת אע"פ שמוסיף בשביל מחר שרי אע"פ שאינו מתכוין להשביח. אלא דבכהאי גוונא אסור לומר בפירוש בשביל מחר אני מבשל, אלא מבשל סתם כמו שכתב הט"ז שם סק"ג בשם רש"ל: