ומלאכת הברירה כו'. הנה הט"ז פירש טעמו של הראב"ד לפי שאפשר לשנותו שאין שם מלאכה כמו שכתב רש"י. ולפי זה מה שכתב במהרי"ל לאסור לברור פירורי מצות הנטחנין ביו"ט, אין הטעם משום דאפשר לרקדו, דודאי איסור גמור הוא לרקדו אפילו ע"י שינוי, דלא עדיף מקטניות שאסור ע"י נפה וכברה. ובפרט לפי מה שכתב המג"א בסי' תק"ד דהדקים הן כקמח ונחשבין כמין אחר ע"ש, דלפי זה יש לאסור ההרקדה כהרקדה ראשונה של קמח. אלא הטעם הוא משום דאפשר לטחנו ולברור מערב יו"ט, וכ"מ בהדיא בט"ז סי' תק"י סק"[ג] ע"ש. אבל אין כן דעת המג"א, שהרי פירש טעמו של מהרי"ל דסבירא ליה כהאוסרין ליטול הצרור מהקמח, והכא מיירי שנפל ביו"ט כמבואר ברש"י ור"ן עיין בית יוסף וט"ז, אלא על כרחך צריך לומר דטעמם של הראב"ד ומהרי"ל הוא דסבירא להו דברירה היא ממלאכות האסורות ביו"ט כהרקדה. וכן כתב בשיטה מקובצת ריש פרק אין צדין. וכן כתב הר"ן שם בשם הירושלמי, והביאו התוס' מקצת לשונו מלישה ואילך כו' ע"ש. ומה שהתירו ברירת הקטניות, תירץ בשיטה מקובצת בשם הרמב"ן לפי שאין דרך לבררם לימים הרבה ע"ש (ודוחק לומר דמשום טבלא פירשו הכי). ובאמת שכן הוא מוכרח ממה שכתבו רש"י ור"ן ומגיד משנה ושאר פוסקים דטעם איסור ברירת הקטניות בנפה וכברה הוא משום עובדין דחול, ולא פירשו משום דההרקדה היא ממלאכות האסורות ביו"ט (אלא על כרחך צריך לחלק בין קטניות לקמח ומיני תבואה ומטעם הנ"ל). ובזה אפשר לתרץ מה שכתב הרמב"ם בפרק א' ולא בוררים ולא טוחנים את החטים עכ"ל, ובפרק ג' כתב משנתנו הבורר קטניות כו', דאפשר דגם הרמב"ם סבירא ליה לאסור דבר שדרך לעשותו לימים הרבה כדמוכח במגיד משנה גבי נפה וכברה ע"ש. וכן משמע גבי שחיקת פלפלין ברחיים שלהם, עיין מג"א סי' תק"ד סק"ז מה שכתב בשם הריב"ש. אלא דסבירא ליה דיש קצת מלאכות שאין דרך לעשותן לימים הרבה ואעפ"כ אסרוהו חכמים, לפי שעל הרוב אפשר לעשותם מערב יו"ט. ואיך שיהיה טעמו של הרמב"ם, מכל מקום כיון שדעת הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן ומהרי"ל ומג"א לחלק בין ברירת קטניות לשאר ברירות מאיזה טעם שיהיה הכי נקטינן:

להחמיר ולחוש כו'. עיין במ"ש בסי' תנ"ז בעזרת ה':

בכלי אחד כו'. הנה המג"א כתב דאין צריך כלי אחד. ומיירי כשיש בעיסה הב' שיעור חלה, אבל כשאין בה שיעור חלה פשיטא דצריך צירוף כלי כמ"ש ביו"ד סי' שכ"ה. עיין שם בש"ך סק"ו משמע שם דדוקא כשמפריש מהגדולה שיש בה שיעור חלה אין צריך צירוף כלי אבל כשמפריש מהקטנה צריך צירוף כלי. וכן משמע בהדיא בש"ך סי' שכ"ד ס"ק י"ט ויש בעיסה ב' שיעור שחייבת בחלה כו', משמע דאם אין בה שיעור צריך צירוף כלי. דליכא למימר דאם אין בה שיעור אין תקנתו מועיל כלום, זה אינו, דהא בהדיא מבואר בר"ש ורא"ש וטור והביאו רמ"א דמועיל. וכן משמע בהדיא בטור שם דאם אין בה כשיעור צריך צירוף כלי, עיין שם שכתב ויערבנו עם זאת העיסה, ולא כתב כן קודם דין זה. ומה שכתב הט"ז בשם רש"ל, מיירי כשיש בעיסה הב' כשיעור. ועיין שם בדרכי משה בשם תרומת הדשן.

הנה המג"א העתיק דברי התוס' דאפילו לכתחלה מותר לאפות פת הדראה ואח"כ פת נקיה. וצריך עיון, דאם הוא צריך לשתיהן פשיטא דשרי, ואם הוא מערים הרי המג"א בעצמו פסק בסי' תק"ז דאסור להערים בפת, וכן כתב רש"ל, וכן כתבו ב"ח וט"ז סוף סי' תק"ג בשם הגהות מיימוניות ור"ח. ומהתוס' אין ראיה, דאפשר דסבירא ליה כהמרדכי ורבינו יואל דמתירין להערים. וכן כתב הפרי חדש כאן ובלבד שלא יערים ע"ש. וצ"ע: