זו למעשה כו'. כן משמע בגמרא, דלמה כיחש לו, הוי ליה למימר הלכה ואין מורין כן. אלא כיון שראה אותו עושה מעשה אף אם היה אומר לו הלכה ואין מורין כן הרי הורה שמותר לעשות מעשה, והוא הדין בנידון דידן. ודו"ק:

מכל מקום בסכין כו'. האחרונים פירשו הטעם דהוה ליה מתקן מנא, אבל לפי מה שכתב רמ"א בהג"ה אי אפשר לומר כן, שהרי פסק שם בהג"ה דאם אי אפשר לתקן השפוד מערב יום טוב מותר לתקנו ביום טוב אף על פי שנשבר לגמרי, ואין לך תיקון גדול מתיקון שפוד שנשבר ואף על פי כן מותר לצורך אכילה, וכל שכן חידוד הסכין שיכולה לחתוך אלא שנפגמה. והשו"ע אוסר אפילו לא אפשר להשחיזו מערב יום טוב כמבואר בבית יוסף בביאורו להרמב"ם שהעתיק לשונו בשו"ע ע"ש, וכן כתב המגיד משנה. ובאמת לפום ריהטא דברי רמ"א תמוהין מאד למעיין במקור הדין, דהרמב"ם דהיינו לשון השו"ע שבס"[א] מפרש שנרצף היינו מעט ואף על פי כן אין מתקנין אותו, וכל שכן הרבה, וכל שכן נשבר לגמרי, ולכן גם להשחיז הסכין במשחזת אסור מטעם זה. או מטעמו של הר"ן שהעתיק הט"ז דבתיקון כלי אף רבי יהודה מודה מטעם המבואר בר"ן, ולפי טעמו של הר"ן נרצף היינו שנשבר לגמרי ולפיכך אסור אפילו לרבי יהודה, אבל אם נכפף מותר והלכה ואין מורין כן כמבואר שם. ובין לפי טעמו של המגיד משנה ובית יוסף ובין לפי טעמו של הר"ן יש לאסור במשחזת, אפילו לדידן דקיי"ל כרבי יהודה. אבל שיטת רש"י ותוס' ורא"ש דאף בתיקון כלי פליג רבי יהודה כדמוכח גבי שפוד שנרצם דהיינו שנשבר לגמרי וקשרי רבי יהודה, ובין בגריפת תנור. ולפי זה גם במשחזת פליג רבי יהודה כמבואר ברא"ש וטור, והלכה ואין מורין כן. ורמ"א פסק בשפוד כדעת רש"י ורא"ש וגבי סכין סתם כשו"ע כשיטת רמב"ם או ר"ן. דוק היטב בר"ן וברא"ש ובב"י ותשכח דהכי הוא כמה דאמינא. ועל כרחך צריך לומר שדעת רמ"א לפסוק כשיטת רש"י ותוס' ורא"ש וטור דאינהו בתראי. ולא חשש לסברת הר"ן דבתיקון כלי אף רבי יהודה מודה, שהרי כל הפוסקים חולקים על זה, וגם הרמב"ם מכללם, דלפי פירוש הר"ן דנרצם היינו מעט א"כ למה לא הביא הרמב"ם דין דנרצם, אלא על כרחך צריך לומר דהרמב"ם לא סבירא ליה כר"ן אלא סבירא ליה אין הלכה כרבי יהודה, כדמשמע מלשונו בפירוש המשנה פרק קמא דמגילה עיין שם בגמרא, א"כ הרמב"ם יחידאי הוא נגד כל הפוסקים. וגם הרי"ף ורז"ה ורמב"ן כולם פסקו כרבי יהודה גבי נרצם עיין שם היטב. אלא שגבי השחזת הסכין יש לחוש לסברת הרמב"ם ור"ן, ולאו מטעמייהו, אלא משום דפשט לשון הרי"ף מורה כן (ולא כמו שכתב הרא"ש). ופירש הרמב"ן בפרק ב' גבי כיבוי (וכן כתב הר"ן שם) שדעת הרי"ף ור"ח לחלק בין המכשירין בין השחזת סכין דאפשר בשאלה לשאר מכשירין. וכיון שדעת ר"ח ורי"ף ורמב"ם ורז"ה ורמב"ן ור"ן ומגיד משנה להחמיר במשחזת, חשש רמ"א לדבריהם ולא הגיה כלום על השו"ע, שהעתיק לשון הרמב"ם, וטעם האיסור הוא כמו שכתב הרמב"ן, וכמ"ש בפנים:

שום מעשה כו'. כן כתב בהדיא הרשב"א בחידושיו פ"ב דשבת, וז"ל וכולי עלמא אית להו דעולא כו', אבל אי לית להו דעולא שפיר דמי אע"ג דממילא דולק והולך ונעשה שבר כלי ונהנה ממנו ומשתמש לאורו, שלא אסרו אלא לטלטל או לאכלו או להשתמש בו בידים אע"פ שאינו מזיזו כגון הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה אפילו במקומו, אבל הנאה הבאה מאליה שפיר דמי עכ"ל. ומכל מקום מה שכתב דאסור לסמוך בו כרעי המטה אפילו במקומו שאינו מזיזו כלל לא קיי"ל כוותיה בהא, אלא כמו שכתב הר"ן בסוף פרק ט"ז דשבת בשם הרמב"ן. וכן פסק בדרכי משה בסי' ש"ח ובמג"א שם ס"ק מ"א. וכן משמע בפרק קמא דביצה אין מטלטלין אותה לסמוך בה כרעי המטה, משמע דאם אינו מטלטלה שפיר דמי לסמוך בה. ועל כרחך צריכים אנו לחלק בין ישיבה על גבי האבן או לסמוך בה כרעי המטה, שאינו עושה שום מעשה בגוף האבן ואינו משתמש בגוף המוקצה ולא על גבי המוקצה, ובין הדלקת הפתילה שנעשה שבר כלי דמפורש בגמרא בהדיא לאיסור (וכן העתיק המג"א סי' רס"ד ס"ק י"ד), משום דכשמדליק עושה מעשה בגוף הפתילה שמאחיז בה האור, והרי זה משתמש בגוף המוקצה: