כדי שלא ימות כו'. כן כתב המגיד משנה. וכוונתו לתרץ שלא יקשה שהרי אסור ליתן מזונות לפני כל דבר שהוא מוקצה אף שאינו מחוסר צידה כמ"ש בסי' תצ"ז, ועל זה תירץ כדי שלא ימות התירו לו מפני צער בעלי חיים. ובזה נדחה מה שכתב הפרי חדש בסי' תצ"ז דלא כמגיד משנה, והוכיח ממה שכתב הרמב"ם כאן, וכבר נתבאר דלא קשה מידי:

אבל מותר לו לשחוט אחד מהן כו'. הנה אף שהט"ז לא כתב כן, מכל מקום דעת הרב בית יוסף ולבוש כמו שכתבתי. וכן דעת המג"א שכתב אבל אם הנכרי נותן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השנייה עכ"ל, ועל כרחך מיירי שהוא רוצה לשחוט שתיהן ולחלוק כל אחת עם הנכרי (דאם לא כן פשיטא דאסור לשחוט השנייה שאין לישראל חלק בה). ודוקא שתיהן אסור לשחוט, אבל אחת מותר לשחוט אע"פ שיש לנכרי חלק בה והוא רוצה ליתן להישראל לבדו גדולה וטובה אפילו הכי שרי. ומה שהקשה הט"ז מהתוס', לא קשה מידי, דהתם כיון דהנכרי יכול לכוף את הישראל שיתן לו חלקו קודם אפייה, מפני שאינו רוצה לאפות היום או מאיזה טעם שיהיה או אפילו בלא שום טעם, מחויב הישראל ליתן לו חלקו קודם אפייה, אם כן כשהישראל אופה הכל ביחד הוא נהנה מחלק הנכרי, משא"כ כאן שאין הנכרי יכול לכוף את הישראל שיקח לו בהמה אחת לחלקו אלא צריך ליתן לו מכל בהמה ובהמה, שהרי הן שותפין בכל אחת ואחת, אם כן אין נהנה מחלק הנכרי אלא מחלקו, שבשעת השותפות היה לו זכות זה שיהיה לו חלק בכל בהמה ובהמה:

הנה הט"ז בס"ק ט' האריך בענין הוראה ביו"ט בדבר שאם יאסרנו אסור לטלטלו. ולא העתקתיו, משום דכל דבריו אינן אלא לדעת המגיד משנה, אבל לפי מה שכתבו רש"י ותוס' ור"ן והרז"ה וכן כתב המג"א דהטעם הוא משום מתקן משמע בהדיא דבלאו הכי אין לאסור כלל ודלא כסברת המגיד משנה, וכן עיקר. ועיין בחק יעקב סי' תמ"ו ס"ק ד':

הנה המג"א הניח בצ"ע אם נפלו ב' בהמות שאינן אותו ואת בנו, ואני כתבתי בפשיטות להתיר, משום דבתוספתא וירושלמי מתירין אפילו באותו ואת בנו כמו שכתבו הפרי חדש ומגיד משנה, וכדאי הן לסמוך עליהם עכ"פ אם אינן אותו ואת בנו שאינו מפורש לאיסור בשום פוסק, וגם דברי רמ"א נוטין להתיר כמו שכתב המג"א. וכן עיקר:

אבל מותר לפנות הצמר או הנוצה כו'. כן כתב הפרי חדש בפשיטות דאף בעוף דאיכא איסורא דאורייתא מותר לפנות אילך ואילך. וכן כתב המג"א בס"ק כ"ג דלדידן קיי"ל דבר שאינו מתכוין מותר אפילו באיסורא דאורייתא. והוא פשוט ומוסכם בש"ס ובכל הפוסקים בכמה דוכתי. ואף דלכאורה לא משמע כן מדברי התוס' והרא"ש שחילקו בין בהמה לעוף שדרכו בכך. אבל כד דייקית תשכח דלא כתבו כן אלא לדעת רב דסבירא ליה דבר שאינו מתכוין אסור באיסורא דאורייתא יש לחלק בין בהמה לעוף. וכן להמפרשים שמתירין ביו"ט לתלוש ביד משום דסבירא להו דהתולש ביד הוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ולא מיתסר אלא מדרבנן, כמו שכתבו התוס' בסוף ד"ה והיינו טעמא עיין שם, וכן כתב הבית יוסף לדעת הרמב"ם, דלפי דבריהם אפילו מתכוין לתלוש שרי, ולכן יש לחלק בין בהמה לעוף דאיכא איסורא דאורייתא ולא שרי במתכוין. אבל לפי מה שכתבו הטור ושו"ע לפסק הלכה דלא שרי אלא בשאינו מתכוין, שוב אין חילוק בין עוף לבהמה. וכן כתב הרא"ש בהדיא וז"ל ועוד דהא פרישנא לעיל דאפילו בצמר של בכור לא שרי אלא בשאינו מתכוין (והיא שיטת התוס'. וכן פסקו הטור ושו"ע) וכן [ביו"ט] שרי באין מתכוין עכ"ל, משמע דאפילו בעוף שרי באין מתכוין. וכן כתב המעדני מלך שם על לשון הרא"ש וז"ל ותלישת נוצה אי אפשר אלא במתכוין לתלוש דפנייתן אילך ואילך לא מהני כלום ולכן אסור עכ"ל, משמע בהדיא דכשאינו מתכוין לתלוש שרי אפילו בעוף. וזה ברור ופשוט:

ואפילו אם אי אפשר לו לשחוט כו'. זהו האמת הברור לדעת הרא"ש דקרי ליה מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב דאסור לעשותן ביום טוב אפילו אם אי אפשר לו זולתו כמ"ש בסימן תצ"ה. הגם שלדעת המגיד משנה אינו אסור אלא מדרבנן משום שאפשר לשחוט בלאו הכי, משמע דאם אי אפשר בענין אחר שרי. ומכל מקום כיון דלדעת הרא"ש אסור מדאורייתא יש להחמיר כדבריו. ואף שהמג"א הקשה עליו, מכל מקום לא מלאו לבו לחלוק עליו, בשגם שיש לתרץ כל קושיותיו:

במה דברים אמורים בגינה כו'. כן כתב הבית יוסף וז"ל דבטל לקרקע הגינה וחורבה משא"כ בבית וחצר עכ"ל, וכן כתב הלבוש. ולפי זה צריך לומר דמה שכתבו הטור ושו"ע הכניס עפר הרבה לביתו, לאו דוקא לביתו אלא לרשותו:

הנה , הט"ז התיר בשעת הדחק ליטול עפר שאינו מוכן ולכסות, כדי שלא לבטל משמחת יום טוב. ולא העתקתי דבריו, משום שאינן מובנים, דאי איירי בדיעבד שכבר שחט מאי שמחת יום טוב איכא הלא מותר לאכול אף אם לא יכסנו, ואי איירי לכתחלה אם כן אין לנו לפסוק כדבריו, שהרי עיקר טעמו של המתיר בגמרא הוא משום שמחת יום טוב כמ"ש בגמרא, ואפילו הכי קיימא לן לאסור דלא שרינן איסורא משום שמחת יום טוב עיין בגמרא. ואף רבו דהסמ"ג לא פסק כר"ת אלא כדי שלא לבטל מצות כיסוי דאורייתא. וכל עיקר דברי הט"ז בנויין על מה שכתב דלדידן יש לומר דעשה דוחה לא תעשה כרבא דסבירא ליה דיום טוב לא הוי עשה ולא תעשה. וזה תמוה מכמה פנים, חדא דאנן קיימא לן בסי' תקפ"ו דאין דוחין אפילו שבות דיום טוב מפני מצות שופר משום דיום טוב היא עשה ולא תעשה כמ"ש בגמרא פ"ד דר"ה. ועוד דאפילו לרבא אין היתר אלא אם כן מקיים המצוה באותו הרגע שדוחה הלא תעשה כדאמרינן בגמרא בהדי דכתיש קמכסי ע"ש. ועוד מה שכתב דרב יהודה דסבירא ליה דבעינן דקר נעוץ היינו למאן דסבירא ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מדלא התיר אלא בדיעבד אבל לבית הלל אליבא דר"ת עשה דוחה לא תעשה ועשה ומותר לכתחילה, לא הבנתי. ואדרבה נהפוך הוא דבדיעבד איכא מצות עשה דכיסוי אבל לכתחילה אין כאן מצות עשה כלל, דהא דאמרינן אין שמחה אלא בבשר, היינו שלמי שמחה כמו שכתב הבית יוסף בסי' תקכ"ט ע"ש. ואף שרש"ל פ"[ב] דביצה חלק עליו, מכל מקום מודה דאין מצות עשה זו דוחה את שום לא תעשה, כיון שהיא תלוייה בדעת האדם, שהרי מותר להתענות תענית חלום ביום טוב משום דהתענית עונג לו כמ"ש בסי' רפ"ח, וכל מצוה שתלויה בדעת האדם אינה דוחה את לא תעשה, כדאיתא בפ"ג דכתובות גבי אונס ומפתה. ותדע, דהא לא שרינן צידה דאין בה אלא איסור דרבנן לרוב הפוסקים, ומשמע אפילו אם אין לו בשר אחר כי אם מה שיצוד. ועוד, דהא משום מצות כיסוי שרינן איסור מוקצה לכסות באפר כירה שהוסק ביו"ט, ובהמות מדבריות ויונים שאינם מזומנים וחיה שקננה בפרדס בניה צריכים זימון, ולא שרינן משום שמחת יו"ט אם אין לו בשר אחר. אם כן אף אם כוונת הט"ז להתיר לכסות בעפר שאינו מחוסר חפירה, מכל מקום יש לאסור משום מוקצה, לדידן דלא שרינן משום שמחת יו"ט להשתמש במוקצה או לאכלו (עיין מה שכתב המג"א בסי' תצ"ט ס"ק י"א ותק"ט ס"ק ט"ו, ועיין במהרש"א דף ח' ודו"ק). וכן עיקר, שלא להתיר טלטול מוקצה גמור משום שמחת יו"ט, כדעת רש"י ורמב"ם ותוס' ורא"ש ור"ן וכל האחרונים ז"ל:

אסור לעשות אפילו דקירה אחת כו'. כן כתבו הטור וכל האחרונים ז"ל. ומה שכתב הט"ז דאין צריך לכסות אלא מקצת הדם, לדבריו קשה, אפילו נתערבו דם חיה בחיה אסור לעשות כי אם בדקירה אחת, ואפילו יש לו הרבה דקרים נעוצים מערב יום טוב, כיון דלכתחלה אסור לשחוט אפילו יש לו דקר נעוץ, מוכח דיש חשש איסור אפילו בדקר נעוץ, אם כן למה לנו לעשות איסור בחנם כיון דאין צריך רק דקירה אחת לכיסוי הרבה דמים, והוא ז"ל בעצמו התיר אם יש לו הרבה דקר נעוץ וכתב דכן מוכח מגמרא ומכל הפוסקים. אלא הדבר ברור דלא סגי בדקירה אחת, שהרי כאן מיירי שאם היה דם הבהמה מים היה מראית דם ניכר בו, דאם לא כן אין צריך כיסוי כלל כמו שכתוב ביו"ד סי' כ"ח סעיף י"ג, ומשנה שלימה שנינו בפרק ז' דמסכת מקואות נפל לתוכו יין ושינו מקצת מראיו, עיין שם דמוכח אפילו לח בלח אינו מתערב בשוה בכל החלקים מהתערובת אלא יש במקום אחד יותר מבמקום אחר באותו תערובת, ולכן במקום אחד יש בו מראה אדמומיות ובמקום אחד אין בו, ולכן אסור לכסות אפילו בדקירה אחת, כיון שאנו רואים דם הבהמה כאילו הוא מים, אם כן שמא יהא הכיסוי במקום שאין בו מראה דם החיה והעוף, ונמצא טרח ביו"ט ולא קיים שום מצוה, זהו כוונת רש"ל. ומה שהקשה הט"ז מענין ביטול בששים, לא קשה מידי, דודאי מתערב בכל התערובת ואין משהו מהתערובת שלא יהא בו משהו מהדבר שנתערב, דבלח יש בילה כמ"ש בפרק קמא דר"ה ולכן נתבטל בס', אבל מכל מקום אין כל חלקי התערובת שוין, דבמקום שנפל דבר שנתערב שם באותו חלק ממש וסמוך לו נרגש יותר דבר שנתערב מבחלקים אחרים, הן במראיתו וכמ"ש במשנה דמקואות, והן בטעמו. ומכל מקום כיון דגם בחלקים אחרים בכל משהו מהם יש גם כן משהו מן דבר שנתערב, לכן אם יש ס' פעמים כמותו נתבטל טעמו מחמת עוצם מיעוטו וקלישתו אפילו באותו חלק שנתערב שם תחלה, מחמת שהולך ומתפשט משם לחלקים אחרים רבים כל כך: