אלא טלטול בעלמא כו'. כן מוכרח לדעת המג"א שמתיר לטלטלן סופן משום תחילתן, ובגמרא אמרינן דלא מהני סברא זו אלא גבי עור דחזי למיזגא עלייהו ולא מוכחא מילתא, וכמ"ש המג"א בס"ק ג'. וכן צריך לומר לדעת המרדכי ורמ"א שמתירין לטלטל נוצות להצניען אף על גב דלא חזי למיזגא עלייהו. ועל כרחך צריך לומר דלא מצריכים דבר זה אלא כשמתירין לו שום עסק, כגון לשוטחן באויר או להפכן וכן ליתן העור לפני הדורסן, אבל בטלטול בעלמא דשרינן ליה לא אתי למשרי שום עסק גמור דהיינו מליחה. ובזה נסתלקה תמיהת הפרי חדש על המרדכי ורמ"א ז"ל. ולפי זה לטלטלן מחמה לצל נמי שרי כמו שכתב המג"א בס"ק ג' בשם רש"ל. ובסי' ש"ח נתבאר דשלא יאבדו דמי למחמה לצל עיין שם:

אם לא הקצה כו'. כן כתב הט"ז לפי שיטתו כשנשחטה ביו"ט, אבל לשיטת המג"א דלא שרי לטלטל אלא להצניע א"כ אפשר דאפילו הקצה לסחורה שרי להצניע, דאם לא כן מימנע ולא שחיט אם אינו צריך לו להדלקה אלא לסחורה, דהא אפילו להפסד מועט חששו כגון נוצות של תרנגולים דשרי לטלטלן כדי שלא ימנע מלשחוט. ולכן לא העתקתי דבריו אלא בשנשחטה מערב יו"ט, דאז אסור לטלטלם אם הקצם לסחורה אפילו להמתירין מוקצה ביו"ט, כיון שאין עליהם תורת כלי כלל, וגם מקפיד מלהדליקם ביו"ט, א"כ הרי הם כאבנים ולבינים הסדורים לבנין דאסור לטלטלן אפילו בשבת דמוקצה מותר בו לדברי הכל, וכמ"ש המ"א בסי' ש"ח ס"ק ל"ו עיין שם:

ומכל מקום נכון ליזהר כו'. זהו פשוט דלדברי האומרים לא ניתנו עצים אלא להסקה, וכן פסק בשו"ע סי' תק"ב, ופירש הר"ן ומג"א שם הטעם משום דאין תורת כלי עליהם, א"כ הוא הדין והוא הטעם לחלב ושעוה שאין עליהם תורת כלי ואינם עומדים אלא להסקה, דהרי הם כעצים יבשים העומדים להסקה. ומה שסתם המג"א כאן דמותר לטלטלן, היינו משום דאיירי כאן אליבא דהגהות אשר"י ורש"ל דהם סוברים דמותר לטלטל עצים לכל דבר כמ"ש בסי' תק"ב במג"א וט"ז עיין שם. אבל לענין הלכה ודאי יש לחוש לכתחלה לדעת הרי"ף ורמב"ם ור"ן ומגיד משנה, שבשו"ע פסק כמותם בלי שום חולק:

הנה המג"א מסתפק דבזמן הזה שאין דרך למלוח על גבי העור אפשר דאסור למלוח על גביו ביו"ט כמו על החלבים לטעמו של הר"ן ז"ל. ולא העתקתיו, משום דלדעת הטור פשיטא דאין לחלק בהכי, דאם לא כן למה לו ליתן טעם משום דבמליחה מועטת די להו, תיפוק ליה כיון דאין דרך למלוח על גבי חלבים מוכחא מילתא. וכיון דלהטור פשיטא ליה, אין ספיקו של הר"ן מוציא מידי ודאי של הטור. ועוד שגם להר"ן יש לומר דלא חלקו חכמים בין זמן לזמן ולגמרי התירו מליחה על גבי העור ביו"ט. וכהאי גוונא ממש כתב הבית יוסף בסי' י"ג והביאו לפסק הלכה המג"א שם בס"ק ז' עיין שם: הנה מהר"צ שפיץ השיג בכאן על המג"א, וכל דבריו אינן אלא להראות בקיאות, שידע מה שכתבו התוס' פרק נוטל כאילו נעלמו דבריהם מהמג"א. ונהפוך הוא, כי הוא לא עיין מה שכתבו הרי"ף ורמב"ם ורז"ה והרמב"ן והרשב"א ומגיד משנה שהם חולקים על התוס' ומחלקין בין שבת ליו"ט, כמבואר בב"י סי' תצ"ה, וכן פסק שם בשו"ע. ואף רמ"א לא חלק עליו שם אלא במוקצה, אבל בנולד מודה דיש חילוק בין שבת ליו"ט כמ"ש המג"א שם עיין שם הטעם. וכן מוכח בהדיא בסי' תצ"ח ס"[ו] ובסי' תק"א ס"א, שהשו"ע פסק להחמיר בנולד ביו"ט ולא חלק עליו רמ"א. ואין לומר שסמך על מה שכתב בסי' תצ"ה, שהרי בסי' תצ"ה לא התיר אלא מוקצה, אבל נולד משמע מדבריו שם דיש להחמיר ביו"ט כמו שכתב המג"א שם.

ומה שכתב מהר"ץ שפיץ שם דרמ"א מיירי בנולד שאינו ראוי למאכל בהמה, אין בדבריו כדאי להשיב עליהם, ופירוש משובש הוא מחמת כמה תמיהות. ואחת מהן, מאי קאמר רמ"א לדבריהם, הלא אף השו"ע מודה בזה לאסור כמ"ש בסי' ש"ח סעיף כ"ז עיין שם בב"י. וכן משמע בהדיא בסי' תק"א ס"ו בהג"ה עיין שם. וגם מה שכתב ולפי זה מתורץ הרמב"ם וטור ושו"ע כו', מלבד שאין צריך תירוץ כלל, שדין גרעין כבר הוזכר בסי' ש"ח סעיף ל', אלא שתירוצו מוכיח שלא ידע שדעת הרמב"ם ושו"ע לחלק באיסור מוקצה ונולד בין שבת ליו"ט כמבואר בסי' תצ"ה: