כיון שהם מכוסים כו'. הנה המגן אברהם מיקל אם המים צלולים, דלא כמשמע מסתימת כל האחרונים, שהרי סתם מים הן צלולים ואפילו הכי אסרו. ובפרט לפי סברת הט"ז שהטעם הוא משום מוקצה ודאי אין טעם כלל לחלק בין צלולים לעכורים. והמגן אברהם לא כתב כן אלא לפי שיטתו שהאיסור הוא משום צידה, ולכן אוסר בארגז רחב מששה טפחים, אבל לפי דעת הט"ז אין לחלק כלל אלו החלוקים. ויש לסמוך על הט"ז, דבלאו הכי הרמב"ם מיקל, וכן פסקו הרב בית יוסף ופרי חדש. ועוד, דבגמרא וכל הפוסקים משמע בהדיא כהט"ז, שהרי אמרו הסוכר אמת המים כו' וכתב הבית יוסף דמשמע בגמרא דאשמעינן דאין צריך זימון דסכירת אמת המים חשיב זימון עכ"ל, עיין בגמרא התם קעביד כו'. ועוד, דאם לא כן למה הזכירו כלל הסוכר כיון שהאמה אין בה צידה ואפילו היא ארוכה הרבה מאד, כמו שכתבו המגיד משנה והמגן אברהם, אם כן סכירה זו אינה מועלת כלום לענין צידה, דבלאו הכי נמי שרי מפני שהאמה היא צרה. אלא על כרחך צריך לומר דאם לא סכר אסור משום מוקצה, כמו יוני שובך להאומרים שאין בהם משום צידה או קטנים לדברי הכל. וכן חיה שילדה בפרדס רחוק מן העיר שאף על פי שאין בהם משום צידה אעפ"כ צריכים זימון משום דאין דעתו עליהם כיון שאינן ברשותו ממש כמ"ש בגמרא. אבל שאר חיה ועוף שאין מחוסרים צידה אינם צריכים זימון, לפי שהן דומין לאווזין ותרנגולין שאינם צריכים זימון מפני שהן ברשותו כמו שכתבו הרי"ף ורא"ש פרק קמא. ובדגים נחלקו הרמב"ם וראב"ד, מר מדמי לה לחיה ועוף שאינן מחוסרים צידה, ומר סבר כיון שמכוסים מן העין חשובים כאינן ברשותו ודומין ליוני שובך שצריכים זימון. וזה ברור ופשוט ומוכרח כסברת הט"ז דדגים שאינם צריכים צידה יש בהם משום מוקצה להראב"ד, דלא כמג"א שמתיר במים צלולין. וכיון שהעיקר כהט"ז, א"כ אין צריך לדחוק ולומר דאמת המים מפני שאינה רחבה מששה טפחים אין בה משום צידה משא"כ בביבר קטן, דזהו דבר שאין הדעת סובלתו דאמה ארוכה כמה מילין ואינה רחבה אלא ו' טפחים אין בה צידה וביבר קטן ארכו ו' טפחים ומשהו ורחבו ו' טפחים ומשהו יש בו צידה. ואין אומרים כל שיעורי חכמים כך הוא כו', אלא במקום שנזכר בגמרא בפירוש, אבל זה לא נזכר בגמרא בהדיא, דלשון אמת המים מצינו בגמרא ג"כ על יותר מו' טפחים במשנה דפאה פ"ב, וכמו שהאריך בזה הפרי חדש, עיין שם שמסכים להט"ז. וכיון שלהט"ז לא קשה מידי על הראב"ד מאמת המים, אין לנו להמציא חילוקים מלבנו ויש להתיר אפילו בארגז רחב מו' טפחים. ובפרט ביו"ט שאין איסור צידה בו אלא מדברי סופרים, יש לסמוך על המיקל. ויש לצרף דעת רש"ל שפסק דבארגז ובאמת המים שסכר אין איסור צידה מן התורה אפילו בשבת, וכן פסק הפרי חדש בשם הירושלמי דביצה. ומה שהקשה המג"א על רש"ל דהירושלמי דשבת מיירי בארגז ואפילו הכי חייב וכן הוא בגמרא דילן כו' ע"ש, לא דק, דאדרבה בגמרא מוכח כרש"ל, שהרי אמרו השולה דג מן הים חייב משום נטילת נשמה, ולא אמרו משום צד, אלא דרש"י ורמב"ם פירשו דמיירי בדג הניצוד כבר, והירושלמי לא סבירא ליה הכי. ועוד כתב הט"ז טעמים אחרים להקל בארגז לצוד אפילו ע"י מצודה קטנה, ואע"ג דלא קיימא לן כוותיה בזה, שהרי מהרי"ל ומג"א חולקין על זה, מכל מקום יש לסמוך עליו לתפוס בידו הרבה פעמים עד שיצוד כמו שכתבתי בפנים, וכמו שכתב הט"ז לענין מצודה קטנה. ואין להקשות להרמב"ם דסבירא ליה דבדגים שאין מחוסרין צידה אינם צריכים זימון למה הוזכר הסוכר אמת כו', לא קשה מידי דלהרמב"ם ע"י הסכירה הן ניצודין כמו שכתב רש"ל עיין שם. וכן משמע לשון הרמב"ם עיין שם. ומה שמשמע בגמ' דהסכירה היא משום זימון, לא קשה מידי, דלהרמב"ם דא ודא אחת דאין איסור צידה ביו"ט אלא משום מוקצה, כמו שכתב בהדיא הרמב"ם בפ"ב וז"ל אווזין ותרנגולים הרי הן מוכנים ואינם צריכים זימון, דגים וחיה ועוף שבביברין גדולים כל שהן שמחוסרים צידה הרי זה מוקצה ואין צדין אותן ביו"ט, וכל שאין צריך מצודה הרי זה מוכן וצדין אותן ביו"ט עכ"ל, משמע בהדיא דאיסור צידה הוא משום מוקצה. וכן בפרק א' כשהזכיר מלאכות האסורות ביו"ט לא הזכיר הצידה עמהם. וכן כתב בהדיא בפירוש המשנה בפרק ג'. וכן הראב"ד שם שנתן טעם לאסור כל מלאכות שבמחובר, אין טעם נכון לאסור הצידה שהיא בתלוש. ואע"פ שאפשר לעשותה מערב יו"ט, נ"ל דסבירא ליה להרמב"ם דלא נקרא אפשר כו' אלא דבר שהוא בידו של אדם כמו הקצירה והסחיטה ודומיהן, אבל הצידה אינה בידו שהרי אפשר (אי נמי מטעם שכתב הרמב"ן במלחמות פרק ג' עיין שם) שלא ישיג את הניצוד. וכל דבר שבודאי ישיגנו ואי אפשר להשמט ממנו זה נקרא אין מחוסר צידה ואין בה איסור כלל. ואין להקשות אם כן למה הצריכו להמתין בכדי שיעשו כיון שאין כאן איסור אלא משום מוקצה, לא היא, דכיון שאסור באכילה בו ביום משום מוקצה אם כן יש כאן מלאכה גמורה צידה שלא לצורך יו"ט. והרי זה כיש במינו במחובר, שהתלישה ג"כ אינה אסורה אלא מדברי סופרים לרוב הפוסקים. ויצא לו להרמב"ם דין זה מהא דמשמע בגמרא דאין איסור ביוני שובך ועליה אלא משום מוקצה, כמ"ש בפרק אין צדין במה דברים אמורים ביוני שובך כו' אבל אווזין כו' אינם צריכים זימון כו' עיין שם, משמע דביוני שובך מהני זימון, ואע"פ שהצדן בשבת חייב לפי שהם מחוסרין צידה. ומה שתירצו תוס' והרא"ש דמיירי בקטנים שלא פרחו, זהו דוחק גדול, דאם כן מה שהקשו בגמרא דף י"א היכי דמי אי במפורחין כו', צריך לומר דהיינו מפריחין מעט כמו שכתבו הפוסקים, וזה לא נזכר כלל בגמרא, משום הכי משמע ליה להרמב"ם דאין איסור צידה ביו"ט אלא משום מוקצה. ולכן מועיל זימון ליוני שובך ועליה כיון שהן באין לכלובן לערב, ונוח לתופסן יותר מדגים חיה ועוף שבביברין גדולים שאפילו זימון אינו מועיל להם, כיון שאין זה תלוי בדעתו שיתפסו שהרי אפשר שלא ישיגם כלל, לכן אינו מועיל כלום מה שמזמן אותם ואומר זה וזה אני נוטל. וזה ברור ומוכרח בלשון הרמב"ם. וכן מוכח דעת הראב"ד כמו שנתבאר לעיל. ועוד מדלא הגיה עליו כלום אלא כתב על לשון הרמב"ם דגים שבביברין גדולים הרי זה מוקצה כו' אמר אברהם זה אינו כו' כיון שמכוסים מן העין עכ"ל, משמע בהדיא דהראב"ד סבירא ליה כהרמב"ם דאסור משום מוקצה. וכמו שכתב הט"ז. וכן עיקר. דהא אנן קיימא לן דצידה היא ממלאכות האסורות ביו"ט כקצירה וסחיטה ודומיהן אי משום טעמיה דרש"י ז"ל אי מטעם התוס'. ואם כן על כרחך הני תרי מילתא, דהיינו מה שחילק המג"א בין מים צלולים לאינן צלולין ומה שחילק בין רוחב ו' טפחים ליותר מו' טפחים, הם סותרין זה את זה, דאם נאמר דהכל תלוי ברוחב ו' טפחים ואפילו ארוכה הרבה שרי כמו שכתבו המגיד משנה ומג"א, אם כן למה הוזכר סכירה באמת המים, ועל כרחך צריך לומר כדי לאפוקי מאיסור מוקצה, ואם כן תו לא מהני מה שהמים צלולין. סוף דבר יש לפסוק כהט"ז בהני תרי מילי, משום דבדין הראשון יש לומר דלא פליג מג"א על הט"ז דלשניהם הדבר תלוי אם צריך מצודה או אין צריך. ומטעם זה יש לומר דגם בדין הב' לא פליגי אהדדי, דהרי על כרחך עיקר הטעם של האוסרין ברחב מו' טפחים אינו אלא משום דהדגים נשמטים כמו שכתב רמ"א וצריך מצודה, דאם אינו צריך מצודה בודאי מותר, דמה טעם לחלק בין דגים המכוסים שאין צריכים מצודה לחיה ועוף שאין צריכים מצודה, ובצריך מצודה גם הט"ז מודה דהוא פשוט במשנה לאיסור. ועוד דהא כתב המג"א דהעולם נוהגין כהט"ז, ואף הוא ז"ל התיר ע"י נכרי מכלל דלא סבירא ליה בזה איסור ברור, וכן משמע מלשונו שכתב ויש להחמיר לעשות ע"י נכרי, משמע דאינו אלא חומרא בעלמא ולכן מותר לעשות ע"י נכרי. וכיון שהט"ז מיקל בהדיא יש לסמוך עליו באיסור דרבנן שהולכין בו להקל:

ולכן אסור לברור כו'. כן כתב רש"ל ועולת שבת ואליה זוטא ופרי חדש. ואף המג"א לא חלק עליו בבירור. ואף שהט"ז בס"ק א' חלק עליו, מכל מקום הרי בס"ק ז' חזר בו וכתב בעצמו דאסור לברור, אלא דלא חיישינן דלמא מטלטל ושביק ולכן מותר ליקח כל הבא לידו בלא ברירה ולא יחזיר המותר למים. ומה שכתב הט"ז אח"כ ויחזיר מה שלא ייטב בעיניו, אינו אלא פירוש לדברי רש"ל, אבל אין דעתו מסכמת לזה אלא כמו שכתב הט"ז תחילה, וז"ל דגבי דגים אין חשש זה דודאי אם לא ייטב בעיניו לא ישליכנו למים עכ"ל, משמע בהדיא שאסור להחזירו למים דהרי טלטול מוקצה, דאין הזמנתו מועלת אלא למה שיצטרך ביו"ט כמו שכתוב בשו"ע סעיף י"א:

כל שאסור לאכלו מפני שהוא מוקצה כו'. כן כתב המגיד משנה. וכן כתב רש"י. וכן הוא בירושלמי עיין במגיד משנה. וכן כתב באליה זוטא. וכן משמע בלבוש סעיף ז'. וכן משמע דעת המג"א שכתב אבל במגיד משנה כו', משמע דסבירא ליה כוותיה. ובפרט לפי מ"ש לעיל דלהרמב"ם אין איסור בצידה אלא משום מוקצה אם כן אי אפשר לומר בענין אחר. עיין מג"א. ועיין מה שכתבתי בסי' תצ"ח:

לא מצא מנין יונים כו'. כן כתב הפרי חדש. וכן משמע מפירוש רש"י שפירש אם לא היה אתמול כו', משמע דביו"ט גם ברישא מיירי דאין שם יונים אחרים, ולכן אסורים אלו שמא הן הן המוקצים שלא נמצאו בקניהם. ואם כן האיך קאמר בסיפא ואם אין שם אלא הם. ומשמע דאיונים קאי ולא אקן מדקתני לשון רבים. ולכך פירש אם לא היה אתמול. ודו"ק:

קשר את שלשתן כו'. כן כתב רמ"א ולבוש ופרי חדש, וכן דעת הש"ך ביו"ד סימן ס"ג שהרי כתב שם להתיר אם הניח עשר ומצא ט', אם כן מוכח דסבירא ליה כמאן דאמר בכיס אחד מחלוקת כדעת הטור סי' תל"ט. ואין לומר כסברת הט"ז דמספקא ליה ובבדיקת חמץ מקילינן כמו שכתב הט"ז, דהא שם יש ספיקא דאורייתא שמא נתחלף בבשר נבילה. ועל כרחך צריך לומר כן, שהרי בבדיקת חמץ משום דהיא דרבנן מיקל הטור סי' תל"ט אם הניח במקום זה ומצא במקום אחר באותו הבית, וביו"ד סי' ס"ג קיימא לן דאם מצא הבשר שלא במקום שהניח אסור, ומשמע שם מלשון כל הפוסקים אפילו באותו בית, ועל כרחך צריך לומר משום דהוא ספיקא דאורייתא, וכן כתב החק יעקב סוף סי' תל"ט. ובלאו הכי לא מסתבר כלל להחמיר במוקצה דרבנן בספיקא דפלוגתא אלא בספק מעשה, דהא פסקו הרא"ש וסיעתו בפרק ג' דביצה דאין מוקצה לחצי שבת משום דזהו פלוגתא דאמוראי ובמוקצה דרבנן הלך אחר המיקל, וכן כתב בסוף פרק ה' גבי מדבריות עיין שם. ובפרט בנידון דידן דאף האוסר אינו אוסר אלא מחמת ספק, פשיטא דסמכינן על המיקל בספק דברי סופרים. ומה שכתב הט"ז דכן משמע מרמב"ם וטור שלא כתבו אפילו מקושרים, לא משמע מידי, דהא במתניתין נמי סתמא קתני כלשון הרמב"ם וטור, ואפילו הכי מקשה לימא מתניתין רבי היא, ועל כרחך צריך לומר משום דסתמא משמע כל כך אפילו מקושרים עד שיש להקשות לימא רבי היא, ואם כן לא הוצרכו הרמב"ם וטור גם כן לפרש יותר. ולא אמרינן דרך הפוסקים לפרש אלא במקום שיש להסתפק, אבל כאן אילו היה מקום להסתפק לא היה הגמרא מקשה מידי. ועוד כיון שהר"ן התיר בהדיא במקושרים ולא מצינו לאחד מן הראשונים שיחלוק עליו בהדיא, אם כן פשיטא דנקטינן כוותיה. וכן מסתימת המג"א שלא חלק על רמ"א משמע דסבירא ליה כוותיה. וכן כתבו החק יעקב ופרי חדש סי' תל"ט:

לדברי האוסרים נולד כו'. הנה דעת הרמב"ם וסמ"ג ורש"ל דכל דבר שלא נשתנה גופו ביום טוב אף על פי שאינו מוכן עכשיו למה שהיה מוכן מערב יום טוב אין זה נולד אלא מוקצה, עיין שם גבי בהמה שמתה. אבל המגן אברהם כתב בסי' תצ"ט ס"ק ט' דבהמה שמתה הוי נולד. וכן משמע בגמרא ובתוס' שבת דף כ"ט דקליפין הוי נולד אף על גב דמעיקרא מיגלי והשתא מיגלי עיין שם בד"ה והא כו', דאם לא כן טעמא רבה איכא לחלק בינייהו דזה מוקצה וזה נולד. וכן משמע בהדיא בתוספות שם דף קמ"ג בד"ה שמואל, וכן כתב במהרש"א שם. וכן משמע בהדיא ברש"י בחולין דף י"ד ע"ב ד"ה שפיר דמי דלאו נולד כו' משמע דסלקא דעתך דהוי נולד, וכן הוא במסקנא היכא דלא הוה אוכלא דאפרת כגון שמתה או שנמצאת טרפה. וכן החלבים [ו]העור וכמו שכתב המג"א בסי' תצ"ט ס"ק ט'. וכן משמע בהדיא בגמרא דחולין שם, דאם לא כן לימא שאני התם דהוי נולד משום דנשתנה גופו, אלא על כרחך דהכל הולך אחר ההכנה, ואם נשתנית הכנתו ביו"ט הרי זה נולד. וכן משמע בהדיא ברשב"א שם בשם הר"ר יונה עיין שם. וכן משמע בהדיא במג"א סי' תמ"ו ס"ק ג':