שהיא מתקנת כו'. כן מוכרח לומר על פי מה שכתב המגן אברהם בסימן תקי"ח בשם המגיד משנה עיין שם. ועל זה קשה מהבערה כמו שכתב המגן אברהם שם. ואין לומר כמו שכתב הר"ן, דלהר"ן דמדורה היא אוכל נפש אם כן בקיעת עצים אינה נקראת מכשירין כמו שכתב המגן אברהם בסימן תק"א סוף ס"ק ג' עיין שם (ולשיטה זו יש להתיר לבקע מקורה אפילו עצים דקים, שהרי האוסרים פירשו הטעם משום דהוי מכשירין. וכן משמע בר"ן דאין איסור אלא בבוקע מעצים דקין משום מלאכה שאינה צריכה. עיין מ"ש שם), ואנן קיימא לן שם כדעת ראבי"ה ומרדכי ורא"ש וראב"ד (עיין מגן אברהם שם) והסכמת האחרונים דבבוקע קורה לעצים דקים ביו"ט חיובא איכא, ועל כרחך משום דהוי מכשירין דלא כר"ן. וכן היא דעת רש"י במתניתין דמדורה. וא"כ על כרחך צריך לומר דהטעם דהבערה אינה נקראת מכשירין ואמרינן בה מתוך משום שהיא מתקנת וכמ"ש בפנים:

שמרבה האש כו'. הנה אף על פי שהמבעיר אינו חייב אלא אם כן צריך לאפר, אף על פי כן עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש, כדמשמע בהדיא ברמב"ם פרק י"ב מהלכות שבת גבי חימום ברזל באור, עיין שם במגיד משנה שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור כו'. וכן משמע בגמרא דכריתות שהביא הרמב"ם שם דהמדליק הנר אף על פי שאין צריך לאפר חייב. וכן משמע בתוס' סוף פרק האורג ד"ה בחובל עיין שם שהקשו צריך לאפרו היכי חשיב צריכה לגופה. וזה פשוט ואין צריך לפנים:

מצוה עוברת שזמנה בו ביום. כן הוא בגמ' דשבת דף כ"ד ע"ב גבי מילה שלא בזמנה דלא אמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך אוכל נפש כו' כדאמרינן בפרק קמא דכתובות עיין שם, וסתמא קתני אפילו לא היה אפשר למולו קודם יו"ט מחמת חלישותו, אלא על כרחך צריך לומר משום דאפשר למולו אחר יו"ט כדפירש רש"י שם. ואע"ג דקיימא לן בסימן תקכ"ו דמותר להוציא המת לקבורה ולהחם לו חמין במתוך שהותרה הוצאה והבערה לצורך אוכל נפש כו', לא קשיא מידי דהתם הוי מצוה עוברת, דמצוה לקברו קודם שקיעת החמה כדכתיב כי קבור תקברנו ביום ההוא (והלילה הוא מיום שלאחריו), ומפסוק זה ילפינן קבורה לכל המתים בסנהדרין, וכן משמע בגמרא שם דמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה עיין שם ברש"י, משמע דסמוך לשקיעת החמה ליכא למיחש לפשיעותא, דמצוה לקברו בו ביום, אלא שאין עובר עליו בלא תעשה עד שילינו:

יפסיד אכילתו כו'. הנה ההפרש שבין מכשירין לאוכל נפש עצמו יש בו מחלוקת בין הפוסקים. וזה לשון התוספות פרק קמא דכתובות והרא"ש סוף פרק ב' דביצה אמאי אסור לכבות הנר מפני דבר אחר ולא שרי במתוך שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש, כגון גריפת התנור או שלא תישרף הקדירה, דמהאי טעמא שרינן בעילת מצוה אע"ג דעושה חבורה. ויש לומר בעילת מצוה שאני. ועוד יש לומר כיבוי הנר מפני דבר אחר הוה כמו מכשירין דאפילו באוכל נפש אסור לרבנן דרבי יהודה. עד כאן צירוף לשון תוספות ורא"ש. והנה לפי תירוץ השני דהא דלא אמרינן מתוך גבי כיבוי הנר מפני דבר אחר היינו משום דהוי מכשירין דאפילו באוכל נפש ממש אסור בכהאי גוונא, על כרחך צריך לומר דמכשירין נקרא כל שאין המלאכה נעשה בגוף הדבר שנהנה בו כגון גריפת התנור ותיקון השפוד, ולכך לא אמרינן מתוך שהותר כיבוי לגרוף התנור בשביל אפיית הפת שהרי אי אפשר בענין אחר הותרה כיבוי הנר משום דאף גריפת התנור אסורה לרבנן משום דהוי מכשירין. אע"ג דאי אפשר לאפות בענין אחר בתנורים שלנו, מכל מקום אפשר לאפות בתנורים העשויים כקדרה (עיין ברא"ש וטור ושו"ע סי' תק"ז). וההיא דאופין בפורני, כבר פירש המרדכי דאתיא כרבי יהודה עיין שם. וכן הוא דעת רש"י דלרבנן אע"ג דאי אפשר לאפות בענין אחר אסור לגרוף, שהרי פירש על הא דתניא ואם אי אפשר לאפות בו כו' דאתיא כר' יהודה (עיין בט"ז סי' תק"ז ותקי"ד. ומה שכתב דבתיקון מנא לא שייך היתר אוכל נפש, היינו לשיטת הרז"ה ור"ן, אבל אנן לא קיימא לן הכי כמו שכתב הרמ"א ריש סי' תק"ט, ועיין מ"ש שם באורך מזה). וכן משמע קצת ברמב"ן במלחמות בפרק שני דגריפת התנור אע"פ שאי אפשר לאפות בענין אחר מיקרי מכשירין. וכן כתב המגיד משנה בשם הרשב"א והביאו הב"י בסי' תקי"ד דאף שלא תתעשן הקדרה ואין לו מקום לפנותה נקרא מכשירין. דלא כמו שכתב הרא"ש שם. וצריך לומר דהרא"ש תופס עיקר תירוץ הראשון דגבי בעילה שאינו של מצוה לא אמרינן בה מתוך, ואם כן יש לומר דגריפת תנור שאי אפשר לאפות בענין אחר או שלא תישרף הקדרה הוה אוכל נפש ממש ושרי אף לרבנן כמו שכתב הרא"ש בפרק ב' ופרק ד', ואפילו הכי לא שריה כיבוי הנר מפני דבר אחר מחמת מתוך, ולפי זה צריך לומר דמכשירין נקרא כל שאפשר לאכול אוכל זה בלא מלאכה זו. ותיקון השפוד נמי אפשר לבשל בקדרה. ואפילו הכי שרי לרבי יהודה משום דדריש לכם לכל צרכיכם, והוא הדין לכיבוי הנר מפני דבר אחר ולכחול העין שהן בכלל צרכי האדם ואין צריך כאן למתוך. אבל בשיטה מקובצת בשם הרא"ה כתב דלכחול העין אינו נהנה מהמלאכה עצמה, ומשום הכי דמי למכשירין כמו כיבוי הנר שאינו נהנה מהכיבוי עצמה עיין שם באורך, וזהו כתירוץ השני הנ"ל. וכן כתב הרמב"ן שם דאין חילוק בין בעילת מצוה לשאר בעילות, דלא כתירוץ הראשון של התוס', וסבירא ליה כתירוץ השני דכל שאינו נהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין, ואף באוכל נפש ממש כגון שלא תתעשן הקדרה אסור לרבנן, ולכך לא אמרינן מתוך גבי כיבוי הנר. ואף אנן דקיימא לן כרבי יהודה מחמרינן בהאי כרבנן מטעם שכתבו שם הרמב"ן ור"ן עיין שם. וכן הוא דעת המגיד משנה והרשב"א כמ"ש לעיל, שאף המגיד משנה לא פליג על הרשב"א בהא דנקרא מכשירין. וכיון שרש"י ורמב"ן ורשב"א ורא"ה ומגיד משנה מסכימים דכל שאין גופו נהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין, ואם היה אפשר לעשות מערב יו"ט אסור לעשות מן התורה ביו"ט אע"פ שאי אפשר בענין אחר, הכי נקטינן, דלא כרא"ש, דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובפרט שהן רבים. וכן משמע במגן אברהם ריש סי' תקי"ח בשם המגיד משנה. וכן הוא דעת הרמב"ם כמ"ש לקמן. ואעפ"כ דינו של ה[ר]מ"א ז"ל ריש סי' תקי"ד קיים, שהרי שם אי אפשר מערב יו"ט. ועיין בט"ז שם. ועיין במ"ש בסי' תק"ט יתבאר לך שמדעת רמ"א שם מוכח בהדיא דסבירא ליה כרמב"ן וסיעתו, עיין שם היטב.

והנה בתירוץ ב' של תוס' ורא"ש הנ"ל מבואר בהדיא דלא אמרינן מתוך אלא ממלאכת אוכל נפש למלאכת הנאת הגוף ממש, דהיינו שהגוף נהנה מהמלאכה עצמה (אליבא דרבי יהודה אמרינן נמי מתוך ממכשירי אוכל נפש ממש למכשירי הנאת הגוף, אבל אנן לא קיימא לן הכי, אלא כמו שכתבו האחרונים בסי' תק"ז דבכיבוי לא אמרינן מתוך, והוא הדין לשאר מכשירין לפי מה שכתב המג"א ריש סי' תקי"ח דלא אמרינן מתוך אלא במלאכה הנעשית בגוף האוכל), אבל לא אמרינן מתוך שהותרה מלאכת אוכל נפש הנעשית בגוף האוכל שגופו נהנה מן המלאכה עצמה הותרה במכשירי הנאת הגוף שאין הגוף נהנה מהמלאכה עצמה, כגון כיבוי הנר והבקעת והבית השורף דדמיין להדדי וכולהו אסירי, אף אי הוה משכחת לה כיבוי שיש בו בעצמו הנאת הגוף, שהרי כתבו דאף באוכל נפש אסור מכשירין, משמע דמאוכל נפש ממש למכשירי הנאת הגוף לא אמרינן מתוך. וזהו דלא כמו שכתבו התוס' סוף פרק המצניע דהבונה בית ביו"ט לצורך יו"ט אינו חייב מן התורה מתוך שהותר לגבן דהיינו בונה כו' עיין שם, דהא בנין הבית דמי לכיבוי בית השורף דהוי מכשירי הנאת הגוף דלא אמרינן בהו מתוך לרבנן, ואף לרבי יהודה לא אמרינן מתוך אלא ממכשירין למכשירין אבל לא מאוכל נפש למכשירין כמ"ש לעיל לפי תירוץ הב' של התוס' דכתובות. וצריך לומר דהתוס' דשבת ס"ל כתירוץ הא'. ולפי זה מכשירין דאסירי לא משכחת לה (בין לרבנן, בין לרבי יהודה היכא דאפשר מערב יו"ט) אלא במלאכה שלעולם אינו נעשית באוכל נפש עצמו. ולהכי מוקמינן פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בסכין ושפוד וגריפת תנור דאיסורייהו משום תיקון כלי, שאין זה שייך באוכל נפש. ומתורץ בזה קושיית הר"ן, דלא קיימא לן כתירוצו כמ"ש בסימן תק"ט עיין שם:

אבל הרמב"ם כתב דהבונה חייב, ומשמע אפילו לצורך אכילת יו"ט כמו שכתב המגיד משנה והביאו הבית יוסף לפסק הלכה. וכן משמע במג"א סי' תקי"ח דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה ושחיטה ואפייה ובישול שהן מוזכרים בגמ' בפירוש, והוא הדין לשאר מלאכות כיוצא בהן שהן נעשים בגוף דבר שיש בו צורך היום קצת, ולכך לא כתבו הרמב"ם וטור וש"ע חוץ משחיטה ואפיה ובישול, דכיון שצריך שיהא צורך יו"ט קצת ובמלאכות אלו וכיוצא בהם לא משכחת לה צורך יו"ט השוה לכל נפש אלא באכילה ממש:

היה אנוס כו'. הנה דעת הר"ן בשם התוספות וכן כתב בשיטה מקובצת דאפילו לא ידע כלל בערב יום טוב שנשבר השפוד אפילו הכי אסור לתקנו ביום טוב, דלא כרש"י ואור זרוע. ולכאורה היה נראה להחמיר בשל תורה כתוס' ור"ן, אבל כבר פסקו רש"ל ומגן אברהם כרש"י ואור זרוע, ואין לנו לזוז מדבריהם. מכל מקום הבו דלא לוסיף על דבריהם, שהרי המג"א עצמו בסי' תק"י סק"ו אוסר אם היה טרוד מערב יו"ט, אף שרש"י ואור זרוע התירו זה בפירוש, מכל מקום חשש לתוס' ור"ן. ואם כן גם באונס ממש שדעת רמ"א והמג"א להתיר, כדמוכח במגן אברהם סי' תק"ט סק"ד וסקי"א וסקי"ג וסקי"ד וסי' תק"י סק"ה, מכל מקום יש לומר דהיינו כשלא היה אפשר לו כלל לעשות קודם יו"ט, לא בערב יו"ט ולא קודם לכן משעה שנודע לו שהוא צריך לעשיית מלאכה זו. דבכל מקומות אלו שרשמתי מיירי מתיקון דברים ישנים שכל זמן שהישן לא היה צריך תיקון לא היה צריך כלל למלאכה זו, ומשעה שנודע לו שצריך תיקון אפשר למצוא שהיה אנוס משעה זו ואילך או שחסרו לו הדברים הצריכים לו למלאכה זו, אבל תיקון דבר חדש אי אפשר למצוא שלא היה אפשר לו לעשותה קודם יו"ט. אף על פי שבערב יו"ט ממש אי אפשר לעשותה, מכל מקום בקרא דממעטינן מיניה מכשירין לא כתיב ערב יו"ט ממש, ומצינו בסוף פרק ה' דחולין דכל קודם יו"ט נקרא ערב יו"ט עיין שם ברא"ש. ואף על פי שיש לומר שקודם ערב יו"ט היה סבור שיתקן בערב יו"ט ובערב יו"ט נאנס, מכל מקום לא משמע הכי במתניתין דאין שוברים את החרס כו', ולא משתמיט שום פוסק למימר דאם לא היה אפשר מערב יו"ט שרי. וכן מתניתין דאין מלבנין כו'. וההפך מזה מבואר ברז"ה ור"ן עיין בר"ן פרק אין צדין, אלא דלא קיימא לן הכי כמ"ש בסי' תק"ט, עיין מ"ש שם ותבין מ"ש כאן. וגם המגן אברהם עצמו בסי' תק"ט על כל איסור הנזכר בשו"ע כתב בפירוש דאם לא היה אפשר מערב יו"ט שרי, ובסי' תק"ח הסמוך לו לא כתב כלום. ועל כרחך צריך לומר שדעתו לחלק בין תיקון דברים ישנים לתיקון דבר חדש, דלא משכחת ביה אי אפשר לעשותן בערב יו"ט אלא א"כ היה לו אחר ונאבד ומשעה שנאבד לא היה לו פנאי, וגם בזה צריך עיון כיון שמלאכה זו בעצמה היה אפשר לו לעשותה קודם יו"ט כשלא היה אנוס עדיין, משא"כ בתיקון דברים ישנים שקודם שנצטרך לתיקון זה לא היה עושה מלאכה זו עצמה שעושה ביו"ט אלא מלאכה אחרת כיוצא בה. וכן משמע ברמ"א וטור שלא התיר לעשות שפוד חדש אלא לתקן שפוד שנשבר. ואף אם תרצה לדחות כל זה, הרי לפניך תוס' ור"ן המחמירים בשל תורה ואין להקל כנגדם בדבר שלא נמצא היתר מפורש בדברי האחרונים ז"ל. ובפרט בתיקון כלי שהט"ז בסי' תק"ז ותק"ט נראה כמסכים לדעת רז"ה ור"ן דרבי יהודה מודה בזה לרבנן, אף דלא קיימא לן הכי מפני שהרא"ש וטור ורמ"א ומג"א סי' תק"ט חולקין על זה והתירו לתקן שפוד שנשבר, מכל מקום לעשות שפוד חדש שלא נזכר בדבריהם פשיטא דאין להקל כנגד התוס' ור"ן ורז"ה:

חולב כל צאנו כו'. הנה הרמב"ן בספר המלחמות פרק כ"ב דשבת כתב בשם הרי"ף בתשובה דלא אסרו החליבה ביום טוב לתוך הקערה משום סרך מלאכה אלא משום שאסור לאכול ביום טוב את החלב שהוא נולד עיין שם. וזהו דעת הגהות אשר"י ריש פרק קמא דביצה שיתבאר בסימן תק"ה שבהמה העומדת לאכילה שחלבה לתוך הקערה יש על החלב תורת נולד. אבל לפי מה שכתב הרשב"א בבית יוסף שם שאין על החלב שנחלב מעצמו או על ידי נכרי תורת נולד אם הבהמה עומדת לאכילה, והביאוהו רמ"א ומג"א שם, א"כ על כרחך צריך לומר הא דאסור לישראל לחלוב בעצמו את הבהמה העומדת לאכילה היינו מטעם שכתבתי בפנים:

אבל במוקצה כו'. כן כתב הים של שלמה. אלא שבמוקצה מחמת איסור אף שלא נדחה בידי אדם דעתו לאסור. ולשיטתיה אזיל דסבירא ליה מתניתין שמחתכין את הנבלה הוה מוקצה ולא נולד, וא"כ משכחת לה מוקצה מחמת איסור בלא נולד כגון בהמה טמאה שמתה. אבל לפי מה שיתבאר בסי' תצ"ז דמתניתין דמחתכין הוה נולד, תו לא משכחת מוקצה מחמת איסור בלא נולד (דטבל מוכן הוא, כדאיתא בדף ל"ד. דו"ק ותשכח).

הוציא בשפתיו כו'. כן הוא ברמב"ם סוף פרק א' גבי שור העומד לחרישה (ומה שכתב שם יוני שובך הוא שלא בדקדוק, כי סמך על מה שכתב בפרק ב' דצריך לומר אלו ואלו כו', אי נמי מיירי כשאין שם רק ב' יונים דליכא למימר מטלטל ושביק). וכן הוא בשבת דף נ', עיין במ"א סי' ש"ח סק"[מ] שכתב כן בהדיא בשם המגיד משנה. וכן משמע שם בהדיא בתוס' ורא"ש, דאי סלקא דעתך דצריך להוציא בשפתיו לא קשיא מידי. וכן משמע בגמרא, וטור ושו"ע סי' ש"ח סעיף כ"ו, וסעיף כ"ה בהג"ה, וסי' שי"א סעיף ח' בהג"ה ובמג"א סי' ש"ח ס"ק י"ח בשם הרשב"ץ. ואף דלא קיימא לן הכי לפי דעת השו"ע סעיף כ"א, היינו משום דבלא מחשבתו של אדם הן מוקצה, שהרי השעוה והאבנים אינם ראויים לכלום בשבת, וכיון שהן מוקצים מאליהן אין מחשבתו של אדם מוציאתן מידי מוקצה אלא ע"י מעשה לדעת השו"ע. אבל לדעת הרמ"א שם סעיף כ"א בהג"ה כיון שלא נדחו בידי אדם מועלת להן מחשבה להוציאן מידי מוקצה, וכמ"ש בפנים:

פירות שהעלן כו'. הנה במגן אברהם משמע דאף אוצר נקרא אקצייה בידים, והפך מזה מבואר בגמ' דשבת דף מ"ה סוף ע"א עיין שם ברש"י ותוס', ועיין במ"ש בסי' תקי"ח. ואין לחלק בין אקצייה בידים לדחייה בידים, דהרי שם מיירי בשאר פירות הראויין לאכילה דאם אינן ראויין לאכילה גם רבי שמעון מודה בהו, עיין שם גבי גרוגרות וצמוקין. ולפי זה יש לומר דגם רמ"א סבירא ליה כשיטת התוס' דביצה וכפסק הרמב"ם, דאינהו לא מיירי רק במוקצה דהיינו פירות שהעלן ליבשן כמו שפירש רש"י. ועיין בלחם משנה ודו"ק:

שישער בדעתו כו'. עיין בשיטה מקובצת שמגיה בירושלמי שצ"ל לית לן חומר בדבר שיש בו רוח חיים. וכן היא גירסת התוס' ור"ל דאקצייה בידים חמיר טפי. וכן פסק הרמב"ם וים של שלמה ומג"א. אבל הפרי חדש מקיים נוסחא הישנה דהתם חמיר טפי, דצריך לומר זה וזה אני נוטל, ואם הזמין יותר ממה שצריך לו ביו"ט הרי זה לא יטול כלום, אבל הכא אין צריך לדקדק בזה אלא מותר להזמין יותר ממה שיצטרך לו ביו"ט. והנה לפי דבריו אין הרשימה מעכבת כלל אלא האמירה מכאן כו' (אלא א"כ הוא גרוגרות וצמוקין עיי"ש), שהרי ביוני שובך דחמירי לפי שיטתו ואעפ"כ אינו צריך לרשום. אבל לפי שיטת התוס' וסיעתם דאקצייה בידים חמיר מבעלי חיים, ובבעלי חיים אם זימן יותר ממה שצריך לו לא הועיל כלום כמו שיתבאר בסי' תצ"ז, כל שכן במוקצה דאקצייה בידים. אף שיש לדחות, דהתם אין הזמנתו מועלת להיתירים שאין צריך לו ביו"ט, וא"כ יש לחוש דילמא מטלטל ושביק לכך אין הזמנתו מועלת כלל, אבל הכא נהי דאין הזמנתו מועלת להיתירים, מכל מקום למה שצריך לו אפשר דמועלת. מכל מקום מלשון התוס' משמע דאקצייה בידים חמיר לגמרי מבעלי חיים. וכן משמע בהדיא בשיטה מקובצת שכתב למה ירשום במכאן ועד כאן סגי וכו', וכיון שאינו רושם בודאי הא דלא סגי במכאן אני נוטל לחוד, היינו משום דאין הזמנתו מועלת כלל אם זימן יותר ממה שצריך לו (ואפשר דאף בתוס' צ"ל מכאן ועד כאן כמו שהגירסה היא בשיטה מקובצת). וכן משמע בהדיא במג"א דאקצייה בידים הזמנתו צריכה להיות דומה בשוה להזמנה דאחזי ולא אחזי דאיכא למיחש דלמא מטלטל ושביק דהתם צריך שלא יזמין רק מה שצריך לו כמ"ש בסי' תצ"ז, דאם אין הזמנתם דומה בשוה לא שייך לומר לשון לכולי עלמא צריך כו' שכתב המג"א, כיון דאין הכל שוין בדין הזמנה זו, כמו שפירש רש"י בפרק קמא דביצה דף י"ד ד"ה לכל דבר. ועדיין צ"ע:

כדי לאכול מהם כו'. הנה היתר הכנה ביום טוב הוא פשוט בגמרא פרק ב' דביצה אמרינן שמותר לערב ע"ח וע"ת. ולא אסרו עירובי תחומין אלא מפני שקונה שביתה, דהיינו קניית רשות, אבל בלאו הכי מותר ממה נפשך אם היום חול אין איסור ואם היום קדש אינו עושה כלום כמו שכתבו הכל בו ועולת שבת ופרי חדש, וכן משמעות הגמרא והפוסקים, וזה הטעם שייך בכל הכנה שאין בה קניית רשות. ומה שכתב הט"ז בכל מוקצה שאינו בבעלי חיים, כוונתו דבמוקצה דבעלי חיים צריך לברור מערב יום טוב מה שיצטרך למחר וזה אסור ביום טוב שהרי הן עדיין מוקצה. ותדע, שהרי בכל בו לא נשאלה השאלה לענין היתר הכנה ביו"ט אלא לענין אם מועלת להתיר, ועל זה השיב דמועלת בכל מוקצה לבד בעלי חיים דלמא מטלטל ושביק, עיין שם היטב ותמצא כדברי, שהרי הביא ראיה מיוני שובך ושם לא נזכר כלל מהיתר הכנה אלא דאין מועיל הכנה. ועיין ט"ז סוף סי' תקט"ו שסותר לזה, ודבריו שבכאן עיקר, שכן פסקו רמ"א ומג"א ופרי חדש ועולת שבת ושאר אחרונים, וכן משמע ברמב"ם פרק ב':