שצריך עיון הרבה כו'. כן הוא בהדיא ברמב"ם וטור ושו"ע סוף סי' זה, דלא ס"ל כמ"ש הר"ן הביאו המג"א שהתירו מפני הנקיות, דהא בהדיא כתב הטור הילכך כו' וצריך עיון רב כו', וכן הוא בהדיא ברמב"ם אלא בעיון הרבה כו' לפיכך כו', וכ"ד הש"ע דהא לא ס"ל כמ"ש הר"ן שבודק הכוס אם הוא נקי וכמ"ש המג"א שם, וא"כ לא שייך לומר מפני הנקיות. והירושלמי מסייע להו, דהא בקניבת ירק לא שייך לפלוגי בין שמש קבוע לאינו קבוע ואפילו הכי שרי, מכלל דהכא לא מיירי בגוונא דאית ביה משום נקיות. ובלא"ה כיון שרמב"ם וטור וש"ע מקילין הכי נקטינן להקל בדברי סופרים:

הכרוך כו'. מ"ש הט"ז משום מלאכה שאינה צריכה לגופה דרבנן צע"ג, הלא משנה שלימה שנינו לא יקוב אדם כו' ופרש"י ורא"ש פ"ב דביצה וטוש"ע סי' רס"ה וט"ז עצמו סי' תקי"ד משום גזרת כיבוי, אף שאינו עוסק כלל בכיבוי, ופשיטא דגם התם הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כחס על השמן דר' יוסי פוטר משום דס"ל כרבי שמעון, וכ"כ בהדיא במגיד משנה פי"ב הביאו המג"א סי' רס"ה. וכ"ש לפי מה שכתב הט"ז סימן תקי"ד הוה אפילו גזירה לגזירה ע"ש ובמ"ש סימן רס"ה. ועוד קשה דכולי פרקין דכל כתבי איירי בהא דאי שרית ליה אתי לכבויי, אף על פי שאינו עוסק כלל בכיבוי. ואפילו לדידן קיי"ל הכי כמבואר בסי' של"ד, ע"ש בב"י בשם המרדכי פ"ב דביצה והר"ן בפ' חבית, וע"ש בר"ן דאפילו על ידי נכרי אסור להציל, ואם כן הוא הדין כאן אם היה מקום לגזרת כיבוי לא היה לנו להתיר משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והטעם מבואר בר"ן שם ובסוף פ"י ע"ש. וכ"מ בסי' שי"א דמלאכה שאינה צריכה לגופה לא דמי לשאר איסור דרבנן, ע"ש בב"י בשם ר"ח (ובר"ן ספ"י ודו"ק), וכן סתם בתחלה בש"ע שם (ע"ש), וכ"כ בט"ז שם. והנה הרמב"ן במלחמות פי"ו ס"ל כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה, וכ"כ גם להרי"ף, ובריש פ"ב אסר של שעוה שמא ימחוט, וכ"כ גם להרי"ף ג"כ ע"ש. אלא דלמ"ד בסוף סי' תקי"ד דיש איסור דאורייתא במחיטת הנר אף ביו"ט משום כיבוי (ע"ש במג"א ובמ"ש שם בסי' תצ"ה), א"כ צריך לומר הא דלא אסרו לקרות לאור הנר ביו"ט, וכן להדליק בשמנים הפסולים, חוץ משמן שריפה, ע"כ היינו משום דלא גזרו כלל שמא ימחוט אלא שמא יטה בלבד, שההטיה קלה יותר מהמחיטה ולא גזרו אלא על דבר שקל לעשותו, כמ"ש התוס' (וספר התרומה) ספי"ו וריש ביצה. ולזה נתכוין ג"כ הט"ז בתחלת קושייתו על הב"י. וכן למ"ד בסוף סי' תקי"ד דע"י כלי יש איסור דאורייתא ואפילו הכי שלא בכלי שרי מדינא (אלא שנהגו להחמיר) ולא גזרינן אטו כלי, כ"ש שאין לגזור על הקריאה בלבדה שמא ימחוט אפילו שלא בכלי. ועוד דאם היה מקום לגזרה זו היה ראוי לגזור ג"כ שמא ימחוט בכלי המיוחד לכך כדרכו בחול, ומחיטה זו קלה יותר מבידיו, וליתסר מהאי טעמא לקרות לאורו ביו"ט ולהדליק בשמנים הפסולים, אלא ודאי דלא גזרינן גזרה זו כלל לדעתם. וזהו ג"כ דעת רש"ל וב"ח, ועל זה יש לסמוך במקום הצורך להקל בדברי סופרים:

ואף כשקורא כו'. כן משמע בשבלי לקט שהביא בב"י, דהיתר זה דומה להיתר שאחד מעיין בו דשרי בכל גוונא, דאל"כ לא שייך לומר ועוד, כיון דלא שרי מהאי טעמא אלא בעיון ראשי פרקים והשאר על פה, וגם אין המנהג כן ובדרכי משה כתב שכן המנהג, וכ"מ בט"ז שלא אסר אלא ללימוד שצריך עיון ע"ש. אבל בספר התרומה והגהות מיימוניות ומרדכי כתב ויגמור בחוץ, וכ"מ בב"י וצ"ע: